מימי פלאס נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

החלטה בתיק ע"א 9499/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9499/07 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערערת: מימי פלאס נ ג ד המשיבות: 1. כלל חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר איגוד נפגעי תאונות דרכים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא טימור) מיום 25.9.07 בתיק א' 3294/98 תאריך הישיבה: ח' בכסלו תש"ע (25.11.09) בשם המערערת: עו"ד יעקב לחיאני בשם המשיבות: עו"ד מרדכי זוכוביצקי פסק דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא טימור) מיום 25.9.07 בתיק א' 3294/98. רקע ב. המערערת (ילידת 1948) נפגעה ביום 27.5.98 למרבה הצער בתאונת דרכים, שהוכרה גם כתאונת עבודה, נגרמו לה שברים מרובים באגן ובגפיים ובהמשך נזקים נוספים כתוצאה מתסחיף. בסופו של דבר הועמדה נכותה הרפואית על 82%. משיבה 1, כמבטחת הרכב, הכירה בחובתה לפצות את המערערת. בהסתמך על חוות דעתה של המומחית שמינה (ד"ר פרבר) העמיד בית המשפט את נכותה התפקודית של המערערת על 100% ופסק פיצוי בגין ראשי הנזק המקובלים, ובסך הכל 1,076,739 ₪ (לאחר ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי), מהם יש לנכות סך 750,621 ₪ שכבר שולמו כתשלומים תכופים. ג. בפנינו נחלקים הצדדים לגבי חלק מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט (גובה שכרה של המערערת עובר לתאונה; שיעור נכותה התפקודית), לגבי שיעור הפיצוי שנפסק בחלק מהראשים (כך לגבי סיוע צד ג'; ניידות; עלויות התאמת בית המגורים; הוצאות רפואיות), ולגבי סוגיות נוספות (כגון אי ניכוי שירותים שהמערערת זכאית לקבלם מקופת החולים; הימנעות המערערת ממיצוי זכויותיה בביטוח הלאומי; אי פסיקת עלויות מימון). המערערת טוענת גם לגבי אופן יישומה של הלכת אבו סרייה (ע"א 6935/99 קרנית נ' אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599) בנוגע להתחשבות בקיצור תוחלת חיים שנקבעה (15% גם בגין מחלה שאינה קשורה לתאונה) במסגרת ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי. ד. להלן נידרש בקצרה למחלוקות הנקודתיות בין הצדדים, אך נזכור, כי בכל הנוגע לסכום הפיצוי, "הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה לא ימיר את הערכותיה של הערכאה הדיונית בהערכתו שלו אלא אם כן סכומי הפיצויים שנפסקו הינם בלתי סבירים או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק" (ע"א 6091/06 הלון נ' בלייר (לא פורסם) - השופט דנציגר; ע"א 971/03 בגא נ' מלול (לא פורסם); ע"א 9099/02 הפניקס הישראלי - חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חמדה (לא פורסם)): "אדון אך במקצת מראשי הנזק, אלה המצדיקים התייחסות... אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק... ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת" (ע"א 1164/02 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (לא פורסם) - השופט דנציגר). אוסיף, כי בידוע שפיצויי נזיקין כוללים לא אחת פסיקה על אומדנות, במיוחד כשהמדובר בנזקי עתיד, וזאת תוך התבססות על שילוב בין ראיות קונקרטיות, נסיון החיים והלכות ופסיקה קודמת - ובתחום זה, בודאי, גדרי ההתערבות יהיו מצומצמים למה שייראה כטעות בולטת. נסקור איפוא בקצרה את נקודות המחלוקת העיקריות בין הצדדים, אך אומר כבר כאן, כי בכפוף לשני עניינים נקודתיים, במכלול אציע לחברי שלא להיעתר לשני הערעורים. נכות תפקודית והפסדי שכר ה. לשיטת המשיבות, הדוחות הרפואיים בתיקה של המערערת אינם מצדיקים קביעה של 100% נכות תפקודית, וקביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם תיקים אחרים בהם קבעו בתי המשפט אחוזי נכות נמוכים יותר בגין פגיעות חמורות יותר. ברם, בית המשפט קמא אימץ את חוות דעתה של ד"ר פרבר. זו אמנם נדרשה להצלחה השיקומית החלקית, אך אף על פי כן, נוכח ריתוקה של המערערת לכיסא גלגלים, הזדקקותה לעזרת הזולת באופן חלקי בנושאים כמו לבוש ורחצת פלג תחתון, שליטה חלקית על הסוגרים והגבלות נוספות - העמידה את הנכות על 100%. בקביעה מסוג זה, ובפרט כשהיא מבוססת על חוות דעת של מומחה ממונה, אין מקום להתערב (ע"א 6636/01 ארגמן טורס בע"מ נ' הוברמן (לא פורסם); ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ-מאגרי בניה בע"מ ואח' נ' דמארי (לא פורסם)). אף שככלל אין מקום, ככל הניתן, לראות אדם במיטב שנותיו כשבר כלי, הנה, נוכח רקעה המקצועי של המערערת (טבחית ומטפלת) ורמת נכותה הרפואית (82%) גם אם כטענת המשיבות לא שללה ד"ר פרבר בעדותה אפשרות לעבודה בתכשיטנות, למשל בחצי משרה - קשה להלום כי דבר זה ניתן בנסיבות. ו. לצורך חישוב הפסד ההשתכרות העמיד בית המשפט את שכרה של המערערת על 3,200 ₪. שני הצדדים מערערים על קביעה זו, אך גם בה אין עילה להתערב. המערערת טוענת, כי בחישוב השכר הובאה בחשבון תקופה בה התאוששה מתאונת דרכים קודמת, ולכן לא מיצתה את פוטנציאל השתכרותה (בניגוד להלכה שנקבעה בע"א 158/65 פורוין נ' תעשיות אבן וסיד בע"מ, פ"ד יט(2) 679). עוד נטען לסתירות בין תחשיבי הביטוח הלאומי להם נדרש בית המשפט קמא, ונאמר כי הקביעה שהמערערת השתכרה 3,200 ₪ לחודש אינה עולה בקנה אחד עם אורח החיים שניהלה. ברם, צודקות המשיבות בטענה, כי מנתוני הביטוח הלאומי עולה שהמערערת לא השתכרה באופן רציף גם בשנים שקדמו לתאונה הראשונה (שאירעה בדצמבר 1997). כך בשנת 1996 עבדה המערערת כשמונה חודשים, ובשנת 1997 כארבעה חודשים בלבד. על רקע זה ניתן אף לומר, כי הסכום שנקבע עולה על שכרה הממוצע בפועל באותן שנים. לא למותר לציין, כי בסיכומיה בבית המשפט קמא טענה המערערת, כי גם בחודשים שבהם הועסקה כטבחית השתכרה פחות מהסכום שנפסק. מסיבות אלה אין מקום להיעתר לערעור המערערת. בהתחשב בכללים המנחים לגבי התערבות ערכאת הערעור, ובמכלול השיקולים שעמדו לנגד עיני בית המשפט קמא (ראו פסקה 4.1 לפסק הדין), סבורני כי גם אין עילה לקבל את ערעור המשיבות. ז. בנושא אחד - שאינו קשור להערכת הנתונים העובדתיים אלא לאופן עיבודם - אציע לקבל את