ישראל סגל נ. בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 9538/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9538/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' אלון המערער: ישראל סגל נ ג ד המשיב: בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק ה"פ 1673/04 שניתן ביום 27.9.06 על ידי כבוד השופטת ד' פלפל תאריך הישיבה: ל' בשבט התשס"ח (06.02.08) בשם המערער: עו"ד ישראל בודה ועו"ד ארז בצלאל בשם המשיב: עו"ד רן שבירו פסק-דין השופט י' אלון: הרקע העובדתי ופסק הדין קמא 1. בהסכם מיום 10.5.94 רכש המערער את הזכויות בדירה ברחוב רבי חייא 8 בבני ברק (להלן: הדירה) תמורת 720,000 שקלים. שלושה חודשים לאחר מכן, ביום 31.8.94, מישכן המערער את הדירה לזכות הבנק המשיב (להלן: הבנק), וזאת כבטוחה להלוואה בסכום של 610,000 ש"ח שהלווה הבנק לאשתו של המערער (גב' מרים סגל) ולאביה מר צבי ביאליסטוצקי (להלן: המשכנתא). כבטחונות נוספים לאותה ההלוואה ניתנו ערבויותיהם האישיות של שלושה ערבים: י' יוסף וינברג, מאיר גלוזמן ואברהם ביאליסטוצקי (להלן: הערבים). לאחר כתשע שנים, סמוך לאפריל 2003, ערך המערער הסכם למכירת הזכויות בדירה. אגב כך ביקש המערער, או מי מטעמו, להסיר את המשכנתא. ביום 7.4.03 נשלח מכתב מהבנק לעו"ד מיכאל שניידר (שייצג את הלווים ובני משפחתם), וזו לשונו: "הנדון: תיק הלוואה מס' 10116-227/1 ע"ש סגל מרים וצבי ביאליסטוצקי לפי בקשתך הרינו לאשר את הפרטים הבאים בקשר לתיק ההלוואה שבנדון: יתרה לסילוק ליום 8.4.03 – 216,416 ש"ח מזה בפיגור – 51,898 ש"ח. בדבר פרטים נוספים נשמח לעמוד לשירותך". המערער (בשם הלווים) ביקש לפרוע את יתרת הסילוק הנ"ל (להלן: יתרת ההלוואה) ולהסיר את המשכנתא. הבנק סירב להסרת המשכנתא כנגד סילוק יתרת ההלוואה, שכן ראה במישכון האמור בטוחה להלוואות נוספות שלוו ממנו הלווים. במכתב מיום 14.7.03 הודיע הבנק כי: "הרינו לאשר כי עם קבלת סך 1,315,085 ש"ח במזומן ו/או בהעברה בנקאית עד ליום 30.7.03 בשעה 12:00, אנו נסכים לשחרר את השיעבוד הרובץ על הדירה ... ע"ש ישראל סגל (המערער – י"א) ברחוב רבי חייא 8 בבני ברק". 2. לאור עמדתו זו של הבנק, הגיש המערער תובענה (בדרך המרצת פתיחה) בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובה עתר לפסק דין הצהרתי, לפיו על הבנק לסלק את המשכנתא כנגד תשלום יתרת ההלוואה בסכום של 216,416 ש"ח. בתצהירו טען המערער, כי ההלוואה ניתנה מלכתחילה (לאשתו ולחמיו) למימון רכישת הדירה, וכי בעת עריכת הסכם ההלוואה ומישכון הדירה היה ברור לכל כי השיעבוד נועד אך ורק להבטחת הלוואה זו ולא להבטחת חיובים אחרים של הלווים (דהיינו, אשת המערער וחמיו). הבנק טען כנגדו, כי על פי תנאי השיעבוד נועדה המשכנתא להבטחת כלל חיובי הלווים לבנק, וכי נתברר בדיעבד שמלכתחילה לא היה המערער אלא "איש קש" של הלווים ובני משפחתם (משפחת ביאליסטוצקי) במערכת עסקאות נדל"ן ענפה במסגרתה לוו כספים רבים מהבנק ללא בטוחות מספיקות. עוד נטען, כי ביולי 2003 נערך הסכם בין הבנק לבין בני המשפחה (ובהם הלווים) לפיו השיעבוד על הדירה לא יוסר אלא לאחר פרעון כל אותן ההלוואות, בהתאם לפרטים שהוסכמו (להלן: הסכם 2003). 