ג'מיל סרור נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9536/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9536/11 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג המערער: ג'מיל סרור נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בתפ"ח 662/09 מיום 16.11.2011 שניתנה על-ידי סגן הנשיאה צ' סגל והשופטים מ' דרורי ומ' י' הכהן תאריך הישיבה: ט"ז בתמוז התשע"ד (14.07.2014) בשם המערער: עו"ד מנחם בלום בשם המשיבה: עו"ד אייל כהן פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיאה (כתוארו אז) צ' סגל והשופטים מ' דרורי ו-י' הכהן), במסגרתה הורשע המערער ברצח ובנשיאת נשק שלא כדין, ונגזר עליו עונש של מאסר עולם על עבירת הרצח, ושנתיים מאסר על עבירת נשיאת הנשק, עונשים שירוצו בחופף. עיקרי כתב האישום 2. המערער הועמד לדין בתפ"ח 662/09 בעבירות רצח ונשיאת נשק בלא רשות על-פי דין. האירוע מושא כתב האישום היה נקודת שיא בסכסוך אלים שנתגלע בין שתי משפחות שכנות במחנה הפליטים שועאפט בירושלים, בין התאריכים 1.12.2009 – 3.12.2009. הסכסוך החל בליל 1.12.2009 בעקבות דין ודברים בין המערער, בן למשפחת סרור, ובין שני אחים בני משפחת אבו עסב, מחמד ג'מאל אבו עסב (להלן: "מחמד ג'מאל") ואברהים ג'מאל אבו עסב (להלן: "אברהים"), בנוגע לבעלות על כלב. דין ודברים זה הסלים לעימות אלים בינו לבינם, כאשר כל צד מזעיק בני משפחה וחברים אשר חברו יחדיו לתגרה המונית שכללה ידוי אבנים, חילופי מהלומות ופגיעה ברכוש. במהלך התגרה, כך נטען, עלה המערער עם אדם אחר אל גג ביתו כשהוא מצויד בכלי נשק, וירה מספר יריות על מנת להרתיע את בני משפחת אבו עסב. מעשה זה ליבה את היצרים, ואך בקושי רב ובהתערבות נכבדי המקום הופסקה התגרה ל-24 השעות. 3. בליל 2.12.2009, לאחר שלא הסתמן פתרון ליישוב הסכסוך, שבו הצדדים היריבים והתקבצו. בסמוך לשעה 01:30 פתח שוב המערער בירי של מספר יריות מגג ביתו, ובכך ניתן האות לחידוש התגרה. נוכח הלחץ שהופעל על משפחת המערער, הוחלט לפנות את משפחתו משם לבית משפחת אבו זניד, המרוחק כברת דרך מן המקום. במקביל ירדה משפחת אבו עסב אל הסמטה הצרה הסמוכה לביתם, כאשר באותה עת נכחו במקום גם שכנים ונכבדים על מנת להפריד בין הניצים. על הנמצאים במקום נמנה אנואר ג'ית (להלן: "המנוח"), שאינו בן לאחת משתי המשפחות והתגורר בשכנות. בשלב מסוים הגיע המערער עם אדם אחר שזהותו אינה ידועה אל פתח הסמטה כשהם חמושים באקדחים, ופתחו באש לעבר הסמטה במטרה להרוג בבני משפחת אבו עסב. אחד מן הקליעים שנורו פגע במנוח והרגו תוך זמן קצר. עיקרי הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי 4. בהתאם להסכמות הדיוניות בין הצדדים, העמיד בית המשפט את המחלוקת העובדתית הרלבנטית להכרעה על שלושה נדבכים מרכזיים: האחד – מהו המקום ממנו נורתה הירייה שקטלה את המנוח; השני – האם ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי המערער אכן שהה באותו מקום וירה אל הסמטה, או שמא עומדת לו טענת האליבי שהעלה; והשלישי – האם קיימת אפשרות, ולוּ ברמת הספק הסביר, שמי מבני משפחת אבו עסב היריבה הוא זה שירה והמית את המנוח, כטענת המערער. 5. במהלך בירור הדברים נדרש בית המשפט המחוזי לראיות רבות, ובעיקר נסמך על דבריהם של עדים שונים אשר נכחו במקום או בסביבתו. מטבע הדברים, כאשר מדובר באירוע סוער, אלים ומהיר ובהשתתפות אנשים רבים, נאלץ בית המשפט להיכנס בעובי הקורה ולנתח בפרוטרוט את העדויות הרבות שהובאו לפניו, על מנת לגבש תמונה ברורה ככל האפשר של מהלך הדברים. בהילוכנו להלן נרחיב קמעא באשר לראיות המרכזיות שעמדו לפני בית המשפט המחוזי, וזאת כדי לקצר בהמשך בפרק הדיון בערעור עצמו, בחינת "דרך ארוכה שהיא קצרה" (בבלי, עירובין נג, ע"א). 6. את העדים שהעידו לפניו חילק בית המשפט המחוזי לשלוש קבוצות: הקבוצה הראשונה היא של בני משפחת אבו עסב, אשר בינם לבין המערער שוררת איבה עמוקה ואשר הפנו את האצבע המאשימה לעברוֹ כמי שהרג את המנוח. הקבוצה השניה כללה את המערער, משפחתו ומקורביו, אשר ריכזו את מאמציהם בביסוס טענת אליבי למערער מחד גיסא, ובהעלאת ספקות באשר למיקום היורה או קיומם של יורים נוספים מאידך גיסא, בעיקר מקרב בני משפחת אבו עסב. קבוצת העדים השלישית היא של העדים האובייקטיביים, אשר לא ניתן היה לייחס להם קרבה מיוחדת למי מהצדדים. לעדויותיהם של חברי קבוצה זו (אשר על שורותיה נמנו הן עדים מטעם התביעה, הן מטעם ההגנה) ניתן משקל רב יותר מטבע הדברים. חלוקה זו של בית המשפט נעשתה באופן ענייני ואיננה זהה לחלוקה שנעשתה בפועל בין עדי תביעה לבין עדי הגנה במהלך ניהול המשפט. 7. העדים המרכזיים מבני משפחת אבו עסב הם מחמד ג'מאל, אברהים, מחמד פואד אבו עסב (להלן: "מחמד פואד") ודאוד נוח אבו עסב (להלן: "דאוד"), דודם של העדים הראשונים. העדים מחמד ג'מאל, אברהים ומחמד פואד נטלו חלק בתגרה ושהו בסמטה או בקרבתה בזמן האירוע. שלושתם העידו כי זיהו את המערער ואדם נוסף כשהם עומדים חמושים בפתח הסמטה (בנקודה אשר סומנה כנקודה E בתצ"א ת/36) ויורים אל תוך הסמטה, כשהמערער נמצא מאחורי מכונית שחנתה במקום. העד דאוד, אשר פעל להרגעת הרוחות ועמד ליד המנוח בשעת הירי, טען אף הוא בעדותו כי זיהה את המערער אוחז באקדח ויורה בו. 8. אל מול גרסה זו עמדה גרסת המערער ובני משפחתו – אחיו נאפז ואיאד סרור ואמו עזיזה סרור. אֵלו טענו כי במהלך האירועים האלימים באותו ערב הם התפנו לביתה של ג'יהאד אבו זניד (להלן: "ג'יהאד"), וכי בזמן הירי שהו בקומה השניה של הבית, עד אשר הגיע אל המקום העד ג'אלב סונדוס (להלן: "סונדוס") שהודיע על מותו של המנוח. המערער אף טען כי בעת האירוע כאבה רגלו וכי התקשה ללכת כתוצאה מפגיעת אבן בלילה הקודם. עוד נטען, כי סונדוס סיפר להם כי בתכוף לפגיעה במנוח, אחד מבני משפחת אבו עסב הצמיד נשק לראשו של סונדוס ואיים עליו לבל יושיט עזרה למנוח. חלק מהעדים הצביע, מפי השמועה, על מחמד פואד כמי שהיה חמוש במהלך האירוע באקדח או בכלי נשק אחר. 9. אציין כבר בשלב זה, כי הן בעדויותיהם של בני משפחת אבו עסב, הן באלו של משפחת המערער, משפחת סרור, התגלו הבדלים ונמצאו סתירות. כך למשל נבדלו התיאורים מצד בני משפחת אבו עסב ביחס למיקומם המדויק של המערער ושותפו לירי, צורת הירי, וכיוון מנוסתם לאחר הירי. מהצד האחר נחלקו בני משפחת המערער באשר לזמני ההגעה לביתה של ג'יהאד, משך השהיה בו, ולפעולותיהם במהלך אותו הזמן (כגון השאלה האם ישבו לשתות קפה אם לאו), ולגבי המועד והמקום בו שמעו מסונדוס על הפגיעה במנוח. בית המשפט המחוזי בחן באריכות כל עדות ועדות לפרטיה, ואף ציין את התמיהות שעלו בהן כשהן לעצמן, כמו גם ביחס לעדויות האחרות. 10. מכאן נפנה בית המשפט המחוזי לבחון את קבוצת העדים השלישית, היא קבוצת העדים "הבלתי מעוניינים". בית המשפט התרכז בעדויותיהם של מספר עדים מרכזיים: סונדוס, שכן נכה ובלתי מעורב, עמד לצד המנוח בזמן שנפגע. בזמן הפגיעה סבר סונדוס כי המנוח נורה בגבו, מאחר והמנוח אחז בגב בעת הפגיעה (מאוחר יותר התברר בניתוח הפתולוגי כי המנוח נורה דווקא בבטנו, וכי הקליע יצא בסופו של דבר מהגב). בראותו כי המנוח נפגע צעק סונדוס לעבר הנוכחים, בעיקר לעבר בני משפחת אבו עסב שהיו בסביבתו ומאחוריו, לחדול מהמעשים וכי המנוח נהרג. סונדוס אף אישר כי אויים על-ידי מאן דהוא לאחר הפגיעה במנוח, ואולם הוא עצמו לא הבין ולא שמע מה אמר אותו אדם (והדבר נמסר לו על-ידי אחרים), וגם על זהותו של אותו אדם לא ידע להצביע. 11. עד מרכזי נוסף בפרשה הוא פאווז ג'ולאני (להלן: "פאווז"), בנו של מוכתר מחנה הפליטים, ששהה גם הוא בסמטה בזמן האירוע. עד זה חש עצמו דווקא מקורב למערער ואילו יחסיו עם בני משפחת אבו עסב היו מעורערים על רקע סכסוך מן העבר. יחד עם זאת, בשלב מסוים במסגרת חקירתו במשטרה העיד פאווז על ירי שבוצע לכיוונו מאזור נקודה E, ואף טען כי זיהה את המערער כמי שירה "בסבירות של 99%". פאווז גם הביע תמיהה על כך שהמערער, אליו הוא מקורב, ירה לעברו וסיכן את חייו. אעיר, כי במהלך החקירה הוחלט לעצור את פאווז ולחקור אותו באזהרה בחשד לשיבוש מהלכי משפט והעלמת ראיות. בא-כוח המערער ביקש לייחס פעולות אלו של רשויות החקירה ופעולות נוספות, לחובת המשיבה, כחלק ממאמץ להפעלת לחץ על פאווז על מנת שיפליל את המערער. בחקירתו בבית המשפט חזר בו פאווז מגרסתו במשטרה וטען כי למעשה לא ראה את האדם שעמד מאחורי המכונית באזור נקודה E יורה או אוחז באקדח, אלא אך הסיק זאת כתוצאה מרשף האש וקולות הירי. הוא אף הכחיש כי ראה בוודאות שאותו ירי הוא זה אשר פגע במנוח. פאווז הוסיף וטען גם כי מסר את הדברים בעקבות לחץ השוטרים, אשר השפילו והיכו אותו, ואיימו עליו ועל ילדיו. עקב סתירה מהותית זו בדבריו אל מול הודעתו במשטרה, קבע בית המשפט המחוזי, לאחר העיון בתמליל ובהקלטת החקירה, כי אין לקבל את גרסתו של פאווז בדבר לחץ פסול שהופעל עליו, וכי יש להעדיף את הודעתו ואמרותיו במהלך חקירת המשטרה, מכוח הוראת סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. עוד קבע בית המשפט, כי לזיהויו של פאווז את המערער כמי שירה נודעת בנסיבות העניין משמעות של ממש, הגם שלא ניתן להסתמך עליו באופן בלעדי. עם זאת, לפי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, ניתן היה בהחלט לקבוע כממצא כי פאווז לא זיהה מי מבני משפחת אבו עסב באזור נקודהE ממנה בוצע הירי, וכי הוא לא יִחס להם את ביצוע הרצח. 12. עוד עדות בעלת משקל, היא זו של ג'יהאד, אשר לביתה פונו בני משפחת סרור בזמן האירועים, ואשר בו שהה המערער, לטענתו, בעת הירי. גרסתה במשטרה נמסרה בהסכמה לבית המשפט חלף עדות ראשית. בניגוד לטענת האליבי של ההגנה לפיה עלה המערער לקומה השניה, העידה ג'יהאד כי לאחר שהמשפחה הובאה לביתה חזרה היא אל הרחוב בלוויית מספר אנשים, ביניהם המערער, באזור הצומת המרוחקת כמה עשרות מטרים מן הסמטה (בנקודה שסומנה כנקודה A בת/36). ג'יהאד הבהירה כי בעת הירי לא ראתה את המערער וכי הוא לא היה לידה. היא ראתה את המערער סמוך לבית רק כ-3 דקות לאחר מכן. עד רלבנטי נוסף לטענת האליבי הוא עאדל אבו זניד (להלן: "עאדל"), קרוב משפחתה של ג'יהאד, אשר לטענת חלק מעדי משפחת המערער שהה בביתה של ג'יהאד בזמן הירי יחד עמם, ואולם הוא עצמו העיד כי בכל מהלך האירוע נמצא ברחוב, בסמוך לבית המוכתר. 