פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9497/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9497/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בת.פ.ח. 1045/05, מיום 25.9.08, שניתן על ידי כבוד השופטים: ר' יפה-כץ, ו' מרוז, א' ואגו תאריך הישיבה: י"ב באייר התשס"ט (06.05.09) בשם המערער: עו"ד נעם אליגון בשם המשיבה: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ר' יפה כ"ץ, ו' מרוז וא' ואגו) הרשיע את המערער, ברוב דעות, בעבירות של אינוס, מעשי סדום, איומים ותקיפת בת-זוג, אותן ביצע ברעייתו לאורך שנים מספר. בעקבות הרשעתו, נדון המבקש לשש שנות מאסר, שנה מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח. המערער כופר כליל במיוחס לו, ומכאן הערעור שבפנינו. הרקע והאישומים 2. המערער והמתלוננת, תושבי העיר באר-שבע, נישאו זה לזו בשנת 1992. לבני הזוג שלושה ילדים משותפים. חיי הנישואין של השניים ידעו עליות ומורדות, וזאת על רקע תאונת דרכים קשה שעברה המתלוננת, חיכוכים בין המערער לבין בִּתהּ מנישואיה הקודמים (להלן: א') וקשיים כלכליים. בשנת 2005, לאחר שהמתלוננת פתחה בהליכי גירושין נגד המערער, הדרדרה מערכת היחסים בין השניים לשפל עמוק. ביום כ"ה באייר התשס"ה (3.6.2005) הגישה המתלוננת תלונה במשטרה, ובמרכזה – מעשי אונס שביצע בה, ואיומים שהשמיע כלפיה, המערער בשנים האחרונות. מחצית השנה מאוחר יותר, בחודש דצמבר 2005, הגישה המתלוננת תלונה נוספת, בה דיווחה על מעשי סדום שעשה בה המערער בניגוד לרצונה. 3. בעקבות כך הוגש נגד המערער כתב אישום. באישום הראשון יוחסו למערער מעשי אינוס ומעשי סדום, אותם ביצע, על פי הנטען, במתלוננת במועדים רבים בין השנים 2002 ו-2005, בחדר השינה של בני הזוג או במקלחת, תוך הפעלת כוח ולאחר שהמערער נעל את הדלת. כן יוחסו למערער איומים שהשמיע כלפי המתלוננת במועדים שונים, לפיהם יסכים להיפרד ממנה רק במותה, ובלשונו "רק בבית השיש" (בית הקברות). באישום השני הובא פירוט של אחד ממעשי האינוס שארע בשלהי חודש מרץ 2005, בשעות הבוקר. בגין כל אלה יוחסו למערער עבירות לפי סעיפים אחדים מחוק העונשין, התשל"ז-1977 - 345(א)(1) (אינוס), 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו- 345(ב)(3) לחוק (מעשה סדום), 377 (כליאת שווא), 192 (איומים), 379 ו-382(ב)(1) (תקיפת בת-זוג). האישום השלישי עסק באירוע מתאריך כ"ד באייר התשס"ה (2.6.2005) – יום לפני הגשתה של התלונה הראשונה על ידי המתלוננת. לאחר שהמתלוננת נאותה לעלות למונית בה נהג המערער, הוא תקף אותה ואיים כי אם תתרועע עם גבר אחר הוא יגרום ל"טרגדיה כפולה", היינו, ירצח אותה ויתאבד. מאוחר יותר החזיר המערער את המתלוננת לדירה, אולם הוסיף להטרידה בטלפון. בשעות הלילה אף הגיע אל הדירה, תִצפת עליה, נכנס אל הגינה ונמלט משם רק לאחר שהמתלוננת ובִּתהּ א' הבחינו בו. באישום זה יוחסו למערער עבירות של איומים ושל תקיפת בת זוג, וכן עבירות של הטרדה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, ופגיעה בפרטיות, לפי סעיפים 2(1) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. ההליכים בבית-המשפט המחוזי 4. פרשת התביעה נפתחה בבית-המשפט המחוזי בעדותה של המתלוננת. היא תיארה כיצד נהג המערער לכפות עליה לקיים עִמו יחסי מין בחדר השינה ובמקלחת, חרף התנגדותה המפורשת, וכיצד ביצע בה מעשי סדום תוך הצמדת פניה בחוזקה אל הכר, וזאת כעונש על שסירבה לקיים עִמו יחסי מין בדרך הטבע. לעִתים, נהג המערער להותיר לאחר מעשיו סכום כסף על השולחן, ולעִתים היה מתריס לעבר המתלוננת כי גופה שייך לו, וכי גם אם תתלונן נגדו איש לא יאמין לה, הואיל והיא צורכת תרופות פסיכיאטריות, והוא לא הותיר סימנים על גופה. המתלוננת הוסיפה, כי מפעם לפעם נהגה להחביא את מפתחות חדר השינה מתחת למזרן, כדי למנוע מהמערער לנעול את הדלת ולאנוס אותה. במקרה אחד, בשנת 2002, הוא גילה זאת וחמתו בערה בו, עד ששבר את דלת הארון בחדר וחנק את המתלוננת בסדין, ולאחר שהראתה לו היכן המפתחות, אנס אותה. בִּתהּ של המתלוננת, א', שראתה את המתלוננת הנסערת לאחר אותו מקרה, שוחחה עִמה על כך ואף דיווחה על שארע למשטרה, אולם כאשר המתלוננת נקראה לחקירה, היא הכחישה את הדברים וטענה כי א' העלילה על המערער אשמת שווא עקב יחסיהם העכורים. בדיעבד הודתה המתלוננת כי שיקרה במשטרה. המתלוננת המשיכה ותיארה בעדותה את שאירע ביום שקדם