תייסיר אבו סבית נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9523/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9523/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערער: תייסיר אבו סבית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 13.11.11 בת"פ 49459-10-10 שניתן על ידי כבוד השופט אליהו ביתן תאריך הישיבה: כ"ה בטבת התשע"ג (7.1.2013) בשם המערער: עו"ד אייל אביטל בשם המשיבה: עו"ד נילי פינקלשטיין בשם שירות המבחן למבוגרים: הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 13.11.2011 (ת"פ 49459-10-10, כבוד השופט א' ביתן). נגד המערער ונאשם נוסף (להלן: האחר) הוגש כתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום) המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(א) לחוק; נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 והפרעה לשוטר לפי סעיף 275 לחוק. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 17.10.2010 נסעו שלושת המתלוננים (להלן: המתלוננים) ברכבם ומשהבחינו כי יש תקר בשני הצמיגים של הרכב, עצרו בצד הדרך. באותה העת עברו במקום המערער והאחר כאשר המערער נוהג ברכב על אף שרישיון הנהיגה שלו נפסל. המערער הציע למתלוננים להתלוות אליו ברכבו לישוב סמוך על מנת לתקן את הצמיג אצל מכר. המתלונן 1 הסכים להצעתו והאחרים החלו מתווכחים עימו. המערער אמר למתלונן 1 שאם לא יכנס אל הרכב הוא "ישחט אותו" וחיווה בידו בתנועת שחיטה. המתלונן 1 החל מתרחק מרכבו של המערער, אשר בתגובה צעק, תפס בגרונו והצמיד אותו בחוזקה לרכב. דאז, החל המערער חובט באגרופו בפניו של המתלונן 1 באופן שגרם לו אדמומיות. המתלונן 2 התקרב למערער בכדי להרגיעו ובתגובה המערער חבט בו בעינו השמאלית, באמצעות אגרופו. שלושת המתלוננים ברחו מהמקום כשהם מותירים מאחוריהם את רכבם והמערער והאחר צועקים לעברם. האחר לקח חפצים מרכב המתלוננים והכניס אותם לרכב שהיה ברשותם. המערער והאחר נסעו מהמקום כאשר המערער נוהג ברכב. שוטרים שהוזעקו למקום החלו לנסוע אחרי השניים והבהבו באורות הניידת על מנת לסמן להם לעצור. אולם, המערער והאחר לא עצרו את רכבם. השוטרים הפעילו את האורות הכחולים ואת הסירנה וכרזו למערער לעצור, אולם הוא המשיך בנסיעתו במהירות מוגברת. המערער עבר מנתיב לנתיב במהירות וחצה צומת ברמזור אדום תוך שהוא גורם לכלי רכב אחרים לסטות מנתיב נסיעתם. שוטר נוסף יצר מחסום דרך בעזרת ניידת משטרה ועל אף שהבחין בניידת המערער המשיך בנסיעתו המהירה. על מנת למנוע התנגשות, הזיז השוטר את הניידת מן הדרך. המערער התקרב במהירות אל עבר ניידת נוספת שחסמה את הכביש לאורכו והמערער עקף אותה כשהוא נוסע על המדרכה. המערער התקרב אל שני שוטרים שניסו לחסום את דרכו והם נאלצו לקפוץ הצידה בכדי להימנע מדריסה. המערער עקף מחסום דוקרנים שהוצב במטרה לעצרו, תוך שהוא נוסע על המדרכה וכמעט דורס שוטר שעמד במקום. המערער איבד שליטה ברכב לאחר שהתנגש במעקה בטיחות ונמלט בריצה מן המקום. השוטרים רדפו אחריו והוא נעצר לאחר שניסה להתנגד למעצרו ובכך גרם לשבירת שורש כף ידו השמאלית של אחד השוטרים. ביום 20.6.2011 בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזאת על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון. ביום 13.11.2011 הוטל עליו עונש של חמש וחצי שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, והופעל נגדו מאסר על תנאי של שנתיים – שנה במצטבר ושנה בחופף – שנגזרו עליו במסגרת תיק קודם, כך שהוטלו עליו בסך הכל שש וחצי שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; וכן פסילה מהחזקת רישיון נהיגה למשך שנתיים מיום שחרורו. בגזר דינו התייחס בית המשפט אל חומרת העבירות שביצע המערער ולהתנהגותו שסיכנה חיי אדם – על ידי יצירת סיכון לנהגים בכלל וגרימת סיכון לשוטרים שניסו לעצרו בפרט. כן התייחס בית המשפט לעברו הפלילי המכביד של המערער