בן ציון מורדוב נ. ידיעות אחרונות בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 9462/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9462/04 ע"א 9594/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות המערער בע"א 9462/04 והמשיב בע"א 9594/04: בן ציון מורדוב נ ג ד המשיבים בע"א 9462/04 והמערערים בע"א 9594/04: 1. ידיעות אחרונות בע"מ 2. משה ורדי - עורך ראשי של העיתון ידיעות אחרונות 3. מרדכי גילת- כתב העיתון ידיעות אחרונות 4. הדס רגולסקי - כתבת העיתון ידיעות אחרונות ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.8.04 בת.א. 3052/99 שניתן על-ידי כבוד השופטת ד' פלפל תאריך הישיבה: ז' בכסלו התשס"ו (8.12.05) בשם המערער בע"א 9462/04 והמשיב בע"א 9594/04: עו"ד מושיק פלדמן; עו"ד דנית רצאבי בשם המשיבים בע"א 9462/04 והמערערים בע"א 9594/04: עו"ד מיבי מוזר; עו"ד רינת מודיאני פסק-דין השופט א' ריבלין: הכתבה 1. ביום שישי, ה- 19.11.1999, פורסמה במוסף לשבת של העיתון ידיעות אחרונות כתבה שכותרתה "החבר של שריד מהים". הכתבה אינה ארוכה במיוחד, ולשם הבנת הדברים ראוי להביאה כלשונה: השר יוסי שריד אוהב להגיע בסופי שבוע לשפת הים, לשחק שש בש עם חברים, לשתות משהו קר ולחזור הביתה. בפגישות האלה הכיר שריד לפני שלוש שנים את איש הליכוד הוותיק בעירית ת"א, בנציון מורדוב, ושמע שיש לו בעיות. מורדוב סיפר לו שהוא כבר לא בעיריה, הסביר שפרש על רקע של סכסוכים פנימיים בסיעה, ואמר שהוא מחפש עבודה. שריד אמר בסדר, הבנתי, אם רק אוכל, אעזור. בינתיים התקרבו הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה וחבר אחר של מורדוב, פואד בן אליעזר, החליט לגייס את הליכודניק לשעבר לפעילות למען ברק. מורדוב ערק ל'ישראל אחת', פגש את ברק באיצטדיון ברמת גן במשחק כדורגל, וקיבל ממנו הבטחה עמומה: 'אעזור לך להסתדר בעבודה. לא אעשה לך מה שעשה ביבי נתניהו. נראה מה אפשר יהיה לעשות'. פואד עמד בצד, היה מרוצה, ודפק למורדוב צ'אפחה על הגב. הוא גבר, אמר על ברק, מילה שלו היא מילה. ברק ניצח בבחירות, מורדוב חיפש עבודה, והשרים שריד ובן אליעזר צילצלו למנכ"ל משרד הפנים אבי מעוז, והמליצו על החבר. קח אותו, הם אמרו לו, תדאג לו, הוא מאה אחוז בסדר. אנחנו מכירים אותו כאיש עבודה מצוין. מה ששכחו שני השרים הנכבדים לספר למנכ"ל מעוז, הוא רק זאת שמדובר בצדיק קטן, באיש אלים מילולית ופיזית, באיש ציבור שניצל את מעמדו בעיריית ת"א לקבלת טובות הנאה כספיות. מעוז רשם לפניו את השם והחליט לדחוף החוצה פנסיונר שעובד בחינם בראש אחת הוועדות המרחיבות לתכנון ולבניה בנגב. זאת, כדי לפנות מקום לעריק מת"א: העריק הזה ביקש כמובן לעבוד בתשלום, העסקתו אמורה היתה לעלות לקופה הציבורית כמה מאות אלפי שקלים, והסירחון היה מגיע לשמיים. השבוע החליט מעוז, אחרי פירסום ב'הארץ' ומידע נוסף על מורדוב, לחזור בו מהמינוי. הוא הגיע למסקנה המתבקשת שאין סיבה לשלוח הביתה מתנדב יעיל ולמנות במקומו איש בעייתי בתשלום. מה אומר על כך מורדוב? אני מתאים, יש לי ניסיון עשיר בעבודה ציבורית, אנשים עם אינטרסים מנהלים על גבי מאבק בברק. אני איש נקי, ללא בעיות, שהוכיח את עצמו בהרבה תפקידים. אפשר לבדוק את זה. יוסי שריד: נכון, המלצתי על האיש. הוא היה מחוסר עבודה ורציתי לעזור. הוא לא הצביע בשבילי ואני לא חייב לו דבר. הכרתי אותו מהים. עד כאן – הכתבה. יצא קצפו של מר בן ציון מורדוב, המערער בע"א 9462/04 (להלן: המערער), על שנאמר עליו בכתבה. הוא הגיש תביעת לשון הרע כנגד עיתון ידיעות אחרונות בע"מ, עורכו הראשי מר משה ורדי, העיתונאי מרדכי גילת והתחקירנית הדס רגולסקי (להלן, יחד: המשיבים). בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' פלפל) מצא