בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 9539/00
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת מ' נאור
העותר: איתן
יוסף
נגד
המשיבים: 1.
בית הדין הרבני האזורי ירושלים
2. רות איתן באמצעות
טו"ר שלומית ביר
עתירה
למתן צו על תנאי וצו ביניים
בשם
העותר: עו"ד ורשבסקי דניאל
בשם המשיב 1: עו"ד רוט אשר
בשם המשיב 2: עו"ד אקרמן תאנה
פסק-דין
השופטת ד' ביניש:
העותר והמשיבה 2 (להלן: המשיבה או האישה) הינם
בני-זוג גרושים, המצויים במחלוקת בנוגע לחינוך שלוש בנותיהן: העותר מעוניין כי
בנותיו תלמדנה בבית-ספר ממלכתי-דתי ואילו המשיבה מבקשת כי הבנות תמשכנה ללמוד
בבית-ספר חרדי. העתירה מופנית כנגד החלטתו של בית-הדין הרבני האזורי בירושלים, לפיה
הוא המוסמך לדון בשאלת חינוך בנותיהן של בני-הזוג.
עיקרי העובדות
1. העותר, יליד ישראל, והמשיבה, ילידת נורבגיה,
הכירו בשנת 1982 בנורבגיה, עת טייל שם העותר. בני הזוג הגיעו יחדיו לארץ, והמשיבה
התגיירה. בשנת 1985 נישאו בני-הזוג כדת משה וישראל, קבעו את מקום מגוריהם בירושלים
וניהלו אורח חיים דתי. נולדו להם שלוש בנות- ילידות 1989, 1991 ו-1993.
במהלך חיי הנישואין החל העותר לקיים אורח חיים
חילוני, ואילו המשיבה קיימה אורח חיים חרדי. על רקע זה, חל קרע ביחסים בין
בני-הזוג, שהוביל לפירוד. העותר עבר להתגורר בבית הוריו בבני-ברק, ואילו המשיבה
עברה להתגורר יחד עם הבנות בבית צפאפא במוסדות ישיבת איתרי, שם הן מנהלות אורח
חיים חרדי. בתחילה למדו הבנות בבית-הספר "אתרוג" ולאחר מכן עברו ללמוד
בבית-הספר "בית-יעקב" של ישיבת איתרי.
ביום 11.12.94 הגישה המשיבה תביעת גירושין
כנגד העותר לבית הדין הרבני האזורי בירושלים. בית-הדין ניסה לברר אפשרות להחזרת
שלום הבית בין בני-הזוג, אך לשווא. במהלך הדיונים בסוף שנת 95', החל בית-הדין לדון
בהסדרי המשמורת של הבנות, לאחר שהעותר טען כי המשיבה אינה מאפשרת לו לקיים קשר עם
הבנות. במהלך הדיון, השיב העותר לשאלת בית-הדין כי ברצונו שהבנות תילמדנה בבית-ספר
כדוגמת "חורב", וכי העברת הבנות לבית-הספר "בית-יעקב" של
ישיבת איתרי נעשתה שלא על דעתו. בינואר 96' הוגשה לבקשת בית הדין, חוות-דעת
סוציאלית לגבי בני-הזוג והבנות. חוות-הדעת המליצה לא לאפשר לעותר לקבל את הבנות
ללינת לילה עקב מצבו הבלתי יציב, אולם להקפיד על שמירת הקשר בין הבנות לעותר
ולאפשר פגישות ביניהם מספר פעמים בשבוע.
בתחילת שנת 1996 פיטר העותר את עורך-דינו,
ובמשך חודשים רבים לא התקיימו דיונים בעניינם של בני-הזוג בפני בית-הדין הרבני.
במהלך אותה תקופה ניסו בני-הזוג להגיע לשלום בית והעותר אף עבר להתגורר בבית צפאפא
יחד עם המשיבה והבנות, אולם הנסיון נכשל. יצוין כי בספטמבר 98' הגיש העותר תביעת
משמורת לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, אולם תביעתו נמחקה עקב העדר התייצבות
מטעמו, ולאחר שהמשיבה ציינה בפני בית-המשפט כי הנושא נדון בפני בית-הדין הרבני.
