ע"פ 9507-11
טרם נותח
שני סביליה נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 9507/11
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 9507/11
ע"פ 9590/11
לפני:
כבוד הנשיא א' גרוניס
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט י' עמית
המערערת בע"פ 9507/11:
שני סביליה
נ ג ד
המשיבה בע"פ 9507/11:
מדינת ישראל
המערערת בע"פ 9590/11:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיבה בע"פ 9590/11:
שני סביליה
ערעור וערעור שכנגד על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.11.11 בת"פ 2420-05-11 שניתן על ידי כבוד השופט א' כהן
תאריך הישיבה:
ג' בניסן תשע"ב
(26.3.12)
בשם המערערת בע"פ 9507/11 והמשיבה בע"פ 9690/11::
עו"ד ר' פריג'
בשם המשיבה בע"פ 9507/11 והמערערת בע"פ 9590/11:
עו"ד נ' פינקלשטיין
בשם שירות המבחן למבוגרים:
גב' ב' וייס
פסק-דין
השופט י' דנציגר:
לפנינו ערעור וערעור שכנגד על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' כהן) בת"פ 2420-05-11 מיום 10.11.2011, בו הושתו על המערערת בע"פ 9507/11 (להלן: המערערת) שלושה חודשי מאסר לריצוי בפועל; שלושה חודשי מאסר בעבודות שירות ציבוריות; תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא כי המערערת לא תעבור עבירה של התעללות בקטין או חסר ישע, או עבירת איומים, או עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות. כן נקבע כי המערערת תועמד בפיקוח שירות המבחן למשך שנה. בית המשפט גזר את דינה של המערערת לאחר שהרשיע אותה ביום 5.7.2011, בעבירות שביצעה כלפי קטין במסגרת מילוי תפקידה כשוטרת במשמר הגבול, זאת על-פי הודאתה בעובדות כתב האישום שתוקן במסגרת הסדר טיעון.
העובדות על-פי כתב האישום המתוקן
1. ביום 16.3.2010 עוכב מ.ק., קטין יליד 1993 (להלן: המתלונן) במחסום "רוקפלר" בירושלים (להלן: המחסום) על-ידי חיילים שאיישו את המחסום. לאחר עיכובו של המתלונן, נערך חיפוש על גופו ובכליו שבמהלכו נמצאו שלושה "נפצים" בכליו. המתלונן נאזק, כשידיו מאחורי גבו, והועבר לטיפולם של המערערת ושל השוטר ציון בנישתי (להלן: ציון) לשם הובלתו לתחנת המשטרה "שלם" בירושלים (להלן: התחנה). המערערת וציון הכניסו את המתלונן לניידת משטרתית, כשהמערערת יושבת לצד המתלונן. במהלך הנסיעה הידקה המערערת את האזיקים על ידיו של המתלונן ואף משכה אותם כלפי מטה. כשהגיעו לתחנה, הורד המתלונן מהניידת, כשהמערערת מלווה אותו. לאחר שנכנסו לתחנה, בעת שעלו המערערת, ציון והמתלונן במעלית, כיסתה המערערת את פניו של המתלונן במעיל שלבש וכן הידקה בשנית את האזיקים על ידיו. ביציאה מן המעלית בעטה המערערת בחוזקה בעכוזו של המתלונן ואיימה על חייו באומרה "עוד עשר דקות אתה מת".
2. או אז הובילו המערערת וציון את המתלונן לחדר ריק, המצוי בקומה שהייתה אותה עת שוממה, ובו הורידו אותו על ברכיו, בעוד פניו מכוסות במעיל וידיו אזוקות מאחורי גבו. בשלב זה שלפה המערערת את אקדחה האישי, דרכה אותו והצמידה אותו לצווארו של המתלונן כשהוא ריק ממחסנית, תוך שהיא סופרת באוזניו לאחור מ-10 עד 1, וזאת בעודו צועק "לא, לא". עם סיום הספירה לחצה המערערת על ההדק תוך שהיא אומרת "מוות לערבים" ו"כל הערבים זונות". מכתב האישום עולה כי במהלך האירוע המתואר פנה אליה ציון בבקשה כי תחדל ממעשיה, אך זאת ללא הועיל.
