פסק-דין בתיק על"ע 9473/01
בבית המשפט העליון
על"ע
9473/01
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט א' גרוניס
כב' השופטת א' חיות
המערער:
עו"ד ראובן טאקו
נ ג ד
המשיב:
הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים
ערעור על פסק הדין וגזר הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי
הדין מיום 22.10.2001 בתיק בדא 34/01 שניתן על ידי עו"ד יוסי שפירא,
עו"ד אסתר עצמון, עו"ד צדקיהו הרמולין
תאריך הישיבה:
ה' באדר ב התשס"ג
(09.03.03)
בשם המערער:
עו"ד ליאורית דניאל
בשם המשיב:
עו"ד רוני דובר
פסק-דין
השופטת א' חיות:
1. בפנינו
ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי של לשכת עורכי-הדין (עורך-דין יוסי שפירא,
אב"ד, עורכת-דין אסתר עצמון, חב"ד, עורך-דין צדקיהו הרמולין, חב"ד),
בתיק בד"א 34/01, אשר ניתן ביום 22.10.2001.
פסק דינו של בית הדין הארצי ניתן בערעורו
של המערער שבפנינו על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי בירושלים, מיום
2.10.2000, בתיק בד"מ 15/98 ובתיק בד"מ 2/99, שהדיון בהם אוחד.
בית הדין המשמעתי המחוזי בירושלים הרשיע
את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בשני התיקים וגזר עליו השעיה בפועל למשך שמונה
חודשים, במצטבר לעונש השעיה לשנתיים ועשרה חודשים בגין תנאי שהופעל על פי גזר דין
קודם מיום 24.6.1996, בתיק בד"מ 4/96. כמו כן, חויב המערער בתשלום 5,000 ₪
הוצאות ללשכה.
בפסק הדין, נשוא הערעור שבפנינו, קיבל
בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין את הערעור בחלקו בקובעו, שחודשיים מתוך תקופת
ההשעיה יחולו במצטבר ואילו שישה חודשים יהיו חופפים להשעיה על תנאי שהופעלה, ובסך
הכול שלוש שנות השעיה בפועל. כמו כן, ביטל בית הדין הארצי את החיוב בהוצאות שהושת
על המערער.
הערעור שבפנינו מכוון כלפי ממצאיו של בית
הדין הארצי בפסק דינו הנ"ל. בכל הנוגע לשתים מן העבירות שבהן הורשע
בבד"מ 15/98, מכוון הערעור הן לעניין עצם ההרשעה והן לעניין העונש ואילו
הערעור, ככל שהוא נוגע לתיק בד"מ 2/99, מכוון כנגד גזר הדין בלבד.
2. הקובלנה בבד"מ 15/98 כללה שלושה
אישומים.
האישום הראשון התייחס לאי התייצבותו של
המערער במועד לדיון, אשר התקיים ביום 7.7.1997, בבית משפט השלום בתל אביב בפני כב'
השופטת ח' כוחן, ובו ניתן גזר דין בעניין לקוחו של המערער, מר זעייר מנצור. גזר
הדין ניתן נגד מר מנצור לאחר שבית המשפט, בדיון קודם, לא קיבל הסדר טיעון שסוכם
בין המערער ובין התביעה.
התלונה על אי התייצבות המערער לאותו
דיון, נשלחה אל לשכת עורכי הדין על ידי כב' השופטת כוחן.
האישום השני, בתיק בד"מ 15/98,
התייחס לאי העברת דירה, שרכש לקוחו של המערער, מר חברוני, ברח' סן מרטין 17
בירושלים, על שמו בלשכת רישום המקרקעין. חוזה הרכישה נחתם במאי 1989, והמערער חזר
והתחייב בפני מר חברוני, כי יבצע את הרישום, אך לא עשה כן.
בגין שני האישומים שפורטו, הורשע המערער
בעבירות לפי סעיפים 53 ו-54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961 (להלן:
"חוק לשכת עורכי הדין") ולפי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה
מקצועית), התשמ"ו – 1986 (להלן: "כללי האתיקה").