להגשת תלונתה הראשונה. המערער ראה אותה יושבת במרכז המסחרי עם גבר אחר, וביקש להיפגש עִמה. כאשר נפגשו והיא עלתה אל המונית שלו, נסע בניגוד לרצונה עד שנעצר. הוא אמר למתלוננת כי הוא אוהב אותה, איים עליה כי אם תבגוד בו הוא ירצח אותה ויתאבד, וכן התלונן על כך שא', כמו גם הוריה של המתלוננת, "הרסו לנו את המשפחה" (נ/19א). בהמשך, אחז המערער בצווארה של המתלוננת וניסה לנשקה בכוח, אולם נוכח מחאתה חדל ממעשיו והחזיר אותה אל הדירה. המתלוננת נכנסה מייד למיטה, ולאחר שנטלה גלולות הרגעה נרדמה ולא שמעה כי המערער טלפן אליה שוב ושוב. א' העירה אותה לאחר שהבחינה בו בגינת הבית, וכאשר המתלוננת טלפנה אליו ושאלה אותו לפשר התנהגותו, הוא קילל אותה והודיע לה כי ידרוש להוציא צו להרחקתה של א' מהדירה. למחרת, טלפן המערער לבעלה של א' ודרש ממנו לסלקה מהדירה. המתלוננת מסרה שבעקבות אירוע זה חשה כי הגיעו מים עד נפש, ופנתה להתלונן במשטרה. היא הסבירה, כי עד לאותה נקודה כבשה את תלונתה מטעמים שונים, ובהם מצבה הנפשי הקשה, נכותה, התלות שפיתחה במערער, הביטחון העצמי הירוד שלה (בין השאר, משום דברים שאמר לה המערער) וחששה מפני פירוק המשפחה. בהמשך עדותה תיארה המתלוננת את חיי הנישואין שלה עם המערער – כיצד סעד אותה במסירות לאחר התאונה, אך עם הזמן הפך אובססיבי ואלים, השתלט על חייה והרחיק אותה מהקרובים לה, וכיצד סרב להיפרד ממנה ולתת לה גט. עוד תיארה המתלוננת פרטים מהתקופה שלאחר מעצרו של המערער, בין השאר, סיפרה על ניסיונה לשלוח יד בנפשה, שלאחריו החליטה לשקם את חייה, לחדול מצריכת כדורים, ואף לכתוב יומן המתאר את ההתעללות שחוותה. עוד סיפרה על הימנעותה מלהיכנס לחדר השינה המשותף של בני הזוג תוך החלפת חדרים עם בנהּ, וכן על השתתפותה בקבוצת תמיכה לנפגעי אלימות במשפחה. בכל אלה, סברה המתלוננת, יש כדי להעיד על הטלטלה הנפשית העזה שנגרמה לה לאחר חשיפת המעשים שנעשו בה לאורך שנים, עמם התמודדה לבדה, וכן על התהליך הנפשי המורכב שעברה בעקבות כך. 5. חיזוק לגרסת המתלוננת ניתן היה למצוא בעדותם של אחרים. א' העידה כי בשנת 2002 התוודתה המתלוננת בפניה שהמערער חנק אותה בסדין, איים עליה ואנס אותה, ולכן פנתה היא להגיש נגדו תלונה במשטרה. עוד סיפרה, כי שמעה את המערער מציע למתלוננת תשלום עבור יחסי מין, וכי ביום שבו עלתה עִמו אל המונית, שבה הביתה נסערת וציינה כי המערער מנע ממנה לרדת מרכבו. בנוסף, תיארה א' את מערכת היחסים המעורערת שלה-עצמה עם המערער, וכן את התנהגותו הבוטה כלפי המתלוננת. עד נוסף היה פסיכיאטר מהמרכז לבריאות הנפש, אשר בדק את המתלוננת ביום ז' באייר התשס"ה (16.5.2005). הוא אִבחן אצלה אפקט דכאוני, אולם חיווה את דעתו כי לא היה בכך כדי לפגוע בצלילות דעתה. רופאת המשפחה של בני הזוג העידה אף היא, ועל פי התרשמותה, לאחר מעצרו של המערער ועם הפסקת נטילתן של התרופות אותן צרכה, הפכה המתלוננת לאישה רגועה ומלאת חיים. 6. מנגד, במאמציה להפריך את גרסת המתלוננת, זימנה ההגנה לעדות את המערער. הוא הכחיש מכל וכל את המיוחס לו, וטען כי המתלוננת העלילה עליו עלילת שווא. לדבריו, היא רצתה ברעתו מסיבות שונות: ראשונה בהן היא הסכסוך שניטש בינו לבין א', בעקבותיו החליטו האם ובתה להרחיק אותו מחייהן. סיבה נוספת מקורה במסכת האהבים שניהלה המתלוננת עם אדם אחר, ומאחר והמערער סירב ליתן לה גט, היא ביקשה לכפות עליו לעשות זאת באמצעות התלונה שהגישה. את המתלוננת תיאר המערער כאישה שתלטנית ותאבת בצע, המעוניינת לנשלו מזכויותיו, וכמי שנוהגת לשקר כדי להשיג את מבוקשה. עוד ניסה להראות כיצד התרופות שנטלה ערערו את שפיותה. במהלך עדותו הודה המערער כי בשיחותיו עם המתלוננת השתמש בצירוף המלים "בית השיש", אולם לטענתו, היה זה כדי לתאר את סופו-שלו אם יאלץ לחיות בלעדי המתלוננת והילדים. על שארע במונית סיפר, כי המתלוננת אכן עלתה למונית והשניים נסעו יחדיו, אך היה זה בהסכמתה המלאה, תוך שהשניים אחזו ידיים ושוחחו על אהבתם ועל קשייהם. לאחר שהמתלוננת סירבה לבקשתו לנשקהּ, והבהירה לו כי היא אינה מעוניינת בחברתו, השיב אותה המערער לדירה ואף נתן לה כסף. מאוחר יותר הוא התקשר אליה מספר פעמים מאחר וקבעו להיפגש שנית, ואף הגיע עם מוניתו עד סמוך לדירה, אך לא נכנס אל הגינה. המתלוננת היא שטלפנה אליו בלילה ביוזמתה, אז שמע את א' מקללת אותו נמרצות. למחרת, טלפן לבעלה וביקשו לקחת אותה מהדירה. המערער תיאר את חייו המשותפים עם המתלוננת: אהבתו העיוורת אליה עת נישאו, על אף שהיה צעיר ממנה בארבע שנים והיא גרושה עם שני ילדים, ולמרות שמשפחתו נידתה אותו בשל כך; כיצד סעד אותה לאחר התאונה שעברה, וכיצד הדרדר מצבה הפיזי והנפשי עם הזמן, עד שפיתחה תלות בתרופות פסיכיאטריות אשר גרמו לה להזיות וללחץ. עוד הוא סיפר על מעורבותם הבלתי פוסקת של הורי המתלוננת ושל א' בחייהם, התערבות אשר העכירה את יחסיהם, וכן על דרישותיה של המתלוננת מעת לעת כי יעזוב את הדירה. עוד ציין המערער, כי בהיותו מפרנס יחיד התקשה לספק את צרכיה של המשפחה, ולעמוד בדרישותיה החומריות הניכרות של המתלוננת. בהמשך עדותו טען המערער, כי המתלוננת איימה עליו מפורשות שתעליל עליו עלילת שווא, וכן הודתה בפניו, לאחר שנעצר, כי התלונה שהגישה היתה בדויה. הוא הוסיף, כי התלונה שהוגשה נגדו בשנת 2002 על ידי א' הייתה תלונת שווא אף היא, וגם המתלוננת הודתה בכך בפני חוקרי המשטרה. בנוסף, תיאר כיצד בהזדמנויות שונות שיקרה המתלוננת בעניינים שונים וביניהם גורמים רפואיים, בית-הדין הרבני ומשרד השיכון. 7. עדים נוספים מטעם ההגנה היו אֵחיו וחבריו של המערער, אשר מסרו כי המתלוננת רדתה בו ושלטה בחייו, בעיקר בתחום הכספי, וכי היא הושפעה לרעה מהתרופות אותן נטלה. אחד האחים סיפר על הסכם גירושין אשר, לטענתו, הכתיבה לו המתלוננת לאחר מעצרו של המערער, ביד רמה ומתוך תאוות בצע, כתנאי לביטול תלונת השווא. אחות המערער העידה, כי המתלוננת איימה בעבר שתתפור למערער תיק אונס. מעסיקו של המערער, שעלה להעיד אף הוא, הוסיף כי המתלוננת אמרה לו שתלונתה היא תלונת שווא, ואף שאלה במפגיע אם מגיע לה פיצוי כספי לאחר שיורשע המערער בדינו. בעלה של א' העיד כי לא היה מודע ליחסים הבעייתיים של המערער עם המתלוננת או עם א', כי לא היה עד למריבות ביניהם, וכי המערער היה לו כאב. רופאת המשפחה של בני הזוג ציינה, כי המתלוננת שיתפה אותה בבעיותיה הגופניות והנפשיות, אך מעולם לא סיפרה על מעשים אסורים שמעולל לה המערער, אלא דווקא על התעללות שחוותה מצדו של אחיה המנוח – שאת דבר קיומה ביקשה לשמור בחשאי. הכרעת הדין 8. דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי (השופט א' ואגו, אליו הצטרפה השופטת ר' יפה כ"ץ) קבעה כי יש להרשיע את המערער בעבירות של אינוס, מעשי סדום, איומים ותקיפת בת זוג, ולזכּותו מעבירות של כליאת שווא, הטרדה ופגיעה בפרטיות. עמדתם של שופטי הרוב נסמכה על האמון שנתנו בגרסת המתלוננת. להתרשמותם, זו התמודדה היטב עם לחץ החקירה שהופעל עליה, ומראשית הדרך ועד לסופה לא עלו בדברים שאמרה סתירות מהותיות. נקבע, כי למתלוננת לא היה מניע להעליל על המערער עלילת שווא, לבטח לא עלילה כה חושפנית ומביכה, ואף לא היה לה מניע להגיש תלונה שנייה במספר – זאת, בין השאר, על רקע העובדה שעמדו לרשותה דרכים אחרות, פשוטות יותר, להשיג את יעדיה, והכוונה למשל להוצאת צווי הגנה או הרחקה או להגשתה של תלונה פחות חמורה. עוד נקבע, כי קשה להעלות על הדעת כי עדותה המפורטת ועמוסת הפרטים של המתלוננת הומצאה כדי לשרת עלילה דמיונית, ומהימנותה אך התחזקה על רקע העובדה כי היא לא ניסתה להשחיר במהלך עדותה את פניו של המערער שלא לצורך. תימוכין לעדות נמצאו גם בתלונה שהגישה א' בשנת 2002, וכן בעובדה שמאז מעצרו של המערער השתפר מצבה הנפשי של המתלוננת פלאים. בה בעת, מצא בית-המשפט המחוזי את גרסת המערער בלתי משכנעת. נקבע כי עדותו הייתה הססנית ולוּותה בהשפלות מבט ובגינוני חולשה, למרות שמן הראיות עלה כי אישיותו שונה בתכלית וניחנת בדפוסים כוחניים. בנוסף, נקבע כי בעדותו נתגלו סתירות שונות, לרבות פרטים אשר הודה בהם וחיזקו דווקא את גרסת המתלוננת, וכי את חלק מטענותיו העלה המערער לראשונה בבית-המשפט, על אף שההיגיון מחייב כי אם הייתה בהן אמת, הוא היה מעלה אותן מייד עם מעצרו ואף לפני כן. בית-המשפט לא התרשם מן האופן בו תיאר המערער את המתלוננת, וקבע כי לא היה זה אלא ניסיון להשחיר את פניה. בניגוד לקביעתם באשר לעבירות העיקריות אשר יוחסו למערער, קבעו שופטי הרוב כי לא הוכח שהמערער כלא את המתלוננת כליאת שווא, וכן לא הוכחו היסודות הנדרשים לעבירות הטרדה ופגיעה בפרטיות, בין היתר, משום שהדירה אליה הגיע המערער, כנטען באישום השלישי, הייתה משותפת לבני הזוג. 9. השופטת ו' מרוז לא ראתה את הדברים עין בעין עם שופטי הרוב. היא הציעה לזכות את המערער ממרבית העבירות המיוחסות לו, ולהרשיעו רק בעבירות תקיפה ואיומים, שכן