הערעור. בגין הפסדי שכר בעבר (מיום התאונה ועד מתן פסק הדין) נפסקו למערערת 355,200 ₪ שישאו ריבית והצמדה מיום 1.1.2003 ועד יום מתן פסק הדין. בעניין זה סבורני, כי הדין עם המערערת, וככל שאכן בניכוי התשלומים התכופים חושבו ריבית והצמדה מיום התשלום - ולא מצאנו בפי המשיבות התייחסות לעניין זה - כך יש לשערך את הפסד ההשתכרות. למעשה, אף המשיבות לא טענו אחרת - אם כי דומה, בעניין זה ובאחרים, כי שני הצדדים לא טרחו איש איש להתייחס לכל הטענות שהעלה הצד שכנגד. מבחינה משפטית, יש להחיל דין אחד על תקבולי והפסדי העבר (ע"א 6129/04 טרטמן נ' "הכשרת הישוב" חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); ע"א 6425/03 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ורנבסקי (לא פורסם); ע"א 6058/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אייקין (לא פורסם)), שכן רק עיבוד הנתונים באופן זהה מאפשר ניכוי וקיזוז סכומים נכון ליום מתן פסק הדין. פיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד ח. בית המשפט פסק למערערת 4,000 ₪ לחודש בגין עזרת הזולת מיום שחרורה מבית החולים (4.5.99) ועד למועד בו קיבלה אישור להעסיק עובדת זרה (החל מנובמבר 2004), וסך 8,500 ממועד זה ואילך (עד מתן פסק הדין, וכן לעתיד). ט. טענות המערערת מכוונות הן כלפי הסכום שנקבע לצורך העסקת עובדת זרה (8,500 ₪ לחודש), והן כלפי העובדה שסכום זה לא נפסק החל ממועד שחרורה מבית החולים. לשיטתה, היא הוכיחה כי העסיקה עובדת זרה עוד בטרם מתן האישור, ואף אילולא הוכיחה זאת, היא זכאית לסכום זה בניכוי עלות מחייתה של העובדת הזרה (ע"א 6720/99 פרפרה נ' גולדו (לא פורסם)). אשר לסכום עצמו, נטען כי שגה בית המשפט קמא כשהשוה את המקרה שלפנינו לעניין ממו (ע"א 5294/05 ממו נ' הדר - חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)) ממנו נלקח הסכום 8,500 ₪. נטען, כי נסיבות המקרה דנא קשות יותר, ודומות לעניין אקסלרד (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450), שם נפסקו 12,000 ₪ לחודש. עוד נטען, כי מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט עולה בפועל סכום של למעלה מ-12,500 ₪. י. מנגד טוענות המשיבות, כי מצבה של המערערת טוב ממצבו של המערער בעניין ממו, וכי לא הוצגו ראיות המבססות את הטענות לגבי העלות בפועל; כך, לא הוצגו הסכמי העסקה או קבלות. נטען, כי בעדותה מסרה המערערת, שעלות העובדת הזרה מגיעה לכל היותר לסך 1,000 דולר - פחות מארבעת אלפים ש"ח. נטען, כי על עלות ההעסקה הישירה יש להוסיף 13.5% הוצאות נלוות - ולהעמיד את הפיצוי בסעיף זה על 4,400 ₪ לחודש. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו, כי בענייננו לא חל ההסכם בין המוסד לביטוח לאומי לבין קופת חולים מכבי בעניין מתן טיפול לנפגעי תאונות עבודה. נטען, כי על פי הסכם זה על קופת החולים לממן למערערת שירותי סיעוד (כפי שאכן עשתה בפועל עד ליום 1.8.00), וכי המערערת נמנעה ממצוי זכויותיה ומהקטנת נזקה. נטען איפוא, כי מסכום הפיצוי החודשי (לעבר ולעתיד) יש לנכות את עלות שעות הטיפול שהמערערת זכאית לקבל מקופת החולים (1,560 ₪). י"א. אף בעניין זה אין מקום להיעתר לשני הערעורים. אכן, בהתחשב בקביעה כי החל מנובמבר 2004 זכאית המערערת לפיצוי חודשי בסך 8,500 ₪, פסיקת 4,000 ₪ לתקופה שקדמה היא על הצד הנמוך. אם זוהי אכן עלות הטיפול לו זכאית המערערת, אין בעובדה שעד למועד מסוים הוא ניתן לה על ידי בני משפחה, כשלעצמה, כדי לשלול את הזכאות. ברם, מאידך גיסא, דומה כי הסך שנקבע מנובמבר 2004 ואילך נקבע בנסיבות על הצד הגבוה. לא למותר להזכיר כי בעניין ממו נדון עניינו של אדם ששתי רגליו נקטעו, בעוד שמצבה של המערערת טוב - תודה לאל - במידה רבה, אף כי כמובן אין ככלל השוואות של "אחד לאחד". המערערת לא הציגה ראיות ממשיות להוצאותיה בסעיף זה, ובנסיבות דומה כי בית המשפט הלך כברת דרך לקראתה. אכן, פסיקה קיימת היא מקור ראוי להערכת עלותו של טיפול סיעודי, אך במקרים בהם כבר קיימת שגרה טיפולית יש לבחון את עלותה בנסיבות הקונקרטיות. הסכומים שנפסקו נקבעו על סמך שילוב שבין המצב עד הנה והערכות באשר לעתיד, ובכגון אלה - כשגם בפנינו אין הערכות מדויקות יותר - אין מקום להתערבות ערעורית. השוואה לסכומים שנקבעו במקרים אחרים, בניגוד לקביעת פיצוי על יסוד ראיות במקרה קונקרטי, יש בה מן האומד, וכל עוד "יש לאומדן שנערך יסוד ושורש בחומר הראיות, והוא מושתת על הערכה הגיונית, לא תיטה ערכאת הערעור להתערב, אפילו סבורה היא שהיתה פוסקת אחרת" (ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 508 - השופט טירקל; ע"א 427/82 "השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ(4) 309). במקרה דנא אין לטעמי דופי בהערכה שנקבעה, וודאי שאין מקום להשוות את ענייננו לעניין אקסלרד, בה היה מדובר בקואדרופלג מלא על כל המשתמע. י"ב. אשר להסכם המזכה את המערערת בשעות סיעוד על חשבון קופת החולים. בית המשפט קמא קבע, כי אינו חל בנסיבות ("מכאן שלכאורה אין התובעת זכאית לטיפול הסיעודי מהשלב בו התייצב מצבה"; עמ' 6), ועל כן לא ניכה בית המשפט קמא מן הפיצוי בראש זה. אין בידינו ראיות להתערב בקביעה זו. אל מול נוסח ההסכם שצורף לסיכומי המשיבות, עומד מוצג מע/6 (מכתב קופת חולים מכבי מיום 21.5.2000) התומך לכאורה בעמדת המערערת - ודומה איפוא כי בנסיבות לא עמדו המשיבות בנטל המוטל על המבקש לשנות מפסק הדין קמא. ניידות י"ג. בעניין זה מתמקד ערעור המערערת במספר הקילומטרים העומד ביסוד חישוב הפיצוי. בית המשפט קמא התייחס לאלף קילומטרים מדי חודש, מתוכם ניכה 30% בגין נסיעות "לא תאונתיות" (ע"א 2801/96 אל-על נ' יפרח, פ"ד נה(1) 817). לשיטת המערערת, היא נסעה כמעט 3,000 קילומטרים מדי חודש אחרי התאונה. כן הוזכר, כי המערערת גרה במושב המרוחק 15 קילומטרים מנתיבות ו-25 קילומטרים מבאר שבע. מנגד טוענות המשיבות, כי טענות המערערת לא הוכחו בראיות, כי בני משפחה נוספים עושים שימוש ברכב, וכי מעדותה עולה שלפני התאונה נסעה המערערת 'למעלה מאלף קילומטר' לחודש, וכי לאחר התאונה היא נוסעת אף פחות. י"ד. ערעור