3. בפסק הדין (כבוד השופטת ד' פלפל) נדחתה תובענת המערער. נקבע כממצא שבעובדה, כי המערער ידע אודות ההסדרים השונים שבין בני משפחת ביאליסטוצקי (ובראשם חותנו הלווה) לבין הבנק, לרבות ההסכם שנערך ביניהם ביולי 2003. המערער היה מודע במהלך השנים לעיסקאות מקרקעין רבות בין בני המשפחה לבין הבנק, כאשר ההלוואה והשיעבוד דנן היו חלק מהם. בהסכם השיעבוד (ממאי 1994) נכלל סעיף מפורש, ולפיו שיעבוד הדירה נועד להבטחת פרעונן של הלוואות נוספות שלוו ו/או ילוו הלווים מהבנק, וכי "בית המשפט לא שמע מהמבקש (המערער) כל טענה שלא ידע או שלא הוסבר לו על מה חתם". 4. בפנינו ערעורו של המערער על פסק הדין. נטען, כי בתצהיר המערער שתמך את בקשתו בביהמ"ש קמא, הוצהר על ידו: "... הובהר לי במפורש בעת חתימתי על הסכם ההלוואה כערב, (כי) הערת האזהרה והמשכון נעשו ונרשמו להבטחת פרעון חוב ההלוואה בלבד, ואינם מבטיחים ומעולם לא הוסכם כי יבטיחו פרעון כל חוב אחר של כל אדם אחר או חוב אחר למשיב (הבנק – י"א), ובפרט כאשר איני חב דבר למשיב פרט לערבותי דלעיל". בנימוקי הערעור נטען, כי הצהרתו האמורה של המערער לא נסתרה בראיות, ועל כן הסתמכות הבנק על הסעיף הנ"ל שבהסכם השיעבוד עולה כדי הטעייה. עוד נטען, כי המערער לא נטל חלק בהסכמים או בהסדרים השונים שנערכו בין הבנק לבין בני משפחת אשתו (ביאליסטוצקי), ועל כן אין באותן ההסכמות (לגבי החיובים שיובטחו בשיעבוד הדירה) כדי לחייבו. כמו כן, הבנק לא הביא לידיעתו את דבר אותם ההסכמים וההסדרים, ולא היה בסיס לקביעת בית המשפט קמא כי הוא היה מודע לתוכנם. עוד טוען המערער, כי מכתב הבנק מיום 7.4.03 – לפיו יתרת ההלוואה לסילוק הינה 216,416 ש"ח – מהווה כשלעצמה את אישור הבנק כי עם פרעון הסכום האמור יסולק השיעבוד ויימחק. דיון 5. המערער שיעבד את זכויותיו בדירה כערובה להבטחת התחיבויות הלווים לבנק. לעניין היקף השתרעותו של השיעבוד נקבע בסעיף 6(ב) להסכם ההלוואה (והשיעבוד), כדלהלן: "השיעבודים הנ"ל על הנכס ו/או על הנכס הממושכן (להלן: השיעבודים) ייעשו ויירשמו להבטחת היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה ביום רישום השיעבודים וכן להבטחת כל הסכומים האחרים המגיעים ו/או שיגיעו לבנק מאת הלווה ו/או הממשכן לפי הסכם זה ולהבטחת סילוקם המלא והמדוייק של כל הסכומים שהלווה חייב ו/או שיהיה חייב לבנק בהתאם לתנאי הסכם זה ו/או בהתאם לתנאי כל הסכם אחר שנעשה ו/או שייעשה בין הבנק לבין הלווה ולהבטחת כל סכום אחר המגיע ו/או שיגיע לבנק מהלווה מכל מקור שהוא, ולהבטחת מילוי מלא ומדוייק של תנאי הסכם זה ו/או תנאי כל הסכם אחר שנעשה ו/או ייעשה בין הלווה לבנק" (ההדגשות שלי – י"א). אין מחלוקת, כי חובותיהם של הלווים לבנק במועדים הרלבנטיים לתובענה דנן (אפריל-יולי 2003) השתרעו מעל ומעבר לחוב שמקורו בהלוואה הספציפית מאוגוסט 1994. חובות אלה מקורם בעיסקאות מימון רבות של עסקי נדל"ן שונים בהם עסקו בני משפחת המערער, ובהם הלווים. בתום מו"מ ארוך בין בני המשפחה לבין הבנק, נערך ביום 7.7.03 הסכם בין הצדדים. אותו הסכם נוסח בצורת מכתב שנשלח ע"י בא כוחם של בני משפחת ביאליסטוצקי, עוה"ד מ' שניידר, לבנק המשיב. פורטו בו הלוואות רבות שנטלו בני המשפחה (ובהם הלווים) מהבנק, ואשר טרם נפרעו. נקבע בו, כי יתרת חובם של בני המשפחה לבנק מסתכמת בלמעלה משני מיליון ש"ח, ואשר לאחר תשלומם: "...