פסק-דין בתיק ע"א 9486/00
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 9486/00
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופטת מ' נאור
המערער:
וירג ליביה
נ ג ד
המשיבים:
1. המועצה הדתית כרמיאל
2. משרד הדתות
3. עיריית כרמיאל
4. המוסד לביטוח לאומי
5. מינהל מקרקעי ישראל
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק א' 1081/95
מיום 10.10.2000 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' וסרקרוג
תאריך הישיבה:
ח' בטבת תשס"ב (23.12.2001)
בשם המערערת:
עו"ד גל אברהם
בשם המשיבה 1:
עו"ד אליעזר קליין
בשם המשיבים 2 ו-5:
עו"ד נעמי זמרת
בשם המשיב 4:
עו"ד ראיה טננהאוז
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
עיקרי העובדות שלעניין
1. לאחר שהלך אישהּ של המערערת לבית עולמו,
ביקשה היא כי תישמר עבורה חלקת קבר בסמוך למקום קבורתו. לשם כך נדרשה לשלם סכום של
3,500 ש"ח. האם דרישת תשלום זו היתה דרישה כדין? זו השאלה העיקרית בערעור זה.
העובדות העיקריות אינן שנויות במחלוקת בין
בעלי הדין, והן תוארו על-ידי בית המשפט קמא: אישהּ המנוח של המערערת נפטר למרבה
הצער (להלן: המנוח), והובא למנוחת עולמים, בבית העלמין בכרמיאל (להלן: בית
העלמין), ביום 1.5.1995. המערערת פנתה למשיבה 1 - המועצה הדתית כרמיאל (להלן:
המועצה או המועצה הדתית), המחזיקה בבית העלמין - ובפיה בקשה, כי תישמר עבורה חלקת
קבר בסמוך למקום קבורתו של המנוח. בתמורה, נדרשה המערערת לשלם סכום של 3,500
ש"ח - סכום שאינו מכסה את ההוצאות בגין פתיחת מקום קבורה בעתיד. המבקשת הגישה
למועצה בקשה להקטין את גובה הסכום, וזו האחרונה החליטה לפרושׂ את הסכום לששה
תשלומים ללא ריבית וללא הצמדה.
לאחר שנפרע השיק הראשון, הודיעה המערערת
למועצה כי בדעתה לבחון את חוקיות דרישת התשלום עבור שמירת חלקת הקבר. המערערת
הפסיקה את ביצוע יתרת התשלומים, והודיע למועצה על ביטול השיקים הנותרים. המערערת
הגישה תביעה כספית כנגד המועצה, להשבת הסכום ששילמה כאמור, וכן עתרה למתן סעד
הצהרתי לפיו זכאית היא כי תישמר לה חלקת קבר לצד קברו של אישהּ המנוח, וזאת בלא כל
תשלום. בית המשפט נעתר לבקשת המערערת והעניק לה סעד זמני, המונע את מסירת חלקת
הקבר לאחר, זאת לאחר ששילמה המערערת את יתרת התשלום.
פסק הדין של בית המשפט קמא
2. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ש'
וסרקרוג) דחה את תביעתה של המערערת. בית המשפט המחוזי ציין, כי כבוד האדם הוא גם
כבודם של הנפטר ושל משפחתו. אולם, כך סבר בית המשפט, הגם שאת רצונו של אדם להיקבר
בסמוך לבן-זוגו יש לכבד, הרי שאין לראות בו זכות יסוד הבאה בגדר כבוד האדם, אלא -
כלשון בית המשפט קמא - "מעין שיפור ועידון של זכות זו, שהמבקש יישומה, מבקש
מעין 'שירות' מיוחד שרשאי כל פרט לדרוש אספקתו, ובמקרה כזה, גם יידרש לשאת במחיר
התמורה". בית המשפט קמא הדגיש את ההיבט התכנוני בבתי קברות, אשר בגינו אין
לשמור מקומות קבורה לאנשים שבחיים, אלא כחריג.