לדידה לא הוכח מעבר לכל ספק שהמערער ביצע את המעשים המיניים שיוחסו לו. קביעתה התבססה על התרשמותה מן המתלוננת – מצוקותיה הנפשיות ארוכות השנים, אופייה החזק והעצמאי, כישוריה האישיים הגבוהים, תחכומה, לרבות התנהגות מניפולטיבית אותה נקטה בעבר כדי להשיג את מבוקשה מגורמים שונים, וסתירות שנפלו בדבריה. עוד תמהה דעת המיעוט על סמיכות המועדים שבין הגשת תלונותיה של המתלוננת לבין הליכי הגירושין בבית-הדין הרבני, וכן על כבישתם של הדברים במשך שנים כה רבות. טענות המערער 10. את עמדתו כי יש לזכותו מכל המעשים שבביצועם הורשע, סומך המערער על דעת המיעוט. לטענתו, עניינו נמנה עם אותם מקרים חריגים, המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו בערכאת הדיון. המערער דבק בטענה כי המתלוננת הגישה נגדו תלונת סרק, עקב יחסיו העכורים עם א', נהייתה של המתלוננת אחר כוח וכסף, יחסיה עם גבר אחר ורצונה בגט. לטענתו, סמיכות המועדים בין הגשת התלונות לבין הדיונים בבית-הדין הרבני מלמדת על כך. עוד טוען המערער, כי המתלוננת בדתה את התלונות גם מאחר שדעתה השתבשה עליה כתוצאה מהתרופות אותן צרכה. המערער מוסיף ומעלה טענות אשר, לשיטתו, יש בהן כדי לבסס את חוסר מהימנותה של המתלוננת: א) היא אישה חסונה ועצמאית, שלאורך שנות חייהם המשותפות שלטה בחייו, רדתה בו, קבעה מתי יכנס לדירה ומתי יצא ממנה, ואף יזמה את הליכי הגירושין נגדו. ב) המתלוננת מעולם לא בחלה בשימוש בשקרים כדי להשיג את יעדיה. כך שיקרה בבית-הדין הרבני, באומרה כי היא מקיימת יחסי אישות עם גבר אחר בזמן נישואיה, אולם הכחישה זאת בבית-המשפט; היא סיפרה למערער ולרופאת המשפחה כי היא שומעת קולות, אולם מאוחר יותר טענה כי לא הייתה זו אלא המצאה; היא טענה כי אחיה המנוח התעלל בה, על אף שחזרה בה מדברים אלה בבית-המשפט; במכתב ששלחה למשרד השיכון טענה כי המערער ויתר על זכויותיו בדירה, למרות שמעולם לא נתן הסכמתו לכך. ג) בדברי המתלוננת נפלו סתירות רבות. היא טענה, כי כבשה את תלונותיה משום התלות שפיתחה במערער והתרופות שצרכה, אולם תלותה במערער פסקה כשלושה חודשים טרם הגשת התלונה הראשונה, עם עזיבתו את הבית בחודש מרץ 2005, ואילו תלותה בתרופות פסקה כארבעה חודשים טרם הגשת התלונה השנייה. בנוסף טענה המתלוננת, כי המערער ביצע בה את המעשים שנתיים וחצי עובר לתלונתה, אולם התלונה שהגישה נגדו א', ושהמשיבה מציגה אותה כראייה למהימנות גרסתה של המתלוננת, התייחסה למועדים מוקדמים יותר. זאת ועוד, טענתה של המתלוננת כי לא ידעה לאורך השנים שהמערער אנס אותה, מנוגדת לגרסה שמסרה ל-א' בשנת 2002. אף טענתה כי לא הסכימה למעשיו אינה מתיישבת עם עדותה כי "הסכמתי למה שהוא החדיר לי לראש" (עמ' 94 לפרוטוקול). לבסוף, מקשה המערער ושואל, מדוע היה עליו להציע למתלוננת תשלום עבור יחסי מין, אם ממילא נהג לכפות אותם עליה, וכיצד זה נטען כי עשה בה מעשי אינוס בדרך הטבע, אם בכל פעם שסירבה לו כפה עליה מעשי סדום. ד) המתלוננת דיווחה לגורמים הרפואיים על בעיותיה – גופניות ונפשיות כאחת, לרבות רתיעתה מקיום יחסי מין ודימומים וגינאליים שהופיעו אצלה כבר בשנת 2000, אולם משום מה, היא לא סיפרה דבר על מעשיו של המערער או על הטחורים אשר לטענתה נגרמו לה בעקבותיהם. ה) התלונה אותה הגישה א' התמקדה ביחסיה הרעועים עם המערער, והמעשים שביצע, לכאורה, הופיעו רק בשוליה ופורטו במזכר נפרד שרשמה חוקרת המשטרה. לדבריו, תלונה זו הוגשה במכוון כדי להרתיעו ולנקום בו על שמנע מא' ומבן זוגה דאז לגור יחדיו, וגם המתלוננת הודתה בכך וחיזקה את עמדתו כאשר נקראה להיחקר במשטרה. ו) היומן שכתבה המתלוננת נכתב בדיעבד כדי לשרת את העלילה שבדתה נגדו. 11. לחלופין, ביקש המערער להקל בעונשו הקלה של ממש, וזאת לאור עברו הנקי, מצבו הבריאותי הרעוע והמעצר בו היה נתון (22 חודשים), בנוסף למעצר בית שנמשך למעלה מ-20 חודשים. דיון והכרעה 12. לאחר שעיינתי בטענותיו של המערער ובתשובת המדינה לטענות אלו, הגעתי לכלל מסקנה כי לא קמה כל עילה להתערב בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי. גרסה מול גרסה 13. הרשעת המערער התבססה, בעיקרה, על מתן אמון בגרסתה של המתלוננת, תוך דחיית גרסתו שלו. כידוע, ניתן לבסס הרשעה על עדותו היחידה של מתלונן בעבירות מין, אולם על בית-המשפט להזהיר עצמו כי הוא עושה זאת בלא שנמצא חיזוק, ועליו להוסיף ולנמק את טעמיו לכך (סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). עמד