המשיבות, לעומת זאת, מבקש לקעקע את תחשיב הפיצוי כולו. לשיטתן (ואין אני נדרש לכל חזית הטענות), הוצאות הרכב הנוכחיות כפי שנקבעו בבית המשפט אינן גבוהות יותר מהוצאות הרכב של המערערת עובר לתאונה. דהינו, לשיטת המשיבות, התאונה לא הרעה את מצבה של המערערת כל עיקר. לפנים משורת הדין, הסכימו המשיבות לשלם למערערת 1,000 ₪ בחודש החל ממועד שחרורה מבית החולים. ט"ו. גם בעניין זה אציע שלא להיעתר לשני הערעורים. העיקרון המנחה בפיצוי נזיקי הוא השבת המצב לקדמותו (ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, פ"ד נ(1) 675; ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את (לא פורסם)). מסיבה זו, על הפיצוי לשפות את המערערת אך בגין אותן הוצאות שנוספו לה בגין האירוע הנזיקי. לשון אחר, לאחר שבית המשפט אומד את סכום ההוצאות שהוצאו ושיוצאו בגין ניידות, עליו להפחית אותם סכומים שהיה הניזוק מוציא ממילא. כך לגבי הוצאות רכישת הרכב (ע"א 1249/04 רבאח נ' רבאח (לא פורסם) פסקה י"ג), וכך לגבי ההוצאות השוטפות (ע"א 3263/96 קופת חולים הכללית נ' שבודי, פ"ד נב(3) 817, 831; ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה(1) 580, 595). במקרה שלפנינו, אף אם נניח, כי מספר הקילומטרים החודשי נפסק על הצד הנמוך - ובהתחשב בריחוק מבאר שבע (25 קילומטרים בלבד) אינני סבור כך - דומה, כי לא ניתן מלוא המשקל להוצאות שהוציאה המערערת עובר לתאונה (ראו גם סעיף 6ב(ג) לסיכומיה (עמ' 2) בעניין כושר ההשתכרות עובר לתאונה). ומנגד, אין חולק כי לנכה הנעזר בכסא גלגלים הוצאות ניידות גדולות משל אדם בריא. בנסיבות אין מקום להתערב בהכרעת בית המשפט קמא. התאמת דיור ט"ז. בראש נזק זה פסק בית המשפט קמא פיצוי בסך 120,000 ₪. בית המשפט נדרש לחוות הדעת שהגישה המערערת (299,734 ₪) ולחוות הדעת שהגישה משיבה 1 (68,500 ₪), וקבע כי שתיהן לוקות בפגמים משמעותיים. בין היתר הוזכר, כי המומחה מטעם המערערת העיד שאינו בקיא בעלויות, וכי המומחה מטעם המשיבה 1 העיד שלא בדק את הקונסטרוקציה של הבית ולא התייחס להתאמות שכבר נעשו. כן הוזכרה העובדה, שהמערערת לא טרחה לתעד הוצאות שכבר הוצאו, וכי לא ידוע מדוע ומתי בוצעו שיפוצים שונים בבית. י"ז. טוענת המערערת, כי שני המומחים סברו שיש להוסיף לתחשיב התאמת הדיור 15% בגין הוצאות בלתי צפויות, וכי יש לבנות חניה מקורה, שאף ד"ר פרבר סברה כי היא "רצויה". עוד נטען, כי בית המשפט לא הוסיף מע"מ לסכום הפיצוי, וכי לא נימק על סמך מה הגיע לסכום שנקבע. נטען, כי ההמלצות שנכללו בחוות דעת המומחה עולות בקנה אחד עם המלצותיה של ד"ר פרבר, כי בעדותו בבית המשפט העלה המומחה מטעם משיבה 1 את סכום הפיצוי, וכי בית המשפט לא דן בשאלת הסדרת מגורים לעובדת הזרה. מנגד טוענות המשיבות, כי היה על בית המשפט לאמץ את עמדת משיבה 1 בגירסה הסופית (77,842 ₪). הוזכרו הפגמים בחוות דעתו של המומחה מטעם המערערת, והעובדה שחרף טענות המערערת כי כבר הוציאה 100,000 ₪ על התאמות דיור, מחומר הראיות עולה כי הוצאותיה הגיעו לסך 5,000 ₪ בלבד. עוד