פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 953/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 953/07 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' אלון המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 7005/06 שניתן ביום 25.12.06 על ידי כבוד השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי וא' פרקש תאריך הישיבה: כ"ט בטבת התשס"ח (07.01.08) בשם המערער: עו"ד יעקב קמר בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופט י' אלון: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי באינוסה של המתלוננת, ודינו נגזר לארבע שנות מאסר ולפיצוי המתלוננת. בפנינו ערעורו על הכרעת הדין, ולחלופין על גזר הדין. בכתב האישום נטען, כי בליל 22.2.06 יצאו המתלוננת והמערער מירושלים במכוניתו של המערער, לבלות במועדון בתל אביב. בדרכם חזרה, לפנות בוקר, נסע המערער בכביש צדדי, סטה לחורשה בצד הדרך ושם עצר את המכונית לאחר שאמר לה כי מנוע המכונית התחמם. בשלב זה ניסה המערער לנשקה, היא סירבה ודרשה ממנו שלא יגע בה. המערער לא שעה לדרישותיה, ועל אף התנגדותה פשט ממנה את בגדיה, החזיק בידיה בכוח, איים עליה כי אם תתנגד "אני אשבור לך את המפרקת" ובעל אותה תוך התנגדותה ושלא בהסכמתה. המתלוננת בעדותה פרטה את המעשים, שתמציתם הובאה לעיל. היא העידה כי לאחר שהמערער ביצע בה את זממו, הם חזרו במכוניתו לירושלים. כשהגיעו לחניה שליד ביתה שאל אותה המערער אם היא זקוקה לכסף. לדבריה, היא היתה בחרדה גם מכך שהמערער במעשה האונס בא לפורקנו בתוכה וחששה שמא נכנסה להריון. היא הבינה שעליה לרכוש גלולה "ליום שאחרי", ולשם כך לקחה מהמערער שטר של 100 ש"ח. היא יצאה את המכונית (השעה היתה 05:00 לפנות בוקר), נכנסה לדירתה, שם ישנה אותה שעה שותפתה לדירה. היא נכנסה לחדרה של השותפה כשהיא רועדת ובוכה, העירה אותה וסיפרה לה כי נאנסה. השותפה הציעה לה כי תיגש לתחנת המשטרה במגרש הרוסים (במרכז העיר) להתלונן. בדרכה לתחנת המשטרה נכנסה המתלוננת לבית מרקחת וקנתה את הגלולה "ליום שאחרי". היא דיברה טלפונית עם דודתה – הקרובה אליה מאוד – וסיפרה לה על האונס. הדודה ביקשה אותה שתבוא מיד לביתה (בשכונת נווה יעקב) ושלא תתלונן במשטרה. המתלוננת שמעה לעצתה, נסעה במונית לביתה ובערב (היה זה מוצאי שבת) החזירה אותה הדודה לדירתה שלה. באותו מוצ"ש היא דיברה טלפונית עם חבר הלומד עמה, סיפרה לו על קורותיה וביקשה כי יבוא לדבר איתה. הוא הגיע, ולאחר שיחה ארוכה שכנע אותה כי עליה להתלונן במשטרה – וכך הגיעו השניים יחדיו לתחנת המשטרה בשעה 02:00 לאחר חצות, ושם היא מסרה את תלונתה. בנוסף למתלוננת העידו מטעם התביעה (בין היתר) שותפתה לדירה והחבר ללימודים. השותפה לדירה העידה, כי המתלוננת נכנסה לדירה ב-05:00, בעת שהשותפה ישנה, נכנסה לחדרה כשהיא כולה רועדת ובוכה, סיפרה לה כי נאנסה ותיארה את פרטי המעשה. לדבריה, מאז אותו היום השתנתה המתלוננת, היא מרבה לבכות, מבלה שעות רבות בשינה, עזבה את עבודתה והפסיקה לימודיה. החבר ללימודים של המתלוננת מסר בהודעתו (ת/1), שהוגשה בהסכמה, כי בשיחת הטלפון עמה (יום לאחר האירוע) היא נשמעה מיואשת וכאילו מנותקת מהעולם. השניים נפגשו באותו הלילה (מוצ"ש) בביתה, היא היתה רועדת כולה, בוכה ומפוחדת, וסיפרה לו את אירועי הלילה בו נאנסה. הוא שיכנע אותה להתלונן במשטרה, וכך ניגשו שניהם ב-02:00 בלילה לתחנת מגרש הרוסים. 