תסולק מלוא ההלוואה 10116/227-1 (נשוא התובענה דנן – י"א) וישוחרר הנכס ברחוב חייא 8 בבני ברק..". הנתונים הנ"ל והוראת סעיף 6(ד) להסכם ההלוואה מניחים לכאורה על פני הדברים את הבסיס לכך שהשיעבוד בו שיעבד המערער את הדירה (בהסכם ההלוואה מ 1994) נועד להבטחת פרעון כל אותם הסכומים, וכי פרעון ההלוואה הספציפית מ-1994 כשלעצמה אין בו להסיר את השיעבוד. כך עולה וכך מתבקש על פני הדברים מלשונו הברורה של סעיף 6(ד) להסכם, מריכוז נתוני החובות של הלווים לבנק כמפורט בהסדר מיולי 2003 ומההסכמה המפורשת של הלווים לעניין זה כמופיע באותו ההסדר. 6. בבית המשפט קמא, ובפנינו, מבקש המערער למנוע את תוצאת הדברים האמורה. לטענתו, על אף נוסחו המפורש של סעיף 6(ד) להסכם ההלוואה, הרי שבשעת חתימת ההסכם (אוגוסט 1994) "הובהר לי במפורש ... כי הערת האזהרה והמשכון נעשו ונרשמו להבטחת פרעון חוב ההלוואה בלבד...". דברים אלה נאמרו ע"י המערער בתצהירו בו תמך את התובענה. דא עקא – טענתו זו של המערער נעדרת את הפירוט והמסוימות הנדרשים לביסוסה כטענה הבאה לסתור את נוסח התחיבותו המפורשת והכתובה שבסעיף 6(ד) להסכם. המערער אינו טוען בתצהירו מי "הבהיר" לו את אותה ההבהרה, האם למי מאנשי הבנק היה חלק באותה הבהרה נטענת, כיצד "הובהרו" לו הדברים וכל כיוצא באלה. זאת ועוד. בית המשפט קמא קבע כממצא שבעובדה כי המערער היה מודע לעסקאות הנדל"ן ולהסכמי ההלוואות המרובים שנערכו בין הלווים ובני משפחתם לבין הבנק, וכי הוא עצמו היה צד לחלק ניכר מעסקאות אלה. בחקירתו הנגדית אישר המערער כי עוד בטרם חתם על ההסכם לרכישת הדירה, וגם לאחר מכן, נרשמו על שמו זכויות בנכסי מקרקעין שונים, נכסים ששועבדו על ידו להבטחת הלוואות שנטלו בני המשפחה מהבנק המשיב ומבנקים נוספים. בחקירתו הנגדית המערער אינו יכול להשיב לשאלות שונות לגבי טיבן של אותן העיסקאות, ומתאר את חלקו בהן כפאסיבי ביותר וכמי שפועל בעצת והכוונת בני משפחה שונים ממשפחת רעייתו (ביאליסטוצקי). הדברים מאירים באור משונה את הנטען ע"י המערער בסעיף 3 לתצהירו, כי: "אינני איש כספים או איש עסקים. הנני תלמיד ישיבה אשר תורתו אומנותו, אשר נקלע שלא כדין ותוך הפרת המשיב את התחיבויותו כבנק זהיר, למלחמת לחצים לא לו הניטשת ככל הנראה בין המשיב ללווים אחרים". מחקירתו הנגדית של המערער עולה, כי הדירה שבנדון לא שימשה אותו למגוריו, כי החזרי תשלומי ההלוואה החודשיים נעשו משך כל השנים בהוראות קבע מחשבונות שאין לו מושג של מי הם, וכי המוציא והמביא בכל הקשור בדירה, בהשכרתה ובפרעון ההלוואות היו גיסו חיים ביאליסטוצקי ובני משפחה נוספים. ממצאי עובדה אלה, רובם ככולם מפי המערער עצמו בחקירתו הנגדית, אינם תומכים, בלשון המעטה, בגירסתו של המערער המבקשת לסתור את תוכן ונוסח התחיבותו שבסעיף 6(ד) להסכם. ודוק. המערער אינו טוען כי ההסכם נחתם על ידו מבלי שהבין את תוכנו או מבלי שידע את המפורט בו. טענתו הינה כאמור, כי בעת שחתם על ההסכם "הובהר" לו שהשיעבוד מתייחס רק להלוואה הספציפית המפורטת בו. אין די באמירה "הובהר לי" שכזו לבסס טענת הטעייה. בראש וראשונה, מתוך כך שהמערער אינו טוען כלל כי מאן דהוא מפקידי הבנק היה "המבהיר", ואינו מפרט מה היתה ה"הבהרה" ומה היו נסיבותיה. אם נעיין היטב בתצהירו של המבקש מחד גיסא, ובנימוקי הערעור מאידך גיסא, נמצא כי לאמיתם של דברים טענת ה"הטעייה" או ה"טעות" איננה גירסה עובדתית המוצהרת ע"י המערער, אלא ניסיון של "פרשנות" שמבקשים באי כוחו לתת לדברי המערער בתצהירו. יפים לעניין זה דברי הנשיא זוסמן בע"א 467/64: "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד י"ט (2) 113 בעמ' 117). הלכה זו נשנתה בפסיקה פעמים רבות (ראו, לדוגמה, ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591; ע"א 16/80 אליהו לולו נ' סלומון סלומון, פ"ד ל"ז(4) 70), ואף הודגשה כאשר המדובר בחתימה על מסמכים מהותיים. כך נפסק בע"א 6799/02 (מפי השופטת א' חיות): "כלל הוא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו. בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתא. (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 149). בנוסף, נפסק כי על בעל הדין המבקש לסתור חזקה זו לשאת בנטל הוכחה כבד, כדברי השופטת ד' דורנר בע"א 1548/96: "זאת ועוד: הנטל להוכחת טענת 'לא נעשה דבר' הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים ... על המעלים טענת אפסות לסתור חזקה זו, ולהוכיח את גירסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה." (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו, פ"ד נד(2) 559, עמוד 570). ראו והשוו גם בע"א 359/79 יפה אלחנני נ' מרגליט רפאל, פ"ד לה(1) 701; ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60; ע"א 624/88 מיכל ניחה גולד נ' פנחס מעוז, פ"ד מד(1) 497. המערער לא עמד בנטל של סתירת החזקה האמורה, ובודאי שלא "בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה". 7. בסעיף 12 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967, נאמר: "12. מישכון להבטחת חיובו של אחר מושכן נכס של אדם כערובה לחיובו של אדם אחר, יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב לאותו החיוב, אך אין להפרע מבעל הנכס אלא במימוש המשכון כאמור בחוק זה". מכוח הוראה זו דינו של המערער כדין ערב לבנק לחיובי הלווים. בהסתמך על מעמדו זה כערב, טוענים ב"כ המערער כי הבנק (הנושה) לא עמד בחובות תום הלב והנאמנות המוגברות המוטלות עליו בהיותו בנק. זאת, נוכח דבריו האמורים של המערער בתצהירו כי בעת החתימה "הובהר" לו ששיעבוד הדירה מתייחס רק לסכום ההלוואה הספציפית ולא לחובות אחרים ונוספים של הלווים. ברם, דברים שאמרנו לעיל לעניין טענת ה"הטעיה" וה"טעות", כוחם יפה גם לטענה זו. לאמור, המערער לא הניח תשתית עובדתית – ולו גם נטענת – בדבר פעולה או אמירה של הבנק או מי מטעמו, עובר לחתימת הסכם ההלוואה והשיעבוד. אדרבא, "תמונת הרקע" לנסיבות עריכת אותו ההסכם כפי שעלתה מהראיות אינה עולה בקנה אחד עם "תמונת הרקע" אותה ביקש המערער לצייר בתצהירו, ולא נשוב ונפרט. שיעבוד הדירה משתרע איפוא מכוח הוראת סעיף 6(ד) להסכם ההלוואה והשיעבוד (משנת 1994) גם להבטחת חובות נוספים של הלווים לבנק מעבר להסכם ההלוואה נשוא אותו ההסכם. 8. אין חולק, כי עובר ליולי 2003 נשאו ונתנו הבנק ובני משפחת ביאליסטוצקי לקראת הסדר מוסכם לפרעון יתרות החוב בגין הלוואותיהם הרבות מהבנק (ובכללן ההלוואה דנן מ-1994). בית המשפט קמא קבע כממצא שבעובדה, כי המערער היה מודע לאותו משא ומתן ולהסכם שהבשיל בסיומו (ביום 7.7.03), הגם שהמערער עצמו לא היה צד לאותו ההסכם. באותו ההסכם מפורטות הלוואות רבות שבני המשפחה (ובהם הלווים – אשתו וחותנו של המערער), נטלו מהבנק, שטרם נפרעו ושרובן ככולן אינן מובטחות בבטוחות נכסיות. הוסכם (בסעיף 2 להסכם הנ"ל), כי הדירה דנן תשמש כבטוחה הנכסית העיקרית (ולמעשה היחידה) לפרעון יתרת