נטען, כי לחלק ניכר מהעבודות שכבר נעשו (דוגמת הקמת פרגולה, שיפוץ הגינה והעברת המטבח למבנה חיצוני) אין קשר לתאונה. י"ח. גם בראש נזק זה אין מקום להתערב. מפסק הדין קמא עולה, כי שני הצדדים הגישו לבית המשפט חוות דעת שהן למצער בעייתיות. ברי, כי עיקר הבעייתיות טמונה בחוות הדעת מטעם המערערת. המבקש להוציא ממון מחברו חייב לבסס את תביעתו בראיות טובות, ואין הוא יכול להגיש חוות דעת של מומחה המעיד על עצמו כי אינו בקיא בעלויות, ואינו יודע אילו התאמות או שיפוצים כבר נעשו. מובן גם, כי אין תובע יכול לגלגל על נתבע הוצאות שהוצאו לצרכים שאינם נובעים ישירות מהתאונה. חרף האמור, בית המשפט לא דחה את התביעה. בהתחשב בכך שד"ר פרבר קבעה שהדירה זקוקה להתאמות סבר בית המשפט, כי יש לפסוק סכום על דרך אומד, ובכך, כאמור, אין מקום להתערבות ערעורית. ועוד, המשיבות אמנם טוענות כי הסכום מוגזם, אך גם חוות הדעת מטעמן לא היתה נקיה מפגמים, ובכל מקרה הסכום שנפסק נוטה לעבר עמדתן (בודאי לאחר הוספת מע"מ). בנסיבות, ובהתחשב בתשתית הראייתית שהציגו הצדדים, אין עילה להתערב בקביעת הערכאה הדיונית. הוצאות רפואיות והוצאות מימון י"ט. בכל הנוגע להוצאות רפואיות (ד"ר פרבר התייחסה בין היתר למיטה ומזרון, כסא גלגלים וכסא שירותים, כרית וטיטולים) אימץ בית המשפט את עמדת משיבה 1, לפיה כיון שמדובר בתאונת עבודה יכוסו הוצאות אלה על ידי המוסד לביטוח לאומי (או קופת החולים לפי ההסכם הנזכר). בנוסף, קיבל בית המשפט את הצעת המשיבה לפיצוי גלובלי בגין הוצאות שבעבורן לא יינתן החזר בסך 75,000 ₪ (המשיבה הציעה 50,000 ₪). כ. בערעורה טוענת המערערת, כי לא כל ההוצאות הרפואיות עליהן המליצה ד"ר פרבר מכוסות על ידי הביטוח הלאומי (ספציפית הוזכרו טיטולים וציוד נלוה; טיפול פסיכולוגי; מיטת פאולר וכסא רחצה), וכי הוצאות אלה עולות כדי 262,000 ₪. על סכום זה יש להוסיף, כך נטען, טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה. מנגד טוענות המשיבות, כי משהוגדרה התאונה כתאונת עבודה, ההוצאות הרפואיות מכוסות בהגדרה על ידי הביטוח הלאומי. נטען, כי המערערת ובא כוחה הצהירו בעבר שהאביזרים הספציפיים הנזכרים בערעור מומנו על ידי קופת החולים, כי הטיפולים שהיא מבקשת מסופקים אף הם על ידי קופת החולים, וכי היא נמנעת ממיצוי זכויותיה שם. נטען, כי לא ניתן למערערת טיפול פסיכולוגי, כיון שהמוסד לביטוח לאומי קבע, כי אין קשר בין צורך זה לתאונה. כ"א. גם בעניין זה סבורני, כי אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא. בנסיבות, קופת החולים (מכוח ההסכם עם הביטוח הלאומי) חייבת לשאת בכל ההוצאות הרפואיות, והובאו ראיות שהיא עשתה כן עד היום. ככל שיש הוצאות נוספות (ואין חולק שישנן כאלה) נפסק סכום גלובלי שאינו מבוטל שנועד לכסותן. אין ספק שגרסת המערערת לגבי הוצאות שנאלצה להוציא בעצמה, ולגבי הוצאות שקיבלה בעבורן החזר, אינה סדורה. בנסיבות אין עילה להתערבות. כ"ב. הוא הדין לשני אספקטים נוספים של ראש נזק זה, שאף בעניינם אין מקום להיעתר לערעורים. המשיבות