על כך השופט צ' א' טל: "מטבע הדברים, דברים שבינו לבינה בחדר המיטות נעשים בצנעה ובלא עדים. בפני בית-המשפט עומדת עדות מול עדות, גרסה מול גרסה. בית-משפט קמא העדיף, ללא סייג, את גרסת המתלוננת, כפי שהיה רשאי לעשות על פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות... ואולם סעיף זה מטיל על שופט העושה כן לפרט בהכרעת הדין על שום מה ראה להסתפק בעדות יחידה של הנפגעת" (ע"פ 4043/93 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 1 (לא פורסם, 18.12.1994)). דברים אלה יפים, מקל וחומר, גם במקרה כמו זה שבפנינו, בו עדות המתלוננת היא אמנם הראייה המרכזית להרשעה, אולם היא אינה יחידה. לצִדה, קיימות ראיות מחזקות, כגון תלונתה של א' משנת 2002, עדויותיהן של א' ושל רופאת המשפחה ואף עדות המערער עצמו. התערבות בממצאי מהימנות 14. לא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית. מודעת היא למגבלותיה. לעומת ערכאת הדיון, לא עומד לרשותה הכלי הראשון במעלה של התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מהעדים במשפט. גוון הקול, ארשת הפנים, משיכת הכתפיים, תזוזת האצבעות, מבט העיניים – עליהם לא ניתן ללמוד מבעד לדפי הפרוטוקול. משכך, ככל שיעלה בידה, תעדיף ערכאת הערעור להדיר רגליה ממחוזות בהם מצוי יתרון לערכאה הדיונית, ותימנע מלשנות קביעות שבאמון. היטיב לתאר זאת השופט זילברג: "המניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורטא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) – כל אלה, בגדר דק-מן-הדק עד-אין-נבדק על ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד" (ע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(2) 1065, 1074 (1963)). מדברים אלה אין ללמוד, כמובן, כי ערכאת הערעור נעדרת סמכות להתערב בממצאי מהימנות, אולם, השימוש בסמכות זו נעשה במשורה, והוא מיוחד למקרים בהם ממצאי המהימנות נקבעו תוך התעלמות מראיה רבת ערך או בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון או עם השכל הישר (י' קדמי על הראיות 1632 (2004)). 15. אינני סבור כי המקרה שבפנינו נמנה עם החריגים המצדיקים התערבות בממצאי מהימנות. עיון בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי מעלה, כי חומר הראיות כולו היה פרוש לנגד עיניהם של השופטים, והוא נבדק בקפידה עד לאחרון פרטיו. מסקנותיהם של שופטי הרוב מחומר זה משתלבות עם ההיגיון ועם השכל הישר באופן שאיני מוצא בו דופי, והן מעוגנות במסקנותיהם, כי גרסתה של המתלוננת מהימנה. לאותן מסקנות הגיעו לא רק כתוצאה מבחינה של תכני העדויות, אלא גם בעקבות התרשמותם הבלתי אמצעית של השופטים מהעדים עצמם – ובראשם המתלוננת, אשר מסרה את עדותה במשך שעות ארוכות. הקשיים שעלו מגרסתה של המתלוננת זכו אף הם להתייחסותה של דעת הרוב, וכך גם דעתה החולקת של שופטת המיעוט – ומסכים אני, כי גם אם קיימים אי אלו קשיים בדרך להרשעתו של המערער, היו אלה קשיים שוליים שלא היה בהם כדי לגרוע מכוחה של המסקנה המרשיעה. התמונה הכללית העולה מצירוף כל פרטי המקרה יחדיו היא החשובה לענייננו – והיא מצביעה על מסקנה אחת ויחידה, לפיה המערער אשם בדינו. העדות הכבושה 16. המתלוננת כבשה את עדותה במשך שנים. הלכה היא, כי עדות כבושה תהא בת ערך ראייתי אך כאשר הוסבר, באופן המניח את הדעת, על שום מה נכבשה עת רבה ומדוע נחשפה רק בשלב מאוחר (קדמי, בעמ' 441). בעבירות מין, ובתוך המשפחה בפרט, עדויות כבושות הינן חזון נפרץ, ובית-המשפט נכון לקבלן, פעמים רבות, כבעלות משקל: "כבישת עדויות של קורבנות מעשי מין על אשר ארע להם הינה תופעה נפוצה ומוכרת בחלק גדול מעבירות המין. הדבר מוכר במיוחד בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה, במסגרת מערכת יחסים מורכבת בין העבריין לבין קורבן העבירה... לכבישת העדות במצבים כגון אלה יש לרוב הסבר סביר המעוגן בנסיבות המיוחדות של העניין ובמציאות החיים בה שרוי קורבן העבירה, ולכן אין בה כדי לפגוע באמינות גרסת המתלונן" (השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 925 (2001)). 