בית המשפט המחוזי סקר את הוראות החוק
הנוגעות לענייננו, ולאורם קבע כי הגם שהמוסד לביטוח לאומי נושא, ככלל, בתשלום דמי
קבורתם של נפטרים, הרי שהמועצה הדתית מוסמכת לגבות תשלום עבור רכישת חלקת קבר
בחיים. בית המשפט הבהיר, כי אין להבחין, בהקשר זה, בין רכישת חלקת קבר בחיים, לבין
"שמירת" חלקת קבר לבן-זוגו של הנפטר. בזו וגם בזו, כך על-פי בית המשפט
קמא, "מדובר בפעולה שנעשית על ידי האדם בחייו, ומטרתה בחירת מיקום ספציפי
בתוך בית העלמין". בית המשפט ציין, כי הכללים לחישוב הסכום, שישולם תמורת
חלקת קבר, טרם נכנסו לתוקף והם בגדר המלצות בלתי-מחייבות. אולם - כך פסק - אין בכך
כדי לפגוע בעצם הזכות הקנויה למועצה, לגבות מחיר עבור הרכישה - כל עוד גובה הסכום
יעלה בקנה אחד עם דברי החקיקה הרלבנטיים. בית המשפט הדגיש, כי לא נטענה טענה באשר
לגובה הסכום שנדרש מן המערערת.
בית המשפט קמא התייחס להחלטה 285 של מועצת
מקרקעי ישראל, בה נאמר, בין היתר, כי "אם בן זוגו של נפטר יבקש להיקבר ליד
הנפטר יישמר עבורו - ללא כל תשלום - מקום הקבורה המבוקש" (להלן: החלטה 285).
הנחיה פנימית זו היתה גם לתניה בחוזה החכירה שבין מנהל מקרקעי ישראל, שהוא הבעלים
של הקרקע (להלן: המנהל), לבין עיריית כרמיאל (להלן: העירייה). בתניה זו ראה בית
המשפט משום חוזה לטובת צד ג', המקים זכות למערערת לתבוע את קיומה של התניה. זכות
זו עומדת לה גם כלפי המועצה הדתית, וזאת - כך נקבע - לנוכח היותה של האחרונה גוף
דו-מהותי, הכפוף הן למשפט הציבורי והן למשפט הפרטי. אלא מאי? בית המשפט קמא פירש
את התניה בחוזה החכירה כמתייחסת אך ורק לתשלום עבור הקרקע ועבור השימוש בה. מכאן
הסיק, כי אין בחוזה החכירה כדי לשלול גביית תשלום בגין ההוצאות והשירותים הנלווים
לשימוש בקרקע.
כנגד פסק דין זה מופנה הערעור שלפנינו.
ההשגות בערעור
3. המערערת גורסת, כי החלטה 285 של מנהל מקרקעי
ישראל היא בבחינת "חיקוק" או "תקנה" (כהגדרת מונחים אלה
בפקודת הפרשנות), והיא מחייבת את המועצה הדתית. חוזה החכירה שבין המנהל לבין
העירייה - כך מוסיפה המערערת וטוענת - הוא בגדר חוזה לטובת צד ג', אשר מכוחו זכאית
המערערת כי תישמר לה חלקת קבר בסמוך לאישהּ המנוח, ללא תשלום כזה או אחר. לעניין
זה סבורה המערערת, כי אין להבחין בין תשלום עבור חלקת הקבר לבין תשלום עבור הוצאות
ושירותים נלווים - זה וגם זה, לדעתה, אסורים בגבייה על-פי החלטה 285 ועל-פי הסכם
החכירה. פרשנות זו, לדידה של המערערת, מתיישבת עם לשון החוזה כמו-גם עם תכליתו ועם
האינטרס הציבורי. אשר להוראות החוק אותן מנה בית המשפט קמא, סבורה המערערת כי אין
בהן כדי להטיל חובה לגבות תשלום עבור שמירת חלקת קבר, וכי מכל מקום,
"כל עוד אין כללים בתקנות - אין גם נפקות מעשית לחוק". עוד טוענת
המערערת לקיומה של זכות להיקבר בסמוך לבן-זוג שנפטר - חינם אין-כסף. המערערת משיגה
על ההנחה, כי שמירת מקום קבורה כרוכה בהוצאה כספית.