13. בית המשפט המחוזי נדרש גם לעדותו של עלי זכריה ג'ולאני (להלן: "ג'ולאני"), אשר נועדה לבסס את טענת המערער כי היורה אשר הביא למות המנוח הוא דווקא מחמד פואד. למרות שבעדותו טען ג'ולאני כי זיהה את מחמד פואד יורה מהנקודה המסומנת X בתצ"א ת/36, בקצה השני של הסמטה, לעבר נקודה E, כאשר המנוח נמצא בתווך בין שתי הנקודות, קבע בית המשפט כי בעדותו נפלו מספר כשלים פנימיים מהותיים הפוגמים באופן ממשי במשקלה. בין היתר ציין בית המשפט את חוסר הסבירות בתיאורו של העד באשר לפעולותיו-שלו עצמו בזמן הירי, ואת הסתירות החמורות בינו לבין כל יתר העדים אשר זיהו את מחמד פואד כמי שעמד בנקודה אחרת באותה שעה. 14. העדות האחרונה אותה ראוי לציין היא זו של אכרם ג'ובראן-סעירי (להלן: "ג'ובראן"), אשר נכח אף הוא בסמטה בעת הירי. עד זה הכחיש כי ראה מהיכן נורתה האש, אך לעומת זאת ציין כי בני משפחת אבו עסב היו מתחת לביתם בזמן הירי (ולא בנקודה E). עוד התייחס העד לעובדה שלאחר האירוע פרצה מהומה בין בני משפחת המנוח לבני משפחת אבו עסב דווקא, שהואשמה בהריגתו, אשר כללה עימותים נוספים והצתת ביתם של בני משפחת אבו עסב. בשל מאורעות אלו נחתם הסכם "עטווה" בין המשפחות, במסגרתו נטלו על עצמם בני משפחת אבו עסב תנאים מחמירים, שכללו בין היתר "הגליית" אחדים מבניה אל מחוץ למחנה וכן תשלום פיצוי כספי למשפחת המנוח. העד ג'ובראן הסביר כי הסכם זה נועד לצנן את הרוחות, וכי אין לראות בו אינדיקציה לנטילת אחריות מצד משפחת אבו עסב על כך שהרוצח בא מקרב בניה. 15. לאחר שסקר בפרוטרוט את העדויות שתוארו לעיל ועדויות נוספות, נפנה בית המשפט המחוזי להערכתן של העדויות ולציור התמונה הכוללת המתקבלת מהן. ראשית, קבע בית המשפט, ביחס לשתי קבוצות העדים הראשונות, כי בעובדה שמדובר ב"עדים מעוניינים" אין כדי לפסלם מיניה וביה, אך עם זאת הדבר מחייב כי בית המשפט ינקוט גישה זהירה יותר מכרגיל בבואו להעריך את משקלן של העדויות (פסקה 77 להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי). לגוף העניין, קבע בית המשפט כי יש להעניק משקל לעדויותיהם של בני משפחת אבו עסב, אשר הצביעו כזכור על המערער כאחד משני האנשים אשר עמדו בקצה הסמטה בנקודהE וירו ממנה. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי ישנם אותות אמת בדבריהם של העדים הללו, בין היתר בכך שלא נרתעו מלמסור פרטים ונתונים אשר עלולים לכאורה להחליש את גרסתם, כגון ציון חלקם-שלהם בתגרה ומעורבותם במעשי האלימות, ואת עצם קיומו של יורה נוסף אשר זהותו אינה ידועה (פסקאות 78-79 להכרעת הדין). 16. אשר לקיומן של סתירות שנתגלו בין העדויות באשר לפרטים שונים, ציין בית המשפט המחוזי כי לטעמו – "אלו אינן סתירות מהותיות שבכוחן לכרסם במהימנות כל אחת ואחת מן העדויות, אלא אך פרספקטיבות שונות או אי דיוקים שוליים בתיאור אירוע ירי סוער, טראומטי ודרמטי, שהסתיים במותו של שכן, ואשר הוליך בסופו של יום לשריפת ביתם של עדים אלה ולהגלייתם משכונת מגוריהם" (פסקה 81 להכרעת הדין). מנגד חיווה בית המשפט דעתו כי בעצם קיומן של הסתירות הללו, בין היתר ביחס לאופן ביצוע הירי ולמקום עומדו של המערער בעת הירי, או למיקומו של המנוח ומקום הפגיעה בו, יש בכדי לשלול טענות באשר לתיאום גרסאות, שכן תיאום מהסוג הנטען היה אמור ליישב את הסתירות האמורות. עוד צויין כי עדויות אלו של בני משפחת אבו עסב זכו לחיזוק חיצוני מפיהם של עדים בלתי מעוניינים, כאשר על ירי מכיוון הנקודה E הצביע גם העד פאווז (פסקה 90 להכרעת הדין), ועל כיוון פני המנוח בעת הירי לעבר נקודה E, שאותה ציין סונדוס, וזאת בהתאם לגרסאותיהם של דאוד ומחמד פואד ובאופן שמתיישב גם עם תוצאות הנתיחה שלאחר המוות (פסקאות 94-95). מנגד, עמד בית המשפט המחוזי על כך שעל אף מאמציו הרבים של בא-כוח המערער, לא הוכח פוזיטיבית כי מי מבני משפחת אבו עסב אחז בנשק חם או ירה בו בעת האירוע, וכי הדבר אף לא נטען על-ידי שום עד למעט ג'ולאני, אשר עדותו נמצאה בלתי מהימנה כאמור לעיל (פסקה 83 להכרעת הדין). בהתחשב בנסיבות העניין ובחיזוקים שנמצאו לעדויות, שלל בית המשפט גם את הטענה לפיה עברם הפלילי של העדים ממשפחת אבו עסב גורע ממהימנותם, והטיל ספק בטענת המערער לפיה הם הטילו את חיתתם והשפיעו את השפעתם על עדים אחרים באופן שגרם להם לשנות מעדויותיהם (פסקאות 84-85). טענה נוספת בדבר יחס מועדף לו זכתה משפחת אבו עסב מאת המשטרה ורשויות החקירה נשללה אף היא כחסרת בסיס (פסקאות 86-87). 17. אשר לגרסאותיהם של המערער ומקורביו וטענת האליבי שהעלתה ההגנה, ציין בית המשפט המחוזי כי טענה זו טומנת בחובה מספר כשלים מהותיים המקימים קושי לאמצה. בין הכשלים שצוינו – חוסר הסבירות בזמנים שתוארו על-ידי המערער, תיאורו את מצבו הנפשי בזמן האירוע (כולל התפנות בני משפחתו לשתיית קפה כשמסביב המולה רבתי), וכן את התנהלותו עובר להגעתו לחקירת המשטרה, אשר כללה הימלטות והסגרה עצמית רק כעבור שלושה ימים, שינוי חזותו החיצונית והימנעותו מהגשת תלונה נגד משפחת אבו עסב (פסקאות 98-99 להכרעת הדין). כמו כן ציין בית המשפט המחוזי כי קיימות סתירות משמעותיות בין גרסת המערער לבין זו של אחיו ואמו בנוגע להשתלשלות האירועים עם הגעת המשפחה לביתה של ג'יהאד (פסקה 101). בייחוד צוינו עדויותיהם של עאדל ושל ג'יהאד, ככאלו שאינן תומכות בטענת האליבי ואף מפריכות אותה באופן פוזיטיבי. משכך, קבע בית המשפט המחוזי, יש בדבר כדי לתמוך במכלול הראיות העומדות לחובת המערער, ולהתווסף לתמונה הכוללת המעידה על אשמתו (פסקה 108). בית המשפט המחוזי גם דחה את טענתו של המערער בדבר צליעה או קושי משמעותי להתנייד, אשר מנע ממנו אפשרות לבצע את המיוחס לו. בעשותו כן ציין בית המשפט כי לא נמצא כל תיעוד לקושי פיזי כגון זה בנטען בעדויותיהם של עדים כלשהם שאינם ממשפחתו של המערער, ומכל מקום, גם אם הייתה צליעה שכזו, הרי שהמרחק הקצר בין הנקודה שבה עמד המערער (נקודה A) לבין זו שממנה בוצע הירי (נקודה E), מרחק של עשרות מטרים בלבד, היה מאפשר לו להגיע על נקלה ובזמן קצר אל המקום ולפתוח באש כפי שיוחס לו (פסקאות 96, 108). 18. בהתבסס על הניתוח האמור ועל קביעות המהימנות ביחס לעדים השונים פסק בית המשפט המחוזי, כממצא עובדתי, כי הירי ממנו נפגע המנוח בוצע מנקודה E אל תוך הסמטה. עוד קבע, מעבר לספק סביר, כי המערער הוא אחד משני היורים שביצעו את הירי. כפועל יוצא נקבע כי המנוח לא נהרג מירי שנורה כביכול על-ידי מי מבני משפחת אבו עסב, וכי לא הוכח כי ירי כאמור מצִדם בכלל התבצע. על-פי התמונה שגיבש בית המשפט על סמך הראיות, ככל הנראה המערער אכן הסכים להתפנות לביתה של ג'יהאד בעקבות התגרה והלחץ שהופעל מצד משפחת אבו עסב, אך ראה בכך השפלה ובושה והדבר עורר בו כעס ותחושות נקם. בנסיבות אלו, לאחר שהגיע אל הבית, ירד בחברת כמה מבני משפחתו בחזרה לרחוב לאזור נקודה A, ובאותו זמן זיהה את יריבו, מחמד פואד באזור נקודה O. לפיכך הגיע עם שותפו בדרך עקיפה לאזור נקודה E ומשם ירה לכיוון הסמטה, בה נמצאו אותה שעה בני משפחת אבו עסב, בכוונה לפגוע במי מהם (פסקה 110). 19. על יסוד ממצאים אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי התקיימו יסודותיה של עבירת הרצח. על כוונתו של המערער להמית למד בית המשפט מעצם השימוש באמצעי קטלני כמו אקדח, ואף מתוך נסיבות האירוע. בעניין זה פסק בית המשפט כהאי לישנא: "לא רק עצם השימוש באקדח מעיד על כוונתו הקטלנית של הנאשם. גם הצילומים ת/3, ת/36 ו-ת/37 הינן ראיות משמעותיות בהקשר הנדון, שכן אדם העומד בנקודה E, בפתחה של סמטה צרה התחומה בכתלים גבוהים, ויורה לתוכה שעה שבאותה עת היא עמוסה בבני אדם, מטווח קצר, כמו הטווח שבין נקודה E למרכז הסמטה, מעיד על עצמו שבכוונתו לקטול את מי מבין השוהים בסמטה" (פסקה 116 להכרעת הדין). כמו כן צוינה העובדה שהמנוח נפגע במרכז גופו, כאינדיקציה נוספת לכך שהמערער כיוון את הירי לגובה מרכז גוף על מנת להשיג תוצאה קטלנית (פסקה 119). 