3. לאחר מכן הרימה המערערת את המעיל מראשו של המתלונן, נטלה את אחד הנפצים שנמצאו בחיפוש, הכניסה אותו לכיסו של המתלונן וכיסתה שוב את ראשו באמצעות המעיל. אז השמיעה באוזניו רעש בעזרת מצת שהיה ברשותה במטרה להפחידו ולגרום לו לחשוב כי בכוונתה להדליק את הנפץ שהושם בכיסו. המערערת לא הסתפקה בכך ואף הכתה בחוזקה את המתלונן באגרופים ובסטירות בכתפיו ובראשו.
כתוצאה ממעשים אלו של המערערת נגרמו למתלונן חבלות בשורשי כפות ידיו.
4. מכתב האישום עולה כי בשעה שביצעה המערערת את המעשים המתוארים לעיל ביקשה מציון לבדוק שאיש אינו מתקרב, וזאת על מנת שתוכל להמשיך במעשיה ללא מפריע.
5. על-כן הואשמה המערערת בהתעללות בקטין או בחסר ישע מתוך מניע של גזענות לפי סעיף 368ג סיפא בצירוף סעיף 144ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). כן הואשמה המערערת באיומים לפי סעיף 192 לחוק ובמעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(א)(5) לחוק.
ההליכים לפני בית המשפט המחוזי
6. ביום 5.7.2011 הורשעה המערערת על-פי הודאתה בעובדות כתב האישום שתוקן במסגרת הסדר טיעון.
תסקיר שירות המבחן
7. כעולה מתסקיר שירות המבחן המערערת הינה רווקה בת 22. על-פי התסקיר, המערערת טוענת כי הרקע לביצוע העבירה מושא הערעור דנן הוא הסכנה היומיומית בה הייתה נתונה בעת שירותה הקרבי במשמר הגבול. עוד צוין כי יום ביצוע העבירות היה "יום הזעם". שירות המבחן התרשם כי חשיפתה של המערערת לאירועי אלימות שהופנו כלפיה וכלפי חבריה במהלך שירותה במשמר הגבול הובילה לטראומה שבאה לידי ביטוי באובדן שליטה מצדה בעת האירוע מושא כתב האישום. עוד צוין בתסקיר כי לאחר המעשה הועברה המערערת מתפקידה במשמר הגבול. לבסוף המליץ שירות המבחן לשלב ענישה שיש בה משום הרתעה וכן מתן אפשרות לשיקום, ועל כן המליץ על מאסר קצר בעבודות שירות וצו מבחן לשנה.
טיעוני הצדדים לעונש
8. המשיבה בע"פ 9507/11, שהינה המערערת בע"פ 9590/11 (להלן: המשיבה), דרשה להטיל על המערערת עונש מאסר בפועל, בהדגישה כי יש להתייחס בחומרה לעבירות שביצעה המערערת, הנובעות ממניע גזעני. המערערת טענה מצידה כי מדובר באירוע חד-פעמי, וכי יש להתחשב בתנאי השירות הקשים שחוותה במשמר הגבול, בהיותה "ילדה בת 20", וכן בהודאתה ובחרטה שהביעה. עוד טענה המערערת כי יש לקחת בחשבון את עובדת הדחתה ממשמר הגבול בעקבות האירוע, וכן כי עצם ההרשעה מהווה עונש עבורה, משהיא תמנע את אפשרות גיוסה למשטרה בעתיד.
גזר הדין
9. בגוזרו את הדין ציין בית המשפט המחוזי כי אנשי משמר הגבול אכן נתונים במצבים קשים, אולם אין בכך לעמדתו כדי להצדיק ניצול לרעה של תפקידם. בית המשפט הוסיף כי המערערת הודתה שביצעה את המעשים מושא כתב האישום המתוקן מתוך מניע גזעני ובכך גלומה חומרה נוספת. מאידך התחשב בית המשפט בנסיבותיה האישיות של המערערת, בגילה הצעיר ובהודאתה. לבסוף קבע בית המשפט כי אין הוא יכול לאמץ את המלצת שירות המבחן, שלקח בחשבון אך את השלכות הענישה על ההיבט האישי – נסיבות חייה של המערערת, וכי על בית המשפט להביא בחשבון גם את ההיבט הציבורי. על-כן סבר בית המשפט שענישה מאוזנת במקרה זה תהא בהטלת מאסר שבחלקו ירוצה בדרך של עבודות שירות.