עד כאן טענות המערערת. המשיבות סבורות כי יש
לדחות את הערעור. הן סומכות את ידן על עיקר טעמיו של בית המשפט קמא, ומוסיפות
נימוקים נוספים לדחיית הערעור. בין היתר חולקות המשיבות על הטענה - שאומצה על-ידי
בית המשפט קמא - כי הסכם החכירה הוא בבחינת חוזה לטובת צד ג'. הן טוענות גם, כי
החלטה 285 כלל אינה חלה על בית העלמין בכרמיאל.
עיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים, והגעתי
למסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן נימוקי.
תשלום עבור חלקת קבר בחיים
4. לכל אדם זכות להיקבר בכבוד. זכות יסוד זו
חוסה תחת כנפיה של הזכות לכבוד האדם, המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (השוו:
ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72, 91). זכות זו נגזרת מן
התפיסה, כי הזכויות מוקנות לו לאדם לא בחייו בלבד, כי אם גם לאחר הליכתו אל בית
עולמו. "'כבוד האדם' אינו עניין לימי חייו של האדם בלבד, אלא גם לאחר שהלך
לעולמו" (ע"א 506/88 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 87,
102). "כבוד האדם... זהו גם כבודו של אדם לאחר מותו, וזהו גם כבודם של יקיריו,
השומרים את זכרו בליבם" (ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א
"קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 523). "כבוד
האדם" הינו גם כבוד המת, לאמור - "רצונו המפורש או המשוער של הנפטר,
וכבוד החיים, היינו רצון משפחת הנפטר, אוהביו ואהוביו, המבקשים לכבד את זכר הנפטר;
כל אלה, כל עוד הדבר אינו נוגד את טובת הכלל או פוגע ברגשות או אינטרסים לגיטימיים
של הזולת" (ע"א 1482/92 הגר נ' הגר, פ"ד מז(2) 793); לפיכך,
"עלינו להגן על כבודו של המת ועל שמו הטוב" (בג"צ 6126/94 סנש
נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817).
5. לנוכח חשיבותה של הזכות להיקבר בכבוד, נושאת
המדינה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי, ב"דמי הקבורה". חוק הביטוח הלאומי
[נוסח משולב], התשנ"ה1995- מורה, בסעיף 266, כי המוסד לביטוח לאומי יישא
בתשלום דמי קבורה בישראל, וזאת בסכומים ובתנאים שיקבע שר העבודה והרווחה בהתייעצות
עם השר לעניני דתות ובאישור ועדת העבודה והרווחה. סעיף 268 לחוק מוסיף וקובע, כי
גוף המורשה לעסוק בקבורה (ובענייננו - המועצה הדתית), לא יגבה תשלום בנוסף לדמי
הקבורה המתקבלים מן המוסד לביטוח לאומי, זולת אם הותר התשלום לפי התנאים והמבחנים
שנקבעו לפי סעיף 266.
הכלל הוא, אם כן, כי המועצה הדתית אינה
רשאית לגבות תשלום ממשפחתו של אדם שנפטר, עבור קבורתו, ודמי הקבורה משולמים לה
על-ידי המוסד לביטוח לאומי.
6. אולם מהו הדין, מקום שאדם מעונין כי תישמר לו
חלקת קבר לצד בן זוגו שנלקח לבית עולמו? בבחינת סוגייה זו, עלינו לשוות לנגד עיננו
את דבריו של השופט מ' חשין, אשר הצביע על כך ש"קברו של אדם - הקבר והמצבה
שעליו - הם גם רשות היחיד וגם רשות הרבים" (ע"א 6024/97 שביט נ' חברה
קדישא גחש"א ראשון לציון, פ"ד נג(3) 600, 627). הפן הפרטי, האישי,
של אחוזת הקבר, הוא המצדיק הכרה באינטרס של אדם להיקבר לצד בן-זוגו שנפטר. יש
לשאוף לכבד את רצונו ואת רגשותיו של אדם, המבקש להיקבר לצד יקירו, ואת רצונם של
בני משפחה, הבאים לפקוד את קבריהם של בני-זוג, בכך שהקברים יהיו סמוכים זה לזה.