בחלוף הזמן, שבה ופנתה המשיבה לבית הדין הרבני
האזורי בירושלים בבקשה כי ידון בתביעת הגירושין. בדיון שהתקיים ביום 27.6.00 בפני
בית-הדין, הביע הבעל נכונות להתגרש, אך הציב לכך שלושה תנאים: שהמשיבה תחדל
להתגורר יחד עם הבנות בבית-צפאפא, שהבנות תלמדנה בבית-ספר ממלכתי-דתי כפי שהיה טרם
הפירוד בין בני-הזוג, ושבחופשות תשהנה הבנות בחזקתו. בית-הדין ציין בפני העותר כי
בנוגע לבנות תתבקש חוות-דעת מקצועית. על כך השיב העותר: "אני מבקש שהסמכות על
הילדים תהיה בבית משפט לענייני משפחה". במהלך אותה ישיבה, ערך בית הדין הסכם
גירושין בין בני-הזוג, והצדדים חתמו עליו בהסכמה. רוב סעיפיו של ההסכם נגעו להסדרי
הביקור ולפגישות של העותר עם הבנות, לפירוט החופשות והחגים בהם תשהנה הבנות אצל
העותר, וכן לתשלום המדור והמזונות שישלם העותר. בנוסף, נכללו בהסכם הסעיפים הבאים:
"הסכם גירושין
1. הצדדים מסכימים להתגרש.
...
3. הבעל יממן מלא שכ"ל כאשר יעברו הילדים
לבי"ס כדוגמת חורב, שבין היתר מחנכים לבגרות ולציונות דתית.
...
9. הסכם זה אינו פוגע בזכותו של כל צד לפנות לערכאה
שנראית לו מוסמכת, ובכל מקרה ביה"ד לא יתן החלטה בנושא החזקה וביקורים מבלי
חוו"ד של עו"ס מלשכת הרווחה אשר תיצור קשר עם העו"ס שטיפלו בעבר.
...
(-) חתימת הבעל: איתן יוסף
(-) חתימת האישה: איתן רות".
בהחלטה שניתנה בסיום אותה ישיבה, אישר
בית-הדין הרבני את הסכם הגירושין, וקבע כי יינתן לו תוקף של פסק-דין עם מתן הגט.
בית-הדין ציין בהחלטתו כי התנאים האמורים בהסכם מוסכמים על המשיבה, בתנאי שיסודר
גט במועד שייקבע על-ידי בית הדין, והוסיף לבקשת המשיבה: "באם לא יסודר הגט,
האישה חוזרת בה מההסכם ולא ניתן לעשות שימוש בהסכם ולהביא ראיה ממנו" (נספח ז
לתצהיר התשובה).
בתחילה, סירב העותר לתת למשיבה גט. ביום
27.9.00 נתן בית-הדין הרבני לבקשת המשיבה, פסק-דין המחייב את הבעל לגרש את אשתו.
כעבור מספר שבועות, הוסיף בית-הדין וקבע כי באם העותר לא ימסור גט למשיבה תוך
שלושה שבועות, יוטלו עליו הסנקציות הקבועות בחוק בגין סרבנות גט. ביום 21.11.00
מסר העותר גט למשיבה, ובית-הדין (הרב יעקב אליעזרוב) נתן החלטה בזו הלשון:
"הצדדים מתגרשים היום בהתאם להסכם, וביה"ד
ידון בתביעות שיוגשו ע"י כל צד בקשר להסכם, אם תוגש בקשה".
