ראגב שלאבנה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9468/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9468/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר המערער: ראגב שלאבנה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 15.10.2007 בת"פ 1101/06 שניתן ע"י כב' השופטת נ' מוניץ בשם המערער: עו"ד לידאוי ויסאם בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן בשם שרות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' מוניץ) הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בביצוע עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)), ופציעה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק). בית המשפט גזר על המערער 14 חודשי מאסר בפועל, בניכוי 12 ימי מעצר, ו-18 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, כאשר התנאי הוא שהמערער לא יבצע כל עבירת אלימות, למעט עבירה של תקיפה סתם, כאמור בסעיף 379 לחוק. הערעור מופנה כנגד גזר הדין בלבד. ההליכים בבית המשפט המחוזי 2. בכתב אישום שהוגש נגד המערער, נטען כי בחודש יולי 2006 התפתח ויכוח בין המערער לבין שני אחיו. במהלך הויכוח בערה חמתו של המערער, הוא נטל מוט ברזל ותקף באמצעותו את אחיו. לאחד מהם נגרם שבר בקדמת הגולגולת, שטפי דם בראשו ונזקים נוספים, והוא אושפז. לאח השני נגרם שבר בידו וגם הוא נזקק לטיפול רפואי. המערער הואשם בקשר עם האמור בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה (עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק), חבלה חמורה בכוונה בנסיבות מחמירות, ופציעה בנסיבות מחמירות. הצדדים קיימו הליכי גישור במהלכם הגיעו להסדר טיעון, לפיו תוקן כתב האישום במובן זה שנמחק האישום המייחס למערער עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, המערער חזר בו מכפירתו והודה בכתב האישום המתוקן, והורשע על יסוד הודאתו. 3. הסדר הטיעון לא התייחס לשאלת העונש. לפיכך נפנה בית המשפט המחוזי לגזור את דינו של המערער בהסתמך על תסקיר מבחן שנערך למערער, לבקשתו, ועל טענות הצדדים לעונש, כמפורט בהרחבה בגזר הדין. בתסקיר המבחן שעמד בפני בית המשפט הנכבד קמא פורט רקעו המשפחתי של המערער (אשר מטעמים מובנים אינני רואה לתארו כאן) והוסבר שנראה שעל בסיס זה הוא פעל מתוך דחפים, יצרים וחסכים רגשיים עמוקים. עוד צוין כי המערער נטל אחריות חלקית בלבד על האירוע, תוך שהוא נוטה להשליך את האחריות להתפתחות הדברים, נשוא כתב האישום – על אחיו. המערער נמנע מלבטא נזקקות טיפולית, ועל כן שירות המבחן בחר שלא לתת המלצה טיפולית. עם זאת הומלץ שלא לשלוח את המערער למאסר בפועל, כי אם להסתפק בצו שירות לתועלת הציבור, בנוסף לעונש מותנה ולהתחייבות כספית, כל זאת לאור מערכת היחסים עם אחיו, שהשתפרה ונשתקמה, העובדה שאחיו אינם חשים עוד מאויימים ממנו, ובשל היותו אב למשפחה צעירה. ב"כ המשיבה הדגיש את חומרת מעשיו האלימים של המערער, שבוצעו תוך שימוש בנשק קר, ואת התוצאות הקשות של מעשים אלה. כן צוין עברו הפלילי המכביד של המערער – הכולל שש הרשעות (ישנות יחסית – האחרונה שבהן בשנת 2003) בעבירות שונות, בהן: חטיפה, תקיפה בתנאים מחמירים, שלוש עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, ותקיפה סתם, שבגין חלקן נשלח כבר