2. המערער הכחיש בעדותו את כל הנטען כנגדו. הוא עובד בהתקנת רהיטים, וכך פגש לראשונה את המתלוננת, כשהגיע לדירתה להתקין ארון. לדבריו, כשיצא מהדירה נתנה לו המתלוננת פתק ובו רשמה את מספר הטלפון הנייד שלה. לאחר כעשרה ימים נפגשו בירושלים ונסעו לדירתה, ולאחר ששוחחו התלהטה האוירה והם קיימו יחסי מין. יצויין כי המתלוננת מאשרת אמנם כי אותו ערב היה המערער בדירה, אולם הכחישה מכל וכל התנהלות אינטימית כלשהי ביניהם. המפגש הבא ביניהם היה מספר שבועות לאחר מכן, בליל האירוע נשוא כתב האישום. אותו הלילה (2.2.06) הוא טילפן למתלוננת והציע כי יסעו יחדיו לבילוי בתל אביב. היא נענתה, הם הגיעו למועדון בתל אביב, שם בילו יחדיו ושתו משקאות אלכוהוליים. בדרכם חזרה לפנות בוקר לירושלים, התחמם מנוע המכונית ולכן עצר לצד הדרך. ביושבם במכונית הם החלו לתנות אהבים, המתלוננת פשטה את בגדיה בעצמה, הם היטו מושבי המכונית לאחור וקיימו ברצון ובהסכמה יחסי מין. זאת, לאחר שהיא אמרה לו שאפשר לעשות זאת גם ללא קונדום כיוון שהיא "מוגנת". לאחר שסיימו חזרו במכונית לירושלים. הוא הוריד אותה בחניית ביתה, והיא יצאה את המכונית לאחר שביקשה ממנו 50 ש"ח לקניית כרטיסי חיוג לטלפון. הוא נתן לה שטר של 100 ש"ח, והיא ביקשה כי יטלפן אליה כעבור כשעתיים כדי להעירה. מאוחר יותר, כשצלצל אליה בשעות הצהריים, היא שינתה לפתע את טעמה ואמרה לו: "אתה תשלם על זה והאנשים הנכונים ידעו". כשהתקשר אליה פעם נוספת לטלפון הנייד שלה, ענתה לטלפון אשה אחרת שהזדהתה כדודתה ואמרה לו כי בעלה (של הדודה) "ישבור לו את העצמות". למחרת הוזמן לתחנת המשטרה, ושם הוטח בו לתדהמתו כי המתלוננת התלוננה על כך שאנס אותה. 3. שופטי בית המשפט קמא העדיפו את גירסת המתלוננת על פני גירסת המערער. זאת, מתוך האמון שנתנו בעדותה, מתוך החיזוקים שנמצאו לה בעדויות השותפה לדירה והחבר ללימודים ומתוך חוסר האמון שמצאו בעדות המערער. בהודעת הערעור המפורטת ובטיעוניו על פה, מייחד ב"כ המערער, עוה"ד י' קמר, את נימוקי הערעור, בהשגות רבות ושונות על ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בהכרעת הדין. עו"ד קמר מודע היטב בטענותיו להלכה לפיה לא תיטה ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה – וביתר שאת בממצאי מהימנות – שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית בפניה נשמעו ונחקרו העדים והובאו הראיות. ואכן, פרק נכבד בטענותיו מכוון כנגד הלכה פסוקה זו משכבר. לטענתו, בפני בית המשפט קמא הובאו שתי גרסאות סותרות המכחישות זו את זו, עדות המתלוננת מחד גיסא ועדות המערער מאידך גיסא – מבלי שהובאה ראיה חיצונית ואובייקטיבית שתכריע בין השתיים. בנסיבות אלה, כך טענתו, אין בידי הערכאה הדיונית את הכלים הנדרשים להכרעה איזו משתי הגירסאות היא האמיתית. למצער, אין בידיה הכלים לקבוע כי לא נותר ספק סביר בנכונות הגירסה המרשיעה. ב"כ המערער מבקש להצביע על מספר סתירות בעדות המתלוננת, על חוסר הגיון בגירסתה, על כבישת תלונתה ועל מניעים אפשריים לכך שהעלילה עלילה על המערער. ראשית, על פי עדות המערער, נוצרו קשרים רומנטיים ביניהם מיד כשנפגשו לראשונה בדירתה בעת שהמערער בא להתקין שם