17. במקרה שלפנינו, קיימו המתלוננת והמערער מערכת יחסים סבוכה ובעייתית, שהתאפיינה ביחסי אהבה וקנאה, תלות ושליטה. על רקע זה תיארה המתלוננת את שמנע ממנה להתלונן במועד מוקדם יותר: "פחדתי מלהישאר לבד כי רק הוא נשאר לידי" (נ/19ב); "בגלל היכולת שלי לא לתפקד בצורה הכי טובה בעקבות הרגל והתאונה והכדורים שצרכתי, הוא השתלט על כל המצב בבית" (עמ' 24 לפרוטוקול); "[המערער] השתלט על הגוף שלי כאילו זה דבר ששייך לו בלבד... כל הזמן הוריד לי את הביטחון העצמי" (עמ' 27 לפרוטוקול); "הייתי אומרת לה לא, אני לא אלך למשטרה, אני מקווה שהכל יסתדר. יש לי ילדים. להיות גרושה פעם שנייה זה לא קל" (עמ' 33 לפרוטוקול); "לא קיבלתי את זה כאונס... הוא אמר לי... בגלל שאני נשואה לו, בכתובה, הגוף שייך אליו והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה" (עמ' 93 לפרוטוקול). את ההחלטה שאימצה בלִבּה לקום ולהתלונן דווקא לאחר מה שארע במונית הסבירה כך: "הייתי מאוד לחוצה, מאוד מפוחדת, ואז ניגשתי לתחנת המשטרה" (עמ' 30 לפרוטוקול). בדעת הרוב נכתב על כך: "'אירוע המונית' הוא הטריגר. רק אז הבינה המתלוננת, שהנאשם אינו רואה סוף פסוק ליחסיהם עם הרחקתו ממנה" (הכרעת הדין, עמ' 418). גם לכבישת התלונה השנייה שהגישה המתלוננת, בנוגע למעשי הסדום, נמצא הסבר משכנע: "אין זאת, כי אם אכן מחמת הבושה והמבוכה הכרוכים בכך לא ראתה לנכון בעת הגשת התלונה הראשונה, לפרט ולדקדק בכך שבחלק מהפעמים שבהם נבעלה בניגוד לרצונה ולהסכמתה, נעשה הדבר תוך חדירה לפי הטבעת שלה... הדבר עלה, כמסתבר באקראי, בראיון... ברור שאין מדובר בעניין שהיא יזמה... המתלוננת אינה משפטנית, וספק אם ידעה שלמעשי הסדום יוחד סעיף נפרד בספר החוקים... אין מדובר אפוא על שתי תלונות נפרדות ויזומות" (הכרעת הדין, עמ' 376-375). המתלוננת, אם כן, הבינה כי מעשי הסדום שביצע בה המערער – שגם עליהם סברה כי עליו לתת את הדין, מחייבים הגשתה של תלונה נפרדת, ובעצת פרקליטהּ התלוננה בשנית. הסברים אלה מניחים את הדעת. העובדה כי המתלוננת כבשה את אשר בלִבּה ולא דיווחה על המעשים שעשה בה המערער משך שנים – לא לרופאים עִמם עמדה בקשר מתמיד, לא בתביעה אשר הגישה לבית-הדין הרבני, ואף לא כאשר נשאלה על כך מפורשות במשטרה בשנת 2002 – אין בה כדי לכרסם באמינות דבריה. זוהי התנהגות אופיינית לקורבנות החווים את אשר חוותה. גם בכך שבחרה לספר דווקא לא' על חוויותיה הקשות אין מאום, שהרי הדבר לא נעשה באופן מתוכנן, אלא בלהט הרגע, לאחר אותו מקרה בו נחנקה בסדין ונאנסה, אז ראתה אותה א' כשהיא נסערת ושאלה על שאירע. יתרה מזאת, גם בעימות אשר נערך בין בני הזוג נמנעה המתלוננת מלדבר בהרחבה על עבירות המין שבוצעו בה. המערער ביקש לזקוף דבר זה לחובתה, אולם, סבורני כי דווקא ההיפך הוא הנכון. כאלף עדים מעיד הדבר על הקושי שחוותה המתלוננת בחשיפת המעשים, אף לאחר שגמרה אומר שלא להוסיף ולשתוק. הדעת משגת, כי אילו דובר בתלונה בדויה, הייתה המתלוננת מנסה להדגיש ולהעצים את דברי השקר ולהטיח אותם בפניו של המערער, כמעין גיבוי לגרסתה. אולם זאת לא עשתה. 18. עוד אוסיף, כי מחומר הראיות מסתמן, שאחת משכנותיה של המתלוננת, אשר יש להצר על כי לא נקראה לעדות, ידעה על מצבה הקשה והמליצה לה להתלונן במשטרה (עמ' 33 לפרוטוקול). המתלוננת ציינה זאת אגב אורחא, כמעט בלי משים, כאשר דיברה על הסתרת המפתחות של חדר השינה, ויש בכך כדי לחזק את אמינותה, שהרי אילו שיקרה, לא הייתה מסתכנת ומערבת בפרשה אחרים, העלולים להפריך את גרסתה. ברוח דומה העידה המתלוננת, כי גם ילדיה הודו בפני עובדת סוציאלית, שבאחת הפעמים בהן שלח אותם המערער לחדרם, בטענה כי הוא והמתלוננת צריכים לדבר, הם הציצו דרך חור המנעול של חדר השינה, וראו את אחוריו החשופים (עמ' 32 לפרוטוקול). גם על תקרית זו לא ניתנה כל עדות מצד העובדת הסוציאלית או הילדים, אך יש בדבר כדי לחזק את גרסתה של המתלוננת, עניין בו אוסיף ואדבר עתה. מהימנותה של המתלוננת 19. את טענותיו בדבר מצבה הנפשי המעורער של המתלוננת לא העלה המערער בחקירתו, אלא אך בשלב המשפט, והוא ממילא לא הניח תשתית עובדתית מקצועית המוכיחה זאת. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, תלה המערער את יהבו בקו הגנה לפיו המתלוננת נהגה באופן מכוון ומתוחכם, עקב מניע נקמני ברור, וקו זה, לעיצומו, אינו עולה בקנה אחד עם הטענה כי דעתה משובשת עליה. מעיון בעדויות הרופאים והחומר הרפואי עולה, כי התרופות שצרכה המתלוננת נועדו לשפר את מצב רוחה עקב דיכאונות אליהם נקלעה, ולא כמזור למחלה פסיכוטית בה לקתה. הפסיכיאטר שטיפל בה העיד, כי בבדיקה שערך למתלוננת כשבועיים לפני הגשת התלונה הראשונה, נמצא כי היא סובלת מ"ירידה במצב רוח, חוסר שינה, עצבנות וחרדה כללית, אך ללא ירידה תפקודית משמעותית... אפקט דיכאוני, אך ללא סימנים פסיכוטיים, שיפוט שמור ותיאור של הרגשת ייאוש, ללא מחשבות על מוות, אובדנות או אלימות" (הכרעת הדין, עמ' 349). דומני כי במצבה הנפשי של המתלוננת יש דווקא כדי לחזק את גרסתה. המצב הדיכאוני בו הייתה שרויה, גם אם החל לפני שביצע המערער את מעשיו, התעצם נוכח העבירות שביצע בה. ואם אתייחס אל עדותה של רופאת המשפחה, הרי שלאחר מעצרו של המערער פסקה המתלוננת מנטילת תרופות, והפכה לאישה רגועה יותר ומלאת חיים. ניסיון ההתאבדות שלה, שארע אף הוא לאחר מעצרו של המערער, אמנם מעיד על מצבה הנפשי החמור באותה עת, אך קשה ליישבו עם טענת המערער לפיה הגישה את התלונה נגדו כחלק מתכנון קר ומחושב, ומתוך רצון להתחיל מייד לאחר מכן בחיים חדשים בלעדיו. 20. בהקשר זה יש להתייחס להצהרותיה של המתלוננת בפני המערער ובפני רופאת המשפחה, בהזדמנויות שונות, כי היא שומעת קולות. כאשר נשאלה על כך בעדותה הודתה, כי מעולם לא שמעה קולות, וכי בדתה את ההצהרות כדי להרחיק את המערער מעליה, וכן לגרום לרופאה לתשאל אותה ולחלץ ממנה את האמת. בית-המשפט המחוזי בחר להאמין למתלוננת, בקובעו כי: "הסברי המתלוננת... נראים אמיתיים וכנים, גם אם קשה לנו להבין עד תום את דפוס התנהלותה ואת הנסיבות המדויקות שהניעו אותה" (הכרעת הדין עמ' 382). אכן, מהתנהלותה זו של המתלוננת ניתן ללמוד כי היא מסוגלת לבדות מלִבּה שקרים, אולם דומני כי ההסבר שסיפקה לכך אינו מופרך כלל, והוא אף תואם את השכל הישר, ככל שמדובר בדברים שנאמרו למערער, אותו רצתה להרחיק מעליה. 21. המערער ביקש, כאמור, להראות כי המתלוננת אינה אישה כנועה, תלותית ותמת לב. מכך רצה המערער ללמד, כי אמינותה מוטלת בספק, ואפשר גם אפשר שהעלילה עליו עלילת שווא. טענה זו אין בידי לקבל. בצדק ציין בית-המשפט המחוזי, כי גם אם המתלוננת אינה נמנית עם "מלאכי שרת וצדיקים" (עמ' 369), היא ראויה להגנתו של המשפט. איני מוצא כל קושי בכך שבאישיותה פנים שונים, הכוללים גם חוסן אישי, יוזמה ותבונה. נפגעות עבירות מין אינן חייבות להימנות עם קבוצה אחת בעלת מאפייני חולשה מובהקים. כל נפגעת היא עולם ומלואו, נפרדת ומובדלת באישיותה מן האחרות, גם אם שותפות הן יחד לאותו הגורל. בית-המשפט אינו מתיימר לנתח את נבכי נפשו של אדם, המובילים אותו להיות חזק במקום אחד וחלש באחר, יוזם במקום אחד וכנוע באחר, תם לב במקום אחד ומתוחכם באחר – איש איש וייחודיותו, מתלוננת מתלוננת ומִצרף תכונותיה. בעובדה שהמתלוננת אזרה עוז, הוציאה את המערער מהדירה, פתחה נגדו בהליכי גירושין ואף הגישה את התלונות, אין כדי לשמש לחובתה. אין לשקול לגנוּתן של נשים מתלוננות את עצם העובדה שבחרו לשים קץ להתעללות בת שנים בהן, וודאי שאין בכך להעיד על כי מדובר בנשים חזקות ומתוחכמות אשר בדו את הדברים מלִבּן. 22. סוגיה נוספת הדורשת ליבון היא שקרים בהם נתפסה המתלוננת בהזדמנויות שונות. אלא שגם לאלה סיפקה המתלוננת הסברים שיש בהם מן ההיגיון: בבית-הדין הרבני שיקרה וטענה כי היא מנהלת יחסי אישות עם גבר אחר מזה תקופה, מתוך רצון כי יכפו על המערער גט; בפני גורמים רפואיים ציינה כי אחיה המנוח התעלל בה, משום שלא יכלה להודות כי המערער הוא-הוא שעשה את המעשים; ולמשרד השיכון כתבה כי המערער ויתר על זכויותיו בדירה, כדי שיאושר לה לפרוס את תשלומי המשכנתא והיא לא תושלך אל הרחוב. שקריה של המתלוננת אמנם שקרים הם, אולם אין הם גורעים מן הגרעין הקשה של הגרסה שמסרה. 23. באשר להליכי הגירושין בבית-הדין הרבני, שלגביהם טוען המערער כי אף הם מעידים על חוסר יושרה של המתלוננת – הליכים אלה אמנם התנהלו בסמוך למועד התלונה שהגישה, אולם היה זה עקב בקשתה לסיוע משפטי שהתעכב. אם כל חפצה של המתלוננת היה, כפי שטוען המערער, לזכות בגט ולהרחיקו מעליה, יכלה לבחור בדרך אחרת, פחות חושפנית ומביכה. בהקשר זה יש לזכור, כי באותה תקופה המערער ממילא שהה מחוץ לדירה, ואילו המתלוננת כבר הייתה במערכת יחסים כלשהי, שטיבה אינו ידוע, עם מי שהפך להיות בהמשך בן זוגה. 24. בטענה לפיה המתלוננת לא ידעה כי מבוצעים בה מעשי אינוס משך השנים, שעה שכבר בשנת 2002 סיפרה לא' כי היא נאנסת, איני מוצא ממש. המתלוננת הבינה היטב כי המערער מקיים עִמה יחסי מין שלא בהסכמתה. מבחינתה, היה זה אונס לכל דבר ועניין, וכך היא כינתה זאת בפניה של א', אך אין זה אומר כי היא ידעה שמעשים אלה מגיעים כדי עבירות או כי בכוחה להסתייע בדין הפלילי כדי להפסיקם. למרבה הצער, רבים הם אלה אשר עדיין סוברים כי יחסי מין בין בני זוג אינם יכולים להגיע כדי אונס, במובנו המשפטי, וכמתחוור, המתלוננת נמנית עם ציבור זה. בכך ניתן להסביר את אמירותיה של המתלוננת כי "הסכימה" למה שהמערער "הכניס לה לראש", הסכמה שהוצאה ממנה על כורחה. 