המערער פעם אחת למאסר בפועל והוטלו עליו בעבר מספר מאסרים על תנאי. ב"כ המשיבה טען לפיכך כי יש להטיל על המערער – שמצטייר כמי שאינו ירא את מערכת אכיפת החוק – עונש מאסר בפועל, דבר שיהווה מסר למבצעי עבירות אלימות מסוג זה. ב"כ המערער הדגיש מאידך גיסא בפני בית המשפט המחוזי כי מאז הרשעתו האחרונה של המערער לפני שנים אחדות, הוא נישא ומנהל מאז אורח חיים נורמטיבי. כן נטען כי אירוע התקיפה, נשוא כתב האישום, התרחש כתוצאה מכך שאחיו של המערער הם שהגיעו לביתו ותקפוהו, ומעשיו בוצעו אך בתגובה להתנהלותם זו (אף שלא נטען כי מעשי המערער מהווים הגנה עצמית כדין, במיוחד שלו היה נאמר כך, היה הדבר חורג מהעובדות המוסכמות במסגרת הסדר הטיעון). ב"כ המערער הוסיף כי בין הצדדים נערכה בינתיים "סולחה", יחסי האחים כיום הם טובים, וכי כעולה להבנתו מן התסקיר – אין סיכוי שהמערער ישוב על מעשיו. 4. בגזר דינו קבע בית המשפט המחוזי כי בעבירות אלימות דוגמת אלו שבהן הורשע המערער, יש ליתן לאלמנט ההרתעה משקל בכורה, ולהעדיפו על פני שיקוליו האישיים של המערער. בית המשפט ביקר את התנהגותו של המערער, שהביאה לפגיעה פיזית קשה באחיו, וקבע כי המערער נוקט בעת דחק בדרך אלימה. מאידך גיסא, ציין בית המשפט כי הוא שוקל לזכות המערער מגוון שיקולים, שביניהם: הודאתו במסגרת הסדר הטיעון, הבעת החרטה מצידו, הסכם ה"סולחה" הנטען, שינוי אורחותיו של המערער מאז שביצע את העבירות נשוא האישום, ובפרט מאז שנישא והפך לאב, מעצר הבית בו שהה, טענת המערער לפיה אף הוא הוכה בידי אחיו ונזקק לטיפול רפואי, והמלצת שירות המבחן שלא למצות עימו את הדין (הגם שלא ניתנה המלצה להליך שיקומי). בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, ולאחר שערך איזון בין השיקולים השונים, מצא כי יש בכ"ז להשית על המערער עונש מאסר בפועל ועונש מאסר על תנאי, וגזר עליו את העונשים אותם פירטתי בסעיף 1 שלעיל. הערעור 5. בהודעת הערעור, ובדיון שהתקיים לפנינו, טען ב"כ המערער כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא התחשב בגזר דינו (או לא התחשב די) במספר גורמים: המערער הותקף בידי אחיו – על פי טענתו, בעריכת ה"סולחה" בין הצדדים, בתקופת מעצר הבית בה היה נתון המערער ובנסיבותיו האישיות. כן נטען כי העונש חורג במידה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת, וכי על בית המשפט היה להסתפק בהטלת צו שירות לתועלת הציבור, כמומלץ – לטענת ב"כ המערער – בתסקיר המבחן. 6. ב"כ המשיבה טען כי בנסיבות העניין ולאור עברו המכביד של המערער, היה מקום לגזור עליו עונש של מאסר בפועל לתקופה ארוכה באופן משמעותי מזו שנקבעה בידי בית המשפט המחוזי והעונש שהושת עליו לבסוף ביטא התחשבות בגורמים המצדיקים התייחסות מקלה יותר, כך שבסך הכל התוצאה שהתקבלה משקפת איזון ראוי ואין לסטות הימנה. 7. שירות המבחן הגיש לבית המשפט תסקיר משלים, בו צוין כי נעשה ניסיון נוסף לגייס את המערער להליך שיקומי שיסייע לו בהבנתה ובזיהוייה של מערכת הערכים המניעה אותו בהתנהגותו התוקפנית, ובמציאת פתרונות חלופיים לסכסוכים. ניסיון זה לא עלה יפה לאחר שמנחי הקבוצה הטיפולית מצאו שהמערער אינו מתאים להליך הקבוצתי, שכן אין הוא מגלה מודעות לצורך בעריכת שינויים בדפוסי התנהגותו. על רקע האמור שירות המבחן הוסיף כי התחזק בהתרשמותו לפיה המערער איננו בשל לעבור הליך טיפולי וקבע כי אין בידו להמליץ על אפיק שיקומי במסגרת שירות המבחן. בדיון שהתקיים בפנינו הבהירה נציגת שירות המבחן כי אין בידה ליתן המלצה חוזרת כי העונש שיושת על המערער יהיה בדרך של צו שירות לתועלת הציבור. 