את המשיבים אחראים כלפי המערער בגין התיבה "עריק" שנכללה בכתבה. הוא השית על המשיבים חובה לפצות את המערער בסכום של 5,000 ש"ח. כנגד פסק-הדין משיגים הן המערער (ע"א 9462/04) הן המשיבים (ע"א 9594/04). פירוט העובדות ופסק-הדין של בית המשפט קמא 2. הכתבה, כפי שראינו, עסקה בהשתלשלות שהביאה את המערער על סף מינוי כחבר בוועדה מרחבית לתכנון ולבניה בנגב. על-פי האמור בכתבה, נעזר המערער באנשי-ציבור בכירים כדי להשתלב בעבודה, והוא אף "ערק", כלשון הכתבה, מן המפלגה שבה היה חבר למפלגה אחרת. בכתבה ביקורת על המערער ועל התנהלותו, ונאמר בה כי לשם מינויו בשכר נדחק מן התפקיד אדם אחר, שעבד בוועדה כמתנדב. לבסוף, מציינת הכתבה, לא יצא המינוי אל הפועל. בתביעתו הלין המערער, באופן ספציפי, על מספר אמירות שנכללו בכתבה, ואלה הן: "החבר של שריד מהים"; "ערק לברק ערב הבחירות"; "פגישה עם ראש הממשלה"; "איש אלים מילולית ופיזית" ו"קבלת טובות הנאה כספיות". בית המשפט המחוזי פתח את הדיון בבחינת השאלה האם אכן יש באיזו מן האמירות הללו משום "לשון הרע" כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק). אשר לכותרת – "החבר של שריד מהים" – קבע בית המשפט כי תיאור ציורי זה של אופן ההיכרות בין מר שריד למערער, אף כי אינו תואם את הראיות שהצביעו על היכרות קודמת בין השניים, אין בו, כשלעצמו, משום השפלה של המערער בעיני הבריות. בית המשפט הוסיף כי אין בכך גם משום הטלת דופי במקצועיותו של המערער, שכן הקורא הסביר המעיין בכתבה בכללותה, אינו מקבל את הרושם כי ההיכרות בים היא בלבד הביאה את מר שריד להמליץ על המערער, אלא שלכך חברו גם הכרה בכישוריו של המערער וכן שיקולים פוליטיים. עוד קבע בית המשפט, כי תיאור הפגישה עם ראש הממשלה אין בו "כל לשון הרע או בדל ממנה". אשר לאמירה כי המערער הוא "איש אלים מילולית ופיזית", פסק בית המשפט כי מדובר אמנם בתיאור שלילי, אולם בכך לא סגי כדי להביאו בגדר "לשון הרע". במקרה זה, הטעים בית המשפט, מדובר באדם שהורשע בפלילים בגין תקיפת פקח; הוא היה מעורב בקטטה אלימה ותקף שוטרים. זאת ועוד, המערער הודה בכך שהוא בעל סגנון בוטה, ובית המשפט התרשם כי זהו מעין "כרטיס ביקור" שלו בפועלו הציבורי. למסקנה שונה הגיע בית המשפט בהתייחסו לשימוש במילה "עריק". בית המשפט קבע כי מילה זו מעוררת אסוציאציות שליליות, בראש ובראשונה מן התחום הצבאי, והיא מסמלת "מעשה קיצוני, אסור מבחינה חוקית, פסול מבחינה נורמטיבית, אשר נעשה בניגוד לכללי המסגרת המקובלים ולכן מטיל רבב בשמו של אדם". מדובר – כך הוסיף בית המשפט – "באות קלון אשר לא יימחק על נקלה". לכן, קבע בית המשפט כי מדובר ב"לשון הרע" כמשמעותה בחוק. כמו-כן, קבע בית המשפט כי האמירה לפיה המערער קיבל טובות הנאה כספיות פוגעת בו ושמה אותו לשנאה ולבוז, ועל כן גם היא – בבחינת "לשון הרע". 3. ביחס לשני הביטויים המלעיזים, לשיטתו, בחן בית המשפט המחוזי האם קמה למשיבים הגנה. בית המשפט השיב לשאלה זו בחיוב ביחס לביטוי "קבלת טובות הנאה כספיות". נקבע, כי המשיבים נושאים בחובת הוכחה מוגברת לעניין זה, בשל חומרת ההאשמה, אולם הראיות שהביאו מקיימות את הנדרש לשם הוכחת הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק. בית המשפט התייחס בהקשר זה לקבלות שהציגו המשיבים, מהן עולה כי אשת המערער קיבלה טיפולי פנים על-חשבון הקופה הציבורית. קבלות אלה, כך נפסק, מעבירות את הנטל למערער ליתן הסבר, והוא לא עמד בנטל זה. לפי דבריו, מדובר במתנה שרכש עת הוזמן מתוקף תפקידו לחגיגת בת-מצווה, אולם בית המשפט מצא בעדות זו שבעל-פה משום סתירה לקבלות, ומה גם, שהקוסמטיקאית של אשת המערער לא הובאה לעדות. בית המשפט הדגיש כי אין בעובדה שמדובר בסכום נמוך