(נספח ו לתצהיר בתשובה)
עוד באותו יום (21.11.00), הגישו בני-הזוג תביעות
סותרות בנוגע לחינוך הבנות: המשיבה הגישה תביעה לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים,
בה ביקשה כי בית-הדין יאשר את המשך לימודיהן של הבנות בבית-הספר
"בית-יעקב". מנגד, הגיש העותר תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים,
שעניינה משמורת וחינוך הבנות. בתביעתו, ביקש העותר להעביר את הבנות לחזקתו ולהורות
כי חינוכן יהיה במסגרת ממלכתית-דתית.
ביום 13.12.00 נתן בית-הדין הרבני האזורי
בירושלים החלטה בתביעת המשיבה בנוגע לחינוך הבנות, בה הורה על הגשת חוות-דעת
מקצועית שתבדוק את רצון הבנות ותבחן את טובתן. באותה החלטה, דחה בית-הדין את טענת
בא-כוח העותר, לפיה בית-הדין חסר סמכות לדון בחינוך הבנות. בית-הדין נימק את דחיית
הטענה בזו הלשון:
"...
לאחר עיון נראה לביה"ד כי מאחר וביה"ד
היתה הערכאה שדנה בעבר בנושא חינוך הילדים ואף בזמן הגירושין הנושא נידון
בביה"ד, והיה ברור שהנושא יחזור ויעלה ועל כן כל צד שמר לעצמו את הזכות לפנות
לכל ערכאה שנראית לו; ולפיכך הסמכות נתונה לביה"ד לחזור ולדון כהמשך לדיונים
שהתנהלו בעבר.
..."
(נספח ד לעתירה)
על החלטה זו של בית-הדין הרבני האזורי, הוגשה
העתירה שלפנינו.
טענות הצדדים וההתפתחויות בעתירה
2. טענת בא-כוח העותר הינה כי בית הדין הרבני
אינו מוסמך לדון בחינוך הבנות, מאחר והעותר לא נתן בשום שלב של הדיונים את הסכמתו
לכך. מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה כי במהלך הדיונים בתביעת הגירושין, שב והעלה
העותר את סוגיית חינוך הילדים, וסוגיה זו אף נכללה בהסכם הגירושין שאושר על-ידי
בית הדין. לגישתה, יש להסיק כי העותר הסכים לכך שבית-הדין ידון בחינוך הבנות, וכי
הסמכות שרכש בית-הדין בסוגיה זו היא נמשכת.
לבקשת העותר, ניתן בעתירה צו על תנאי וכן צו
ביניים המורה לבית הדין הרבני האזורי להימנע מלדון בחינוך הבנות עד להכרעה בעתירה
זו. ביום 2.7.01 שמענו את טיעוני הצדדים. מאחר והעתירה הוגשה בלא שבית הדין הרבני
הגדול דן תחילה בטענותיו של העותר כנגד החלטת בית הדין הרבני האזורי, ראינו להציע
לעותר להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול, על מנת שיביע עמדתו בשאלה האם מוסמך
בית-הדין הרבני האזורי לדון בחינוך הבנות. הצדדים הסכימו בפנינו כי עם הגשת הערעור
לבית הדין הרבני הגדול, תוגש בקשה להקדמת הדיון על-ידי שני הצדדים ולא תועלה טענה
של איחור בהגשתו. בהחלטתנו ציינו כי בית הדין הרבני הגדול מתבקש לדון בערעור מהר
ככל האפשר ועוד בחודש יולי, על מנת שניתן יהיה לקבל החלטה לפני תחילת שנת הלימודים
המתקרבת ובאה. ביקשנו כי התיק יובא בפנינו לתזכורת בחודש אוגוסט, וכי הצדדים
יודיעו לנו על מצב הדברים.
ביום 14.8.01 הודיענו בא-כוח העותר, כי בית
הדין הרבני הגדול טרם דן בערעור שהוגש על-ידו, וכי בינתיים החלה בבית-הדין פגרת
הקיץ. על אף שקיווינו כי בית הדין הרבני הגדול יביע עמדתו בשאלה הניצבת בפנינו, לא
ניתן להמתין עוד, שהרי שנת הלימודים עומדת בפתח. משכך, נכריע בעתירה.
