פסק-דין בתיק ע"פ 9508/03
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 9508/03
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
אחמד נבואני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 1103/01 מיום 22.5.02
שניתן על-ידי כבוד השופטת נ' מוניץ, ועל החלטתו של בית המשפט מיום 2.9.03 בתיק
שבנדון
בשם המערער:
עו"ד אביגדור פלדמן ועו"ד עאמר יוסף
בשם המשיבה:
עו"ד נעמי גרנות
תאריך הישיבה:
ט"ו באלול תשס"ד (1.9.04)
פסק-דין
השופט מ' חשין:
1. משהרשיעו בעבירות סמים לא-קלות - סחר בסם
מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי - ולאחר שמיעת טיעונים לעונש, גזר בית
המשפט המחוזי (מפי השופטת נחמה מוניץ) על המערער, בין השאר, ארבע שנות מאסר בפועל.
כן החליט בית המשפט כי את עונש המאסר בפועל ירצה המערער במצטבר לעונשים אחרים שהחל
לרצות, וכי מנין שנות המאסר יחל מיום מעצרו. ובלשונו של בית המשפט:
אני דנה את
הנאשם לארבע שנות מאסר, שמניינם [כך] יחל מיום מעצרו. המאסר ירוצה במצטבר לעונשים
אותם מרצה הנאשם עתה.
להשלמת התמונה נציין כי תקופת מעצרו של
המערער נמשכה כשנה - מיום 30.4.01 ועד ליום 22.5.02, היום בו נגזר דינו. כן נוסיף,
כי בשעה שנגזר-דינו ריצה המערער עונש מאסר בן ארבע שנים שנגזר עליו בהליך פלילי
אחר שאף-הוא נסב על עבירות סמים (ת"פ 1068/01; להלן: התיק הנוסף או המאסר הנוסף, לפי הענין). תקופת המעצר בענייננו חפפה אפוא, בחלקה,
את עונש המאסר בתיק הנוסף.
2. המערער ערער על העונש שנגזר עליו, ובערעורו
העלה טענות כנגד החלטתו של בית-המשפט המחוזי לצבור זה-לזה את שני עונשי המאסר
שהוטלו עליו (ע"פ 5878/02). אלא שבטרם נשמע הערעור ביקש המערער עצמו למחוק את
הערעור, ובקשתו נענתה.
3. לכאורה, משנמחק הערעור תם ונשלם העניין, אלא
שלא כך היה. ביום 15 ביולי 2003 פנתה המדינה לבית-המשפט המחוזי ב"בקשה להבהרת
גזר דין". טעם הבקשה: נסתבר כי אף שנקבע בפסק-הדין כי עונש המאסר בפועל ירוצה
במצטבר לעונש המאסר הנוסף - סך הכל שמונה שנות מאסר בניכוי ימי המעצר - סבר פלוני
בשירות בתי-הסוהר כי סך כל ימי מאסרו של המערער בשני התיקים גם יחד עומד על ארבע
שנים וחודשיים ימים, וכך אף נרשם במירשמי השירות. בקשת המדינה היתה אפוא זו,
שיובהר כי "העונש בן ארבע שנות מאסר [שנגזר בתיק נושא הערעור] ירוצה במצטבר
לעונש אותו ריצה [המערער] במועד מתן גזר הדין [קרא: העונש שנגזר עליו בתיק הנוסף]
ולפיכך יחל מניינו עם תום עונש זה, בניכוי ימי מעצרו בתיק הנוכחי"
(ההדגשה במקור - מ' ח').
4. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה, בקובעו כי:
"... צוין מפורשות [בגזר הדין] כי העונש יוטל במצטבר לכל העונשים אותם מרצה [המערער]
עתה, פרט לימי המעצר אותם ריצה הנאשם בגין תיק זה". בית-המשפט הוסיף והסביר
את טעמיו להחלטתו ולנוסח של ההחלטה, בציינו כי אף שחלק מתקופת המעצר בתיק נושא
הערעור חפפה לתקופת המאסר בתיק הנוסף, הוחלט בכל-זאת להקל עם המערער ולהורות על
ניכוי כל ימי מעצרו. ובלשונו: "[]על אף שתקופת המעצר בתיק זה רוצתה בחופף
לתקופת המאסר אותה ריצה הנאשם בגין תיק אחר, הרי שיש לנכות תקופה זו שרוצתה בחופף
מתקופת המאסר שבתיק זה".