יחסית כדי לגרוע מן המסקנה בדבר קבלת טובת הנאה, שכן בכגון דא, לדעתו, "דין פרוטה כדין מאה". המשיבים העלו שורה ארוכה של טענות נוספות בדבר קבלת טובות הנאה, אולם, בית המשפט לא מצא כי טענות אלה הוכחו די הצורך. משהוכח כי הפרסום בדבר קבלת טובות הנאה היה אמת, ככל שמדובר בקבלות שעניינן טיפולי הפנים, בדק בית המשפט ומצא כי היה בפרסום "עניין ציבורי", שהרי מדובר בביקורת שעניינה שימוש לא נאות בכספי ציבור, המופנית כנגד אדם שהוא איש ציבור בעל ותק. סיכומו של דבר, אליבא דבית המשפט קמא נתקיימה הגנת "אמת בפרסום" ביחס לעניין קבלת טובות ההנאה. נותר עניין ה"עריקה". בית המשפט המחוזי סבר כי הביטוי "ערק לישראל אחת" הוא בגדר הבעת דעה, שכן, בעיני הקורא הסביר, אין המדובר בציון עובדה לפיה המערער הוא "עריק" במלוא מובן המילה. בית המשפט קבע כי הביטוי "עריק" בא לבטא כאן לא רק את המעבר, אלא גם את טעמו, לאמור: מניעים בלתי-ענייניים שביסודו. לעניין אחרון זה, קבע בית המשפט כי אין המדובר בנתון עובדתי שניתן לאמתו בנקל, ועל כן, כך סבר, אין בידי המשיבים להסתמך על הגנת "אמת בפרסום". מכל מקום, ומעבר לצריך, ציין בית המשפט כי המשיבים לא הניחו תשתית מספקת המראה כי מעברו של המערער ממפלגה למפלגה נבע ממניעים פסולים. המערער אישר כי הצביע למר ברק כמועמד לראשות הממשלה, ובד בבד הצביע לרשימת הליכוד לכנסת. עצם היותו של המערער חבר ליכוד ותיק, כמו גם העובדה שקיבל משרה של יו"ר ועדה לתכנון ובניה רכס הכרמל, אין בהן, לדעת בית המשפט, כדי לבסס ממצא השולל את עדותו כי הצביע עבור מר ברק ממניעים אידיאולוגיים. גם ההגנה של פרסום בתום-לב אינה עומדת למשיבים בכל הקשור לשימוש בביטוי "עריקה" – כך פסק בית המשפט קמא. אין המדובר בביטוי מינורי – כך נקבע – ויש לעשות בו שימוש זהיר ובנסיבות מתאימות בלבד. המשיבים לא הראו, כך סבר בית המשפט, כי תמיכתו של המערער בברק נבעה ממניעים לא ענייניים. הם חזרו על המילה "עריק" מספר פעמים בכתבה, זאת שלא לצורך על-מנת לפגוע במערער. בכך, לדעת בית המשפט, חרגו ממתחם הסבירות. 4. תוצאת פסק-דינו של בית המשפט המחוזי לעניין החבות היתה, אם כן, קבלת התביעה ככל שהיא נוגעת לשימוש בביטוי "עריק" במסגרת הכתבה. או אז פנה בית המשפט לבדוק את שאלת הפיצוי, ובפסק-דין מיום 19.8.2004 פסק למערער סך של 5,000 ש"ח. בדרכו למסקנה זו בחן בית המשפט את השיקולים הצריכים לעניין, וקבע כי מחד גיסא, נעשה בכתבה שימוש חוזר ונשנה במילה "עריק", המציג את המערער באור שלילי ונועד להשפילו בעיני הבריות; ומאידך גיסא, כך נקבע, לא הוכח שהשימוש במילה זו הביא לסיכול מינויו של המערער לתפקיד יו"ר הועדה לתכנון ובניה, גם לא הוכחה טענתו לפיה נותר מחוסר עבודה למשך שמונה חודשים. עוד נקבע כי המערער לא הודח מסיעת הליכוד – אדרבא, הוא נבחר שוב למרכז המפלגה. בנסיבות אלה, לא הוכח כי נגרם למערער נזק בשל הדיבה, ובית המשפט עשה שימוש בסעיף 7א לחוק, שעניינו פיצוי ללא הוכחת נזק. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי התובע כונה "עריק" גם בפרסומים קודמים – שבגינם הוא לא הגיש תביעה – כי עיתון "ידיעות אחרונות" הוא בעל תפוצה רחבה ביותר, וכן הביא בחשבון, כלשונו, את "אישיותו של התובע". בסופו של יום, קבע בית המשפט: "במתח הפנימי התמידי הקיים בתקשורת בין הרצון להעלות את הרייטינג של העיתון על ידי שימוש במונחים מושכי תשומת לב, לבין השמירה הבסיסית על כבוד האדם ותרבות השיח הציבורי הגעתי לכלל מסקנה כי יש להשית על הנתבעים פיצוי בסך 5,000 ש"ח לנוכח השימוש החוזר ונשנה שלא לצורך בכינוי 'עריק' בכתבה המדוברת". עוד חייב בית המשפט את המשיבים בהוצאות המערער ובשכר-טרחת עורך-דינו, בסכום של 15,000 ש"ח. כנגד פסק-הדין – הן