ארון. היא נתנה לו פתק ועליו מספר הטלפון שלה, ושבועיים לאחר מכן בילו בדירה ואף קיימו יחסי מין. בליל האירוע נשוא ההרשעה (יום חמישי בלילה 2.2.06) היא נענתה מיד להצעתו לנסוע לבילוי בתל אביב. שם בילו יחדיו עד לשעות הבוקר המוקדמות. גירסתה כי נאנסה על ידו בכוח ובאיומים במכוניתו הקטנה – אינה מסתברת לטענתו, בהינתן המימדים הקטנים של המכונית. משהגיעו במכוניתו לפתח ביתה, היא ביקשה ממנו כסף לקניית כרטיסי חיוג ואף ביקשה אותו להתקשר אליה כעבור מספר שעות להעירה. כל אלה – כך הסניגור – אינם מאפיינים התנהלות של מי שזה עתה נאנסה באכזריות. היא הגיעה כאמור לביתה ביום שישי מוקדם בבוקר, אולם לא ניגשה למשטרה להתלונן אלא שני לילות לאחר מכן, מוצאי שבת בשעה 02:00. גם בכבישה זו של התלונה מוצא הסניגור לשיטתו פירכה להסתברות נכונות גירסתה. וטענה נוספת. לאחר מסירת התלונה מציעה החוקרת למתלוננת לטלפן למערער להזמינו לפגישה בפארק בבית שמש ולנהל עמו שיחה, כל זאת כשמכשיר הקלטה מוצמד לגופה, כמובן מבלי ידיעתו. המתלוננת הסכימה, יצאה לאותו פארק כשעל גופה מכשיר הקלטה, אולם משום מה המכשיר לא פעל והשיחה לא הוקלטה. לטענת הסניגור, היא עצמה גרמה לניתוק המכשיר. עוד מקשה הוא – כיצד זה מי שנאנסה יומיים קודם לכן, מעיזה לצאת בלילה לפגישה עם האונס? 4. לא מצאנו בטענותיו של ב"כ המערער נימוק או טעם שיצדיקו סטיה מהכלל ולפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי העובדה ובהערכת מהימנותם של העדים כפי שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ור' לאחרונה ע"פ 2037/05 מכנס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.11.07); ע"פ 12012/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.3.07)). יסודו של כלל זה נעוץ ביתרון הערכאה הדיונית שבפניה נשמעו ונחקרו העדים כולם ובפניה הובאו כל שאר הראיות. מהימנותה של המתלוננת נקבעה על ידי בית המשפט קמא לאחר ששמע את עדותה המפורטת והממושכת והתרשם ישירות ובאופן בלתי אמצעי מטיבה של העדות ומדרך מסירתה. מסקנתו המרשיעה של בית המשפט קמא לא הסתמכה אך ורק על האמון שנתן בעדותה של המתלוננת. עדותה נתחזקה ונתאמתה במכלול הראיות שהובאו בפניו. מחלוקת הגרסאות התכנסה בעניין דנן לשאלת טיבו של המעשה המיני שהתרחש במכוניתו של המערער בשעת לפנות בוקר שבין יום חמישי (2.2.06) ליום שישי (3.2.06) באותה חורשה שלצד הדרך. המתלוננת העידה כי נאנסה תחת איומים, כי התחננה בפני המערער שיניח לה אולם הוא כפה עצמו עליה וביצע בה את זממו. המערער לעומתה העיד כי יחסי המין קוימו ברצון ובהסכמה הדדיים. שעה קלה לאחר קיום אותם היחסים נכנסה המתלוננת לביתה, נסערת, בוכיה ורועדת כולה. היא העירה את שותפתה לדירה וגוללה באוזניה את מה שעבר עליה שעה קלה קודם לכן. השותפה לדירה העידה על תוכנו של מפגש זה ועל מראה ומצבה של המתלוננת אותה שעה. בית המשפט נתן אימון בעדות השותפה לדירה. ב"כ המערער לא העלה בפנינו סתירה או פירכה שנתגלו בעדות השותפה לדירה, וגם לא מניע אפשרי מצידה מדוע זה תבדה מליבה דברים שלא היו ותעליל דברים קשים כל כך על המערער. המתלוננת העידה, כמפורט לעיל, כי אותו הבוקר ניגשה לבית מרקחת במרכז העיר וקנתה גלולה "ליום שאחרי". בהודעתה במשטרה, ולאחר מכן במהלך עדותה, הוצגה הקבלה של בית המרקחת