פסק הדין המלא
החלטה בתיק רע"א 949/09
בבית המשפט העליון
רע"א 949/09
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט י' דנציגר
המבקשים:
1. רשת ש' דגן תעשיות בע"מ
2. שלמה דגן
נ ג ד
המשיב:
פנחס פנחסי
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ה"פ 6012/07 שניתן ביום 4.1.09 על ידי כבוד השופט מ' רביד
בשם המבקשים:
עו"ד אלי כץ
בשם המשיב:
עו"ד יוסף ריכטר ועו"ד טומי בן חמו
פסק דין
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. המשיב הוא בעל זכויות במגרש במבשרת ציון (להלן: המגרש). המבקש 2 (להלן: המבקש) הוא בעלים של חברה (המבקשת 1), אשר שכרה את המפעל שנמצא על המגרש. במועד לא ידוע חתמו הצדדים על הסכם שלפיו ימכור המשיב למבקש מחצית מהזכויות במגרש. המבקש שילם תשלומים שונים למשיב אולם בשלב מסוים התגלע סכסוך בין השניים. המבקש הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי ולאחר מכן הועבר הסכסוך לבוררות. הוסכם כי הבורר לא יהא קשור בדין המהותי, בדיני הראיות ובסדרי הדין, ולא יהא חייב לנמק את הפסק. הבורר פסק כי המשיב אכן התחייב למכור מחצית מהזכויות במגרש למבקש, ונימק את הפסק לפי הדין המהותי. המשיב מצידו עתר לבית המשפט לביטול פסק הבורר. בין היתר הוא טען כי הבורר התעלם מראיות מוצקות, כי ההסכם אינו מקיים את דרישת הכתב, וכי הבורר פסק בניגוד לדין המהותי. עוד טען המשיב כי ההסכם עומד בסתירה להוראות הסכם החכירה עם מינהל מקרקעי ישראל, כמו גם להוראות הסכם משכון שבין המשיב לבין בנק לאומי לישראל (להלן: הבנק). המשיב הוסיף כי להליך הבוררות לא צורפו צדדים רלבנטיים המושפעים מן ההכרעה, וכי פסק הבוררות אף סותר את תקנת הציבור.
2. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' רביד) קיבל את הבקשה לביטול פסק הבורר אולם מנימוק אחר. ראשית, דחה בית המשפט את עיקר טענותיו של המשיב. בית המשפט לא מצא בסיס להתערבות בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של הבורר, ולא גילה בטענות המשיב עילה לביטול פסק בורר. הטענה כי פסק הבורר סותר את תקנת הציבור נדחתה אף היא, משנמצא כי אין בסכסוך הכספי הנדון "דבר הסותר את תפיסות העולם המקובלות או פוגע במושגי יסוד של צדק ומוסר המקובלים עלינו". בית המשפט הוסיף כי הבורר לא חייב היה לפסוק לפי הדין המהותי, וכי אפילו היה חייב לעשות כן, ספק אם הייתה קמה עילת ביטול במקרה זה. עוד קבע בית המשפט כי אין להסיק שההסכם "בלתי חוקי" ונוגד הסכמים אחרים, שכן המחלוקת – וההכרעה בה – עוסקים במישור היחסים שבין הצדדים לבוררות, והפסק אינו מחייב צדדים שלישיים. בית המשפט הרחיב את הדיבור לגבי חוסר תום הלב שנתגלה בהתנהלותו של המשיב, אם כי ציין שגם התנהגותו של המבקש לא הייתה נקייה מרבב.