ההליכים לפני בית משפט זה
נימוקי הערעור
10. לטענת המערערת – באמצעות בא כוחה עו"ד רפאל פריג' – שגה בית המשפט כשהשית עליה עונש מאסר בפועל, משהמעשים שביצעה אירעו בהיותה צעירה בת 20, על גבול הקטינות וללא עבר פלילי. המערערת מוסיפה כי שגה בית המשפט כשלא אימץ את המלצת שירות המבחן לפיה עונש המאסר יבוצע על דרך של עבודות שירות. המערערת מדגישה את הטראומה שעברה נוכח חשיפתה לאלימות במהלך שירותה במשמר הגבול ומציינת כי העבירות בוצעו ב"יום הזעם". לבסוף טוענת המערערת כי העברתה ממשמר הגבול היוותה נקודת שבר עבורה וכי מן הראוי להתחשב גם בכך.
11. במסגרת הדיון בערעור אפשרנו למערערת לומר את דבריה והיא ביקשה כי בית משפט זה יתחשב בעברה הנקי וכן בתוכניותיה לעתיד. כן ציינה המערערת את רצונה להמשיך את ההליך הטיפולי אל מול קצינת שירות המבחן.
12. עוד יצוין כי במהלך הדיון לפנינו הגיש בא כוחה של המערערת מסמך רפואי מטעמה בו נכתב כי המערערת פנתה למרפאה והתלוננה על לחץ נפשי ונדוני שינה.
נימוקי הערעור מטעם המשיבה
13. לגישת המשיבה – באמצעות באת כוחה עו"ד נילי פינקלשטיין – גזר דינו של בית המשפט המחוזי נוטה לקולא באופן חריג, ואין בו מענה הולם לחומרת המעשים בהם הורשעה המערערת – מעשים שיצר השפלה גלום בהם, שבוצעו כלפי קטין חסר ישע ושמניע גזעני עומד בבסיסם. כן טוענת המשיבה כי ראוי היה לקחת בחשבון את הנזק התדמיתי שיוצרים מעשים כגון אלו ללובשי המדים כולם, וכן את הצורך להרתיע מפני עשייתם בעתיד. עוד לשיטת המשיבה, מעשי המערערת מתאפיינים בשתי נסיבות מחמירות סטטוטוריות: האחת, ביצוע מעשה התעללות על-ידי אחראי (נסיבה המחמירה את העונש המקסימאלי משבע לתשע שנות מאסר), והשניה, העובדה שבסיס המעשה מניע גזעני (נסיבה המחמירה את העונש המקסימאלי מתשע לעשר שנות מאסר). נוכח אלה, כך לטענתה, אין די בעונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערערת. עוד מציינת המשיבה כי שגה בית המשפט כשלא השית על המערערת חובה לפצות את המתלונן.
תסקיר שירות המבחן המעודכן
14. על-פי תסקיר שירות המבחן המעודכן המערערת חוזרת ומביעה חרטה כנה על העבירות שביצעה. עוד נכתב כי עונש מאסר בפועל יפגע מאוד בתפיסה העצמית של המערערת וביכולתה לנהל חיים נורמטיביים ויצרניים. להערכת שירות המבחן המערערת זקוקה לטיפול ועל-כן מומלצת ענישה שתאפשר את המשך ההליך הטיפולי בו נתונה המערערת, במסגרת צו המבחן. נציגת שירות המבחן למבוגרים הגב' ברכה וייס אף הופיעה בפנינו והדגישה כי לשיטת שירות המבחן נוכח מצבה הרגשי הקשה של המערערת קיים חשש באשר ליכולתה לעמוד במאסר בפועל. כן הודגש הצורך בהמשך ההליך הטיפולי כפי שמתקיים עתה במסגרת הליך צו המבחן, ונטען כי הליך זה לא יוכל להימשך במהלך ריצוי מאסר בפועל.
דיון והכרעה
15. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עיינתי באסמכתאות שהגישו וכן מתוך התרשמותי מדבריה של המערערת עצמה לפני בית משפט זה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי וכך אציע לחבריי לעשות. זאת, נוכח ההלכה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בגזר דין של ערכאה דיונית למעט במקרים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.4.2009), בפסקה 27 לפסק דיני; ע"פ 556/12 מדינת ישראל נ' אבו סמינה (טרם פורסם, 11.3.2012), בפסקה י"ב לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין]. כפי שאפרט להלן, איני סבור כי נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה.
16. מחד גיסא, אין להקל ראש בחומרת מעשיה של המערערת. המערערת ניצלה את מעמדה כשוטרת במשמר הגבול כדי לפגוע בקטין בבצעה סדרת מעשים קשים ונלוזים שאין להשלים עמם. כפי שהטעים בית המשפט המחוזי, חומרתם של המעשים מתבטאת בין השאר ברקע הגזעני שעמד ביסודם.