לעניין החבות והן לעניין גובה הנזק – משיגים שני הצדדים שבפנינו. טענות הצדדים 5. המערער שב וטוען כי הכתבה רצופה בדותות, ויש בה משום השתלחות מטעה ובלתי-מוצדקת במערער. לדבריו, הכתבה כוללת עובדות בלתי-נכונות, ומסתירה מידע מהותי לגבי נסיבות פגישתם של המערער והשר שריד ולגבי הטעמים להמלצתו של האחרון על הראשון. בכך, לדידו, יש משום "לשון הרע" והטלת דופי במקצועיותו, ולא אך הבלטה של "פרטים צבעוניים". בדומה, טוען המערער כי תיאור הפגישה בינו לבין מר ברק אינו מעוגן במציאות, ואף בו יש משום "לשון הרע", שכן הוא מציג את המערער כמי שהתדפק על דלתותיהם של אחרים וביקש לנצל באופן פסול את כוחו. המערער טוען כי לא היה מקום לכנותו "איש אלים", וכי כינוי זה מקים אחריות לפי החוק. את עיקר הערעור ממקד המערער בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה קמה למשיבים הגנה ביחס לאמירה בדבר קבלת טובות הנאה כספיות. המערער מדגיש כי הוא מעולם לא נחקר ולא הורשע בעבירה של קבלת טובת הנאה, ויוצרי הכתבה, לטענתו, לא בדקו כנדרש עניין זה ולא ביקשו את תגובתו. המערער גורס כי לא היה מקום להטיל עליו את נטל ההוכחה בעניין זה, ומכל מקום לא היה מקום לדחות את הסברו לעניין הקבלות. עוד טוען המערער כי לא היה בפרסום עניין ציבורי, במיוחד לנוכח העובדה שבעת הפרסום ברור היה שהמערער לא ימונה למשרה המדוברת. המערער מלין גם על סכום הפיצויים שנפסק לו. לדידו, הוכח כי כאיש ציבור ש"עיקר חיותו וקיומו יונק מהיות שמו נקי וללא רבב", נגרם לו נזק עקב הפרסום. לדעת המערער, קיימות במקרה זה מספר נסיבות מחמירות, המשפיעות על סכום הפיצויים, ובהן: התנהגות המשיבים, שלא בדקו את העובדות לאשורן, פעלו במטרה לנגח את המערער ולא פרסמו כל תיקון או התנצלות; הנזק הרב שנגרם למערער; ותפוצתו הרחבה של הפרסום. 6. המשיבים סבורים, כי אין בתיאורים העובדתיים שהמערער חולק עליהם, או בתיאורו כ"איש אלים מילולית ופיזית", משום לשון הרע, ומכל מקום, כך לדבריהם, האמירות כולן הוכחו כדבר-אמת. אשר לעניין טובות ההנאה, גורסים המשיבים כי הקבלות שהוצגו על-ידם מוכיחות את אמיתות הפרסום, וכי המערער כשל בניסיונו ליתן הסבר השולל את המסקנה המתבקשת כי הוא ניסה לקבל החזר הוצאות עבור טיפולי פנים לרעייתו. זאת ועוד, לדעת המשיבים גם האירועים הנוספים שבהם נקבו, בהם היה המערער מעורב, מבססים את הטענה בדבר קבלת טובות הנאה. משכך, ולאור העניין הציבורי הרב הטמון בפרסום, סבורים המשיבים כי קמה להם הגנת "אמת בפרסום"; ולא זו בלבד, אלא שלדעתם עומדת להם גם הגנת תום-הלב. בערעורם-שלהם, טוענים המשיבים כי הביטוי "עריק", בהקשר הפוליטי, אין בו משום "לשון הרע" כמשמעותו בחוק. לשיטתם, משמעות הביטוי בעיני הקורא הסביר היא החלפת עמדות פוליטיות – כפי שעשה המערער; ביטוי זה, כך טוענים המשיבים, "התאזרח" זה מכבר, הוא שגור בעולם הפוליטי ואין הוא מסמל כלל וכלל מעשה אסור על-פי דין. ביטוי זה אף שימש לתיאור המערער בפרסומים קודמים. זאת ועוד, המשיבים גורסים כי המערער העביר את תמיכתו למר ברק שלא מטעמים אידיאולוגיים, אלא בשל רצונו להשתלב במקום עבודה. עדות המערער בעניין זה, לפיה עמדותיו-שלו ועמדותיו של מר ברק "זהות אחד לאחד", נסתרה, לטענת המשיבים, על-ידי מעשיו של המערער והדעות ה"ימניות קיצוניות", כלשונם, שהשמיע לאורך השנים, ושקיבלו ביטוי גם באמצעי התקשורת. המשיבים סבורים כי אל לו לבית המשפט להכתיב לעיתונות סגנון ביטוי, וכי חירות הביטוי צריכה לקבל משקל רב בכגון דא. עוד טוענים המשיבים, כי לא לובנו כדבעי טענות הגנה שהעלו, כי הם הוכיחו את אמיתות הפרסום וכי הם פעלו בתום-לב ממניעים מקצועיים טהורים. לבסוף, טוענים המשיבים כי המערער לא הוכיח נזק כלשהו שנגרם לו וכי