ויקטור סאסי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9520/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9520/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערער: ויקטור סאסי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בת.פ.ח. 1049/07, מיום 4.6.09, ו-22.6.09, שניתן על ידי השופטים: ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב, ד' רוזן תאריך הישיבה: ח' באב התש"ע (19.07.10) בשם המערער: עו"ד כהן אלי-ישראל ; עו"ד שרון מאירוביץ בשם המשיבה: עו"ד ג'ויה שפירא ; עו"ד רחל לוי-זוארץ פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בכתב אישום מורכב שרק אחד האישומים בו יוחס למערער, נטען כי דוד זוארץ (להלן: זוארץ) השתייך לארגון פשיעה בראשו עמד יוסף (אסי) אבוטבול. על פי גרסת המשיבה, זוארץ כיוון, בעצמו או ביחד עם אחרים, את הפעילות הפלילית של הארגון בחלק מן הפרשות בהן עוסק כתב-האישום ופיקח עליהן. לאחת הפרשיות שיוחסו לו, כך לגרסת המשיבה, היתה זיקה הדוקה למערער, ויקטור סאסי ולאשתו שמחה סאסי (להלן: שמחה). נטען, כי המערער ואשתו הם בעליה של חברת ניקיון, אשר בשנת 2006 סיפקו את שרותיהם גם לבית הספר טשרניחובסקי בנתניה. נראה כי רמת השירות לא הניחה את דעתה של מנהלת בית הספר, דליה פלץ, ועל כן היא יזמה פניה למספר חברות ניקיון, ולבסוף החליטה להעדיף את חברת "אלדין אחזקות בע"מ" שבשליטתם של דוד ושלום עמירה (להלן: שלום ו-דוד). עוד נטען, כי משנודע למערער ואשתו על הפסקת עבודתם בבית הספר והעדפתו של קבלן אחר, הם פנו לזוארץ, תוך ידיעה שהוא נמנה על ארגון פשיעה, וביקשו ממנו להניע את שלום ודוד עמירה למשוך את ידם מאותה התקשרות. בעקבות כך הודיעו מנהליה של החברה הזוכה על הסתלקותם מההתקשרות, וכאן המקום להוסיף כי בסופו של יום לא חזרו המערער ואשתו לבצע את עבודות הניקיון, הואיל ומלאכה זו נמסרה לחברה אחרת. להשקפת המדינה ביצעו המערערים במעשיהם עבירה של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה, בניגוד לסעיף 428 סיפא וסעיף 29 לחוק העונשין, בשילוב עם סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה. בתום שמיעת ראיות הצדדים קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח שזוארץ פעל באישום זה מכוח היותו חבר בארגון פשיעה, אולם משהוכחו העובדות האחרות שיוחסו לו, למערער ולשמחה, הוחלט להרשיעם בעבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין. בעקבות כך, ולאחר שקוימו ההליכים לענין העונש נדון המערער לששה חודשי מאסר, ששה חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 15,000 ש"ח. שמחה, שבריאותה לקויה, נדונה לששה חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 20,000 ש"ח. המערער מלין בפנינו על הרשעתו, ובמרכז השגותיו ניצבת הטענה כי לא היתה לו נגיעה לפעילותם של שמחה וזוארץ, הואיל ובאותם ימים שהה בחו"ל. לחלופין, מבקש המערער כי נקל בעונשו. 2. אין מחלוקת כי שמחה פנתה לזוארץ כדי שישכנע את האחים עמירה להסתלק מההתקשרות לבצע עבודות ניקיון בבית ספר טשרניחובסקי, וכך מצאו הדברים את ביטויים בעדותה של שמחה בבית המשפט (ראו פרוטוקול הדיון מיום 5.1.09, מעמ' 38 ואילך): "לנו היה מכרז והתוקף של המכרז עדיין לא נגמר... ופתאום בא מישהו באמצע השנה ורוצה להיכנס לבית הספר... אז פניתי לדוד [זוארץ], בעלי לא היה בארץ, פניתי לדוד ואמרתי לו תשמע ויקטור מישהו בא ורוצה לקחת לי את הפרנסה, בוא תעזור לי... תקשיבו לי, זה הפרנסה שלי, הוא פתאום בא הוא לוקח לי את הפרנסה שלי. זה לא היה מקובל עלי, אני רציתי להגן על הפרנסה