אלא שבית העלמין הוא, כאמור, גם רשות הרבים.
ככלל ניתן לומר, כי ככל שרצונם של הנפטר ושל משפחתו בא בגדר דל"ת האמות של
חלקת הקבר, וככל שההשפעה על יתר חלקי בית העלמין ועל הבאים בשעריו, פחותה - תתרחב
ההכרה בחירותו של הפרט לנהל את דרכו - בחייו ובמותו - על-פי השקפתו, רצונו
ורגשותיו. כך ככלל; ובענייננו - רצונו של אדם לנוח את מנוחת העולמים בסמוך לבן
משפחתו היקר לו, ראוי, כאמור, ליחס מתחשב ורגיש. אך בד-בבד, אין לכחד כי לרצונו זה
של אדם השלכות על רשות הרבים, וכי קיימים שיקולים ואינטרסים, העשויים להצדיק הצבת
גדרים למימוש רצון זה. כאלו הם, למשל, השיקולים בדבר תכנון בית העלמין, סדרי הקבורה,
מצוקת מקום, הוצאות הכרוכות בשמירת חלקת הקבר ואחזקתה, וכיוצא באלה.
7. באספקלריה זו יש להשקיף על תקנות הביטוח
הלאומי (דמי קבורה), תשל"ו-1976 (להלן: תקנות דמי הקבורה), שהותקנו מכוח סעיף
266 לחוק הביטוח הלאומי (ולצדו סעיף 268 לחוק), המסמיך כאמור את שר העבודה והרווחה
לקבוע תשלומים בנוסף לדמי הקבורה המשתלמים על-ידי המוסד לביטוח לאומי. על-פי האמור
בתקנה 3(א)(3) לתקנות דמי הקבורה, רשאית מועצה דתית לגבות - בנוסף לדמי הקבורה
המשתלמים על-ידי המוסד לביטוח לאומי - תשלום עבור "קבורה באחוזת קבר שנרכשה
בחיי הנפטר".
בתקנות אלא הוכרה, אפוא, האפשרות של אדם
לרכוש, תמורת תשלום, חלקה בה ייקבר בבוא יומו. משטר דומה - של הכרה בזכות לרכוש
חלקת קבר בחיים תמורת תשלום - נקבע בסעיף 14א לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח
משולב], התשל"א-1971 (להלן: חוק שירותי הדת), שנחקק בשנת 1995 ומורה, בין
השאר, כי "תושב ישראל המבקש לרכוש חלקת קבר בחייו, ישלם סכום קבוע על פי
כללים שיקבע השר לעניני דתות...", וכי בקביעת הכללים "יובאו בחשבון כל
עלויות החברה קדישא, לרבות העלויות לרכישה ולפיתוח הקרקע, במקרים שבהם נושאת החברה
קדישא בעלויות אלו, עלויות הטיפול בלוויה ובשירותים, הנלווים לכך, ועלויות אחזקת
בתי העלמין לאורך שנים". בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, כי:
"לאחרונה
היו פרסומים שונים אודות מחירים הנגבים עבור חלקות קבר הנרכשות בחיים. על פי המצב
החוקי כיום, הכנסות של חברות הקדישא ממכירת אחוזות קבר בחיים צריכות לכסות את כלל
עלויות החברה קדישא, לרבות רכישה, פיתוח ותחזוקה של בתי עלמין. המוסד לביטוח לאומי
מכסה את העלות של יום הקבורה... לגבי מי שרכש חלקות קבר בחיים, מכסה המוסד לביטוח
לאומי רק חלק מהוצאות אלו, ובמקרים מסויימים אינו מכסה אותם כלל.