בית משפט זה הדגיש בעבר כי:
"העונש המוטל בגין מעשי עבירה המבוצעים על רקע גזעני צריך לתת ביטוי לסלידת החברה בישראל ממעשים מסוג זה, ולבטא באופן חד משמעי מסר מרתיע, לבל יעז איש להצית את אש הגזענות בקרבנו, ולפגוע באדם תמים בשל מוצאו" [ע"פ 5813/02 מדינת ישראל נ' אמויאל (טרם פורסם, 6.3.2003)]
חומרה נוספת מצאתי בכך שהעבירות בוצעו כלפי מתלונן קטין כשהוא אזוק וכשפניו מכוסות, וזאת בידי המערערת בעודה ממלאת תפקיד רשמי במשמר הגבול. בית משפט זה הכיר בחומרה המיוחדת הטמונה בעבירות המבוצעות על-ידי אנשי מרות לובשי מדים כלפי אוכלוסיה עליה הם מופקדים [ראו למשל: ע"פ 1752/00 מדינת ישראל נ' נקאש, פ"ד נד(2) 72, 84-82 (2000) (להלן: עניין נקאש); ע"פ 5136/08 מדינת ישראל נ' לאלזה (טרם פורסם, 29.6.2009), בפסקה 23 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה].
17. מאידך גיסא, אין להתעלם מקיומן של נסיבות לקולא לטובתה של המערערת, עליהן עמד בית המשפט המחוזי בפסק דינו, ובהן גילה הצעיר, היעדר עבר פלילי, החרטה שהביעה וכן עמדת שירות המבחן לפיה אין לנתק בין התנהגותה של המערערת ובין היווצרותו של מוקד טראומתי מאירועים שחוותה במהלך שירותה במשמר הגבול. באשר לנקודה זו אבקש להוסיף כי מובן הוא שהמציאות לה נחשפים משרתי כוחות הביטחון במסגרת תפקידם אינה פשוטה כלל ועיקר. ואולם, נדמה לי כי דווקא משום כך נדרשת מהם הקפדה יתרה בזכויות הזולת, לבל יאבדו ערכי מוסר וכבוד, וזאת בפרט כלפי האוכלוסייה הנתונה למרותם. היטיבה לבטא זאת השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בציינה כי:
"אנשי משמר הגבול ממלאים תפקיד קשה, ופעמים רבות נתונים הם במצבים קשים, אולם אין בכך כדי להצדיק במאומה ניצול לרעה של תפקידם" [ראו: ענייין נקאש, בעמ' 84-83].
18. יחד עם זאת, המסקנה המתבקשת מצירופם של הדברים האמורים אינה מצדיקה התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.
ראשית, יש לזכור כי אין די בהתקיים מגמת החמרה בפסיקה ביחס לנסיבות בעבירות הנדונות, כדי לומר כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. עדיין נדרשת בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו (ראו למשל: ע"פ 1142/11 סדיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.2.2012), בפסקה 34 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן), ועל יסוד כך גזר בית המשפט המחוזי את הדין, כשאיזן בין שיקולי הענישה השונים.
שנית, אין די בעובדה כי ניתן היה להשית על המערערת עונש חמור יותר מאשר זה שנגזר עליה. בהחלט ייתכן שלו היינו יושבים בעניין זה כערכאה דיונית, העונש שהיה מושת על המערערת היה חמור יותר באופן משמעותי. ואולם, הכלל המושרש בפסיקת בית משפט זה הוא כי אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ואין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם נאשם, אלא בנסיבות חריגות (ראו, למשל: ע"פ 6348/05 מדינת ישראל נ' תלאווי (טרם פורסם, 1.8.2005), בפסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). איני סבור כי המקרה שלפנינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.
19. נוכח כל האמור לעיל אציע שלא להתערב בעונש שהושת על המערערת ולדחות הן את ערעורה של המערערת והן את ערעורה של המשיבה. לא אוכל לומר כי בהינתן מכלול שיקולי הענישה, בית המשפט המחוזי סטה בגזר דינו סטיה כה קיצונית מרף הענישה הראוי, המצדיקה כיום התערבות לשינוי הענישה, לכאן או לכאן.
20. אשר על כן, דין שני הערעורים להידחות.
ניתן היום, י"ב בניסן תשע"ב (4.4.2012).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11095070_W01.doc חכ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il