בנסיבות המקרה לא היה מקום לפסוק לו פיצוי ללא הוכחת נזק. הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה זה אין המשיבים אחראים בגין פרסום לשון הרע על המערער. על כן, יש לקבל את ערעורם ולדחות את ערעור המערער. בפתח הדברים 7. לא אחת נדרש בית המשפט, הבא לבחון האם נפלה דיבה בפרסום כלשהו, לפרק את הפרסום למרכיביו. לגבי כל משפט, מילה או פסקה בודק בית המשפט האם קמה תחולה ליסודות העילה שעניינה לשון הרע, ובפרט, האם קיים "פרסום לשון הרע" והאם מתקיימת אחת מן ההגנות הקבועות בחוק. ההליכה בדרך זו מקלה לעיתים על ההכרעה, שכן היא מאפשרת לבודד את האמירות השנויות במחלוקת ולבצע בחינה ממוקדת לגבי כל אחת מהן. אולם הפירוק חייב תמיד להיעשות בזהירות ראויה, תוך שימת לב גם למכלול. גם כאשר מתמקד הדיון בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, על-מנת לבחון האם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו (ראו ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1). פרשנותו של קטע בפרסום חייבת ליתן את הדעת גם לקטעים האחרים, על-מנת שהתמונה תהא שלמה – הרי זו ברגיל התמונה הנגלית בסופו של דבר גם לעיני הקורא או הצופה שנחשף לפרסום (ראו גם א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) 118-117). כמובן, על בית המשפט להביא בחשבון את מקומו ואת אופן פרסומו של הביטוי נשוא המחלוקת – בכותרת, בכותרת משנה, בהדגשה, בליווי תמונה, וכיוצא באלה (ראו ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ", פ"ד לב(3) 337, 354). בענייננו, הועמדו למבחן חוק איסור לשון הרע חמש אמירות שנכללו בכתבה, ואלה נמנו בפסק-הדין של בית המשפט קמא. בית המשפט בדק כל אחת מאותן אמירות, ומצא לגבי שלוש מתוכן כי אין בהן משום לשון הרע. באנו לכלל מסקנה, כי בקביעה זו אין עילה להתערב. לגבי תיאור נסיבות ההיכרות או הפגישה בין המערער לבין מר שריד, מר ברק ומר בן אליעזר, מצא בית המשפט קמא כי כלל אין המדובר ב"לשון הרע" כמשמעות המונח הזה בחוק. במסקנה זו לא מצאתי מקום להתערב. עם זאת, יש מקום להתייחס לאמירות הבאות: האחת, כי המערער הוא "איש אלים מילולית ופיזית"; השנייה, כי המערער הוא "איש ציבור שניצל את מעמדו בעיריית ת"א לקבלת טובות הנאה כספיות"; והשלישית, כי המערער "ערק" למחנה ברק (התיבות "ערק" ו"עריק" חוזרות שלוש פעמים בכתבה ועוד פעם אחת בציטוט מוגדל שבצדה). נבחן אמירות אלה אחת לאחת, וככל שהדבר נדרש, תוך התייחסות להקשר הדברים ולכתבה בכללותה. ואולם עוד קודם לכן – עקרונות היסוד. עקרונות היסוד 8. כמו תמיד, גם הפעם אין הדיון בחוק איסור לשון הרע יכול להיעשות בלא שימת לב לערכי היסוד העומדים בבסיסו של החוק, לאמור - הזכות לשם טוב, מזה, וחופש ביטוי, מזה (ראו ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558; רע"א 4740/00 לימור אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510; ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840). "שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם" (פרשת הרציקוביץ' הנ"ל, בעמ' 565). חירות הביטוי היא "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה - זכות יסוד שהיא גם עקרון-על בכל משטר דמוקרטי (בג"צ 75/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז 871; בג"צ 153/83 לוי נ' מפקד המחוזי הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398; בג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד נ(5) 661, 675). "בלא דמוקרטיה אין חופש ביטוי, ובלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה" (בג"צ 14/86 לאור נ' המועצה לבקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 421). על פי התפיסה המקובלת אצלנו, חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי, יהא תוכנו אשר יהא (בג"צ 806/88 Universal City Studios, Inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(2) 22, 33; בג"צ 5432/03 ש.