הדיון בעתירה
3. סמכויותיו של בית הדין הרבני קבועות בחוק
שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן:
"החוק"). מבין סעיפי החוק המקנים לבית-הדין הרבני סמכות דיון בתביעות
המוגשות אליו, נזכיר שניים. האחד הוא סעיף 3 לחוק, המקנה לבית-הדין הרבני סמכות
שיפוט ייחודית "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין". בפסיקתנו מוכרת בהקשר
זה ההבחנה בין משמורת ילדים, הנחשבת עניין שלפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת
הגירושין (כל עוד לא נתבע קודם לכן בערכאה מוסמכת אחרת), לבין שאר עניינים הקשורים
בגירושין וכריכתם חייבת להיעשות במפורש (ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן,
פ"ד יג 1085, 1091; בד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו 1457,
1467).
הסעיף השני הרלוונטי להמשך דיוננו הוא סעיף 9
לחוק, המקנה לבית-הדין סמכות שיפוט מקבילה בענייני המעמד האישי, אם ניתנה לכך
הסכמה של כל הצדדים הנוגעים בדבר. ההסכמה לסמכותו של בית-הדין בענייני מעמד אישי
יכולה להיות מפורשת- בכתב או בעל-פה, ויכולה היא להיות הסכמה מכללא המוסקת, למשל,
מעצם הופעתו של הנתבע בבית-הדין, בלא שהביע התנגדות או הסתייגות מסמכותו של
בית-הדין בהזדמנות הראשונה (בג"צ 141/71 הספל נ' בית הדין הרבני האזורי,
תל-אביב-יפו, פ"ד כה (2) 471, 474-473; בג"צ 409/72 חטאר נ'
בית הדין הדתי הדרוזי בחיפה ואח', פ"ד כז(1) 449, 455; מ' זילברג המעמד
האישי בישראל (1957) 45; פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל (כרך א, 1995)
44).
במקרה שלפנינו, מאחר שתביעת המשיבה לבית-הדין
הרבני בעניין חינוך הבנות הוגשה לאחר שבני-הזוג התגרשו, ברי כי בית-הדין הרבני לא
קנה סמכות לדון בה מכוח כריכה לפי סעיף 3 לחוק. זאת ועוד; כתב-הגנתו של העותר
בתביעתה של האישה לחינוך הבנות, כלל התנגדות מפורשת לסמכותו של בית-הדין הרבני
לדון בנושא. בא-כוח העותר שב וחזר על התנגדותו לסמכות בית-הדין בדיון שהתקיים
לפניו. על כן ברור כי בית-הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעת החינוך מכוח הסכמת
הצדדים, לפי סעיף 9 לחוק. אלא שבאת-כוח המשיבה ממשיכה וטוענת כי הגם שבית-הדין לא
רכש סמכות שיפוט מקורית בתביעת החינוך שהוגשה לו, הוא בעל סמכות נמשכת לדון
בעניין. טענה זו מניחה כי בית הדין הרבני הוסמך לדון בנושא החינוך עוד בהתדיינות
הקודמת בין בני-הזוג בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה, ולפיה סמכות זו ממשיכה
להתקיים גם כיום. טענה זו אין לה על מה לסמוך, ודינה להידחות מן הטעמים שלהלן.
4. פסיקתו של בית-משפט זה כבר הכריעה בעבר כי
נושא חינוכם של ילדים, להבדיל ממשמורתם, אינו כרוך "על-פי עצם טיבו
וטבעו" בתביעת הגירושין (בג"צ 181/68 פלורסהיים נ' בית הדין הרבני
האזורי בחיפה, פ"ד כב(2) 723, 727). אין חולק כי בתביעת הגירושין שהגישה
המשיבה לבית הדין הרבני בשנת 94', לא ביקשה לכרוך דבר. ממילא לא ניתן לטעון כי בית
הדין הרבני האזורי היה מוסמך לדון בחינוך הבנות, מכוח כריכה לפי סעיף 3 לחוק, אף
אם ניתן היה לכרוך את נושא החינוך בתביעת הגירושין- שאלה שטרם הוכרעה בפסיקה.