25. באשר לטענה בדבר סתירות במועדים בין גרסת המתלוננת לזו שמסרה א' בתלונתה, הרי שעיון בפרוטוקול מעלה כי המתלוננת לא זכרה במדויק את משך התקופה בה בוצעו העבירות. פעם אחת טענה כי המערער החל נוהג כלפיה באובססיביות אלימה לפני כארבע שנים, מאז החל בעבודתו כנהג מונית (עמ' 25 לפרוטוקול), בפעם אחרת טענה "שנתיים, שנתיים וחצי אחורה" (עמ' 27 לפרוטוקול), ופעם נוספת טענה "משהו כזה, שנה וחצי שנתיים, תקופה שבה [א'] הרגישה במעשי ההתעללות... והיא ניגשה לתחנה להגיש תלונה" (עמ' 33 לפרוטוקול). סתירות אלה אינן מערערות את מהימנות דבריה של המתלוננת. מבחינתה, בוצעו העבירות על רצף זמן של מספר שנים, וגם אם לא ידעה להצביע מתי בדיוק החלו, היא ידעה לומר כי מדובר בתקופה של שנים אחדות. יתרה מכך, מועדן של העבירות הוא פרט בסיסי, ולא סביר כי המתלוננת הזניחה אותו אם התכוונה לשקר. וכבר נקבע כי: "ניסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתוך עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי דיוק [או] שכחה... במיוחד מקום שמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע" (קדמי, בעמ' 1616). לכן יכול שבמועדים בהם נקבה המתלוננת נפלה סטייה לכאן או לכאן, אולם בכל מקרה מדובר על התקופה שבה הוגשה תלונתה של א', בשנת 2002. מהימנותו של המערער 26. תמוהה בעיניי במיוחד העובדה כי טענתו של המערער ושל עדים מטעמו – לפיה המתלוננת איימה עליו בעבר ש"תתפור [לו] תיק" (עמ' 188 לפרוטוקול), ולאחר מעצרו אף הודתה ש"הכל מצוץ מהאצבע" (עמ' 199 לפרוטוקול) – עלתה רק בשלב המשפט. ניתן לצפות, כי מי שמוצא עצמו קורבן לאיומי סרק שיצאו אל הפועל, יציין זאת מייד בפני החוקרים, ולא יכבוש טענות מסוג זה עד לשלב כה מאוחר. גם בעימות שנערך בין בני הזוג לא ניסה המערער לעמת את המתלוננת עם טענתו זו. הוא סרב להביט בה, ובכל פעם שהחלה לדבר במה שעולל לה, הסיט את נושא הדיון לעניינים אחרים. ומצאתי את עצמי תוהה כיצד זה יכול אדם, המצוי באותו חדר עם מי שמעוניין לפגוע בו פגיעה כה חמורה בהתבסס על דברים שבדה מלבו, להתעלם כמעט לחלוטין מההאשמות הקשות המופנות כלפיו, ולא לנסות להטיח במתלונן את שקריו. תלונתה של א' 27. איני מוצא כל פסול בכך שהתלונה של א' נגעה ליחסיה-שלה עם המערער, ואילו מעשיו במתלוננת נכתבו במזכר נפרד. המעשים שייחסה א' למערער, אותם ביצע במתלוננת, היו קשים, ולא מן הנמנע כי חוקרת המשטרה בחרה לפרטם בנפרד ולאפשר למתלוננת להגיב עליהם ולהחליט אם ברצונה להגיש תלונה נפרדת, שהשלכותיה ביחס למערער חמורות בהרבה. המתלוננת, כאמור, בחרה אותה עת לעמוד לצִדו של המערער ולהכחיש את המיוחס לו, תוך קביעה נחרצת כי א' שיקרה בחקירתה. זוהי האשמה קשה המטיחה אֵם בבִּתה, וממנה אין אלא ללמוד, כי יחסיו המדורדרים של המערער עם א' לאורך השנים, לא היו בעלי משקל מספק כדי לגרום למתלוננת להתגבר על חששותיה ולחשוף את מעשיו. ההסבר המתקבל על הדעת הוא זה שכבר נזכר, לפיו כבשה המתלוננת את תלונתה מסיבותיה שלה, ועל כן הכחישה את המיוחס למערער בתלונתה של א'. כמו כן, וכפי שקבע בית-המשפט המחוזי, פרטי המזכר שנכתב לצד התלונה שהגישה א', דומים עד מאוד לפרטי תלונתה של המתלוננת, שניתנה כעבור שנים, וגם בכך יש כדי לחזק את אמינותה. 28. משנאמר כל שנאמר, דעתי היא כי המשיבה הניחה תשתית מספקת למסקנה כי המערער אשם בדינו. הייתי דוחה, אפוא, את הערעור על הכרעת הדין. באשר לעונש 29. עבירות מין בתוך המשפחה הן נגע אותו יש לבער ולשרש מן היסוד. החומרה הטבועה במעשים מסוג זה, כמו גם עקרון הרתעת הרבים, מחייבים לנקוט יד קשה ולקבוע עונשי מאסר הולמים. בהתחשב בעבירות החמורות בהן הורשע המערער, שהעונש בגינן עשוי להצטבר למספר שנים רב, נראה בעיני גזר דינו של בית המשפט מתון, ואף אפשר שאין בו ביטוי הולם לחומרתן של העבירות. לפיכך, ואם תישמע דעתי, כי אז נדחה את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ו' באב התשס"ט (27.07.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08094970_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il