20. אשר ליסוד ההכנה, קבע בית המשפט המחוזי כי עצם הצטיידותו של המערער בנשק ללא היתר ונשיאתו בליל האירוע מצביעה על כך שהכין את עצמו להמית אדם. נוסף לכך, שיתוף הפעולה עם האדם האחר וההגעה למקום באופן נסתר ותוך איגוף של יריביו מחזקים אף הם מסקנה זו (פסקה 121 להכרעת הדין). 21. לבסוף קבע בית המשפט כי אין כל מקום לקבוע כי המערער קונטר, שכן לאור הכחשתו הכוללת את ביצוע הירי אין ולו ראשית אחיזה לקיומו של קנטור. מכל מקום, כך קבע בית המשפט, אף אם היה נטען כי האלימות מצִדה של משפחת אבו עסב מקימה עילה של קנטור, לא ניתן היה לאמץ עמדה זו נוכח השהות שעמדה למערער להשיג שליטה עצמית במעשיו שנוצרה כתוצאה מהרחקתו מהמקום לביתה של ג'יהאד (פסקה 122). 22. בית המשפט המחוזי גם התייחס לאפשרות לפיה יתכן כי הירי שגרם למותו של המנוח מקורו דווקא בשותף האלמוני ולא במערער. יחד עם זאת, פסק בית המשפט, כי אין מניעה לקבוע כי המערער ואותו יורה נוסף הם שותפים לדבר עבירה, כמבצעים בצוותא, בהתאם לסעיף 29(ב) לחוק, ולפיכך נושאים בצוותא באחריות לתוצאותיה. זאת, בין אם מדובר בתכנון מוקדם והידברות בין השניים, בין אם נוצרה ביניהם מעין "שותפות ספונטנית", לאור הגעתם למקום באותה עת ממש ובפתיחתם באש לעבר הסמטה כשהם ניצבים זה לצד זה (פסקאות 126-130). 23. בשולי הכרעת הדין התייחס בית המשפט המחוזי גם למחדלי החקירה מצד המשטרה להם נטען בפרשה זו, כגון אי-חקירת זירת האֵרוע לעומק וביסודיות, אי- חקירת כל העדים, ומחדלים נוספים. על אף שבית המשפט הכיר בקיומם של מחדלים אלו, שהם בין היתר תולדה של המהומה שנוצרה במקום אשר פגעה ביכולת החקירה בזמן אמת, נקבע כי אין בסיס לטענה בדבר נטיה לצד מסוים במהלך החקירה וכי אין במחדלים האמורים להפחית ממשקלה של התשתית הראייתית הפוזיטיבית שנצטברה לחובת המערער. לאור האמור, קבע בית המשפט כי יש להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. 24. עם הרשעתו של המערער, גזר עליו בית המשפט המחוזי כאמור עונש של מאסר עולם בגין עבירת הרצח, וכן, בחופף, שנתיים מאסר בגין עבירת נשיאת הנשק. עיקרי נימוקי הערעור 25. נגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור דנן, בגדרו נטען כי בית המשפט טעה בהערכתו את הראיות שהובאו לפניו והגיע למסקנה שגויה, וזאת בשל מספר גורמים. הראשון שבהם, לטענת המערער, הוא חוסר היכרותו של בית המשפט את השטח והעובדה שלא יצא לזירת האירוע כדי לעמוד בעצמו על השתלשלות העניינים והטופוגרפיה המיוחדת של השטח. חוסר היכרות זה הביא, כך נטען, להסקת מסקנות שגויות שכן המרחקים שתוארו הם בפועל ארוכים יותר, וכי תנאי השטח הופכים את התסריט שהתגבש ביחס לפעולות המערער, הכולל איגוף מהיר וירי, לבלתי סביר. עוד נטען, כי בניגוד לתיאור שניתן בהכרעת הדין לפיו הסמטה תחומה משני עבריה בחומות גבוהות, הרי שלמעשה השטח מוכיח כי הסמטה חשופה לכל אורכה מצִדה המערבי למתחם אבו עסב, הכולל מספר בתים ושטחים פתוחים. לטענת המערער, בגדר המפרידה בין הסמטה לבין המתחם קיימים פתחים רבים ומקומות מסתור, וכי אין כל מניעה לכך שהירי בוצע מתוך המתחם האמור ולאו דווקא מנקודה E. 26. עוד נטען כי מסמך ה"עטווה" שהובא לפני בית המשפט המחוזי כלל בתרגום משפט שאינו נכון, לפיו "משפחת אבו עסב לא קשורה לרצח אפילו בשוגג", ובית המשפט אף ציין זאת כאינדיקציה להפחתת משקלו הראייתי של הסכם זה. בפועל, ולכך מסכימה גם המשיבה, נוסף משפט זה בשגגה על-ידי המתרגם מטעם המשטרה, ולטענת המערער יש לייחס לכך חשיבות, שכן ההסכם מייחס את הריגתו של המנוח למשפחת אבו עסב, ובהסכם הארכת ה"עטווה" בשנה נוספת מיום 10.12.2010 (להלן: "הסכם ההארכה"), אוזכר במפורש שמו של מחמד פואד כמי שירה בו. 27. חלק הארי בערעורו המפורט של המערער ובעיקרי הטיעון הארוכים שהגיש, מוקדש לדיון ספציפי בראיות שעמדו לפני בית המשפט המחוזי, ומעלה טענה לפיה שגה בית המשפט בהערכתו את הראיות האמורות ובהעדיפוֹ את גרסת משפחת אבו עסב על פני זו של המערער ומשפחתו. ראשית מעלה המערער תמיהות וטענות לפרכות רבות ביחס לעדויותיהם של בני משפחת אבו עסב. כך למשל העובדה שכל העדים ציינו כי המנוח נורה בגבו, בעוד שהוכח בממצאי הבדיקה הפתולוגית כי הלה נורה דווקא בבטנו. העדים כולם גם השמיטו את עובדת הגעתם של בני משפחת המערער לביתה של ג'יהאד עובר לירי. עוד צויינו חילוקי דעות משמעותיים בין הגרסאות בנוגע לנסיבות ההתנגשויות ואירועי הירי שקדמו לירי הקטלני בסמטה, רמת התאורה בסמטה באותו זמן, תיאור שני היורים (או אפילו קיומו של יורה שני, בגרסת העד דאוד), עמדתם ותנוחתם של היורים בזמן הירי, כיווני בריחתם לאחר מכן, והמרדף שניהלו אחריהם בני משפחת אבו עסב. לטענת המערער, בניגוד לגישתו המחמירה ביחס לגרסת בני משפחת המערער, הרי שביחס למשפחת אבו עסב מיעט בית המשפט לעסוק בסתירות אלו, המעיט בחשיבותן, ואף ראה בהן "אותות אמת" לחיזוק הגרסה ולביטול האפשרות של תיאום עדויות. המערער מציין גם כי בגרסה שהועלתה קיימים נתונים אשר עומדים בסתירה לשכל הישר, כגון האפשרות לזהות את פני המערער מרשף של ירי אקדח, ללא תאורה וממרחק של עשרות מטרים, וכן היכולת לרוץ מרחק של עשרות מטרים, ולבצע מיד לאחר מכן ירי מדויק בלילה לתוך סמטה ובמטרה להרוג. לטענת המערער, התייחסותו האמורה של בית המשפט המחוזי לעדויות והעדפתו דווקא את גרסת בני משפחת אבו עסב היא בלתי סבירה באופן חמור, ומקימה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור. 28. אשר לקבוצת עדי המערער נטען כי אמנם טענת האליבי נפגמה שכן עדים מסויימים טענו שהמערער עמד בפתח הבית ולא ישב בתוכו, ואולם אין בכך משום ראיה חותכת המפריכה את האליבי. המערער מוסיף וטוען, כי – "אך טבעי הוא שחשוד ירחיק את עצמו ממקום ביצוע העבירה יותר מן הצורך, ואם בוצע תיאום עדויות בינו לבין אחיו, כולם יישרו קו איתו" (פסקה 43 לנימוקי הערעור). בסופו של דבר, טוען המערער, ההבדל בין הגרסאות אינו רב ואין לייחס לו משקל רב, עד כדי הפרכת האליבי לחלוטין והענקת חיזוק לראיות המשיבה. כמו כן נטען, כי אין לייחס משקל לעובדה שאחים נוספים של המערער לא פנו מיוזמתם למשטרה בכדי לחזק את טענת האליבי, ויש לייחס זאת לחששם מפני מעצר. 29. המערער מוסיף ומתייחס גם לקבוצת העדים השלישית, היא קבוצת העדים הבלתי מעורבים. המערער טוען כי למעשה הייתה לעדים אלו נטייה ברורה לבני אבו עסב, ולוּ מחמת חששם מפניהם. אף לגופן של העדויות, טוען המערער, ניתן לראות שקיימים בהן נתונים המכרסמים בגרסת בני אבו עסב. כך למשל עולה מעדותו של סונדוס כי אחד מבני משפחת אבו עסב עמד בנקודה O, הקרובה יותר לסמטה מאשר נקודה E, ואף ממנה ניתן היה לבצע את הירי. עוד טען סונדוס כי במדרון המסולע שמשמאל לסמטה עמד אדם נוסף חמוש באקדח (על אף שטען שלא ראה ירי). נתונים אלו מעלים אפשרויות נוספות המקימות ספק סביר האם מהלך הדברים שצייר בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין הוא אכן זה שהתרחש בפועל. 30. אשר לעדותו של פוואז, אשר זיהה את המערער כמי שירה בסבירות של 99% ושעליה נסמכת במידה רבה הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, טוען המערער כי פאווז לא שלל את האפשרות שבני משפחת אבו עסב ירו אף הם במנוח. עוד נטען כי על פאווז הופעל לחץ רב, כי הוא נחקר במשך יום שלם, ואף נעצר ונחקר באזהרה בחשד לשיבוש מהלכי חקירה (בדומה לאביו, מוכתר הכפר), ואפילו נרמז לו כי יתכן ויואשם בביצוע הרצח עצמו – וכל זאת על מנת לחלץ ממנו הודעה שתפליל את המערער. דא עקא, שבהודעות שקדמו להודעה המפלילה רומז דווקא פאווז על מעורבותם של בני משפחת אבו עסב, והוא אף התנער מההודעה המפלילה את המערער במהלך עדותו בבית המשפט, ונאחז בגרסתו הראשונית במשטרה. לאור כל האמור, טוען המערער, שגה בית המשפט המחוזי בהעדיפו דווקא את ההודעה המפלילה על פני ההודעות האחרות. בהמשך הדברים עוסק המערער בעדים נוספים כגון עדויותיהם של ג'יהאד, עאדל וג'ולאני, ומעלה טענות נוספות ביחס לדברים שנאמרו על מפיהם ולהערכתם על-ידי בית המשפט המחוזי. 