(ראו: בג"צ 5507/95 אמיר נ' בית הדין האזורי בחיפה, פ"ד נ(3)
321, 331).
האם בעת ההתדיינות בתביעת הגירושין, רכש
בית-הדין סמכות לדון בחינוך הבנות מכוח הסכמת הצדדים לפי סעיף 9 לחוק? עיון בחומר
שהוגש לנו, לרבות בפרוטוקולי הדיונים בפני בית-הדין הרבני האזורי, הביאנו למסקנה
כי העותר לא הסכים, במפורש או מכללא, לכך שנושא החינוך יידון בבית-הדין הרבני:
במהלך הישיבה שהתקיימה בבית הדין בסוף שנת 95' ציין העותר כי ברצונו שבנותיו
תלמדנה בבית-ספר כדוגמת "חורב", אולם דבריו אלה נאמרו במענה לשאלה שהציג
לו בית-הדין. לא ניתן לומר כי בכך הביע העותר הסכמה לסמכותו של בית-הדין הרבני
בשאלת חינוך הבנות. בישיבה שהתקיימה ביום 27.6.00, שב בית-הדין לדון בתביעת
הגירושין. במהלך הדיון מנה העותר את התנאים בהתקיימם הוא מוכן להתגרש. אחד מהתנאים
אותם ציין, נגע ללימודיהן של הבנות בבית-ספר ממלכתי-דתי. בית-הדין ענה כי בעניין
זה יש לבקש חוות-דעת מקצועית, ואז השיב העותר: "אני מבקש שהסמכות על הילדים
תהיה בבית המשפט לענייני משפחה". תשובה זו שוללת את הטענה כי הבעל הביע הסכמה
מכללא לכך שבית-הדין הרבני ידון בחינוך הבנות. הסכם הגירושין עליו חתמו בני-הזוג,
תומך אף הוא במסקנה זו. בסעיף 9 להסכם נקבע במפורש כי: "הסכם זה אינו פוגע
בזכותו של כל צד לפנות לערכאה שנראית לו מוסמכת...". מכאן שגם בהסכם הגירושין
לא נתן העותר את הסכמתו לכך שבית-הדין ידון בחינוך בנותיו. (השוו למקרה המתואר
בבג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד לז(2) 1,
4, שם קבעו בני-הזוג בהסכם הגירושין ביניהם, כי "במידה ותעורר איזו בעיה לאחר
סידור הגט, זה יהיה בשיפוטו הבלעדי של בית הדין הרבני בחיפה...").
המסקנה המתבקשת הינה כי בית-הדין הרבני היה
חסר סמכות לדון בחינוך הבנות בעת דיוניו בתביעת הגירושין. ממילא, לא ניתן לטעון כי
הוא בעל סמכות נמשכת לדון בחינוך כיום. עקרון הסמכות הנמשכת לא נועד לשנות את כללי
הסמכות הראשונית, והוא עשוי לחול רק כאשר מלכתחילה התקיימה סמכות מקורית כדין
(בג"צ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד מח(4) 591,
609-608).
5. מעבר לנדרש, אעיר כי דוקטרינת הסמכות הנמשכת
אינה חלה במקרה שלפנינו, מטעמים נוספים. ככלל, קובע עקרון הסמכות הנמשכת כי מקום
בו פסק בית-הדין מכוח סמכות מקורית בעניין בעל אופי מתמשך, ימשיך הוא להחזיק
בסמכות כדי להכריע בהתדיינויות נוספות שתהיינה בין בעלי הדין באותם העניינים.