האישום השלישי שבו הורשע המערער בתיק
בד"מ 15/98 מתייחס לאי שמירה על כבוד המקצוע, עבירה לפי סעיף 53 לחוק לשכת
עורכי הדין, בשל אי העברת בעלות ברכב, שרכש המערער מן המתלוננים ואי תשלום דוחות
חניה רבים שהצטברו והגיעו לסכומים של אלפי שקלים, בעת שהמערער עשה שימוש ברכב.
עד כאן האישומים בהם הורשע המערער בתיק
בד"מ 15/98.
בתיק הנוסף, בד"מ 2/99, הורשע
המערער בעבירות על פי סעיפים 53 ו-63 לחוק לשכת עורכי הדין ועל פי סעיפים 26 ו-32
לכללי האתיקה, בשל אי תשלום הוצאות ללשכה, שנפסקו נגדו בשני הליכים קודמים, בסך
700 ₪ ובסך 2,000 ₪.
בגין הרשעתו בכל האישומים הללו, נגזרו על
המערער בבית הדין המחוזי העונשים המפורטים בפתח פסק הדין, ובית הדין הארצי הקל
בעונשים אלה, בקבלו את ערעור המערער באופן חלקי.
3. בפנינו מלין המערער על קביעותיו של בית
הדין הארצי לפיהן נפגע הלקוח מאי התייצבותו לדיון בפני כב' השופטת כוחן, כמפורט
באישום הראשון בבד"מ 15/98. לטענת המערער, הדיון שאליו איחר להתייצב נקבע
לשימוע גזר הדין בלבד ואילו את כל הטעון הסבר, בקשר עם דחיית הסדר הטיעון על ידי
בית המשפט, הסביר המערער ללקוחו עוד קודם לכן. לפיכך, כך לטענת המערער, היה באי
התייצבותו משום פגיעה בכבוד בית המשפט, אך אין למצוא בה הזנחת הלקוח או פגיעה בו.
עמדתו של המערער בעניין זה אינה מקובלת
עלי.
נאשם השוכר שירותיו של פרקליט לצורך
ייצוגו בפני בית המשפט בהליך פלילי, יכול לצפות לכך שעורך דינו יתייצב לדיונים
הקבועים בעניינו, ובכללם הדיון הקבוע לשימוע גזר הדין, גם אם הפרקליט סבור כי
במעמד השימוע לא תידרש ממנו פעולה ממשית, כגון טיעון בפני בית המשפט. נראה כי המערער
עצמו סבר שנוכחותו דרושה וחיונית במעמד שימוע גזר הדין ועל כן, טרח ופנה לבית
המשפט ועתר לדחייתו של דיון קודם, אשר נקבע לשימוע גזר-הדין ביום 1.7.97, בשל
שירות מילואים.
מבחינת הנאשם, שימוע גזר הדין הוא, במידה
רבה, שיאו של ההליך הפלילי המתנהל נגדו, ועל כן, אי התייצבות פרקליטו למעמד שימוע
גזר הדין, ללא הסבר סביר, יש בה כדי לגרום ללקוח הרגשה כי הוזנח על ידי פרקליטו
דווקא בשלב משמעותי זה של ההליך. בהקשר זה ראוי להדגיש כי החובה הקבועה בסעיף 54
לחוק לשכת עורכי-הדין, לפיה על עורך הדין לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות,
איננה נורמה תוצאתית, ועל כן, אין היא נבחנת, בהכרח, על פי מידת הנזק, אשר נגרם או
עלול היה להיגרם ללקוח כתוצאה מהפרת החובה. עניין לנו בנורמה אתית-משמעתית,
שמטרתה – קביעת כללי התנהגות ראויים, העונים על קריטריונים של נאמנות ומסירות,
ביחסים שבין הפרקליט ללקוחו.