מוצע
כי במסגרת קביעת תעריפים לחלקות קבר שיירכשו בחיים, תינתן מחשבה כוללת לעלויות של
החברות קדישא, לרבות התחייבויות שנוצרו בעבר, שכן במקביל להסדרת עלות המקומות, יש
להקפיד שיהיה בתשלום כדי לכסות את כל העלויות, על מנת שלא יווצר מצב שבו בשלב
מסוים לא תוכלנה החברות קדישא לעמוד בהתחייבויות שנטלו על עצמן" (הצעות חוק
2358, תשנ"ה, 275-276).
חוק שירותי הדת קובע, אפוא, כי התשלום עבור
חלקת הקבר, שנרכשה במהלך חייו של הנפטר, ייעשה ב"סכום קבוע על פי כללים שיקבע
השר...". ואכן, כללים גובשו והוגשו לאישור ועדת הפנים של הכנסת, אלא שבפועל
זו לא אישרה אותם. רק בשנת 2001 תוקן סעיף 14א, ונקבעו תעריפים מקסימליים לרכישת
חלקת קבר בחיים. אשר לשמירת חלקת קבר עבור בן משפחה של אדם שנפטר, מוסיף החוק
המתוקן וקובע שניים אלה: ראשית, נקבע כי מקום שנפטר אדם והותיר אחריו בני
משפחה, לא תקבור החברה קדישא נפטרים אחרים בשתי חלקות צמודות, במשך 90 ימים מיום
קבורת הנפטר; שנית, נקבעו סדרי הפניה של בני משפחה בבקשה לרכוש חלקת קבר
בצמוד לנפטר, וסדרי הדיון בבקשות כאלה. כן נקבעה הוראה בדבר "זכות
קדימה", מקום בו מספר בני המשפחה הפונים בבקשות לרכישת חלקות קבר בצמוד
לנפטר, עולה על מספר החלקות שניתן להקצות לצורך כך.
8. מן המקובץ עולה, כי כיום מוסדר הנושא של
רכישת חלקות קבר על-ידי בני משפחה של נפטר, בחקיקה ראשית מפורשת. העיקרון המנחה
הוא, כי אדם זכאי לפנות בבקשה לרכוש לעצמו חלקת קבר בחיים, וכי הדבר כרוך בתשלום
על-פי תעריף מסוים. במועד הרלוונטי לענייננו, דבר החקיקה המסמיך לא כלל הוראות
בדבר גובה הסכום שישולם עבור שמירת חלקת הקבר. עניין זה מעורר קושי. אלא שהמערערת
אינה טוענת טענות ביחס לגובה התשלום (למעט אזכור בעלמא של העובדה כי רק בשנת 2001
נקבע תעריף מקסימלי). בנסיבות אלה, לא נדרשנו לדיון בשאלת סבירותו ומדתיותו של
גובה התשלום שנדרשה המערערת לשלם.
טענה אחרת בפי המערערת: כי לאור החלטות מנהל
מקרקעי ישראל, ולאור חוזה החכירה שנחתם בין המנהל לבין העירייה, לא רשאית היתה
המועצה הדתית לגבות תשלום בתמורה לשמירת חלקת קבר לצד בן-זוג שנפטר. ניגש עתה
לדיון בטענה זו.
החלטה 285 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל וחוזה החכירה
9. בית העלמין מצוי בקרקע שבבעלות מנהל מקרקעי
ישראל. החלטה 285 של מועצת מקרקעי ישראל, מיום 29.5.84, קובעת, בין היתר, כי
בהתקיים תנאים מסוימים, אותם על הרשות המקומית למלא, יחכיר המנהל את הקרקע המשמשת
לבית קברות לרשות המקומית ללא תשלום דמי חכירה (למעט דמי חכירה סמליים). אחד
התנאים הוא, כי:
"אם בן זוגו של נפטר יבקש להקבר ליד הנפטר יישמר עבורו - ללא כל
תשלום - מקום הקבורה המבוקש".