31. ראש נוסף בערעור של המערער נוגע לקיומם של מחדלים והטיות לכאורה שנפלו בחקירת הפרשה. מחדל החקירה החמור ביותר, כך המערער, הוא העובדה שהמשטרה לא שמה את ידיה על שתי מערכות מצלמות האבטחה שצילמו את האירוע, אשר היו מוצבות משני צדי הסמטה, ואשר לטענת המערער נמצאות בשליטת שני ענפים של משפחת אבו עסב. ברם, מסתבר כי האירוע האמור לא תועד כלל במערכת מצלמות אחת (או שנמחק ממנה), ומערכת המצלמות השניה כלל לא נבדקה. המערער טוען כי חיפוש קפדני במחשבים ובמצלמות נוספות היה יכול לשפוך אור על הפרשיה, וכי במחדל חקירתי זה יש כדי להביא לזיכויו. עוד מפנה המערער לכך שלא נבדקה המכונית שנפגעה לכאורה מן הירי על מנת לוודא את מסלול הפגיעה וללמוד על מקור הירי, ולכך שהמעבדה הניידת של המשטרה כלל לא הגיעה למקום. המערער חוזר על הטענה לפיה חקירתו של קצין החקירות שמונה לפרשה, שאדי אבו טריף הייתה חקירה מוּטה, וכי משפחת אבו עסב זכתה ליחס מועדף, כאשר בניה לא נעצרו וכמעט ולא נחקרו תחת אזהרה, לא בוצעו כלפיהם כל תרגילי חקירה והאזנות סתר, ולא נעשה חיפוש במתחמיהם. בנוסף מזכיר המערער כי לא בוצע חיפוש אחרי אקדח שלכאורה החזיק מחמד פואד בדירתו ברמת אשכול, על-פי מידע שהתקבל מאת מודיע המקורב אליו, עבד אלסאלם. מנגד, המשטרה לא יזמה בדיקות וכיווני חקירה אחרים אשר היו עשויים להביא לזיכוי המערער, וכך נמנעה למשל מלנסות להתחקות אחר עקבותיו של היורה הנוסף, לזמן את אחי המערער לבוא ולתת עדות בדבר טענת האליבי שהעלה, או לחקור את האפשרות של ירי מתוך מתחם אבו עסב. 32. בפן המשפטי טוען המערער כי אף אם יתקבלו הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי, הרי שלא הוּכחה כל שותפות בינו לבין היורה האחר. לא הוכח כי היה קשר כלשהו או דין ודברים קודם בין השניים או כי הגיעו למקום יחדיו. לטענתו, שגה בית המשפט בקביעתו כי תיתכן שותפות ספונטנית בתוך מרווח זמן כה קצר של כ-3 דקות. בהתחשב בכך, ובעובדה שלא הוכח מי מבין השניים ירה את הקליע שפגע במנוח והרגוֹ, הרי שבכך יש להקים ספק סביר באשמה, ספק הפועל לטובת המערער. 33. עוד נטען, כי תנאי המקום והזמן בעת הירי, קרי, ירי ממרחק של עשרות מטרים, בסמטה חשוכה, לאחר מאמץ ובמצב לחץ, אינם מאפשרים כלל ירי מדויק אלא ליורים מנוסים ביותר, וספק רב אם המערער אכן התכוון להמית בירי שביצע. לטענת המערער, בנסיבות אלו סביר הרבה יותר כי הירי בוצע שלא בכוונת קטילה אלא למטרת הפחדה בלבד, אשר אינה מקימה את היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הרצח. 34. אשר לעניין הקנטור נטען כי קביעת בית המשפט המחוזי שלא בוצע קנטור היא שגויה, שכן מדובר בירי שבוצע לאחר שני ימי קרבות ולאחר לילה רווי באירועים אלימים ומלא בתחושות של כעס ופחד. המערער אף מדגיש כי מחמד פואד הודה בעדותו כי החזיק בסכין במהלך האירועים. בנסיבות אלו, כך המערער, יש לקבוע כי לא התקיים יסוד העדר הקנטור, שכן מתבקש שהמערער יחוש כעס, מתח ופחד בעת שביצע, אם ביצע, את המיוחס לו. 35. לאור כל האמור לעיל, מבקש המערער כי נבטל את הכרעת הדין המרשיעה של בית המשפט המחוזי ונורה על זיכויו, ולחלופין כי ההרשעה בעבירת הרצח תומר בעבירת הריגה. 36. בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המערער גם בקשה להוספת ראיות. הראיות שנתבקשה הוספתן הינם סדרת צילומים של הסמטה וסביבותיה שנערכו על-ידי בא כוח המערער, וכן העתקים ותרגומים של הסכם ההארכה ופרסום בעיתון בדבר הסכם סולחה בין משפחת המנוח למשפחת אבו עסב מיום 25.2.2012. לטענת המערער בחינת הצילומים עשויה לתקן את הרושם המוטעה שקיבל בית המשפט המחוזי באשר לתמונת המצב בשטח, בעיקר נוכח העובדה שלא ערך סיור במקום, וכן לבסס את הטענה ביחס לאפשרות לירי לסמטה מכיוון מתחם אבו עסב. אשר למסמכים הנוספים נטען כי אלו מצביעים בבירור על קבלת אחריות למותו של המנוח מצד משפחת אבו עסב. עיקרי תשובת המשיבה 37. המשיבה תומכת את יתדותיה בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור. טענתה המרכזית, כפי שמצאה את ביטויה בעיקרי הטיעון מטעמה ובדיון שנערך לפנינו, היא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדה וממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. לטענתה, על אף השגותיו הרבות של המערער נותרה המקשה הראייתית אמינה ומפלילה, וגרעינה הקשה מוביל למסקנה ההכרחית בדבר אשמתו של המערער. בעניין זה מטעימה המשיבה כי במקביל ובנוסף לבחינת כל אחת מהראיות באופן פרטני, קיימת חשיבות רבה גם לבחינתן יחדיו, בדגש על העולה ממכלול העדויות. לפיכך, כאשר התבסס בית המשפט על עדויות עדים בלבד, ובייחוד עדים בעלי עניין, אין הכרח במציאת פתרון לכל הסתירות הנטענות, העולות מהעדויות השונות, ככל שנוצרת תמונה ברורה ביחס לחלקים המהותיים. 38. לגופם של דברים מציינת המשיבה כי אין די בהימצאותן של סתירות בין העדויות בכדי להביא לדחיית עדותו של עד בכללותה. לדידה, צדק בית המשפט המחוזי כאשר התחשב ב"אותות האמת" שעלו מעדויותיהם של בני משפחת אבו עסב, ומכל מקום אין הצדקה להתערבות בשיקול דעתו של בית המשפט, מקום שבו היה ער לסתירות הפנימיות בעדויות ושעליהן הצביע המערער, ואף-על-פי-כן החליט בית המשפט להעניק להן משקל מועט. בעיקרי הטיעון הרחיבה המשיבה והבהירה את עמדתה ביחס לסתירות שעליהן הצביע המערער בכל עדות, וטענה כי אכן מדובר בסתירות שאינן מהותיות, הנובעות מפרספקטיבות שונות של העדים ביחס לאירוע הדינאמי שהתרחש, וכי אלו הן סתירות "קלאסיות" לסיטואציה בה כל עד מעיד בהתאם לזיכרונו שהושפע מן הסתם, מהמקום בו שהה, המתח בו היה נתון וכיוצא באלה. 39. גם באשר לקבוצת העדים השלישית טוענת המשיבה כי יש לדחות את השגות המערער נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי. אשר לעד פאווז, נטען כי בדין העדיף בית המשפט המחוזי את הודעתו במשטרה לפיה זיהה כמעט בוודאות את המערער כמי שירה, וכי גרסה זו אף חוזקה באמצעות גרסתם של סונדוס ובני משפחת אבו עסב, בניגוד לעדותו בבית המשפט, שם נראה בבירור כי העד ניסה להתנער מהדברים על מנת להגן על המערער. המשיבה מזכירה כי טענותיו של המערער בדבר לחץ פסול על פאווז מצד רשויות החקירה נבחנו לגופן ונדחו על-ידי בית המשפט. 40. ביחס לעדותה של ג'יהאד הפנתה המשיבה לאמור בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, וטענה כי על אף שעדותה אמורה היתה לבסס את טענת האליבי, הרי שבפועל עלה ממנה מפורשות כי המערער יצא מהבית עובר לירי, וכי העדה איבדה קשר עין עִמו בזמן הירי עצמו. לאור זאת, נמצא כי טענת האליבי הופרכה באופן פוזיטיבי, הדבר מהווה ראיית סיוע עצמאית, וזו מלמדת על אי-אמירת אמת ועל התנהגות מפלילה מצד המערער, המחזקים את המסקנה בדבר אשמתו. עוד נטען כי טענתו של המערער בדבר צליעה וכאבים נטענה בעלמא, וכי אין בתיעוד הרפואי שהגיש כל ראיה המלמדת על מגבלה אמיתית לרוץ או ללכת מהר, בוודאי בהתחשב במרחק הקצר שאותו נדרש לעבור. 41. המשיבה הוסיפה וציינה כי בניהול הגנתו הרחיב המערער את יריעת המחלוקת כאשר הכחיש כי ביצע עבירה כלשהי. הרחבה זו, כך נטען, גררה עמה גם תוצאות לוואי ראייתיות השוללות את האפשרות להעלאתה של טענה חלופית אחרת לסתור. עוד נטען, כי הטענה בדבר ירי אפשרי מתוך מתחם אבו עסב כלל לא הועלתה לפני הערכאה הדיונית, וזאת מבלי שהמערער טען כי נפל כשל כלשהו בייצוגו לפני ערכאה זו. 42. אשר למחדלי החקירה שעליהם הלין המערער, ציינה המשיבה כי בשל המהומות שפרצו באזור מצד משפחת המנוח נפגעה היכולת לניהול החקירה בזמן אמת. יחד עם זאת, וגם אם נפלו פגמים כלשהם בניהול החקירה, המערער לא הראה שהגנתו קופחה בעטיים. לטענת המשיבה, בכל המחדלים הנטענים אין כדי לגרוע מן התשתית הראייתית הפוזיטיבית נגד המערער שהוכחה כדבעי. עוד הפנתה המשיבה לכך שגם טענות המערער בדבר יחס מועדף של המשטרה לבני משפחת אבו עסב והפעלת לחץ פסול על עדים שונים התבררו על-ידי בית המשפט המחוזי ונדחו לגופן. 43. בנוגע לטענות המערער ביחס לשותפות עם היורה האחר, טענה המשיבה כי מקום בו המערער והאחר יורים באותו זמן לתוך סמטה צרה כשהם קרובים זה לזה, הרי שמסתבר כי שניהם כאחד התכוונו לתוצאה הטבעית והקטלנית של מעשיהם. לפיכך, אליבא דמשיבה, גם אם שני היורים הגיעו בצירוף מקרים לבצע את הפעולה האמורה יחדיו, הרי שאין כל מניעה לקבוע כי מדובר לכל הפחות בשותפות ספונטנית שנוצרה ביניהם על אתר. 44. אשר לטענת הקנטור הזכירה המשיבה כי המערער כלל לא טען כי קונטר או כי ירה מתוך קנטור, מאחר ולטענתו כלל לא היה במקום אלא שהה אותה שעה בביתה של ג'יהאד. המשיבה טענה כי לא ניתן להעלות בשלב הנוכחי קו הגנה חלופי, מקום בו עסקינן בראיות ישירות ולא נסיבתיות, וכי מדובר בטענה ללא ביסוס עובדתי. עוד טענה המשיבה כי טענת קנטור לא תתקבל על נקלה ובנסיבות קיצוניות בלבד, וכי עצם קיומם של "קרבות" בליל הרצח אינו יכול לבסס טענת קנטור. 