8. בהסכמת המשיבה, ובהתאם להחלטתו של השופט י' אלון, מתאריך 14.11.07, נדחה תחילת ריצוי עונשו של המערער עד לפסק הדין והנה עתה הגיעה איפוא שעת ההכרעה. דיון והכרעה 9. אין צורך להרחיב את הדיבור על חומרת מעשיו של המערער. כאשר חמתו בערה בו להשחית, הוא לא היסס לקום על אחיו ולהכותם במוט ברזל, תוך שהוא שובר את ידו של אח אחד ומנחית מוט ברזל על ראשו של האח האחר, דבר שהסב לאותו אח נזק חמור, שחייב את אשפוזו המיידי. המדובר בהתנהגות משולחת רסן, אשר אך דרך נס לא הסתיימה בפגיעה חמורה יותר באותו אח שנפגע בראשו. בית משפט זה ביקר לא אחת את "נוהגם של מיקצת אנשים ליישב חילוקי-דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים" (ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.4.98), מפי השופט מ' חשין). הדרך לביעור נוהג זה ולשירוש נגע האלימות, היא בהשמת עבריינים אלימים שכאלו בד"כ מאחורי סורג ובריח (ראו: ע"פ 4383/07 אבו פנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.07); ע"פ 10444/06 עייני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.4.07)). אמנם, יש ושיקולים אישיים, או נסיבות אחרות הקשורות במבצע העבירה, יביאו להקלה מסוימת בעונש. ברם, במקרה זה שלפנינו מרבית השיקולים לקולא, אשר ב"כ המערער גרס משום–מה כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא התחשב בהם – נשקלו גם נשקלו על ידי הערכאה הדיונית והדבר צוין מפורשות בגזר הדין, כפי שפירטתי בסעיף 4 שלעיל (עם זאת נוכח העובדה שלא ניתן להם מלוא המשקל הראוי בנסיבות יש בהם כדי להצדיק הפחתה מסוימת בעונש, כאמור בסעיף 13 להלן). 10. ואולם טרם שאני מגיע להפחתה הקלה המתבקשת, יש להתייחס ולדחות שני טעמים שהמערער ביקש להתלות בהם כדי לנסות ולבסס הצדקה להקלה בעונשו: תסקיר שירות המבחן, וה"סולחה" שנערכה לטענתו עם אחיו, הכל כמפורט להלן. 11. באשר לטענתו של המערער לפיה שגה בית המשפט המחוזי עת נמנע מלגזור את דינו של המערער על יסוד המלצתו של שירות המבחן, שהציע לשיטתו צו שירות לתועלת הציבור חלף עונש מאסר – אעיר: ראשית, המלצתו של שירות המבחן כשמה כן היא, ובית המשפט אמור לשקלה עניינית, אין הוא מחויב לקבלה. שנית, שירות המבחן הבהיר ממילא באותו תסקיר כי הוא נמנע מלתת המלצה טיפולית למערער, לאור ההערכה לפיה הלה "אינו מצליח להתחבר לחלקים התוקפניים שבהתנהגותו" ובהיעדר נכונות מצידו לסגל לעצמו התנהגות נורמטיבית. ההמלצה שהועלתה שם להוצאת צו לתועלת הציבור, אשר יחד עם מאסר מותנה "יחדדו עבורו את הגבולות בין מותר לאסור" הועלתה, בכל הכבוד, בשפה רפה. זאת ועוד, מסתבר כי בעבר מאסרים מותנים והזדמנויות חוזרות ונשנות שקיבל המערער ממערכת המשפט לא הבהירו לו את הגבולות בין מותר לאסור, ומכאן שאין מנוס מהטלת עונש מאסר בפועל על המערער במקרה שלפנינו. שלישית, לאור תסקיר המבחן השלילי שהוגש לבית משפט זה, ודברי נציגת שירות המבחן בדיון, כמפורט בסעיף 7 לעיל, ברי כי המערער אינו יכול להיתלות עוד בהמלצת שירות המבחן כדי להיחלץ מעונש מאסר בפועל. לסיכום הדברים: בהיעדר המלצה של שירות המבחן או נכונות לטיפול משקם – אין האינטרס השיקומי יכול לגבור כאן באופן החלטי על השיקול ההרתעתי. 