החובות, וכי השיעבוד ששועבדה בו ע"י המערער יוסר לאחר שהלווים יפרעו וישלמו לבנק את מלוא הסכומים המפורטים בסעיף 1 להסכם. הממצא העובדתי שנקבע ע"י בית המשפט קמא בדבר מודעותו של המערער להליכי המו"מ ועריכת ההסכם מבוסס כדבעי בראיות שהובאו בפניו, והדברים פורטו בנימוקי פסק הדין. לא מצאנו מקום להתערב בממצא עובדתי זה או לשנות ממנו. לטענת המערער, גם בהינתן ממצא זה שבעובדה, אין ההסכם (מיולי 2003) מחייב אותו, שכן הוא עצמו איננו צד לו. השיעבוד הנכסי האמור בהסכם הנ"ל הינו דירתו וקניינו שלו, ועל כן אין בכוחן של הסכמות או התחיבויות הלווים כדי לגרוע מזכויותיו הקניניות בדירה או כדי להרחיב את היקף השיעבוד מכוח אותו החיוב שהוא עצמו לא היה צד לו. מוסיף המערער וטוען, כי לא נקבע, כממצא שבעובדה, כי הוא ייפה את כוחם של הלווים, או של בא כוחם (עוה"ד מ' שטיינר) להתחייב בשמו לעניין אותו ההסכם. עיון בפסק הדין קמא מעלה, כי אמנם לא נקבע בו ממצא שבעובדה לפיו ייפה המערער, פוזיטיבית, את כוחו של ב"כ הלווים (עוה"ד מ' שטיינר) לחתום בשמו על ההסדר המוסכם מיולי 2003. טענה נוספת של המערער הינה, כי הבנק עצמו לא יידע אותו באופן אישי על הליכי המו"מ ועל ההסדר המוסכם שבסיומם. דא עקא, אין בכך כדי לשנות את תוצאת הדברים. מקור חיוביו החוזי של המערער – לעניין היקף השיעבוד ששיעבד את הדירה – היה ונותר בהסכם ההלוואה והשיעבוד מאוגוסט 1994, ובהוראת סעיף 6(ד) לאותו ההסכם. כפי שציינו לעיל, בעת חתימת ההסכם ב-1994 ובשנים שלאחר מכן, היה המערער מודע לקיומן של הלוואות רבות נוספות שנטלו בני המשפחה, לרבות הלווים, מהבנק. עובר ליולי 2003 הוא היה מודע בפועל, כאמור לעיל, למו"מ האינטנסיבי שהתנהל בין בני המשפחה (והלווים) לבין הבנק לעניין זה. טענותיו כנגד תוקפו המחייב של סעיף 6(ד) להסכם 1994 – נדחו על ידינו לעיל. בהינתן כל אלה, גם אם נקבל טענתו לעניין אי היותו צד להסכם יולי 2003, עדיין נותר השיעבוד בתוקפו גם ביחס להלוואות הנוספות של הלווים, וזאת מכוח התחייבותו שלו שבהסכם 1994. 9. תוצאה נוספת המתבקשת מממצאי העובדה ומהמסקנות המשפטיות דלעיל, הינה בכך שמכתבו של הבנק אל המערער (מיום 7.4.03) איננו מתייחס לכלל חובות הלווים לבנק – שהובטחו במשכנתא – אלא אך ורק ליתרת חובם ביחס להלוואה הספציפית שנטלו עובר לרישום המשכנתא. לאמור, "יתרת הסילוק" (בסך 216,416 ש"ח) האמורה באותו המכתב איננה יתרת סילוק כלל חובות הלווים המובטחים במשכנתא על הדירה, אלא יתרת הסילוק של הלוואה אחת בלבד מבין כלל הלוואות שנטלו הלווים מהבנק המובטחות גם הן באותה המשכנתא. טענת המערער כי יש לראות באותו מכתב של הבנק משום הסכמה לצמצום הבטוחה לאותה הלוואה יחידה, נשללת איפוא הן מתוך ניסוחו של המכתב (כמצוטט בפתח הדברים לעיל), הן מתוך תוכנו והן מתוך מכלול העובדות והנסיבות כפי שהוכחו ונקבעו כמפורט לעיל. 10. לאור כל המפורט לעיל, דין הערעור להדחות. אציע איפוא לחברי, כי נדחה את הערעור ונחייב את המערער בהוצאות המשיב בסכום של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט כבוד השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט כבוד השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, ז' בסיון תשס"ח (10.6.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06095380_A06.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il