45. המשיבה התנגדה גם לבקשה להגשת ראיות נוספות, ולפי טענתה המערער אינו עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה לשם כך. אשר לצילומים שמבקש המערער להגיש כעת, נטען כי אין מניעה לעיין בהם ואולם אין לקבלם כראיה חדשה. המשיבה מטעימה כי בא-כוחו הקודם של המערער לא ביקש כי בית המשפט המחוזי יבקר בזירה ולא צירף תמונות מטעמו, וגם כעת לא נטען בשום שלב כי כשל בייצוגו. יתרה מכך, לטענת המשיבה אין בכוחן של התמונות האמורות, המעידות על מצב הזירה כיום, בכדי לסייע למערער בכל הנוגע למצב הדברים בזמן אמת, דהיינו לפני כ-4 וחצי שנים, ואין בכוחן לרפא את העובדה כי לא נטענה טענה בבית המשפט המחוזי לגבי ירי אפשרי לסמטה מתוך מתחם אבו עסב. אשר לצירופם של הסכם ההארכה והמודעה בעיתונות בדבר הסכם הסולחה, נטען כי אין מקום להגשתם בשלב זה, וכי בכל מקרה לא ברור על-ידי מי נכתבו מסמכים אלו ובאלו נסיבות, על מה הם מתבססים, ואם אכן הם משקפים לקיחת אחריות מצד משפחת אבו עסב לגבי הירי. לפיכך, כך המשיבה, גם משקלן הראייתי של ראיות אלו נמוך ביותר, בוודאי כאשר הדבר עומד אל מול ראיות פוזיטיביות המורות אחרת. דיון והכרעה 46. בחנו לקראת הדיון בערעור ולאחריו את טענות ב"כ הצדדים, אלו שבעל-פה ואלו שבכתב, והמסקנה היא כי דינו של הערעור להידחות. הארכנו קמעא בתיאור העובדות וההליכים עד כאן, על מנת שישמשו מצע לפרק הדיון וההכרעה שלהלן. הבקשה להגשת ראיות חדשות 47. ראשית יש להידרש לבקשת המערער להגשת ראיות נוספות. ככלל, הגשת ראיות במסגרת ערעור היא חריג לכלל הקובע כי ראיותיהם של בעלי הדין יובאו כולן לפני הערכאה הדיונית. יחד עם זאת, קובע סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, כי "בית המשפט רשאי, אם היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק, לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות שיורה". אין מדובר אפוא בזכות קנויה של המערער, אלא בסמכות שבשיקול דעת, הניתנת לערכאת הערעור מקום בו היא סבורה כי יש להעתר לבקשה להגשתן או לגבייתן של ראיות נוספות, כאשר הדבר נדרש משיקולי צדק, שעיקרם הוא מתן זכות הוגנת לנאשם להתגונן מפני אשמתו (ע"פ 1742/91 עמי פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 296 (1997) (להלן: "עניין פופר"), ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל (6.4.2009), פסקה 26 והאסמכתאות שם (להלן: "עניין פלוני הראשון")). לאחרונה נדרש בית משפט זה לבקשה להגשת ראיות נוספות בערעור שהוגשה מצדה של המדינה בערעור על זיכויו של נאשם, ובהחלטת בית המשפט צויינו אמות המידה לבחינתה של בקשה מסוג זה (ע"פ 8080/12 מדינת ישראל נ' אהוד אולמרט (6.8.2014)). 48. הפסיקה פרטה לפרוטות את השיקולים העומדים לפני ערכאת הערעור בבואה לבחון בקשות להגשת ראיות נוספות, והתוותה שלושה שיקולים עיקריים בסוגיה: האחד – האם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת; השני – אינטרס השמירה על סופיות הדיון, והשלישי – טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי בתוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת (עניין פופר, 296, רע"פ 2122/13 יצחק דבש נ' מדינת ישראל (9.5.2013), פסקה 10 (להלן: "עניין דבש"), ע"פ 9447/12 פלוני נ' מדינת ישראל (2.2.2014), פסקאות 19, 21 והאסמכתאות שם (להלן: "עניין פלוני השני"), ע"פ 6630/13 פלוני נ' מדינת ישראל (10.7.2014), פסקה 8). 49. אשר לשיקול הראשון, יש להבחין בעניין דנן בין הצילומים שהגשתם התבקשה והסכם ההארכה מיום 10.12.2010, לבין המודעה על פרסום הסכם הסולחה. באשר לשניים הראשונים, לא היתה כל מניעה מצד המערער להגישם לפני הערכאה הדיונית. יש לציין כי המערער נמנע מלהעלות טענה על כשל בייצוג כלפי בא-כוחו הקודם, ואף שלל זאת מפורשות לפנינו (ראה פרוטוקול הדיון, עמוד 15 שורה 29), ומכל מקום, לטענה כזו ניתן להעתר רק בנסיבות של כשל ממשי, ואין להעלותה בעלמא ומבלי להגיש את תגובתו של הסנגור הקודם (השוו עניין פלוני הראשון, פסקה 27). לפיכך יש לצאת מנקודת מוצא לפיה היה על המערער להגיש את הראיות האמורות לפני הערכאה הדיונית, ואין מקום להידרש אליהן בשלב זה. בכל הנוגע למודעה על פרסום הסכם הסולחה, הרי שזו מדברת על הסכם מיום 25.2.2012, ואילו הבקשה לראיות נוספות הוגשה רק ביום 10.9.2012, כשבעה חודשים לאחר מכן, בשעה שערעור המבקש היה תלוי ועומד וממתין לקביעת מועד דיון. יתרה מזאת, בדיון לפנינו עלה כי המשיבה כלל לא הייתה מודעת לקיומו של הסכם זה עד ליום הדיון. הדעת נותנת כי אם אכן חשיבותה של ראיה זו היא כה רבה, כפי שטוען בא-כוח המערער, היה מזדרז ומגישהּ באופן מיידי, ולא תוך עיכוב רב ויצירת מצב בו לא ניתנה לבא-כוח המשיבה הזדמנות נאותה לעיין במסמך בטרם הדיון. 50. ביחס לשיקול השני בדבר סופיות הדיון, יש לזכור כי על ערכאת הערעור להימנע מהרחבת גדר המחלוקת בין הצדדים ופתיחת הדיון מחדש, וכי ערכאת הערעור לא נועדה לשמש "מקצה שיפורים" ביחס לערכאה הדיונית (עניין דבש, פסקה 10). ככל שבא-כוח המערער ביקש לטעון, באמצעות הצילומים שביקש להגיש, כי יש לשקול את האפשרות של ירי לעבר הסמטה מתוך מתחם אבו עסב, הרי שהיה עליו להעלות אפשרות זו לפני הערכאה הדיונית. אין לאפשר בשלב זה הרחבת גדר המחלוקת במובן כזה של העלאת תסריט עובדתי נוסף שלא נבחן בערכאה דלמטה, בוודאי כאשר לא הייתה, כאמור, כל מניעה לעשות זאת בשעתו. בכל הנוגע להסכם ההארכה ולמודעה, אכן, אין באלו משום הרחבת גדר המחלוקת, שכן הטענה ללקיחת האחריות על-ידי משפחת אבו עסב לאירוע שהתרחש הועלתה לפני בית המשפט המחוזי ונבחנה על-ידו. עם זאת, כמפורט להלן אינני סבור שמסמכים אלו משנים את התמונה העובדתית מבחינתו של המערער. 51. גם השיקול השלישי אינו פועל לטובת המערער. במסגרת שיקול זה יש לבחון את טיב הראיות שהגשתן מבוקשת, והאם יש בכוחן לשנות את הכרעתה של הערכאה הקודמת. זהו שיקול מהותי ומרכזי, יש הסבורים כי הוא המשמעותי מבין השלושה (ראו ע"פ 1690/09 פלוני נ' מדינת ישראל (10.10.2010)), אך אין בו כדי לייתר את השיקולים האחרים שנמנו לעיל (עניין פלוני השני, פסקה 23). בחינת הראיות לגופן, אף היא מביאה למסקנה כי כוחן הראייתי הוא מוגבל. הצילומים שצילם בא-כוח המערער צולמו כארבע וחצי שנים לאחר קרות האירוע, ומעבר לתרומתם בהמחשת הדברים לעין, קשה להתייחס אליהם כבעלי ערך קונקרטי להוכחת טענות כאלו ואחרות, לעניין המרחקים בין נקודה E לבין המנוח, מקומות ירי אפשריים וכיוצ"ב. אשר להסכם ההארכה, כפי שציין בצדק בא כוח המשיבה, מקום בו לא הובא לעדות עורך המסמך ולא הובהרו נסיבות עשייתו, וכל שכן כאשר לא עומת מחמד פואד עם העובדה שהמסמך מייחס לו את הירי במנוח – קשה להסיק מהמסמך מסקנות ממשיות. גם המודעה בעיתון, כפי שהוגשה, אינה יותר מאשר עדות שמועה, ואין בה כדי להוכיח את קיומו בפועל של ההסכם ואת לקיחת האחריות מצד משפחת אבו עסב. יתרה מזאת, בית המשפט המחוזי נדרש בהכרעת הדין לשאלה זו במסגרת בחינת הסכם ה"עטווה" המקורי. על אף הטעות שנפלה בתרגום הסכם זה, עליה יש להצטער ולשקוד על כך שלא תחזור על עצמה, הרי שבית המשפט המחוזי גם התרשם מעדותו של ג'ובראן על כך שמדובר בהסכם להרגעת הרוחות בלבד, וקבע כי אין בכך כדי לפגוע ברושם שנוצר מהראיות הפוזיטיביות שהובאו נגד המערער. 52. לאור האמור, כלל השיקולים מורים על כך כי יש לדחות את הבקשה להגשת ראיות נוספות. מכאן נפנה לדון בערעור עצמו. לגופו של הערעור – התערבות בממצאי עובדה 53. עיקר טענותיו של המערער נוגעות כאמור להערכות בית המשפט המחוזי בדבר מהימנות העדים שהעידו לפניו. בתמצית, טענתו היא כי המשקל שנתן בית המשפט לסתירות ולפרכות שנתגלו בדברי עדי משפחת אבו עסב וחלק מהעדים הבלתי מעוניינים היה מועט. בעניין זה לא הניח בא כוח המערער אבן שלא הפך על מנת להעלות, לפרטי פרטים, את כל הסתירות בתוך העדויות השונות ובינן לבין עצמן. לפי טענתו של המערער, בית המשפט המחוזי לא נקט באותה אמת מידה מקלה ביחס לסתירות שנפלו בעדות המערער ומקורביו, אשר לדידו אין בהן כשלעצמן חשיבות רבה. 54. אלא שבטענותיו אלה, מבקש למעשה בא כוח המערער כי נחליף את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בשיקול דעתנו-שלנו. כזאת אין לעשות, מחמת יתרונה של העראה הדיונית בכגון דא על פני ערכאת הערעור. הלכה ידועה היא, אשר שבה והוזכרה פעמים רבות מספור, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו בערכאה הדיונית (ע"פ 9352/99 מורד יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-646 (2000) (להלן: "עניין יומטוביאן"); ע"פ 9447/12 פלוני נ' מדינת ישראל (2.2.2014), פסקה 10 וההפניות שם; ע"פ 4834/12 פלוני נ' מדינת ישראל (26.6.2013), פסקה 11 וההפניות שם; ע"פ 5921/12 יהודה סבג נ' מדינת ישראל (7.5.2013), פסקה 21 (להלן: "עניין סבג"); עניין פלוני הראשון, פסקאות 30-32; ע"פ 3250/10 פלוני נ' מדינת ישראל (12.1.2012); פסקה 3 לפסק דינו של כב' הנשיא א' גרוניס וההפניות שם (להלן: "עניין פלוני השלישי")). כמו כן נפסק כי תפקידה המרכזי של ערכאת הערעור הוא בביקורת על תקינותם של ההליכים ובחינת שאלות משפטיות שעלו במהלך הדיון, ואילו התערבות בעובדות היא יוצאת דופן וחריגה (ע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.2006), פסקה (להלן: "עניין אלחורטי")). 55. הלכה זו תקֵפה ביתר שאת מקום בו הערכאה הדיונית מבססת את הכרעתה על התרשמותה הישירה מעדים, להבדיל מראיות חיצוניות אחרות. עדיף כלי ראשון מן השני, ו"טוב מראה עיניים מהלך נפש" (קהלת ו, ט). על-פי רוב רואה ערכאת הערעור אל מול עיניה מסמכים המכילים רשמים מעובּדים של בית משפט קמא ושל הצדדים, ולעומת זאת בית משפט קמא ניצב מול אנשים, בשר ודם, המעידים לפניו. בבוחנה ובשוקלה את עדויותיהם של העדים המעידים לפניה, יכולה הערכאה הדיונית למקד תשומת-ליבה באותם "אותות אמת" המתגלים בהתנהגות העדים ובדיבורם. לעיתים מדובר ב"בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) – כל אלה בגדר דק-מן-הדק-עד-אין-נבדק על-ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד" (כב' השופט מ' זילברג, ע"פ 377/62 אליהו לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז, 1065, 1073-1074 (1963), הובא בעניין יומטוביאן, 644). 