שלי, ואני פניתי לדוד כחבר שלי...". ולא למותר להדגיש כי כאשר נחקרה במשטרה, היא טענה שכלל לא פנתה לזוארץ, וכאשר נאמר לה כי בידי החוקרים ראיות הסותרות את גרסתה, היא השיבה: "זה לא נכון, לא היה ולא נברא. מה שהיה שפנתה אלי המנהלת ואמרה לי שהיא רוצה להפסיק איתי את העבודה, אני ביקשתי ממנה לתת לי שבועיים והיא אכן נתנה לי שבועיים וזה נגמר. אני לא יודעת מי אמר לך שעירבתי את דוד זוארץ מה הוא קשור פה". רק משהושמעה לשמחה השיחה מס' 1588, מיום 30.4.06 עם זוארץ היא שינתה את גרסתה, ובלשונה: "ניהלתי את השיחה אתו אבל זה לא אומר שאמרתי לו לאיים עליו. אני הייתי לבד בעלי לא היה בארץ ופניתי אליו כחבר". לאחר שהושמעה לה שיחה נוספת (מס' 1634), היא השיבה: "כל הכוונה שלי היתה שהבן אדם לא ייכנס לפרנסה שלי, ואני לא רואה בזה פשע. לא אמרתי לו לך תהרוג או תרביץ לו שלא ייכנס לי לבית הספר". לכאורה, משתמע מדבריה של שמחה שהיא נמנעה מלבקש מזוארץ לפעול באיומים או בכוח, ועל רקע זה תהינו כיצד מתיישבת גרסה זו עם הדברים שיצוטטו להלן מפיה (ראו ת/205, שיחה 1634); "הם אמורים להתחיל לי מחר בבית ספר שלי, אני לא רוצה שהם יתחילו... תגיד להם שאוי ואבוי להם אם הם יגידו למנהלת שאיימנו עליהם... ככה היא [מנהלת בית הספר] לא תחזיר אותי". בעקבות אותה שיחה התקשר זוארץ לדוד עמירה (ראו ת/205, שיחה 2428, מיום 2.5.06), ובין היתר אמר לו: "דודו שלום לך מדבר דוד זוארץ אני לא יודע אם אתה מכיר אותי, יש איזה בית ספר שאתה נכנסת שמה לעבוד, שבחור... לא נמצא פה... אז, אל תיכנס לשמה, קודם כל מדובר פה במצב שאני צריך לראות אותך בארבע עיניים אם אתה רוצה שאני אדבר אתך, אבל אל תיכנס, כשהוא יגיע לפה תשב איתו ותסגור איתו. כרגע אשתו לבד וזה לא מתאים להפריע לאשה". 3. לכאורה, משיחה זו נעדר איום מפורש, וכך טען דוד עמירה בחקירתו (ראו ת/282 – "אני קבלתי טלפון באחד הערבים, לאחר שהגעתי להסכם עם המנהלת, שיחה לא מזוהה מגבר עם מבטא טריפוליטאי כבד שלא נשמע מאיים, פנה אלי בבקשה לא לקחת את בית הספר, כי האשה חולת סרטן וזה הפרנסה היחידה שלה. אמרתי לו שאני אבדוק את זה עם איש המכירות שלי"). במקום אחר באותה הודעה הוסיף דוד עמירה: "הוא לא איים עלי", דא עקא, מהודעה שנרשמה מפיו של אחיו, שלום עמירה נשמעה נימה שונה בתכלית. עד אז לא שוחח עם זוארץ, והוא שמע על הדרישה להסתלק מההתקשרות עם בית הספר מפיו של אחיו. שלום העיד כי אותה התקשרות היתה רווחית ("היה שם תשלום טוב של 20-30 אלף שקל בחודש, זה בית ספר גדול" – ראו ת/278), אולם הוחלט להסתלק מעסקה זו, וכך נימק שלום את ההחלטה: "לא התחלנו לעבוד כי אחי דוד קיבל איזה טלפון אנונימי, וגבר מהצד השני המליץ לו לבטל את ההסכם עם המנהלת ולא לעבוד בבית הספר הזה... אחרי שקיבלנו את הטלפון הזה פחדנו, דוד ואבא שלנו החלטנו לרדת מהחוזה הזה, למחרת אם אני לא טועה הודענו למנהלת שאנחנו מבטלים את החוזה מסיבות אישיות...". העד הוסיף כי אותה החלטה היתה כרוכה בנזק, וכאשר תהה החוקר "למה הרגשתם מאוימים והחלטתם מיד לרדת?", השיב שלום עמירה: "לאורך כל התקופה לא קיבלנו טלפון מסוג זה... הבנו שנכנס מישהו שאולי הוא מחוץ לעיר, אבא אמר: תעזבו אתכם לא שווה להתעסק עם מי שלא יהיה בגלל הכנסה". העולה מעדותו של שלום עמירה הוא, שגרסתו המינימליסטית של אחיו דוד בהודעה ת/282, היתה שונה בתכלית מזו שמסר לאביו ולאחיו, שהרי לו המצב היה שונה לא היתה לשלום סיבה להיקלע לאותה מצוקה אליה נקלע ("פחדנו.... החלטנו לרדת מהחוזה הזה"). להשקפתנו, נוכח הראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי, שרק את מקצתן פרטנו, שוב