המערערת תולה יהבה בהחלטה זו. אלא מאי?
מתברר, כי במועד בו ביקשה המערערת לרכוש חלקת קבר, ונדרשה לשלם עבור זאת, לא חלה
החלטה 285 על בית העלמין בו קא עסקינן. במה דברים אמורים? שטח בית העלמין הוקצה
על-ידי מנהל מקרקעי ישראל בשנת 1966, לשם הקמת בית עלמין. הדבר נעשה מכוח החלטה 2
של מועצת מקרקעי ישראל, שנתקבלה בתאריך 7.9.1965, הפוטרת מחובת מכרז פומבי קרקע
הנמסרת למטרות ציבוריות - לרבות הקמת בית עלמין. באותה עת לא היתה קיימת רשות מקומית
באזור, והשטח נמסר למשרד הבינוי והשיכון, שהיה ממונה על הקמתה של כרמיאל. יצוין,
כי בתנאי הרשיון שניתן למועצה הדתית לעסוק בקבורת נפטרים, בשנת 1974, אוזכר הנושא
של גביית תשלום עבור רכישת אחוזת קבר בחיים, ונקבע מנגנון לערעור על תשלומים אלה.
החלטה 285, בה נכללה, כאמור, ההוראה בדבר
אי-גביית תשלום עבור שמירת חלקת קבר בסמוך לבן-הזוג שנפטר, נתקבלה בשנת 1984.
באותה החלטה נאמר גם, כי הוראה זו תעוגן בהסכמים שיחתמו בין הרשות המקומית לבין
המנהל ובינה לבין חברות הקבורה שיורשו לקבור בקרקע. אלא שרק בשנת 1996, קרי - לאחר
רכישת חלקת הקבר על-ידי המערערת בשנת 1995, נחתם הסכם חכירה בין המנהל לבין
העירייה, ובו נכללה ההוראה הנזכרת מהחלטה 285 (בנוסח שונה במקצת). יוצא, כי האמור
בהחלטה 285 לא עוגן בהסכם חכירה בין העירייה לבין המנהל, אלא בשנת 1996 - ואין לו,
בשל כך, תחולה על ענייננו. מכאן גם, שאף לוּ ראינו בהסכם החכירה משום חוזה לטובת
צד ג', וזאת איננו אומרים, ואף לוּ פרשנו את ההסכם כשולל תשלום הן עבור הקרקע והן
עבור ההוצאות הנלוות - ושאלות אלו יוותרו בצריך-עיון - עדיין אין בו, בהסכם זה,
כדי להקים עילה למערערת, משנעשה לאחר שנתגבשה עילת תביעתה. לעומת זאת, וכפי שפורט
לעיל, הוראות סטטוטוריות הקנו למועצה הדתית, בעת שביקשה המערערת לרכוש לעצמה חלקת
קבר בחיים, סמכות להתנות זאת בתשלום.
התוצאה
10. התוצאה היא שדין הערעור להידחות. בנסיבות
העניין לא ראינו לעשות צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופטת מ' נאור:
1. אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט
ריבלין. בכל הנוגע להחלטה 285 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל מסכימה אני למסקנתו של
חברי, כי להחלטה זו אין תחולה על ענייננו. אני מבקשת להוסיף מלים מספר לעניין סעיף
14א לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א–1971, על גלגוליו השונים.