טוענות, כי שגה בית המשפט קמא כאשר לא ניכה מהפיצוי מענק שכבר הועבר למערערת מהביטוח הלאומי לצורך רכישת אביזרים (נ/6). ברם, פסק הדין קמא כולל ניכוי בגין "קצבת ניידות ומענקים". אמנם אין פירוט של הרכיבים השונים שהביאו לסכום הכולל (לסיכומי המשיבות צורף רק דף אחד מתוך שיערוך קצבת הניידות, ואין איפוא דרך לדעת אלו סכומים נכללו במספר שננקב בבית המשפט המחוזי) - אך המשיבות לא הוכיחו כי מענק זה לא נכלל. אודה, כי מתחילה סברתי לקבל את ערעור המשיבות בעניין זה, ולוא מן הטעם שהמערערת לא טרחה להתייחס אליו בסיכומיה (כאמור, דבר המאפיין במידה רבה את תגובות הצדדים בתיק), אך בסופו של דבר בהעדר תשתית ראייתית אין עילה להתערב בפסק דין. כ"ג. ומנגד, המערערת הגישה (ביום 11.11.09) בקשה להגשת ראיה חדשה בערעור, שעניינה החלטת קופת החולים מיום 9.9.09 שלא לאשר לה כסא גלגלים ממונע. נטען, כי החלטה זו מעידה ששגה בית המשפט קמא בהניחו, כי כל צרכיה הרפואיים של המערערת, כפי שנקבעו על ידי ד"ר פרבר, יסופקו על ידי קופת החולים. מנגד טוענות המשיבות, כי החלטת הקופה, שבעבר אישרה למערערת כסא גלגלים ממונע, מעידה על שיפור במצבה, וכי קבלת הראיה מחייבת לפתוח מחדש את כל סוגיית מצבה הרפואי. עוד נאמר, כי המערערת לא מיצתה את זכות הערעור על החלטת קופת החולים. כאמור, גם בעניין זה אין מקום לקבל את הערעור. בית המשפט קמא קבע, כי צרכיה הרפואיים של המערערת מכוסים על ידי קופת החולים, ואין מקום לקבוע פיצוי נוסף בגינם (מעבר לפיצוי גלובלי בסך 75,000 ₪). מטבע הדברים, בניגוד להכרעה שיפוטית הנדרשת לאמוד בהוה את הצרכים הרפואיים העתידיים, אחריות הביטוח הלאומי (או הקופה) היא רציפה, וככזאת מותאמת לשיפור במצב הרפואי או חלילה החמרה בו. מבחינת המערערת, עשוי הדבר להוות חסרון או יתרון במישור הכלכלי, אך בעיקר יתרון במישור הרפואי. על כל פנים, קבלת הראיה החדשה מחייבת בדיקה מחודשת של מצבה הרפואי של המערערת, ואין הראיה החדשה שנוצרה לאחר פסק הדין קמא מצדיקה זאת (השוו ע"א 724/90 אבישר נ' פייזקום (ישראל) בע"מ (לא פורסם) פסקאות 10-7). כ"ד. בבית המשפט קמא תבעה המערערת "הוצאות מימון" שעניינן יתרות חובה, אשר נוצרו - כנטען - בגין הוצאות שלא כוסו באמצעות התשלומים התכופים, או ממקורות אחרים (ביטוח לאומי או קופת חולים). בית המשפט דחה את התביעה מכל וכל, הן משום שראש נזק זה לא נטען בכתב התביעה, והן כיון שלא הוצגו ראיות שיסבירו כיצד נוצרו חובות מסוג זה, חרף התשלומים שהועברו למערערת במשך השנים. בערעור נטען, כי בהתחשב בסכומים שנפסקו לעתיד מובן מדוע יצרו התשלומים התכופים יתרת חובה. מנגד טוענות המשיבות, כי לרשות המערערת עמדו תשלומים חודשיים נדיבים מהמשיבה 1 ומהמוסד לביטוח לאומי (16,000-12,000 ₪), אך כי נהגה בפזרנות (בין היתר בשיפוץ הבית בעניינים שאינם קשורים לנכות), ונמנעה באופן עקבי ממיצוי זכויותיה במוסד לביטוח לאומי, באופן שהגדיל את הוצאותיה (בפרט בחירתה לקנות בשנת 2000 רכב יקר מהרכב היציג, ובחירתה במסלול של נכות כללית שהקנה החזר פחות