המאשרת רכישת גלולה זו על ידי המתלוננת. למחרת היום שוחחה המתלוננת טלפונית עם חברה ללימודים. בהודעתו בחקירה, שהוגשה בהסכמת הסניגוריה וללא חקירה נגדית, מסר החבר כי הוא שוחח עמה טלפונית, היא נשמעה "מיואשת ומנותקת מהעולם". הוא פגש בה במוצאי שבת, היא היתה רועדת, בוכה ומפוחדת,וסיפרה לו את האונס שנאנסה לילה לפני כן. הוא שיכנע אותה לגשת להתלונן במשטרה. היא קיבלה את הצעתו והשניים ניגשו יחדיו לתחנת המשטרה במוצאי שבת בשעה 02:00. המערער עצמו מעיד כי שעות ספורות לאחר שחזר לירושלים עם המתלוננת, הוא התקשר אליה טלפונית וכששאל לשלומה ענתה לו, בין היתר, "...אתה תשלם על זה והאנשים הנכונים ידעו". מעדותו מתאשרת בעקיפין גם עדות המתלוננת, כי סיפרה לדודתה על מעשה האונס עוד במהלך הבוקר. הוא מעיד כי באחד מנסיונותיו לטלפן למתלוננת אותו הבוקר ענתה מעברו השני של הקו אשה – שאמרה כי היא דודתה – ואמרה לו כי בעלה "ישבור לו את העצמות". הראיות והעדויות האמורות שוללות הסתברותה של גירסת המערער, ולפיה יחסי המין שקיים עם המתלוננת היו מעשה חשק ואהבים בהסכמת ובעידוד המתלוננת. כל אותן הראיות מחזקות ומאששות את עדותה של המתלוננת לעניין הנסיבות הקשות בהן נבעלה ותחת איומים על ידי המערער ולמצבה הנפשי והגופני בעקבות כך. טענת המערער כי גירסת המתלוננת אינה אלא עלילת דברים שלרקיחתה הצטרפו יחדיו שותפתה לדירה וחברה ללימודים – מנותקת ממכלול הראיות ומהגיונם של דברים. שאלנו את ב"כ המערער אם יוכל להצביע בפנינו על מניע אפשרי שיכול היה לגרום למתלוננת להעליל עלילה נוראה שכזו, שעה אחת בלבד לאחר שתינתה עמו לדבריו אהבים בחשק וברצון. לא מצאנו תשובה בפי הסניגור לשאלה זו. דמיונית ועוד יותר חסרת פשר הינה טענת המערער כי לא המתלוננת בלבד רקחה את העלילה נגדו אלא חברו עמה שותפתה לדירה וחברה ללימודים. הסנגוריה לא ביקשה כלל לחקור נגדית את החבר ללימודים, ובחקירתה הנגדית של השותפה לא הונחה בפניה אפשרות שכזו. העובדה שהמתלוננת הגישה תלונתה למשטרה במוצאי שבת, שעה שמעשה האונס אירע ביום שישי לפנות בוקר, אין בה כדי לגרוע מתוקף עדותה ומהימנותה. היא חשפה את מלוא סיפור הדברים בפני שותפתה לדירה מיד כשנכנסה לדירה שעה קלה לאחר המעשים. היא שבה וחזרה על הדברים בשיחה טלפונית עם דודתה זמן קצר אחר כך, ובשיחה הארוכה למחרת היום שניהלה עם החבר ללימודים. בתום אותה השיחה ניגשו השניים יחדיו לתחנת המשטרה. לתמיהת הסניגור כיצד זה לא נרתעה המתלוננת – לאחר הגשת התלונה – להיענות להצעת החוקרת ולהציע למערער להיפגש עמו בפארק בית שמש, נמצאה התשובה בכך שאותו המפגש לווה ונעקב לכל אורכו על ידי שוטרים מוסווים שנכחו בסמוך. לא מצאנו איפוא טעם או נימוק שיצדיקו התערבותנו בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בהכרעת הדין. אדרבא, פרוטוקול העדויות, המוצגים וההנמקה המפורטת כדבעי של הכרעת הדין על ממצאיה ומסקנותיה – עולים כדי הממצא והמסקנה המרשיעים שהתבקשו בנסיבות הדברים והראיות מעבר לספק סביר. לאור זאת, דין הערעור על הכרעת הדין להדחות. 