5. על החלטתו זו של בית-המשפט המחוזי - עליה ועל
הדברים שכתב בית-המשפט בגזר הדין - נסב הערער שלפנינו, וטענתו של המערער היא,
בעיקרה, כי בגזר-הדין נפלה טעות לטובתו, וכי בית-המשפט אינו עוד רשאי לתקן טעות זו
בדרך של "הבהרה". המערער מסכים כי בית-המשפט המחוזי התכוון לקבוע כי שני עונשי המאסר ירוצו במצטבר, אלא שלטענתו לא
כך נכתב בגזר הדין - וליתר דיוק: לא רק כך נכתב.
לדעתו, לשון גזר הדין - המילים: "אני דנה את הנאשם לארבע שנות מאסר, שמניינם
יחל מיום מעצרו. המאסר ירוצה במצטבר לעונשים אותם מרצה הנאשם עתה" - מגלה דבר
והיפוכו: ברישה נקבע, שתחילתו של עונש המאסר תהא ביום המעצר הלא הוא יום 30.4.01;
ואילו בסיפה נקבע, כי העונש ירוצה במצטבר לעונש קודם, דהיינו: כי תחילתו תהא ביום
26.2.05, היום בו יסיים לרצות את עונש המאסר בתיק הנוסף. הנה-כי-כן, גזר הדין קובע
שני מועדים שונים לתחילת ביצוע עונש המאסר: האחד מקל, האחר מחמיר; ואף שבית-המשפט
כיוון לגירסה המחמירה דווקא, הנה משהוסיף (בטעות) את הגירסה המקלה, פועלת הטעות -
כמיצוות הדין הפלילי - לטובתו של המערער. אשר להחלטתו של בית-משפט בבקשת ההבהרה: המערער
סבור כי החלטה זו החלטה נעדרת-תוקף היא; שכן, משנפלה טעות בגזר הדין - וכך סבור
הוא שאירע בענייננו - הדרך היחידה לתקנה היא הדרך שנקבעה בסעיף 81 לחוק בתי-המשפט
[נוסח משולב], תשמ"ד-1984, אלא שהתנאים המוקדמים להפעלתה של הוראת סעיף 81 לא
נתקיימו בענייננו.
6. קראנו את טענותיו של המערער; הוספנו ושמענו טיעונים
על-פה; ולאחר כל אלה נשתכנענו כי דינו של הערעור דחייה. טעם הדבר: אין בידנו לקבל
את טענתו של המערער כי נפלה טעות בגזר-הדין וכי ניתן לפרש את גזר הדין בדרכים
אחדות. נהפוך הוא: דבריו של בית-המשפט המחוזי פשוטים, ברורים ומדברים הם בעד-עצמם.
ונגד המערער מדבריים הם. כמה וכמה טעמים הובילונו למסקנתנו זו.
7. ראשית לכל, אין ספק שבית המשפט המחוזי ביקש לקבוע
- בכוונת-מכוון - כי עונשי המאסר שנגזרו על המערער בשני התיקים יְרוצו במצטבר, דהיינו: כי יהיה על המערער לרצות שמונה שנות מאסר בפועל,
בניכוי תקופת המעצר. לעת הדיון טענו באי-כוח הצדדים לעניין זה מפורשות, זה בכֹה
וזה בכֹה: בא-כוח המדינה ביקש לגזור על המערער "עונש מאסר ארוך ומשמעותי,
במצטבר לעונש שהוא מרצה" (עמ' 33 לגזר-הדין), ואילו בא-כוחו של המערער ביקש
כי יוטל עליו עונש "מאסר בפועל בחופף לתקופת המאסר אותה מרצה [המערער] בת.פ.
1068/01 [התיק הנוסף]" (עמ' 33 לגזר הדין). בית-המשפט בחר לקבל את עמדת
המדינה, וגזר על המערער עונשי מאסר מצטברים. כאמור לעיל, גם המערער מסכים כי זו
היתה כוונתו של בית-המשפט.