י.ן - לשויון ייצוג נשים נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, תק-על 2003(2) 4570). גם ביטוי שיש בו לשון הרע חוסה תחת כנפי זכות היסוד לחופש הביטוי (פרשת הרציקוביץ' הנ"ל, בעמ' 566). יש לזכור, כי "מלים נבחרות תכופות דווקא בשל עוצמתן הרגשית, איסור על מלים מסוימות עשוי לסכן את הרעיון עצמו" Cohen v. California, 403 U.S. 15 (1971))). עם זאת, כך שנינו, הקביעה כי ביטוי מסוים בא בגדרי חופש הביטוי אין משמעה הגנה אבסולוטית עליו. כאשר מדובר בפרסומי דיבה, הזכות העומדת מנגד היא, בעיקר, הזכות לשם טוב. אכן, "... בכל חברה מקובל הוא כי יש מקום להגביל את חופש הביטוי כדי לשמור על שמו הטוב של אדם" (פרשת Universal City Studios הנ"ל, בעמ' 34). "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לו לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (פרשת אבנרי הנ"ל, בעמ' 856; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865). "הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר, על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם" (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 832; ראו גם ע"א 6871/99 רינת נ' רום, תק-על 2002(2) 214). 9. הנה כי כן, חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. הזרוע המילולית המשתלחת כואבת, לעיתים, לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על-ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על-ידי כבודו של האחר. עם זאת, מרחב התיחום אינו זהה. קצה האף הוא גבול נוקשה, ולעומתו, כבוד האדם הוא גבול גמיש, הכורך בחובו איזונים עדינים. על כן, המניף ידו – לא יינקה, אך האומר את אשר על ליבו, אפילו ליבו גס – לא במהרה ייענש. במיוחד יישמר בית המשפט מפני הגבלת חופש הביטוי – והטלת אחריות בגין לשון הרע היא סוג של הגבלה – מקום בו מדובר בהשמעת ביקורת ציבורית-פוליטית על אישי ציבור. "מבין סוגי הביטויים השונים, ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי - שהוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך דמוקרטי - היא רחבה במיוחד" (בג"ץ 6226/01 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים, תק-על 2003(1) 1077; בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1; בג"ץ 6218/93 כהן נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529). הויכוח הציבורי ראוי לו שיהא חופשי, איתן, חסר מעצורים ואף בוטה (דברי השופט ברנן בפסק-הדיןN.Y. Times v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)). ככל שמדובר בעיתונאים המבקשים לחשוף ולהוקיע תופעות של שחיתות, התנהגות בלתי-תקינה, מינויים פסולים וכיוצא באלה – גובר משקלה של חירות הביטוי. אכן, הביקורת הרחבה על אנשי ציבור בפועלם הציבורי היא תנאי-בלעדיו-אין לקיום משטר דמוקרטי חופשי. שמו הטוב של איש הציבור איננו הפקר (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225, 244). הוא זכאי להגנה על שמו הטוב ועל המוניטין שצבר לעצמו. בהיכנסו לפעילות ציבורית אין איש הציבור משיל מעליו את כבודו ואין הוא חושף עצמו לכל דבר-דיבה. אדרבא, שמו הטוב חשוב לו, לעיתים, באופן מיוחד, שהרי בלעדיו יתקשה לפלס את דרכו ללב הציבור (ראו ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494). עם זאת, ככלל, חשיבותו של חופש הביטוי אכן גוברת, מקום בו מדובר בהבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים. כך נפסק במשפט האמריקני (New York Times v. Sullivan, 376 U.S 254, (1964)), ומסקנה דומה התגבשה לאורך השנים גם אצלנו. עמד על כך הנשיא א' ברק: ... דברים אלה תופסים במיוחד לענין חופש הביטוי באשר לנושאים ציבוריים ובאשר לאנשים התופסים עמדות ציבוריות. אין אפשרות לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות שיש לציבור ענין בהם מדיון רציני בבעלי העמדות ובהוגי הרעיונות. בתחום הציבורי והפוליטי, קשה לנתק את הקשר בין הדעה לבין מי שמביע אותה. מכאן הצורך החברתי לאפשר חופש לא רק באשר לדעות אלא גם באשר לנושאי משרה המשמשים להן שופר. אכן, דווקא בתחום ציבורי זה חיוני ליתן משקל מירבי לחופש הביטוי, שכן בתחום זה מעוצבת התפיסה החברתית והמדינית הקובעת את כיוונה של החברה. דווקא בתחום זה הופכת חירות הביטוי לפגיעה במיוחד, בשל הנטיה לראות בצמצומה פתרון קל לבעיות חברתיות שהפתרון הראוי להן נמצא במקום אחר; שנית, גופים ואנשים הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור ענין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי... זאת ועוד: ביסוד חופש הביטוי עומדת ההשקפה כי התרופה לדבר שקר הוא בדבר האמת... התגובה הראויה ללשון הרע היא בחשיפת השקר שבה, ובהוצאת האמת לאור. והנה, דוקא לאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת, ובכוחם של אלה היכולת בידו - יותר מאשר לאיש "הפרטי" - להגן כראוי על שמו הטוב... הנה כי כן, באיזון הראוי בין חופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי בעניני ציבור בפרט מזה, לבין השם הטוב בכלל, ושמו הטוב של איש ציבור בפרט, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חפשית של מידע בעניני ציבור הנוגעים לאישי ציבור (פרשת אבנרי הנ"ל, בעמ' 863). ראו גם דברי הנשיא שמגר בע"א 344/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 570 ובע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 296; דברי השופט א' גולדברג בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 861; דברי השופטת ד' ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 622-621. 10. חוק איסור לשון הרע אינו שולל את ההגנה על השם הטוב מאישי ציבור. החוק מגן על כל "אדם" מפני פגיעה בשמו הטוב (וראו סעיף 1 לחוק). עם זאת, ביישום הוראות החוק לא ניתן להתעלם ממושא הביטוי ומנושאו. הדברים משתקפים בחוק עצמו, המקנה הגנה לפרסומי-אמת שיש בהם עניין ציבורי (סעיף 14) ולפרסומים שהם בבחינת "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות" (סעיף 15). זאת ועוד: במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ויישומן בכל מקרה לגופו, עשויה מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות הבאות: עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי, מהי התועלת שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היו רלוונטיים ונחוצים להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע... במקרים מתאימים בהם הפרסום נוגע לדמות ציבורית בקשר לענייני ציבור ובנסיבות בהן התועלת הציבורית מן הפרסום היא משמעותית וחשובה, יש ליתן משקל מיוחד ונכבד (אף כי לא בהכרח מכריע) לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת וזאת במסגרת פרשנות ההגנות בחוק ויישומן. בדרך-כלל, ההתחשבות בזכות הנפגע, בנושא הפרסום ובתועלתו הציבורית, אינה באה לידי ביטוי בהגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק, כי אם בהוראות החוק האחרות ובכללן ההגנות הקבועות בחוק. דומה כי בגישה זו יש כדי להתחשב בזכותו של איש הציבור לשם טוב, שכן ניתנת לו האפשרות להיכנס מבעד