56. מנגד, הכירה ההלכה הפסוקה גם במספר מצבים, בהם מסוּר לערכאת הערעור שיקול דעת רחב יותר להתערבות בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. כך למשל, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על-ידי הערכאה הדיונית או כאשר הוצגו לפני ערכאת הערעור עובדות של ממש לפיהן לא ניתן היה לקבוע את הממצאים שקבעה (עניין סבג, פסקה 22); כאשר הערכאה הדיונית מתבססת על ראיות חפציות, ראיות בכתב או שיקולים שבהיגיון, שלגביהם אין לה יתרון משמעותי על פני ערכאת הערעור (עניין פלוני השלישי, פסקה 3 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס); או במקרים בהם מעלים הממצאים שנקבעו סתירות שקשה ליישבן (ע"פ 4917/10 מתתיהו ורדי נ' מדינת ישראל (13.2.2012), פסקה 7, כן ר' ע"פ 7590/10 פלוני נ' מדינת ישראל (27.11.2013), פסקה 21 וההפניות שם, וע"פ 3573/08 עודה עוואדרה נ' מדינת ישראל (13.4.2010), פסקאות 32-33 (להלן: "עניין עוואדרה")). יודגש, כי מקרים של סתירות או חוסר היגיון במסקנות הערכאה הדיונית הם חריגים, וצריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת, עד כדי כך שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים (עניין יומטוביאן, 645). 57. בפסיקה הובעה גם הדעה כי יתכנו מצבים נוספים שבהם תינתן גמישות לערכאת הערעור בהחליטה אם להתערב בממצאים העובדתיים. כך למשל, "כאשר ממצאי העובדה נקבעו על בסיס התרשמות ישירה מעדויות אך גם על בסיס קבלת ההיגיון שבבסיס כל עדות ובין כלל העדויות לבין עצמן; כאשר עבר זמן רב בין שמיעת העדויות לבין כתיבת פסק הדין; כאשר הערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדויות אך קבעה ממצאים תוך התבססות ניכרת גם על מסמכים בכתב; או כאשר קביעת הממצאים העובדתיים וההתרשמות מחומר הראיות לא נומקה כראוי על ידי הערכאה הדיונית" (עניין סבג, פסקה 31). כמו כן נשמעה העמדה לפיה בערעורים פליליים יש לתת מקום נרחב יותר להתערבות מאשר בערעורים אזרחיים, וזאת בשל נטל הראייה הגבוה יותר המונח לפתחה של התביעה בהליך הפלילי ונוכח תוצאתו הקשה, הכורכת בחובה שלילת חירותו של אדם (עניין פלוני השלישי, פסקה 3 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס). 58. המערער העלה כאמור בטיעונו רשימה ארוכה של אי-דיוקים, וטען עוד לסתירות רבות בעדויות העדים ובינן לבין עצמן. ברם, לא שוכנענו ולא נמצאה לנו הצדקה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות לגבי מהימנות העדים. אין מדובר כאן בעדות יחיד שעליה מתבססת הכרעת הדין כולה ואשר סותרת ממצאים אחרים (השוו עניין ורדי, פסקה 8), או בעדות אשר קשה היה לקבוע לגביה ממצאי מהימנות חד-משמעיים (השוו עניין פלוני השלישי, פסקה 5 לפסק דינו של כב' הנשיא א' גרוניס). בית המשפט המחוזי שקד באופן יסודי על גיבוש עמדתו באשר לתשתית העובדתית. בית המשפט בחן עדויות לרוב שהעידו לפניו עדי התביעה וההגנה, מתוך מוּדעוּת ואזהרה עצמית על כך שחלק מהעדים הם בעלי עניין ונטייה לטובת המערער או נגדו (השוו ע"פ 6917/06 עמיר (שרבל) חרמאן נ' מדינת ישראל (1.9.2008) פסקה 14 (להלן: "עניין חרמאן")). בית המשפט ציין בפרוטרוט את הסתירות והתהיות שעלו מכל אחת מהעדויות, הן באופן פנימי והן ביחס לעדויות של העדים האחרים מאותה קבוצת עדים ומיתר הקבוצות. אכן, כפי שטען בצדק בא כוח המערער, אין מדובר בגרסה מושלמת לצד זה או אחר, לבטח נמצאו פגמים גם בתמונה העובדתית שביקשה המשיבה לשרטט, וגם התשתית העובדתית כפי שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין אינה מושלמת. ואולם, קביעתו של בית המשפט לראות באי-דיוקים מסויימים בגרסת משפחת אבו עסב כ"אותות אמת", והמשקל שהעניק בסופו של דבר לסתירות שבעדויות בני משפחת אבו עסב לעומת זה שנתן לאלו שבגרסת המערער וקרוביו, נמצאים בלב לבה של מלאכת השפיטה המסורה לערכאה הדיונית. 59. בית המשפט המחוזי ציין בצדק, כי מדובר ב"פרספקטיבות שונות או אי-דיוקים שוליים בתיאור אירוע ירי סוער, טראומטי ודרמטי, שהסתיים במותו של שכן והוליך בסופו של יום לשריפת ביתם של עדים אלה ולהגלייתם משכונת מגוריהם" (פסקה 81 להכרעת הדין). לא יפלא שבאירוע שכזה, העדויות אינן תואמות בכל פרטיהן. אדרבה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, אילו המגמה הייתה לטפול אשמת שווא על המערער, היו שוקדים העדים הללו לתאם גרסאות באופן שלא ימצאו בעדויותיהם סתירות ואי-דיוקים. העובדה שישנן אי-התאמות בעדויות לגבי האופן המדוייק שבו בוצע הירי, כמו גם לגבי מעשיו המדוייקים של היורה האחר, היא פועל יוצא מן הדינמיקה המהירה והסוערת של האירוע. כיוצא בזה גם לגבי הסתירות באשר למגמת פניו של המנוח בשעה שנפגע. אין זה מן הנמנע שסונדוס הניח שהמנוח נפגע בגבו, ואף אמר זאת לאנשים במקום, משום שהמנוח אחז בגבו וצעק שנפגע. מכאן גם הליכתו כשגבו מופנה לבני משפחת אבו עסב, הפנתה בתחילה חשד כלפיהם. בני משפחת אבו עסב חשו עצמם במצוקה, כל עוד לא ידעו על ממצאי הפתולוג לפיהם נפגע המנוח בבטנו. הללו מצאו עצמם נחשדים בגרימת במותו של המנוח, ביתם נשרף על-ידי בני משפחתו והם הוגלו מן המחנה למשך שנה וחוייבו בהסכם ה"עטווה" בתשלום סך של 30,000 דינר למשפחת המנוח. חלקם טענו כזכור שהמנוח נורה כשפניו לכיוון שלהם ולא לכיוון נקודה E, וזאת, כך נראה, כניסיון להרחיק עצמם מן החשדות שדבקו בהם, שנבעו מן ההנחה שהמנוח נפגע בגבו. זאת ועוד, כלל וכלל אין זה מן הנמנע כי בשלב מסוים, בסמטה, אכן פנה המנוח לעברם. פואד וג'מאל אישרו בעדויותיהם שבשעת הירי ממש, לא ראו את המנוח, משום שהיה מאחוריהם, ולפיכך דבריהם על כך שגבו של המנוח פנה אל המערער אינם אלא מסקנה. על רקע זה, ברורה העדפתו של בית המשפט המחוזי את עדויותיהם של דאוד, סונדוס ופוואז, אשר ראו בעיניהם את המנוח כשפניו בשעת הירי פונות לכיוון נקודה E. כאמור, עצם קיומן של האשמות מצד תושבי המקום כלפי משפחת אבו עסב במות המנוח, על כל המשתמע מכך, מעורר גם הוא קושי מסוים. ואולם, קושי זה כשלעצמו איננו ראיה נגד מאן דהוא, ואין בו כדי לפגום בכוחן הראייתי של עדויות ראיה ישירות, הן מצד בעלי עניין, הן מצד עדים אחרים, אשר זיהו את המערער כאחד היורים. אמנם, גם בזיהוי זה כשלעצמו קיימים קשיים שעליהם הצביע בא כוח המערער, בין היתר ביחס לאפשרות לזיהוי אדם מרשף של ירי, השוני בתיאור בגדיו של היורה ועוד. עם זאת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי בעניין זה מדובר דווקא בצירופן של העדויות השונות המחזקות האחת את רעותה (ובייחוד עדותו של פאווז, המעיד על עצמו כמקורב יותר למערער). בסופו של דבר עולה מהראיות תמונה כוללת, ממנה לא נותר ספק כי המערער הוא אחד מאלו שירו מנקודה E לעבר המנוח והרגוהו. 60. כאמור, קביעותיו של בית המשפט ומסקנותיו נומקו כדבעי, וטענותיו של המערער לא שכנעו בקיומה של טעות ממשית בהכרעת הדין, או מסקנה המנוגדת לשכל הישר, באופן שיצדיק התערבות בממצאים שנקבעו. זאת ועוד, המערער העלה טענת אליבי שהופרכה. לא שוכנעתי מטענות המערער לפיהן אין מדובר בטענת אליבי של ממש, וכי אך טבעי שאחי המערער ינסו להרחיקו מזירת האירוע ככל האפשר. בסופו של דבר, העדים היחידים שאינם קשורים למשפחת המערער, ג'יהאד ועאדל, לא הצליחו למקם את המערער במקום מסוים בעת ביצוע הירי, ולשלול את היתכנות האפשרות כי הוא היורה. זהו לב ליבה של טענת האליבי, וזו אכן הופרכה. יש לזכור את ההלכה הפסוקה, כי שקריו של נאשם על דוכן העדים יכולים להוות חיזוק למסכת הראיות נגדו, בייחוד במקום בו מטרתם להרחיק את הנאשם מהמיוחס לו (עניין חרמאן, פסקה 15 וההפניות שם). 