עקרון זה מהווה חריג לכללי הסמכות הראשונית, ונותן הוא ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי
החלה על רשויות השיפוט, בינן לבין עצמן (ראו: בג"צ 6103/93 לוי
הנ"ל, בעמ' 608 וההפניות שם; ע"א 3203/91 אזולאי נ' אזולאי,
תקדין-עליון, 95(3), 829). מעיקרו, נועד עקרון הסמכות הנמשכת להקנות סמכות
לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה
עצמה עליהן. הדוגמאות המובהקות לעניינים שאופיים מתמשך והם משתנים ודינמיים מעצם
טבעם, הן החלטות בנושאים של מזונות ומשמורת ילדים (ראו: בג"צ 6103/93 לוי
הנ"ל, עמ' 610; בג"צ 6193/98 קדור (חלבי) נ' שיח' נעים הינו- קאדי
מד'הב של בית-הדין, תקדין-עליון 99 (2) 421, בפסיקה 6 לפסק-דינה של השופטת
דורנר; י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך 1995)
21-22).
מהותה ותכליתה של דוקטרינת הסמכות הנמשכת,
מעוררות ספק האם יכולה היתה לחול במקרה דנן. ראשית, שאלה שאינני רואה להכריע בה
היא, האם נושא חינוך ילדים מהווה עניין מתמשך ומשתנה לפי טיבו, כדוגמת מזונות
ילדים או החזקתם. שנית, עקרון הסמכות הנמשכת חל במצבים בהם בית-הדין דן ופסק
בעניין שלפניו, ועל כן מן הראוי שימשיך ויפסוק בהתדיינות הנוספת שהתעוררה בין
בני-הזוג. לעומת זאת, במקרה שלפנינו, תביעת הגירושין בין בני-הזוג הסתיימה, בלא שבית-הדין
דן ופסק בנושא החינוך: מפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בבית-הדין בנוגע לתביעת
הגירושין עולה, כי לא נערך דיון של ממש בשאלת חינוך הבנות. ההמלצה שניתנה
בחוות-הדעת הסוציאלית שהוגשה לבית הדין בשנת 96', עניינה במשמורת הבנות ולא
בחינוכן. עיון בהסכם הגירושין שנחתם בין בני-הזוג מוביל אף הוא למסקנה כי שאלת
חינוך הבנות לא הוכרעה. סעיף 3 להסכם אמנם קובע כי: "הבעל יממן מלא שכ"ל
כאשר יעברו הילדים לבי"ס כדוגמת חורב, שבין היתר מחנכים לבגרות ולציונות
דתית". עם זאת, נוסחו של הסעיף, מיקומו בהסכם והקשרו, וכן העובדה שבית-הדין כלל
לא דן בשאלת טובת הבנות בנוגע לחינוכן בטרם אישר את ההסכם, עשויים ללמד כי אין בו
כדי להכריע בשאלת חינוך הבנות, וכל שנקבע הוא כי העותר ישלם שכר-לימוד אם יעברו
הבנות ללמוד בבית-ספר ממלכתי-דתי. העובדה כי בית-הדין לא ערך דיון של ממש בנוגע
לחינוך הבנות ולא הכריע בסוגיה זו, מהווה טעם נוסף להעדר תחולתו של עקרון הסמכות
הנמשכת במקרה דנן.
6. המסקנה המתבקשת ממכלול הטעמים שהובאו הינה כי
בית-הדין הרבני חסר סמכות לדון בנושא חינוך הבנות, והסמכות נתונה בעניין זה
לבית-המשפט למשפחה, שם הגיש הבעל תביעה בנוגע לחינוך הבנות ביום 21.11.00. אשר על
כן, אנו מקבלים את העתירה ומורים על עשיית הצו מוחלט. מאחר ושנת הלימודים קרבה
ובאה, מתבקש בית-המשפט למשפחה לדון בתביעה מהר ככל הניתן.
בנסיבות העניין, לא ראינו לעשות צו להוצאות.
ש
ו פ ט ת
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.
ניתנה היום, י' באלול תשס"א (29.8.01).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו
פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 00095390.N04
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
חכ/
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444