2. המערערת
ביקשה סעד הצהרתי לפיו יוצהר כי היא זכאית שתישמר לה חלקת קבורה ליד מקום קבורת
בעלה המנוח וזאת ללא כל תשלום או תמורה אחרת. שותפה אני כאמור למסקנה כי
לסעד הצהרתי זה לא היתה המערערת זכאית. רכישת חלקת קבר בחיים היא שירות הניתן
תמורת מחיר. זוהי השקפת המחוקק הבאה לידי ביטוי הן בסעיף 14א לחוק שירותי הדת
היהודיים (תיקון מס' 8), התשנ"ה–1995 (להלן – חוק תשנ"ה) והן בסעיף 14א
לחוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 10), התשס"א–2001 (להלן – חוק
תשס"א) שהחליף את סעיף 14א מחוק תשנ"ה. סעיף 14א לחוק תשנ"ה קבע,
כי "תושב ישראל המבקש לרכוש חלקת קבר בחייו ישלם סכום קבוע על פי
כללים שיקבע השר לענייני דתות באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת".
בסעיף 14א לחוק תשס"א נקבע "תושב יהודי המבקש לרכוש חלקת קבר בחייו,
בישוב שבו נמצא בית העלמין הקרוב למקום מגוריו... ישלם סכום שלא יעלה על התעריף
המפורט בתוספת". התוספת קבעה לראשונה תעריפים. המדובר, איפוא בשירות הניתן
תמורת תשלום מחיר (ראו והשוו: ע"א 7262/00 פוריה כפר עבודה נ' יפת לוי,
פ"ד נו(3) 899 בעמודים 908-909).
3. כיוון שמדובר בשירות הניתן תמורת מחיר –
לא היה מקום להענקת הסעד שביקשה המערערת. אולם, כדי שדברי לא יובנו שלא כהלכה
מבקשת אני להבהיר כי אין אני סוגרת דלת בפני האפשרות לתבוע, במקרים ראויים, הפחתת
מחיר שנקבע בין חוק תשנ"ה ולפני שנקבעו התעריפים בתוספת לחוק תשס"א.
כיוון שדברים אלה הם בבחינת למעלה מן הצורך לענייננו, וכיוון שאין בדעתי לקבוע
מסמרות בעניין זה, אציג בקצרה את גדר הספקות.
4. חוק תשנ"ה התפרסם בספר חוקים מיום
24.3.1995. החוק קבע, בסעיף 2 "חובת התקנת תקנות". על פי האמור בסעיף זה
"תקנות ראשונות לעניין חוק זה יגיש השר לעניני דתות לועדת הפנים ואיכות
הסביבה של הכנסת, תוך שישה חודשים מיום פרסום חוק זה". כפי שציין חברי, שר
הדתות גיבש תעריפים שהוגשו לאישור וועדת הפנים של הכנסת וזו לא אישרה אותם (ראו
בהרחבה לעניין זה בדו"ח מבקר המדינה מס' 49 לשנת 1998 עמודים 172-174).
יצויין כי בענייננו רכישת חלקת הקבר נעשתה ביום 8.5.1995, לאחר חקיקת חוק
תשנ"ה ולפני המועד בו אמור היה השר לענייני דתות להעביר תקנות לועדת הפנים
ואיכות הסביבה של הכנסת.
5. מה דינה של תקופת הביניים בין חקיקת חוק
תשנ"ה לבין קביעת התעריפים בתוספת לחוק תשס"א? תיתכן דעה ולפיה בתקופת
הביניים לא הייתה הגבלה על המחיר שניתן לגבות עבור השירות. ב"כ המערערת ציין
בסעיף 19 להודעת הערעור כי "כל עוד אין כללים בתקנות – אין גם נפקות מעשית
לחוק". תיתכן גם גישה אחרת, לפיה גם בהעדר תקנות, מרגע פרסומו של חוק
תשנ"ה אסור היה לגבות עבור חלקת קבר הנשמרת בחיים סכומים שאינם משקפים את
רוחו של החוק, דהיינו – סכומים שאין זיקה בינם לבין העלות הכלכלית של שמירת חלקת
הקבר.
6. סעיפים קטנים (ב) ו-(ג) של סעיף 14א לחוק
תשנ"ה קובעים:
"(ב) בקביעת הכללים כאמור בסעיף קטן (א) [שצוטט לעיל – מ.נ.]