אין ספק כי הוא היה רשאי לקבוע כי הוכח בפניו מעשה סחיטה באיומים, והשאלה הנוספת המחייבת מענה היא מה היה חלקו של המערער בפרשה זו, אם בכלל. 4. אין ספק כי המערער ידע על ההחלטה להפסיק את שרותי הניקיון שנתנו הוא ואשתו לבית הספר (ראו עדותו בשיחה מיום 5.1.99 בעמ' 52), ועל זהותו של הקבלן שהחליף אותו. ולא זו בלבד שהוא ידע את אלה, אלא גם שוחח עם הקבלן החדש, ובלשונה של אשתו שמחה בת/205 שיחה 1568: "פעם ראשונה ויקטור דיבר איתו ואמר לו שלא יעז להיכנס". וכזכור, הוסיפה שמחה וביקשה מזוארץ: "תגיד לו שלא יכנס לבית הספר שגם לא יגיד למנהלת שאנחנו אמרנו לו לא להיכנס". ולא למותר לחזור על דברים שכבר ציטטנו מפיה של שמחה (מתוך השיחה 1634 בת/ 205), וגם מהם משתמע שהיא והמערער פעלו בצוותא חדא: "תגיד להם שאוי ואבוי להם אם הם יגידו למנהלת שאיימנו עליהם". מטעמים שנדמה כי אין קושי לתהות על קנקנם, לא שש המערער לחשוף בחקירתו את פנייתם, שלו ושל רעייתו, לזוארץ. וכך לדוגמה כאשר נשאל בחקירתו (ראו ת/104) אם הוא פנה לזוארץ כדי להזהיר את בעליה של חברת אלדין, השיב: "לא בחיים לא", אף שבהמשך, ולאחר שהושמעו לו שיחותיה של שמחה עם זוארץ, כבר הביע עמדה מהוססת: "אני לא זוכר אם היא דברה איתי ספציפית על דוד [זוארץ] אני רק זוכר שהיא אמרה לי שהמנהלת רוצה לפנות ואני אמרתי לה תפני, יכול להיות אמרתי לה שתפנה לדוד [זוארץ] אבל בקטע של עזרה חברתית לא בקטע של אלימות". ולעניין זה נדמה כי אין צורך להדגיש כי גישה פייסנית זו רחוקה מלהתיישב עם דבריה של שמחה בחקירתה לפיה הם איימו על הקבלן החדש. לא זו אף זו. לכאורה מששב המערער לישראל, שוב לא היה צורך בהתערבותו של זוארץ בסוגיית המשך העסקתם של העורר ואשתו בניקיון בית הספר, אולם המציאות היתה שונה בתכלית. דוגמה לכך היא שיחה שהתקיימה ביום 11.5.06 בין המערער לאחר ששב לזוארץ (שיחה מס' 5006). המערער שאל את בן-שיחו אם "הסתדרו העניינים", ועל כך השיב זוארץ: "לא, עוד לא, לא היתה אצלה היום [מנהלת בית הספר], הזונה הבת זונה הזאת לא ענתה לי לטלפון... אני אפתור את זה, נשמה אני יפתור את זה...". בחלוף שלושה ימים הוסיף זוארץ לעדכן את המערער: "מטפלים בזה בהילוך גבוה... כל רבע שעה אני מתקשר..." (ראו השיחה 5732). שיחות מסוג זה התקיימו גם בהמשך, תוך שהמערער מבקש מזוארץ לפעול נגד הקבלן החדש שזכה בעבודה: "הוא נמצא בבית הספר עכשיו... תראה אם יהיה לך... שמה תתפוס אותו על חם" (שיחה 5789). ובשיחה נוספת (עמ' 5929), מתברר כי זוארץ לא פעל לטובת המערער ואשתו רק מחמת ההיכרות ביניהם, הואיל והמערער נשמע מבטיח לו: "אגמור המנהל, אני אבוא לנתניה, אני אבוא לשלם לך". 5. נוכח האמור, דעתנו היא כי למערער היה חלק מרכזי בפרשת הסחיטה, אף שבחלק מהתקופה הרלבנטית שהה בחו"ל. מכאן מסקנתנו כי הרשעתו בדין יסודה, וכך השקפתנו גם ביחס לערעור נגד העונש. המערער חבר לאחרים כדי לבצע מעשה סחיטה, ומלאכתם של הקושרים צלחה כאשר הקורבנות החליטו להסתלק מהתקשרות לבצע עבודה שהיו אמורים להפיק ממנה רווח נכבד. בנסיבות אלו לא גילינו בעונש חומרה כלשהי, אדרבא, נראה הוא בעינינו נוטה לקולה הואיל וספק אם יש בו כדי להשיג את מטרות ההרתעה. לפיכך, הערעור נדחה על שני חלקיו. 6. המערער יופנה לממונה על עבודות השירות המתבקש להודיע, בתוך 30 ימים, אם המערער מתאים לשאת במאסרו בדרך של עבודות שירות, ומה המקום שהוא מייעד לו. לאחר קבלת חוות הדעת נשלים את פסק-הדין בערעור. ניתן היום, ט' באב התש"ע ( 20.07.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09095200_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il