5. ומכאן לערעור על גזר הדין. עונש המאסר של 4 שנים שהוטל על המערער בשל עבירת האינוס שהורשע בה נוטה במובהק לקולא. זאת, לאחר שבנימוקי גזר הדין שקל בית המשפט קמא כל צד זכות אפשרי להקלת עונשו של המערער. לא מצאנו מקום להוסיף ולהקל עם המערער מעבר לכך. בהודעת הערעור הפנה ב"כ המערער את ערעורו גם לעניין חיוב המערער בפיצוי המתלוננת בסך 80,000 ש"ח, ברם המתלוננת לא צורפה כלל כצד לערעור ובמהלך הדיון הודיע הסניגור כי הוא חוזר בו ממרכיב זה של הערעור. לסיכום, אציע לחברי למותב כי נדחה את ערעור המערער על כל חלקיו. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט אלון. עו"ד קמר ניסה לשכנענו לשנות מן ההלכה שעניינה אי נטייתה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות. לשיטתו, שופט בשר ודם אינו "אוטומטית" מי שלא ניתן להרהר אחר התרשמותו, ומול "התרשמות משקרן – שום מקצועיות לא תעמוד". לא אכחד, כי שאלה זו אינה פשוטה, ואולם המחוקק, בסעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, שהוא הורייתו המחוקק בדבר משקלה של עדות, יחס מעמד מיוחד לרכיבי ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט. אכן, בע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2007) נדרשתי אל הקושי הגדול שבפניו ניצבת ערכאת ערעור בבואה "לשקול טענות בתיקים שבהם הגרסאות ניצבות קוטבית אלה כנגד אלה. תיקים מסוימים של עבירות מין מתאפיינים בכך; כשהמדובר באישום באונס מן הסוג המתרחש חדר לפנים מחדר, באין עדים אלא הנאשם והמתלוננת בלבד, תלוי הדבר כמעט באופן מוחלט בהערכת המהימנות מצד הערכאה הדיונית, השומעת את המתלוננת והנאשם ומתרשמת מהם. כפי שציינה חברתי, הערכת ראיות בנויה מהתרשמות חושית ומהיסק לוגי. ...תחומה של ערכאת הערעור, מצטמצם לאמיתם של דברים כמעט לחלוטין לאותו קטע שהוא ניתוח משפטי והיסק לוגי, והאפשרות והסיכוי להתערבות בעובדות עצמן מצומצמים אף יותר מן הרגיל, מן המקרים שבהם מערכת הראיות כוללת חומר חפצי ומסמכים... בבואנו להחיל את אלה למקרה של עדות "אחד מול אחת" מסוג עבירות המין, אף מתחזקת עדיפותה של הערכאה הדיונית... לעניין הנסיבות בהן תתערב ערכאת הערעור. כן ראו דברי השופט לוי בע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל (פ"ד נט(1) 385, 391): "חלקן הארי של עבירות המין מבוצעות בחדרי חדרים, הרחק מֵעַיִן בולשת..." (צוטט בע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). נחוץ איפוא כשל של ממש, בדרגה משמעותית, בהסקת המסקנות מן העדות לה האמינה הערכאה הדיונית, כדי שערכאת הערעור תתערב; במקרה כזה יסייע כמובן השיקול ההגיוני, או כדברי חכמים, ה'סברה', להעמיד דברים על מכונם". ואולם, הוסבר שם בהרחבת מה (וראו גם האסמכתאות), כי יסודות סעיף 53 מצביעים על כך ש"על הסעיף שורה... רוחה של הערכאה הדיונית בקביעת משקלה של עדות" כיסודו ומרכזו של הסעיף, שנזכיר את לשונו: "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". דברים בסיסיים אלה יש להזכיר גם אם בחלק מן ההכרעות עשוי בית משפט שלערעור להתערב. הבחינה הערעורית כוללת, וביתר שאת בתיקים אלה, מלבד עדות המתלוננת, גם ראיות תומכות מסוגים שונים, ואלה נמצאו לבית המשפט קמא במקרה דנן כפי שפירט חברי השופט אלון. אין מנוס איפוא מן התוצאה שאליה הגיע. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, י"ד בשבט התשס"ח (21.1.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07009530_A10.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il