בנימין מולאיב נ. נשיא המדינה

פסק-דין בתיק בג"ץ 9505/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9505/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברלינר העותר: בנימין מולאיב נ ג ד המשיבים: 1. נשיא המדינה 2. היועץ המשפטי לנשיא המדינה 3. ראש מחלקת החנינות במשרד נשיא המדינה 4. משרד נשיא במדינה - מחלקת החנינות 5. שר המשפטים 6. ראש מחלקת החנינות במשרד המשפטים עתירה למתן צו על תנאי פסק-דין השופטת ד' ברלינר: 1. ביום 21.6.92 נגזר דינו של העותר למאסר עולם, לאחר שהורשע ברצח אשתו. ביום 30.10.01 החליט נשיא המדינה (המשיב 1) לקצוב את עונשו של העותר לשלושים ושלוש שנות מאסר. הודעה על ההקלה בעונש נשלחה לשירות בתי הסוהר ולבא כוחו של העותר. בהודעה נכתב בטעות, כי העונש נקצב לשלושים שנות מאסר. לטענת העותר, לא נמסר לו או לבא כוחו העתק של כתב ההקלה בעונש עליו חתום הנשיא. לטענת המשיבים, העתק של כתב ההקלה בעונש, בו מופיעה תקופת הקציבה הנכונה – שלושים ושלוש שנות מאסר, צורף להודעה שנשלחה לשירות בתי הסוהר ונמסר לעותר. במחשב שירות בתי הסוהר עודכנה תקופת המאסר לשלושים שנים. 2. ביום 14.1.03 פנה העותר לנשיא המדינה בבקשת חנינה נוספת. בקשה זו הסבה, כנראה, את תשומת ליבה של היועצת המשפטית לנשיא המדינה (להלן: היועצת המשפטית) לטעות שנפלה בהודעה על ההקלה בעונש. היועצת המשפטית הודיעה לבא כוחו של העותר על הטעות בשיחת טלפון ובמכתב והבהירה כי תקופת העונש עומדת על שלושים ושלוש שנים. ביום 27.3.03 פנה העותר לנשיא המדינה בבקשת חנינה נוספת, בה ביקש לפצותו על "עינוי הדין" שנגרם לו עקב הטעות ולהתחשב בכך שהפנים כבר שעונשו נקצב לשלושים שנים. נשיא המדינה סירב לבקשת החנינה והודעה על כך נשלחה לבא כוח העותר ביום 28.6.04. 3. בעתירה שבפנינו מבקש העותר כי נורה לנשיא המדינה לבוא וליתן טעם מדוע לא יתקן את החלטתו בעניינו של העותר ויקצוב את עונשו לשלושים שנות מאסר. כן מבוקש, כי נורה למשיבים 6-2 לנמק מדוע לא ימליצו לנשיא המדינה לפעול כאמור. לטענת העותר, ההודעה שקיבל מהווה הבטחה שלטונית שאין הצדקה לסטות ממנה. העותר מציין כי במשך כמעט שנתיים היה סבור שעונשו נקצב לשלושים שנים וכעת עליו להסתגל להארכה של שלוש שנים בתקופת מאסרו. עוד מציין העותר כי הוא הפנים את חומרת מעשהו; כי הוא נחשב לאסיר למופת וכי נסיבות אישיות קשות מצדיקות היענות לעתירתו. 4. דין העתירה להידחות. נתחיל בכך שקיים ספק של ממש באשר לשאלה האם ניתן לתקוף בבית משפט זה את שיקול דעתו של נשיא המדינה בהחליטו בבקשות חנינה. זאת, לאור סעיף 13(א) לחוק יסוד: נשיא המדינה, תשכ"ד-1964, הקובע כי "לא יתן נשיא המדינה את הדין לפני כל בית-משפט או בית-דין בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו" (ראו בג"ץ 4005/00 יוסי מור נ' נשיא מדינת ישראל (לא פורסם)). אם לא ראינו להרחיב בנושא זה הרי זה משום שגם לגופה של עתירה לא מצאנו כי יש עילה להתערבותנו. מדובר בטעות מינהלית, שנגרמה עקב טעות סופר, ותוקנה לאחר שזוהתה. אין בנסיבות העניין בסיס לטענה שמדובר בהבטחה שלטונית. יש לזכור כי השגגה נפלה במכתב הלוואי של היועצת המשפטית שהוא נספח לא חיוני להחלטת הקציבה. למותר לציין כי ליועצת המשפטית אין כל סמכות באשר לקציבה, ועל פני הדברים לא היתה לה כל כוונה להקנות לאמור במכתבה תוקף משפטי כל שהוא. העובדה שהטעות במכתב התבררה בעקבות בקשת חנינה נוספת יש בה אומנם פָּן אירוני מזוית הראיה של העותר, אולם תוך יציאה מנקודת הנחה שמלכתחילה לא היתה לטעות זו כל משמעות משפטית – אין בעובדה זו כדי לשנות התמונה. לפיכך, גם אם הטעות גרמה לעותר להניח כי תקופת מאסרו קצרה מזו עליה היא עומדת בפועל – אין בכך כדי להטיל על נשיא המדינה חובה משפטית או מוסרית להקל בעונשו, שעל כן אין גם מקום להמלצה ברוח זו. העתירה נדחית איפוא על הסף. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ד בשבט התשס"ז (12.2.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06095050_Z04.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il