ממסלול של נפגעי עבודה). גם בעניין זה אין מקום להתערבות ערעורית, ולוא מן הטעם שמדובר בסעד שלא נתבע - וספק אם היה מקום לדון בו מתחילה. הלכת אבו סרייה כ"ה. בית המשפט קמא הפחית מסכום הפיצוי את תשלומי המוסד לביטוח לאומי שהמערערת קיבלה ועתידה לקבל. בעשותו כן, נוכו התשלומים מבלי להביא בחשבון את הקביעה לגבי קיצור תוחלת חייה של המערערת ב-15% (ע"א 6935/99 קרנית נ' אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599). לשיטת המערערת, יש להפחית את סך תשלומי המוסד לביטוח לאומי המנוכים מהפיצוי, ב-15% המשקפים את קיצור תוחלת חייה (שנים בהן לא תקבל תשלומים מהמוסד לביטוח לאומי). לשיטתה, מסכום הפיצוי מנוכה סכום העולה על הסכום שתקבל בפועל מהמוסד לביטוח לאומי. בהינתן תחשיב זה עותרת המערערת לבטל את הלכת אבו סרייה, ולהורות על התחשבות בקביעות בית המשפט לגבי קיצור תוחלת חיים. כ"ו. גם בעניין זה אציע לחברי שלא להיעתר לערעור. אכן, הלכת אבו סרייה עשויה לעורר קשיים, בפרט כאשר נוכח קביעה בדבר קיצור תוחלת חיים "צפוי" הניזוק - ומובן כי אין בית המשפט "חותך חיים לכל חי", ותקוותו תדיר כי יאריך ימים - ללכת לעולמו שנים רבות לפני הגיל הממוצע לפיו מחושב ההיוון לפי תקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח - 1978. לדוגמה, עלול להיות מקרה בו עקב קביעה בגין קיצור תוחלת חיים צפוי ניזוק להגיע לגיל 30, אך לפי תקנות ההיוון יחושב ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי עד גיל 50. בנסיבות אלה, יישום הלכת אבו סרייה עלול להביא למצב בו סכום הפיצוי ינוכה במלואו, וכבר נאמר כי מדובר בהלכה "שהגיונה - אך גם קשייה - עמה" (ע"א 9040/03 היימן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, ריבלין). כ"ז. ברם, במקרה שלפנינו לא הוצגו נתונים לגבי אופן חישובם של תשלומי המוסד לביטוח לאומי; אף לא ידוע אם התחשיב לפי תקנות ההיוון מבוסס על גיל מבוגר יותר מתוחלת החיים הצפויה למערערת לאחר קיצורה בשיעור 15%. בנסיבות אלה, ובהעדר דיון בסוגיה בבית המשפט המחוזי, אין בסיס להתערבות שיפוטית המחייבת עיון מחדש בהלכת אבו סרייה. מנגד, סבורני כי הדין עם המערערת, ושגה בית המשפט כאשר הורה שניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי ישא ריבית והצמדה מיום עריכת חוות הדעת; בנסיבות, דומה כי יש לשערך את תשלומי המוסד לביטוח לאומי נכון למועד בו נעשה הניכוי (ע"א 8893/07 סנעאללה נ' סולל בונה בע"מ (לא פורסם); ע"א 10701/05 פטרומילו נ' קרנית (לא פורסם)). סוף דבר כ"ח. אציע לחברי שלא ניעתר לשני הערעורים, למעט לגבי אופן שערוכם של התשלומים התכופים (פסקה ז' מעלה) ואופן היוונם של תשלומי העתיד של המוסד לביטוח לאומי (פסקה כ"ז). בנסיבות ישאו המשיבות בשכר טרחתו של בא כוח המערערת בסך 7,000 ₪. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ‏כ"א בכסלו תש"ע (8.12.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07094990_T10.doc עש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il