61. עוד ראוי לציין בהקשר זה, כי אין מדובר אך בהשוואת שתי קבוצות עדים זו מול זו. בית המשפט המחוזי היה מודע לכך שמדובר בעדים בעלי עניין, ואף לסתירות הלא פשוטות שנתגלו בעדויותיהם. לפיכך נתן משקל רב דווקא לעדויותיהם של העדים הבלתי מעורבים, אשר זיהו בבירור את הירי מאזור נקודה E, ואשר אחד מהם (העד פאווז) אף זיהה כמעט בוודאות את המערער כאחד היורים. מנגד, על אף כל מאמצי בא כוח המערער, אף אחד מהעדים הבלתי מעורבים לא הפנה אצבע מאשימה כלפי מי מבני משפחת אבו עסב כמי שירה לסמטה, ובכלל זה גם מחמד פואד (למעט העד ג'ולאני, אשר בית המשפט קבע שעדותו אינו מהימנה עליו מהטעמים שפירט, אשר אף בהם אין מקום להתערב). ראוי לציין, כי גם ההחלטה להעדיף את אמרתו של פאווז במשטרה על פני זו שנאמרה בבית המשפט היא קביעה שבלב שיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ע"פ 7590/11 פלוני נ' מדינת ישראל (27.11.2013), פסקה 23), ואין הצדקה להתערב בה ולשנותה. כללו של דבר: אין מקום לסטות מן התשתית העובדתית שנקבעה בהכרעת הדין. מחדלי חקירה 62. אשר למחדלי החקירה הנטענים, על-פי ההלכה הפסוקה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לספק סביר באשמתו של המערער. על בית המשפט ליתן דעתו על השאלה אם חרף קיומם של מחדלי החקירה, הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו (עניין עוואדרה, פסקה 37). נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית שהניחה התביעה ובספקות אותם מעורר הנאשם, והשלכותיו תלויות בנסיבותיו של כל עניין ועניין, כאשר על בית המשפט לבחון, בהתחשב במכלול הראיות שבתיק, האם קופחה הגנתו של הנאשם או האם התעורר ספק סביר באשר לאשמתו (עניין אלחורטי, פסקה ז' וההפניות שם, ע"פ 9687/11 סמאח סיורי נ' מדינת ישראל (21.11.2013), פסקה 45, ע"פ 6460/12 פרעון אחמד נ' מדינת ישראל (2.4.2014), פסקה 13). כפי שציין השופט א' רובינשטיין: "השאלה היא ביסודה שאלה של צדק. האם נעשה לנאשם עוול, בנסיבותיו של מקרה פלוני, בכך שהמשטרה חדלה בחקירה בצורה זו או אחרת. לטעמי ככלל אכן אין דוקטרינת הנזק הראייתי נחוצה בגדרי עשיית הצדק במשפט הפלילי, שכן – כפי שציינה הפסיקה שהובאה מעלה מוטל הנטל במשפט הפלילי על התביעה וככלל איננו מועבר לנאשם, וממילא השאלה היא האם מצבור הראיות, בהינתן מחדל כזה או אחר, מביא להרשעה בלא ספק סביר. ואולם במדינת חוק מתוקנת, כפי שמבקשים אנו להיות, הציפיה היא כי התביעה תפרוש בפני בית המשפט תשתית ראייתית רחבה, וכי בהדריכם את החוקרים על גורמי התביעה, הפרקליטות או התביעה המשטרתית, לדרוש כי ככל הניתן לא תונח אבן רלבנטית שאינה הפוכה. חרף העומס המוטל על גורמי האכיפה אין מקום להתעלמות מכלל זה, והבקרה התביעתית צריכה לכלול אותו, ובמקרים רבים כך אכן קורה. יהיו איפוא מקרים חריגים שבהם תהא נפקות למחדלים כאלה, הן בבחינה מדוקדקת במיוחד של הראיות שהוגשו, והן – במקרים קיצוניים – אף מעבר לכך, בהנחת הנחות לטובת הנאשם, שמא נגרם לו עוול" (עניין אלחורטי, פסקה ז'). 63. בענייננו אכן הצביע בא כוח המערער על מספר מחדלים מטרידים בחקירת המשטרה: העובדה כי לא נעשה מאמץ די הצורך בכדי לתפוס ולאתר הקלטות של האירוע במצלמות האבטחה שבאזור; העובדה כי לא נבדק ואותר הרכב שעליו דיווח ג'ולאני שלכאורה נפגע מהירי; אי-הגעת ניידת מז"פ לאירוע, והימנעות מחיפוש אחר היורה הנוסף. אמנם, ניתן לקבל את טענת המשטרה באשר לקשיים בביצוע החקירה בזמן אמת בהתחשב במהומות ובעימותים במקום בין משפחת המנוח לבין משפחת אבו עסב מיד לאחר האירוע. חקירה משטרתית נתונה לעיתים לאילוצים וקשיים בלתי נמנעים. יחד עם זאת, דומה כי יש טעם בדברי ב"כ המערער, וכי התמונה יכולה היתה להתבהר במידה משמעותית אילו היתה המשטרה שמה את ידה על תיעוד חיצוני לאירוע או על השותף לירי, ועל העדרם של אלו יש להצטער. בדיעבד, במצב שנוצר נותרנו עם השאלה האם אכן קופחה הגנתו של המערער או האם נוצר ספק סביר באשמתו. לשאלה זו עלינו להשיב בשלילה. אחרי ככלות הכל, התבססה הרשעת המערער מחד גיסא על עדויותיהם של כמה עדים (בעלי עניין ושאינם כאלה) בעקבות אמון מוצדק שניתן בהם, אשר זיהו את המערער כאחד מהיורים, ומאידך גיסא לא הצליח המערער להעמיד תסריט סביר כלשהו אחר לפגיעה במנוח, שניתן לתמוך בו בראיות חיצוניות. אף טענת האליבי שהעמיד המערער הופרכה, ולכך ניתן משקל ראייתי הולם. בנסיבות אלו, ועל אף המשקל המסוים שיש ליתן לפגמים שבחקירה, אין די בהם בכדי ליצור ספק סביר באשמתו של המערער. 64. בכל הנוגע לנושא חיפוש האקדח שעליו דיווח העד עבד אלסאלם, פירט בית המשפט בהכרעת הדין את נסיבות ההודעה שניתנה על-ידי העד, ואת הקשיים במהימנותה ובמשקלה הראייתי. כך גם החיפוש (המאוחר) שנעשה במקום שעליו הצביע העד, שלא העלה דבר. מכל מקום, אין מדובר במחדל מהותי ולא היה בכוחו כדי לפגוע בראיות הפוזיטיביות שהצטברו לחובת המערער. 65. כיוצא בזה, אין מקום לקבל את טענות המערער על אודות הטיה בחקירה כביכול, או אמצעי לחץ פסולים שהופעלו על עדים מסוימים. הטענות האמורות נבחנו לגופן על-ידי בית המשפט המחוזי ונדחו בדין כחסרות בסיס. היסוד הנפשי 66. סעיף 300(א)(2) לחוק קובע לאמֹר: "300(א). העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: ... (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;" לעניין המונח "כוונה תחילה", נקבע בסעיף 301 לחוק כדלהלן: "301. (א) לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו. (ב) לענין ההחלטה וההכנה להמית, אין נפקא מינה אם החליט להמית את האדם או את מישהו, מסויים או בלתי מסויים, מבני משפחתו או מבני גזעו". על-פי האמור בסעיף זה, כוונה תחילה כוללת את יסוד "ההחלטה להמית", יסוד "ההכנה" ויסוד "העדר ההתגרות" (לשון אחרת, העדרו של קנטור). יסודות אלו הם יסודות מצטברים ומטרתם להבחין בין נטילת חיים בדם קר, בדעה שקולה ומיושבת, שהיא העבירה החמורה ביותר בספר החוקים המוסרי והמשפטי – רציחתו של אדם, לבין מעשים אחרים של הריגה (להרחבה בעניין היסודות השונים בעבירת הרצח ראו דנ"פ 1042/04 דוד ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 646, 669-677 (2006) (להלן: "עניין ביטון")). 67. אין חולק כי בעצם נטילת האקדח על-ידי המערער התקיים יסוד "ההכנה", כפי שקבע בית המשפט המחוזי ובהתאם לפרשנות שניתנה ליסוד זה בפסיקת בתי המשפט. טענות המערער מופנות נגד הכרעת בית המשפט בדבר יסוד ההחלטה להמית, וכן בנוגע להעדר ההתגרות או הקנטור. נזכיר, כי המערער טוען שלא ניתן ללמוד ממעשיו על כוונה להמית, וזאת בהתחשב בנסיבות המקרה ובתנאי השטח, אשר לא אפשרו ירי מדויק. לדידו של המערער, אדם אשר מגיע למקום לאחר ריצה כשהוא נסער וקצר נשימה, ואשר יורה באקדח לתוך סמטה חשוכה ללא כל יכולת לבצע ירי מדויק, אינו יכול להעלות על דעתו כי היריות שנורו אכן יפגעו. לאור האמור, כך המערער, סביר להניח שהירי לא בוצע בכוונת קטילה, אלא כירי סתמי מתוך כוונת הפחדה בלבד, אשר בגינו יש להרשיע בעבירת הריגה ולא ברצח. אשר לשאלת הקנטור, טוען המערער כי נוכח שני ימי קרבות אשר קדמו לאירוע הירי ואשר הלכו והתעצמו, לא ניתן לומר עוד כי הירי נעשה בהעדר התגרות. 68. יסוד ההחלטה להמית בעבירת הרצח כרוך בצפיית האפשרות להשגת התוצאה הקטלנית וברצון כי זו תתממש. כידוע, "האדם יראה לעיניים ו-ה' יראה ללבב" (שמואל א טז, ז), ואנו כבני תמותה איננו יכולים ללמוד על כוונתו של אדם אלא באמצעים עקיפים בלבד, מתוך מעשיו, דיבורו, התנהגותו וכיוצא באלו. זאת נעשה תוך שימוש בחזקה העובדתית הידועה כ"חזקת הכוונה". כפי שציינתי בפרשה אחרת: "בהעדר יכולת להתחקות אחר נבכי נפשו של אדם, ומשההחלטה להמית הריהי מחשבה סובייקטיבית של נאשם, שלא תמיד ניתן להוכיחה בראיות ישירות, נעזרים בתי המשפט ב"חזקת הכוונה", אשר מניחה כי "אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו" (ע"פ 228/01 יעקב כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 376 (2003). חזקה זו נובעת מן ההנחה שמי שגרם למותו של אדם על-ידי מעשה אשר על-פי טיבו מיועד לגרום לתוצאה קטלנית, גם התכוון בתוככי-נפשו להביא לתוצאה טבעית זו, שהיא פועל יוצא ממעשהו. באמצעות חזקת הכוונה ניתן להוכיח הן את צפיית האפשרות להשגת התוצאה הקטלנית, הן את רצון הנאשם כי תוצאה זו תתממש. לעתים די בהצטברותם של מאפיינים אובייקטיביים אחדים, כגון הכלי ששימש לגרימת החבלה ומיקום החבלה בגוף המנוח, כדי להסיק מסקנה באשר לכוונת הנאשם. חזקה זו מבוססת על ניסיון החיים; היא אינה חלוטה, ודי בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בראיות המקימות את החזקה, על מנת להפריכה" (ע"פ 8667/10 עיסאם נ'יגם נ' מדינת ישראל (27.12.2012), פסקה 22 (להלן: "עניין ניג'ם"); כמו כן ראו ע"פ 7392/06 מוחמד אבו סאלח נ' מדינת ישראל (28.6.2010) פסקה 43). חזקה זו הריהי חזקה יחסית, ובידי הנאשם לסותרה, בין על-ידי הבאת ראיות ובין על-ידי מתן הסבר סביר אחר לכוונה העולה מתוך המעשים שהוכחו. אף השופט יכול להשתמש בשיקול דעתו ולהגיע למסקנה שונה בדבר משמעות מעשיו של נאשם והכוונה העולה מתוכם (ע"פ 3126/96 יגאל עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 648 (1996) (להלן: "עניין עמיר")). 69. אשר ליסוד הקנטור קבע המחוקק, כי קיומו של קנטור עובר למעשה ההמתה מצביע על כך שזה לא בוצע בכוונה תחילה ואגב שיקול ויישוב הדעת, כי אם בספונטניות ובלהט היצרים, מבלי שהנאשם יכול היה להבין את מעשיו. על-פי הפסיקה, ההפחתה בדרגת חומרת העבירה במקרה כזה מעבירת רצח לעבירת הריגה, מבטאת את ההכרה ב"חולשת הטבע האנושי", ואת העובדה כי בנסיבות חריגות התגרות חמורה עשויה להוציא אדם משלוותו ולגרום לו לפעול תוך איבוד שליטה (עניין ביטון, 682-683). המבחן לקיומו של קנטור הוא מבחן כפול ומצטבר: מבחן סובייקטיבי, המהווה בחינה עובדתית של מצבו הנפשי הקונקרטי של הנאשם בזמן עשיית המאמץ, ומבחן אובייקטיבי נורמטיבי, הבוחן האם האדם "הסביר" היה פועל כפי שפעל הנאשם בהיותו נתון להתגרות דומה (ע"פ 1426/12 אחמד מוזפר נ' מדינת ישראל (16.1.2014), פסקה 6 וההפניות שם (להלן: "עניין מוזפר"), ע"פ יוסף טלה נ' מדינת ישראל (18.6.2007), פסקאות 18-19 (להלן: "עניין טלה"). לניתוח מבחנים אלו ולביקורת שנמתחה עליהם, בין היתר על ידי בית משפט זה, ראו בעניין ביטון, 684-722). עוד יש לציין כי: "מהותו של רכיב הקנטור היא לבדוק את מידת הספונטניות שבמעשה, ולפיכך אם לאחר מעשה הקנטור נרגע העושה מזעמו ולחלופין מעצם הזמן שעבר המעשה לא נבע רגשית מהקנטור, לא ייחשב הדבר כהתגרות "בתכוף למעשה"" (ע"פ 4606/12 ולדימיר זכורוב נ' מדינת ישראל (2.7.2014), פסקה 36). 