בית הדין המחוזי, ובעקבותיו בית הדין
הארצי, שהינם טריבונלים מקצועיים, סברו כי התנהגות המערער במקרה זה בכך שלא התייצב
במועד לשימוע גזר הדין בעניינו של מר זעייר, היה בה משום הזנחת הלקוח ופגיעה בו,
ואנו סבורים כי בכך קבעו בתי הדין נורמה ראויה, שאין מקום כי נתערב בה.
בעניין תפקידם של בתי הדין המשמעתיים של
לשכת עורכי הדין וגדר התערבותנו בהחלטותיהם, כבר נפסק בעל"ע 9/89 עו"ד רמי יובל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע,
פ"ד מ"ד (1) 705, כי:
"בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת על
ידי עורכי דין... אחת ממטרות קיומם היא לשמור על הליכות ראויות ומנומסות של עורכי
דין, וקביעת נורמות התנהגות הנדרשות מעורכי דין. נראה לי, שככלל, ראוי הוא שבתי
הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי דין ויבהירו בפסיקתם
את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות,
בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרה או לקולא, יאמר את
דברו" (ראו שם, בעמ' 709).
המקרה שלפנינו, כמו המקרה אשר נדון
בעל"ע 9/89, אינו נמנה עם המקרים המצדיקים התערבותו של בית משפט זה.
4. טיעונו של המערער בעניין דחיית הערעור בכל
הנוגע לאישום השלישי בבד"מ 15/98, אינו מפורט, ומשלא העלה המערער נימוקים
כלשהם לעניין זה, די בכך על מנת לדחות את ערעורו בנדון.
5. יתרת הערעור מתייחסת לחומרת העונש.
גם בעניין זה לא ראינו מקום להתערב בפסק
דינו של בית הדין הארצי. אכן, נסיבותיו האישיות של המערער, כפי שפורטו בפני בתי
הדין, אשר דנו בעניינו, וכפי שאף פירטם בפנינו בדברים שנשא במסגרת הדיון בערעור,
מצערים הם ונוגעים ללב. אולם, נסיבות אלה נלקחו בחשבון בעבר בהליכים בהם הורשע
המערער בעבירות דומות ובתי הדין נהגו עמו במידת החסד והרחמים בשל מצבו ובשל
הטראומות האישיות, שהיו מנת חלקו.
אכן, בעבר לא מוצה הדין עם המערער בגין
הרשעות בעבירות, שעיקרן הזנחת ענייני לקוחותיו, ובית הדין, באותם המקרים, העדיף
להחמיר בענישה על תנאי והקל עם המערער בכל הנוגע לעונש שהיה עליו לשאת בפועל,
בהדגישו כי הוא עושה כן בהתחשב בנסיבותיו האישיות הקשות, תוך תקווה כי המערער יעלה
על דרך המלך ולא יהיה צורך להפעיל נגדו את הענישה על תנאי.
מאותם נימוקים, אף האריך בית הדין
המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים במקרה אחד (בד"מ 4/96) את הפעלת
העונש המותנה, שהוטל על המערער בחמישה תיקים מאוחדים קודמים (בד"מ 6/95,
9/95, 10/95, 14/95, ו- 26/95).
דא עקא, המערער לא השכיל לעלות על דרך
המלך ובהתנהגותו, שעליה הורשע בקובלנות נשוא הערעור, יש, לצערי, כדי להצביע על
המשך הזנחת הלקוחות מצדו.
לפיכך, הייתי דוחה את הערעור.
יחד עם זאת, אני סבורה כי יש מקום לעכב
את ביצוע העונש עד יום 15.7.03, על מנת לאפשר למערער לערוך את הסידורים הנדרשים
לקראת ריצוי תקופת ההשעיה הבלתי-מבוטלת שנגזרה עליו וכדי למנוע פגיעה בלקוחותיו.
אשר על כן, הוחלט לדחות את הערעור.
ניתן היום, ה' באדר ב' התשס"ג
(9.3.03)
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01094730_ 02.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il