חרף כל אלה ביטל כאמור בית המשפט המחוזי את פסק הבורר וזאת בשל הליך נוסף שהתקיים בין הצדדים. הסתבר, כי במסגרת הליך הוצאה לפועל שהתנהל בין הבנק לבין המשיב, ביקש המבקש כי יינתן צו המונע את פינויו מהמגרש. בסופו של הליך גובשה הסכמה – שקיבלה תוקף של החלטה – שלפיה, בעיקרו של דבר, המבקש יציע הצעה במסגרת המכרז למכירת המגרש, ואם פסק הבורר יקבל את אישורו של בית המשפט, המבקש יקבל לידיו סכום כסף שיבטא את זכויותיו כפי שנקבעו. במסגרת ההליך התחייבו המבקשים כדלקמן:
15. התובעים מוותרים בזאת על כל טענה מכל מין וסוג שהוא בדבר זכותם בנכס, בין מכח כל הסכם שהוא ובין מכח פסק הבורר או מכח אישור בית משפט את פסקי הבורר, היה והפסק יאושר. אין בויתור זה משום ויתור על זכותם לתבוע מפנחסי תמורה כספית לזכויות שנקבעו להם בפסק הבורר, היה ויאושר פסק הבורר וזאת בהתאם למחירים ולסכומים הנקובים בפסק הבורר. אין באמור בסעיף זה כדי לגרוע מטענת פנחסי כי אין לאשר את פסק הבורר.
לאור זאת קבע בית המשפט המחוזי כי "אין לאכוף את פסק הבוררות", וכי על המשיב להשיב למבקש כספים שקיבל ממנו על-פי הפסק, אם קיבל. בית המשפט הפנה לסעיף 24(10) לחוק הבוררות, בציינו כי לאחר שנקבע מסלול חלופי לפיתרון הסכסוך, הותרת פסק הבורר על כנו "אינה צודקת". בית המשפט הבהיר כי "ניתן לראות במסלול שבו בחרו הצדדים ביטול בהסכמה של הסכם הבוררות ובעקבותיו פסק הבוררות, מכוח התנהגות הצדדים שבחרו להתדיין בבית המשפט... חרף הצהרת הצדדים על הסכמות בכפוף לשאלה האם פסק הבוררות יאושר, הצדדים בחרו להמשיך במסלול של התדיינויות בבית המשפט עד לסיום ההתמחרות".
3. על פסק-דין זה משיג המבקש, ולאחר שבחנו את טענות הצדדים באנו למסקנה כי יש להיעתר לבקשת רשות הערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור.
בענייננו לא מתקיימת אך אחת מעילות הביטול המנויות בחוק הבוררות. קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לטענות המשיב מקובלות עלינו, ולכן נותרה רק שאלת המשמעות שיש לייחס להליך הנוסף ולהסדר שהתגבש במסגרתו. בעניין זה איננו שותפים לעמדתו של בית המשפט קמא, ולא למותר לציין כבר בפתח הדברים כי אף המשיב לא טען לפני בית המשפט המחוזי כי ההסדר מקים עילה לביטול פסק הבורר. מנסיבות העניין, ובפרט מהמתווה שגובש בהליך הנוסף, עולה בבירור שההסדר נועד ליתן מענה לשאלת אופן ההסדרה של הזכויות במגרש בהינתן הליך ההוצאה לפועל בעניינו של המשיב, וכי לא הייתה כל כוונה לאיין מכוחו של הסדר זה את הזכויות שנקבעו בפסק הבורר.
אדרבא, הצדדים חזרו וציינו כי הזכויות שנקבעו בפסק הבורר, אם פסק זה יאושר, תשפענה על זכויות הצדדים, ובין היתר נאמר כי: "אם פסק הבורר של יאיר ביטון יאושר, כי אז זכויותיו של דגן מומרות לכסף, על-פי המחירים והסכומים הנקובים בפסק הבורר". גם מסעיף 15 המצוטט לעיל ברור שהצדדים הניחו את האפשרות שהפסק יאושר, והבהירו כי אין בוויתור על זכותם בנכס "משום ויתור על זכותם לתבוע מפנחסי תמורה כספית על זכויות שנקבעו להם בפסק הבורר...".
בנסיבות אלה, בצדק טוען המבקש כי אין להסיק מההסדר הדיוני, המשקף הסכמה לגבי דרך מימוש הזכויות שנקבעו בפסק הבוררות, משום שלילת הזכויות המהותיות שקבע הבורר. אשר על כן, הערעור מתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר ביטול פסק הבוררות מתבטלת. המשיב יישא בהוצאות המערערים וכן בשכר טרחת עורך דינם בסכום של 10,000 ש"ח.
המשנה לנשיאה
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' דנציגר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, ה' בתשרי תש"ע (23.9.2009).
המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09009490_P08.doc עכב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il