ולכך שמאסרים שהוטלו עליו בעבר לא היה בהם בכדי להרתיעו. עוד התייחס בית המשפט לכך שמדיניות הענישה הנוגעת לעבירות סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה שנסיבותיה חמורות, היא של הטלת מאסר בפועל. מבחינת שיקולים לקולה, בית המשפט התייחס לגילו הצעיר של המערער, לנסיבות חייו הקשות, להודאתו במיוחס לו, לחרטה שהביע ולמוטיבציה שלו לשינוי, שבאה לידי ביטוי בהתנהלותו בבית המעצר. אולם, בית המשפט קבע כי יש להעדיף את האינטרס הציבורי כיוון שמעשיו של המערער מהווים סכנה של ממש לציבור. מכאן הערעור שלפנינו. לטענת המערער העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור אשר לא נתן משקל מספק לכך שהביע חרטה, הודה במיוחס לו והביע רצון להשתקם. לטענתו, בתסקיר שירות המבחן לא הייתה המלצה על ענישה מחמירה והיה על בית המשפט להעדיף את הפן השיקומי. עוד טען כי שגה בית המשפט כששקל את עברו הפלילי המכביד לחומרה וכי היה עליו להורות על שליחתו למסגרת טיפולית שהייתה מאפשרת לו לשנות את דרכיו. לדידו, דבר זה ישרת את האינטרס הציבורי באשר יאפשר לו להשתקם. כן טוען המערער כי בית המשפט לא נתן משקל מספק לנסיבות לקולה וביניהן גילו הצעיר. לבסוף מבקש המערער לדחות את הדיון בערעור בכדי לאפשר לעמוד על אפשרות שיקומו. מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת וכי מדובר בעונש הולם בנסיבות העניין. לטענתה, העבירות שבוצעו הן חמורות ביותר ואינן מאפשרות הפחתה בעונשו של המערער. כן מציינת המשיבה את עברו הפלילי המכביד. לבסוף, טוענת היא כי ההליך השיקומי שבו מצוי המערער הוא בתחילת דרכו ולא ניתן להבטיח כי הוא אכן ישנה את דרכיו. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, בתסקיר העדכני מטעם שירות המבחן, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). המקרה שלפנינו אינו מצדיק את התערבותנו, זאת משלא מצאנו כי העונש שהוטל על המערער חורג ממדיניות הענישה המקובלת ביחס לסוג העבירות שבהן הורשע ונסיבות ביצוען. למעלה מן הצורך נוסיף כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש הולם בנסיבות העניין. העבירות המיוחסות למערער הן עבירות חמורות. תחילת הפרשה במעשה אלימות שבוצע בנוסעים לאחר שהוצעה להם עזרה והם, פרט לאחד, סירבו לה. המשכה, בנהיגה פרועה ומסכנת חיי אדם. סופה, בסיכון חיי שוטרים תוך בריחה ארוכה מרשויות החוק. כל זאת, כשברקע עומד עברו הפלילי המכביד של המערער. על יסוד ההתרחשויות הנ"ל, השתכנענו כי מדובר בעונש ראוי. אכן, על בית המשפט לתת דעתו לשיקולי שיקום כאשר הוא בא לדון בעונשו של אדם. ואולם, שיקולים אלה אינם עומדים בגפם ויש לשקללם, בין היתר, עם שיקולי הגנה על אינטרס הציבור. יפים לעניין זה הדברים שאמרה השופטת א' פרוקצ'יה בהקשר אחר,: "הצעה זו [העברה למסגרת טיפולית פרטית למשך מספר שנים, אגב דחיית מתן גזר דין] אינה מאזנת כראוי בין מרכיבי הענישה ... היא מעצימה את השיקול השיקומי בלא כל יחס להיבטים האחרים של הענישה ... היא נוגדת, בתפיסתה הבסיסית, את שיטת הענישה המקובלת לגבי עבריינים הסובלים מתסמונת ההתמכרות, כגון עבריינים המכורים לסמים אלכוהול, אשר לגביהם רווחת הגישה העונשית לפיה, חרף הצורך החיוני בטיפול ושיקום בהתמכרותם, נדרשת סנקציה פלילית אפקטיבית כגורם חיוני באכיפת החוק והגנה על אינטרס הציבור" (ע"פ 2824/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם, 29.03.2006)). אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי שקל את שיקולי השיקום במסגרת כלל השיקולים הרלוונטיים באופן שאינו מצדיק את התערבותנו. אשר על כן, הערעור נדחה. כולנו תקווה כי המערער ימשיך בדרך שבה התחיל וימשיך להיעזר בגורמים הטיפוליים בבית הסוהר כדי לשנות את דרכיו. ניתן היום, ג' בשבט התשע"ג (14.1.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11095230_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il