נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ובמירון נ. תומר שמע

פסק-דין בתיק ע"א 9483/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9483/09 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערערים: 1. נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ובמירון 2. הרב שלמה שלוש 3. כרסנטי גבאי בית הכנסת "אבוהב" נ ג ד המשיב: תומר שמעון כמוס ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 12.10.09 בה"פ 131/09 שניתן על-ידי כבוד השופט א' אברהם תאריך הישיבה: י"ט בשבט התשע"א (24.1.11) בשם המערערים: עו"ד אברהם נוה בשם המשיב: עו"ד עמנואל סולומונוב פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם), שדחה את תביעת המערערים למתן פסק-דין הצהרתי. המשיב רכש 7/8 מן הזכויות בשטח מקרקעין, הידוע כחלקה 83 בגוש 13056 שבצפת העתיקה (להלן: חלקה 83 או החלקה). בחלקה הסמוכה לחלקה זו ("חלקה 82") בנוי בית כנסת, הפועל בניהולם של המערערים, אשר מקצת ממבניו פולשים אל תוך חלקה 83. בהליך קודם, פנה המשיב לבית המשפט בתביעה להצהיר על בעלותו בחלקה, ובכלל זה בחלקי בית הכנסת הפולשים לתוכה. המערערים, מצידם, טענו כי החלקה הוקדשה לבית הכנסת על-ידי סבו של הבעלים הקודמים של החלקה, בעת שהוא היה בעליהם. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתו של המשיב, ואולם ערעור שהגישו המערערים לבית המשפט העליון התקבל במובן זה שהתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך מתן הכרעה במספר סוגיות, ובכללן קיומו של הקדש (ראו: ע"א 6406/03 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון נ' כמוס (לא פורסם, 16.6.2005)). בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתו של המשיב בשנית, ושוב הוגש ערעור לבית המשפט העליון. 2. בעקבות הערעור השני ניתן פסק-דין סופי של בית המשפט העליון (ע"א 6613/06 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון נ' כמוס (לא פורסם, 16.6.2008)). בפסק-דין זה נקבע כי קיים בחלקה הקדש בפועל, שעל קיומו ניתן ללמוד בין היתר מכך שהמבנים "הפולשים" נמצאים בחלקה 83 מזה עשרות שנים, שבמהלכן שימשו באופן בלעדי ורצוף את בית הכנסת; ומכך שיוצר ההקדש ויורשיו אחריו מעולם לא התנגדו לשימוש שעשה בית הכנסת במבנים. בית המשפט העליון קבע עוד כי בתחרות בין בעלותו של המשיב בחלקה לבין ההקדש, יש להתחשב בכך שהמשיב ידע מראש כי קיימים על החלקה מבנים המשמשים את בית הכנסת, וכי המוכר אינו מוכן להצהיר כי הקמת המבנים והשימוש בהם מהווה הסגת גבול. לנוכח כל אלה, קבע בית המשפט העליון כי יש "להכריז על בית הכנסת 'אבוהב' כהקדש". 3. לאחר מתן פסק-דינו של בית המשפט העליון, פנו המערערים לבית המשפט המחוזי בתובענה שיצהיר, על סמך אותו פסק-דין, כי חלקה 83 הוקדשה כולה לבית הכנסת. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, תוך שקבע כי "לאחר עיון בכתבי הטענות בגלגולו הראשון של ההליך, ושאר חומר שהובא בפניי אותה עת, ולאחר שעיינתי בפסקי הדין של בית המשפט העליון, הגעתי לכלל דיעה, כי לעמדת [המערערים] אין יסוד". בית המשפט המחוזי הוסיף כי בפסקי-הדין של בית המשפט העליון בפרשה זו אכן נעשה שימוש במונח "החלקה" ביחס לטענת קיומו של הקדש, ואולם מבחינה מהותית ברי כי כל שטענו המבקשים הוא שאין לסלקם מאותם חלקים של בית הכנסת שניבנו על חלקה 83. גם מבחינה אופרטיבית, כך העיר בית המשפט המחוזי, מורה פסק-דינו של בית המשפט העליון כי בית הכנסת – ולא החלקה – מוכרז כהקדש. מכך ניתן ללמוד כי חלקים אחרים של חלקה 83, שלא נעשה בהם כל שימוש על-ידי בית הכנסת, לא הוקדשו לצרכיו. 