12. באשר לנפקותה של ה"סולחה" על רמת הענישה: בית משפט זה נכון, עקרונית, להעניק לעיתים משקל-מה להסדר סולחה בהתקיים נסיבות מסוימות (ראו: ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2007); עיינו גם: ר' שפירא "הגיעה העת לסולחה" הפרקליט מח 433, 453 (2006)). בית המשפט המחוזי הנכבד אכן נתן משקל מסוים לשיפור היחסים בין האחים ולעריכת ה"סולחה" הנטענת ביניהם, אך מובן כי אין בכוחה של ה"סולחה" לאיין לחלוטין את חומרתה של העבירה. בשים לב להתנהגותו התוקפנית של המערער, והיעדר מוכנותו להתמודד עם מאפייני התנהגותו זו, ספק אם אותה "סולחה" אכן יהיה די בה – בלא הטלת עונש מאסר בפועל– כדי להרתיע את המערער מלשוב ולנקוט באמצעים אלימים כלפי אחרים בפעם הבאה שחמתו תבער, כפי שהיה במקרה דנן. 13. על אף כל האמור לעיל ולאחר התחבטות רבה דומה עלי כאמור שיש מקום להקל בכל זאת במקצת ולהפחית מעונש המאסר שהושת על המערער – זאת בהתחשב בנסיבותיו האישיות, בשאר הגורמים שתוארו לעיל (לרבות הסולחה ושיקום יחסיו עם אחיו), ובמיוחד על מנת לעודד את המערער להתמיד במסלול החדש של חזרה לדרך הישר, שאכן נראה שהמערער בחר בו לאחר נישואיו. התחשבות מעין זו מתבקשת גם מהציפיה לגבי העונש שהיתה, כנראה, מנת חלקו של המערער במסגרת הליכי הגישור שנערכו בעניינו (ראו עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מתאריך 1.7.2007 טרם אישור הסדר הטיעון). הנה כי כן, במכלול הדברים אף כי אין אפשרות לוותר כליל על עונש של מאסר (ולו בדרך של עבודות שירות) –הפחתה של ארבעה חודשים מעונש המאסר בפועל שנגזר על המערער נראית כמתאימה. סוף דבר 14. העונש שנגזר על המערער – ועיקרו מאסר בפועל, אך לתקופה שאינה ממושכת יחסית לעבירות מסוג זה – מהווה לטעמי איזון ראוי בין השיקולים הנוגדים הקיימים בעניינו של המערער. עם זאת רואה אני מקום להתחשבות מסוימת נוספת באלמנט השיקום, בנוסף למשקל שהעניק בית המשפט המחוזי הנכבד לגורם זה, ולפיכך הנני מציע לחברי להעמיד את עונשו של המערער על עשרה חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו ולקבוע לו מועד להתייצבות לתחילת ריצוי מאסרו. אני מציע כי בשאר מרכיבי העונש שהושתו עליו – לא יחול שינוי. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: לא בלי היסוס הצטרפתי לפסק-דינו של חברי השופט ח' מלצר. העבירות בהן הורשע המערער חמורות ונגועות באלימות קשה. העונש שהוטל עליו – יאה ואינו מופרז לחומרה. עם זאת, בשל השינוי שחל, כפי שמציין חברי, באורח חייו של המערער לאחר נישואיו ושיקום יחסיו עם אחיו, לא אחרוג מן המסקנה של חברי. המשנה לנשיאה השופט א' גרוניס: אין דעתי כדעת חבריי. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לכל השיקולים, לחומרה ולקולה. העונש שהושת בסופו של דבר הינו עונש מקל, ואולי מקל מאוד. לא מצאתי מקום להקלה נוספת. אילו נשמעה דעתי, היינו דוחים את הערעור. ש ו פ ט לפיכך הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, י"ג באדר התשס"ט (9.3.2009). המשנה – לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07094680_K05.doc מה מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il