יובאו בחשבון כל עלויות החברה קדישא, לרבות העלויות לרכישה ולפיתוח הקרקע, במקרים
שבהם נושאת החברה קדישא בעלויות אלו, עלויות הטיפול בלוויה ובשירותים הנלווים לכך,
ועלויות אחזקת בתי העלמין לאורך שנים.
(ג) בחברות קדישא שהוקמו לפני כניסתם לתוקף של הכללים לפי סעיף קטן
(א), יובאו בחשבון גם עלויות והתחייבויות שנוצרו לפני כניסתם לתוקף של
הכללים".
לפי הגישה השניה, אף שעד תשס"א לא
נקבעו תעריפים עבור רכישת חלקת קבר בחיים, המחיר שמותר היה לגבותו לא יכול היה
להיות שרירותי. המחיר צריך היה לשקף תחשיב כלכלי המבוסס על הקריטריונים
הקבועים בסעיפים שצוטטו לעיל. לגישה שניה זו, אף שבין חוק תשנ"ה לחוק
תשס"א לא היה תעריף הקבוע בדין ניתן היה ליישם את החוק גם בלא תקנות. השאלה
של חוק שטרם הותקנו תקנות לביצועו, התעוררה מספר פעמים בפסיקתו של בית משפט זה
(למשל: בג"צ 28/94 בצלאל צרפתי נ' שר הבריאות פ"ד מט (3) 804;
ר"ע 618/85 פרופ' ג'ון הול נ' פרופ' ישראל שצמן פ"ד לט(4) 445;
בג"צ 6195/98 ישראל גולדשטיין נ' אלוף פיקוד המרכז – משה (בוגי) יעלון
פ"ד נג(5) 317). התשובה לשאלה אם באין תקנות לביצוע, ניתן חוק פלוני - או אין
הוא ניתן - לביצוע טמונה, בראש ובראשונה בניסוחו של החוק, אם תולה הוא עצמו אם לאו
בהתקנתן של תקנות ביצוע (בג"ץ 6195/98 הנזכר, עמ' 331). דפי הפסיקה מעלים
מקרים בהם נגבו עבור שמירת חלקת קבר סכומים שאינם משקפים עלויות בפועל, גם לאחר
חוק תשנ"ה: בת"א 16252/98 ד"ר שימונוב ואח' נ' חברה קדישא אחידה
לעדת הספרדים ובני עדות המזרח ירושלים של בית משפט השלום בירושלים קבעה החברה
קדישא סכום של 12,000 דולר לכל חלקת קבר באיזור קבורה "מבוקש" (הסכום
היה שווה לכ-35,000 ₪ ליום 2.7.1995 לכל חלקה). בית משפט השלום קבע כי המחירים
בחלקה זו עלו וירדו לאורך השנים והתעריפים נקבעו לפי היצע וביקוש באופן שרירותי
ומשתנה. ואולם בהעדר תעריפים שאושרו כדין לפי סעיף 14א כניסוחו בחוק תשנ"ה -
אין מקום לשנות את התמורה שנקבעה. בפסק דין זה באה לידי ביטוי הגישה הראשונה
שתוארה. בערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 2442/01 בפני השופטים מ' ארד, ד' חשין
וצ' זילברטל) הופחת המחיר בהסכמה וחלק מהתשלום הוחזר. בענייננו ההכרעה בין הגישות
השונות איננה מתבקשת נוכח "חזית המריבה". בית המשפט התבקש, כאמור,
להצהיר כי המערערת זכאית היתה שתישמר עבורה חלקת הקבר בלא כל תשלום. לסעד הצהרתי
זה לא היתה המערערת זכאית. ואולם – שאלת גובה הסכומים שמותר היה לגבות בתקופת
הביניים שבין שני החוקים נשארת, לדידי, פתוחה.
ש
ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
הנני מסכים לפסקי הדין של חברי, השופטים
א' ריבלין ומ' נאור.
ה נ ש י א
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א'
ריבלין.
ניתן היום, י"ג בטבת תשס"ג
(18.12.2002).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________
העתק מתאים למקור 00094860_P08.doc/אמ
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il