4. המערערים אינם משלימים עם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענים כי החלקה כולה, ולא רק המבנים המחוברים לבית הכנסת, הוקדשה לצרכי בית הכנסת. המערערים טוענים בהקשר זה כי מקצת מהמבנים נבנו לאחר מותו של יוצר ההקדש וכן כי יתר שטחי החלקה משמשים שטחי שירות וגישה למבני בית הכנסת. המערערים טוענים כי הוראתו האופרטיבית של בית המשפט העליון, שלפיה "בית הכנסת" מוכרז כהקדש, נכתבה "בהיסח הדעת" שכן בית הכנסת נמצא על חלקה 82 שאינה קשורה למחלוקת. 5. המשיב מצידו טוען כי המחלוקת שהוכרעה בפסקי-הדין של בית המשפט העליון נתחמה בכתב התביעה המקורי שהגיש, ובכתב תביעה זה נטען כי המערערים פלשו לחלקה 83 בכך שבנו שירותים ועזרת נשים, וסגרו את הכניסה למבנה נוסף שנמצא בחלקה. כן צורפה לכתב התביעה מפה המפרטת מהם השטחים שאליהם, לפי הטענה, פלשו המערערים. אלה, לפי המפה, הם: עזרת נשים, מבנה שירותים ו"חדר על הגג". טענותיהם של המבקשים, שנטענו כטענות הגנה, מתייחסות לזכותם להמשיך ולהשתמש במבנים אלה. ככל שחפצים המערערים לקבל זכויות בחלקים נוספים של חלקה 83, כך טוען המשיב, עליהם להגיש תביעה מתאימה ולתמכה בראיות. יצוין, כי בתשובה לטענות אלה של המשיב, טענו המערערים כי בכתב התביעה ביקש המשיב להצהיר על בעלותו בחלקה כולה, ומכאן שהמחלוקת בין הצדדים נגעה גם לקיומו של הקדש בחלקה כולה. כן טוענים המערערים כי בפועל נדונה שאלת ההקדש ביחס לחלקה כולה. 6. דין הערעור להידחות. פסק-דינו הראשון של בית המשפט העליון כלל לא הכריע בשאלת קיומו של הקדש, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי, בין היתר, לצורך הכרעה בשאלה זו בדיוק. לפיכך אין מקום לניסיונם של המערערים להסתמך על פסק-דין זה. גם מפסק-דינו השני של בית המשפט העליון לא ניתן ללמוד על קביעה פוזיטיבית שלפיה החלקה כולה הוקדשה לבית הכנסת. כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, המחלוקת שנדונה נגעה לשאלת זכותם של המערערים להמשיך ולהחזיק במבנים שהם חלק מבית הכנסת, ואשר נבנו על חלקה 83. ביחס למבנים אלה, נקבע כי לא קמה למשיב זכות לסילוק ידם של המערערים. מסקנה זו מוצאת את ביטויה הן בהנמקתו של בית המשפט העליון, שמתבססת על השימוש שעשו מתפללי בית הכנסת משך עשרות שנים במבנים אלה, הן בהוראתו האופרטיבית. גם מכתב התביעה שהגיש המשיב בתחילת ההליך ניתן ללמוד כי טענותיו כלפי המערערים, בנוגע לפלישה לחלקה 83, נגעו אך לאותם מבנים שהיו חלק מבית הכנסת. בית המשפט העליון ציין במפורש כי מבנים אלה "מגודרים באופן שהכניסה אליהם אפשרית רק דרך בית הכנסת" (פס' 1 לע"א 6406/03 הנ"ל). מובן, כי המחלוקת שנדונה בפרשה זו, על כל גלגוליה, נוגעת למבנים אלה בלבד. יודגש, כי אין בכך שהמשיב עתר בתחילה לפסק-דין הצהרתי גם בדבר בעלותו בחלקה כולה כדי לשנות ממסקנה זו, שכן שאלת קיומו של הקדש – להבדיל משאלת הבעלות – התעוררה ביחס למבנים האמורים בלבד. אשר-על-כן, הערעור נדחה. המערערים ישאו בשכר-טרחת עו"ד המשיב בסכום של 30,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, כ"א בטבת התשע"ב (16.1.2012). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09094830_P02.doc גח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il