8. טענתו של המערער בערעורו הנוכחי סבה אפוא את לשון
גזר הדין, וטענתו היא כי בניסוח הדברים נפלה טעות הפועלת לטובתו. קראנו את גזר
הדין, הפכנו והפכנו במילים ובצירופיהן, ולא מצאנו כי ניתן לפרש את הדברים אלא בדרך
אחת - הדרך שבית-המשפט נתכוון לה - קרא: כי המערער ירצה שתי תקופות המאסר מצטברות
(שאורכן שמונה שנים) בניכוי ימי מעצרו. ניסיונו של המערער
להיתלות במילים "[]מניינם של ימי המאסר יחל מיום מעצרו" ולצקת בהן תוכן
שאין בהן - נדון לכישלון. פירוש המילים ברור למדי - מקל וחומר ברור הוא בהקשר
הדברים ובנסיבות העניין - ולא נמצא לנו כיצד ניתן לפרש את דברו של בית-המשפט כמורה
- במפורש או מכללא - על ריצוי עונשי המאסר בחופף. כוונתו של בית-המשפט היתה לנכות
את ימי המעצר מעונש המאסר. הדברים שכתב ברורים ומפורשים, ועולים הם בקנה אחד עם
הוראות חוק העונשין המסדירות את חישוב תקופת המאסר ואת סדר ריצוין (ראו: סעיפים
43, 45 ו-46 לחוק העונשין).
לשון אחר: שני חלקים נפרדים הם בגזר הדין, וכל
אחד מאותם שני חלקים יש לפרשו לעצמו ולתכליתו. החלק הראשון עניינו גזר הדין במשפטו
של המערער עתה: "אני
דנה את המערער לארבע שנות מאסר, שמניינם יחל מיום מעצרו". ניסוחו של גזר-דין
זה ניסוח שכיח הוא, ועניינו ניכוי ימי המעצר מתקופת המאסר. חלקו השני של גזר הדין
עניינו ביחס בין גזר הדין האמור לבין עונש אחר שהמערער ריצה לעת גזר הדין:
"המאסר [קרא: אותן ארבע שנים בניכוי תקופת המעצר] ירוצה במצטבר לעונשים אותם
מרצה הנאשם עתה." נמצא לנו, אפוא, כי חלקו האחד של גזר הדין מרכז עצמו באורך
תקופת המאסר הנגזרת על המערער עתה, כי חלקו השני מרכז עצמו בנושא ההצטברות לעונשים
אחרים; ושני החלקים חיים בשלום ובשלווה איש עם רעהו.
9. לשונו של גזר הדין לשון חד-משמעית היא - לא נוכל
לפרשה אחרת - וגם המערער ובאי-כוחו הבינו אותה כפשוטה והלינו אך על צבירת המאסרים .
כך היה בערעור שנמחק על חומרת העונש (ע"פ 5878/02), שנטען בו כי "...
ביהמ"ש קמא הנכבד החמיר בעונשו כאשר גזר [על המערער] תקופה כה ארוכה במצטבר
למאסר אותו מרצה כיום (סעיף 5 להודעת הערעור); וכי "... שגה ביהמ"ש
הנכבד קמא כאשר גזר עונש כה ארוך במצטבר לתקופה בה שוהה כיום המערער במאסר
..." (סעיף 9 להודעת הערעור). כך גם בערעור הנוכחי, בו נטען כי בית-המשפט
המחוזי גזר על נבואני "4 שנות מאסר במצטבר לעונש אותו מרצה" (סעיף 3.א.
להודעת הערעור). אכן, הכל הבינו את החלטתו של בית-המשפט כרוחה וכלשונה; הכל חוץ
מאותו פלוני בשירות בתי-הסוהר - שלא ידענו מיהו, מה תפקידו, מהם כישוריו ומה מקור
טעותו - שרשם במירשמי השירות כי על המערער לרצות מאסר בן ארבע שנים וחודשיים ימים
בלבד. המערער מבקש אמנם להסתמך על טעות זו, ואולם ברי כי
טעות שנפלה במירשמי שירות בתי הסוהר - ואפילו מקורה בפרשנות מוטעית של פלוני - לא
תוכל לגבור על קביעתו המפורשת של בית-המשפט ועל גזר הדין שגזר.
10. אשר להחלטתו של בית-המשפט בבקשת ההבהרה: משנמצא
לנו כי לשונו של גזר הדין אינה משתמעת לשני פנים, אין צורך כי נדון בתוקפה של
החלטה זו.
11. סוף-דבר: מטעמים שמנינו למעלה, ומשלא נמצאו לנו כל
טעות או חוסר בהירות בגזר דינו של בית-המשפט המחוזי, מחליטים אנו לדחות את הערעור.
הערעור נדחה.
היום, י"ג בחשוון תשס"ה (28.10.04).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03095080_G05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il