70. אף לאחר ששבתי והפכתי בטענות המערער בדבר היסוד הנפשי, אין בידי לקבלן. ראשית יֵאמר, כי טענות אלו לא הועלו לפני בית המשפט המחוזי, וספק אם יש מקום להעלותן כעת. המערער טען כזכור כי כלל לא נכח במקום, וממילא לא ירה. כתוצאה מכך, המערער לא טען כי ירה מתוך כוונה אחרת מאשר כוונה להמית, ואף לא בשל התגרות או קנטור. בכך פרש המערער את יריעת המחלוקת לכל אורכה. במקרים כגון אלה נקוט בידינו כי: "העובדה שנאשם נקט קו הגנה קיצוני ולא תמך בגרסה היכולה לתמוך בקו קיצוני פחות עלולה לעמוד לו לרועץ. להכחשה טוטאלית יש לעיתים תוצאות לוואי ראייתיות השוללות אפשרות של העלאת טענה חלופית הסותרת את ההתכחשות הכוללנית" (ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל (10.11.2011), פסקה 171 וההפניות שם (להלן: "עניין קצב")). אמנם, בכל הנוגע לטענת הקנטור, נפסק כי על בית המשפט לבחון טענה אפשרית לקנטור (כמו גם טענות דומות כגון הגנה עצמית או צורך), וזאת אף אם הטענה לא נטענה במפורש על-ידי נאשם ואף אם היא עומדת בניגוד לגרסתו, ואולם התנאי לכך הוא שהדבר מצוי ועולה מחומר הראיות הקיים (ע"פ 728/84 שמעון חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 632 (1987), עניין קצב, פסקה 173-174). יתרה מכך, הפסיקה הטעימה כי ככלל אמורים דברים אלו מקום בו הראיות נגד הנאשם הן ראיות נסיבתיות. לעומת זאת, כאשר עומדת נגד הנאשם ראיות ישירות לאשמתו, כגון עדי ראייה המזהים אותו בשעת המעשה (כפי שארע בעניין דנן), אזי יתקשה בית המשפט לקבל טענות חלופיות כגון אלו: "כאשר בפני הערכאה הדיונית עמדו עדויות ראיה ישירות, קבלתה של גירסה חלופית המועלית בערכאת הערעור תהיה קשה עשרת מונים מאשר מקרה בו הונח לפני הערכאה הדיונית אך מכלול של ראיות נסיבתיות" (ע"פ 9613/04 ציון בן סימון נ' מדינת ישראל (4.9.2006), פסקה ט', וכן ר' עניין קצב, פסקאות 165, 176). 71. עוד יש לציין בהקשר זה, כי דומה שטענות המערער מתקשות לדור בכפיפה אחת זו עם זו. בטענה כי הירי בוצע לשם הפחדה בלבד קיימת סתירה פנימית עם הטענה לפיה הירי בוצע כתוצאה מקנטור, שהרי יסוד זה מניח שההתגרות הביאה לאיבוד עשתונות אשר הוליד מעשה המכוון להמית (ר' עניין ביטון, 679-681 וההפניות שם). עצם הצבתן של שתי הטענות האמורות בעת ובעונה אחת, ומבלי להתייצב מאחורי אחת מהן, מפחיתה ממשקלן. 72. מכל מקום, אף לגוף העניין לא מצאתי פגם במסקנותיו של בית המשפט המחוזי. בהתאם ל"חזקת הכוונה", השימוש באמצעי קטלני כמו אקדח בפתחה של סמטה צרה, מטווח קצר ולעבר קבוצה גדולה של אנשים, בכיוון מרכז הגוף, מורה על כוונה לקטול את מי מבין השוהים בסמטה. כך לבד, וכך בוודאי כאשר מדובר בשניים היורים בצוותא ובסיכויי פגיעה גדולים יותר. על מנת לסתור מסקנה זו, שהינה יותר מאשר מתקבלת על הדעת, יש להביא נתונים עובדתיים מוכחים ולבנות תזה חלופית סבירה. בא כוח המערער מבקש כי נניח מספר הנחות עובדתיות שלא הוכחו (לגבי מצבו הפיזי והנפשי של המערער בזמן הירי, מצב הנשק והכוונות, התאורה במקום וכו'), ועל בסיסן להסיק מסקנה משפטית אחרת בדבר כוונתו. בנסיבות העניין, דומני שהתזה החלופית שהוצגה אינה מבוססת ואינה מצדיקה את התערבותנו. 73. אשר ליסוד הקנטור. בחינת שני המבחנים שנקבעו בפסיקה מורה על כך שיש לדחות את טענת המערער. בהתייחס למבחן הסובייקטיבי, המערער לא הצביע כלל על אירוע ספציפי אשר לשיטתו היווה את הקנטור שהביאוֹ לאיבוד עשתונות, אלא טען כי העימות בין המשפחות בכללותו, אשר הלך והחריף, מהווה קנטור כשלעצמו. ברם, על אף שבתי המשפט הכירו במצב בו תיתכן "התגרות מתמשכת", מכל מקום, גם במצב שכזה הדגש הוא על בחינת מעשה הקנטור הספציפי האחרון, והבדיקה האם עוצמתו של מעשה ההתגרות הביאה לידי ביצוע מעשה הקטילה באופן פתאומי וספונטני, בנסיבות שבהן לא יכול היה המערער לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו. לעניין זה המעשים וההתגרויות הקודמות יכולים לשמש, לכל היותר, כרקע עובדתי להבנת ההתגרות האחרונה והקובעת (עניין מוזפר, פסקה 7). די בהעדרו של אירוע שכזה, אף לשיטת המערער, בכדי לדחות את הטענה לקיומו של קנטור. 74. למעלה מן הצורך, אף בדיקת המבחן האובייקטיבי בענייננו לא תאיר פניה לנאשם. עיון בפסיקת בית משפט זה מעלה כי לא על נקלה תתקבל טענה לקנטור. בבחינת המעשה יש צורך בקנה מידה סביר בין אופי הפעולה ה"מקנטרת" לבין פעולת התגמול הקטלנית (ע"פ 8800/07 אברהם בראשי נ' מדינת ישראל (26.4.2010), פסקה 19). כך נפסק, כי הנטיה להכיר באמירות מילוליות כגורמות לקנטור היא מזערית, מאחר שאין בהן כדי להצדיק התלהטות יצרים וזעם כה רב שיובילו לתגובה הקטלנית (עניין מוזפר, פסקה 9 וההפניות שם). כך גם מקום שבו הופעלה על נאשם אלימות מסוימת מצד קרבנו (ר' עניין טלה, פסקה 20-21). בענייננו, המערער לא הסביר מהו הגורם הספציפי אשר הביא לקנטור, ואף לא טען לכל הגנה אחרת הנובעת מלחץ או פחד, כגון טענה להגנה עצמית. לפיכך אין מנוס מלדחות את טענתו-זו. ביצוע בצוותא ושותפות ספונטנית 75. לבסוף נבחן את טענותיו של המערער נגד קביעות בית המשפט המחוזי בדבר היותו שותף לעבירה, ובהיווצרותה למצער של "שותפות ספונטנית" בינו לבין היורה האחר, וזאת בהתבסס על ההנחה שהניח לטובת המערער, לפיה הכדור שהרג את המנוח נורה מאקדחו של אותו יורה, ולא מאקדחו של המערער. טוען המערער, כי כלל לא הוכח קשר כלשהו בין השניים וכי פרק זמן של כ-3 דקות אינו מספיק לשם יצירת שותפות ביניהם, ולפיכך יש לזכותו מחמת הספק. 76. אף דין טענה זו להידחות. סעיף 29(ב) לחוק קובע כי: "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". אשר ליסוד הנפשי נקבע, כי היסוד הנפשי הנדרש ממבצע בצוותא הוא מודעות בנוגע לכל אחד מרכיבי העבירה, כמו גם לעצם הביצוע בצוותא (ר' ע"פ 8107/09 אמג'ד דענא נ' מדינת ישראל (26.7.2011), פסקה 34). 77. כידוע, המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה (ע"פ 4389/93 יוסי מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 249 (1996)). על-פי פסיקתו העקבית של בית משפט זה, גם בהעדרו של תכנון מוקדם אין כל מניעה ששותפות לעבירה תיווצר על אתר, ככל שהתקיימו הרכיב העובדתי והנפשי הנדרשים לשם קיומו של ביצוע בצוותא: "הלכה פסוקה מימים ימימה היא כי לשם ביצוע בצוותא של עבירה אין הכרח בהיוועדות מוקדמת או בתכנון מראש בין השותפים למעשה. ובמילותיו של השופט מ' חשין: "... גם שותפות ספונטנית שותפות היא, ועושה עבריינים למבצעים-בצוותא" (ראו ע"פ 597/97 סובחי נ' מדינת ישראל (28.4.1998) והאסמכתאות המובאות שם. עוד ראו: ע"פ 377/67 דהאן נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 197, 219 (1969); ע"פ 4188/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 539, 550 (); ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן, נג(5) 747, 756)" (ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' אנטולי בביזאיב, פ"ד נו(5) 580, 590 (2002), כן ר' ע"פ 9612/10 אברהם קוגמן נ' מדינת ישראל (27.4.2014), פסקה 66, ע"פ 420/12 אלכסנדר סחונציק נ' מדינת ישראל (24.10.2012), פסקה 17, דנ"פ 1673/11 משה בסטיקאר נ' מדינת ישראל (24.11.2011), פסקה 6). 78. בעניין דנן, קשה לקבל את התסריט העובדתי שהציע המערער, לפיו מגיעים שני יורים באופן אקראי, בעיצומו של עימות אלים, לאותו מקום, ומתחילים לירות יחדיו לעבר אותם אנשים. יתרה מזאת, הדעת גם נותנת שבמקרה שהיה המערער מזהה אדם חמוש אחר, שאינו מכירו ואינו יודע אם "הלנו אתה אם לצרינו" (יהושע ה, ג), היה מתנהל בזהירות וחשדנות יתרה ובוחן את מצב הדברים, ולא מתייצב בפשטות לצידו ומתחיל לירות לכיוון אחר. התסריט הסביר עשרת מונים הוא קיומה של היכרות מוקדמת של המערער עם אותו פלוני, ולכל הפחות הבנה ברורה כי שניהם שייכים לאותו מחנה ומבקשים להשיג אותה מטרה, קרי, פגיעה במשפחת אבו עסב הנמצאים בסמטה. על כגון דא ניתן לומר "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו" (עמוס ג', ג'). כאמור לעיל, אין כל צורך בפרק זמן של תכנון מוקדם לשם כך, ומספיק כי בעת ביצוע העבירה עצמה התגבשו היסודות הנדרשים לשם ביצוע העבירה, וכך הוכח כי ארע בענייננו. לפיכך אין ספק כי יש לראות במערער וביורה הנוסף משום מבצעים בצוותא של מעשה הירי, לרבות האחריות הפלילית הנובעת מכך. סוף דבר 79. משקבענו כי אין להתערב בממצאי העובדה שקבע בית המשפט המחוזי, וכי מסקנותיו על בסיס ממצאים אלו מבוססות כדבעי, הרי שהכרעת הדין המרשיעה מוצדקת. אציע אפוא לחברי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נֹעם סולברג. ניתן היום, כ"א באלול התשע"ד (16.9.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11095360_O08.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il