לפתחו של חוק איסור לשון הרע אולם במקביל, ניתן משקל נכבד לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת במסגרת פרשנות ההגנות (שם, בעמ' 624-623). עמד על כך גם המשנה לנשיא (אז השופט) א' מצא, בקבעו: ... כאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפרסום, לעניין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב. לפנים אמנם נפסק... כי לעניין היקף ההגנה על הזכות לשם טוב, אין מקום להבחין בין מי שהוא איש ציבור לבין מי שאינו איש ציבור... אך בצדק ציינה לאחרונה השופטת ביניש, כי בפסיקה מאוחרת יותר הובעה העמדה, כי 'ראוי להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב כאשר מדובר בפרסומים בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור' (פרשת אפל נ' חסון הנ"ל, בפסקה 8 לפסק-דינה). להלן (בסוף פסקה 8) הסבירה השופטת ביניש, כי גישה זו יכולה לבוא לידי ביטוי מעשי במסגרת פרשנות ההגנות הנתונות לנתבע בחוק איסור לשון הרע... גישה זו מקובלת עליי. אימוצה אינו כרוך בשינויי הלכה מפליגים, אלא מבוסס על ההכרה בחשיבותו של עקרון חופש הביטוי, שבבירור תביעות מצד אנשי ציבור בשל פרסום לשון הרע יש לייחס לו משקל מוגבר במסגרת השיקולים שיש להביאם בחשבון בפרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע (ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 268-267). ראו גם דברי השופט י' טירקל, שם, בעמ' 273. 11. בענייננו, אין מחלוקת על סיווגו של המערער כ"איש ציבור". בית המשפט המחוזי הגדיר את המערער כ"איש ציבור ותיק" ופירט: "הוא היה בעבר יו"ר איגוד ערים דן לביוב ואיכות הסביבה, חבר מועצת עיריית ת"א במשך 10 ימים, יו"ר מחלקת החופים בעיריית ת"א, חבר ועדות עירוניות רבות, יו"ר סניף הליכוד בדרום ת"א, חבר מזכירות ומרכז הליכוד, יו"ר מועדון הכדורגל בית"ר ת"א וחבר הנהלת ההתאחדות לכדורגל". אין ספק, אפוא, כי מדובר באיש ציבור לכל דבר ועניין, בעל נגיעה רבה לענייני ציבור והשפעה עליהם, שאף היה – כך עולה מן החומר שהוגש לנו – מושא לכתבות רבות בעיתונות. יוצרי הכתבה נשוא ענייננו ביקשו בעיקרו של דבר לבקר ולהתריע אל מול מינוי בלתי ראוי לדידם בשירות הציבורי, הכרוך גם בבזבוז כספי ציבור. לכתבה גוון קליל-משהו, ובה בעת היא כוללת כמה אמירות בוטות וחריפות; אלא שבסופו של יום היא עוסקת בעניין רציני ביותר, שלציבור עניין רב בו, וחלקים מרכזיים בה למעשה לא הוכחשו ואחרים הוכחו במשפט. בכגון דא נקודת המוצא היא שיש ליתן משקל רב לחירות הביטוי, לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת, ואולם הכל במגבלות הראויות ותוך איזונים נדרשים. משהותוו עקרונות היסוד העומדים בבסיס הדיון, נפנה לבחינת השאלה האם קמה אחריות לפי החוק בגין הדברים שנכתבו על המערער בכתבה. "איש אלים מילולית ופיזית" 12. בית המשפט המחוזי פסק כי הביטוי "איש אלים מילולית ופיזית", שנכלל בכתבה, אינו מהווה כלל "לשון הרע". לדעת בית-המשפט קמא, על אף שמדובר בתיאור שלילי של המערער, אין זה אלא תיאור אמיתי של דרך ההתנהלות של המערער במסגרת תפקידו הציבורי; המערער אף היה מעורב בקטטה אלימה והורשע בעבירה של תקיפה. בחירתו של בית-המשפט קמא לדחות את התביעה בהקשר זה בשל אי-קיום היסוד של "לשון הרע" – להבדיל מדחייתה בשל קיומה של הגנת אמת דיברתי – מצריכה התייחסות. חוק איסור לשון הרע בנוי שני נדבכים עיקריים – נדבך האחריות ונדבך ההגנות. בעיקרון, שאלת אמיתות הפרסום מקומה בשלב השני – שלב הבדיקה האם קמה הגנת "אמת בפרסום". "המחוקק לא היתנה את קיומה של עילה בלשון הרע בכך שפרסום אינו אמת" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, תק-על 98(2) 1352). גם ביטוי-אמת עשוי להיחשב כלשון הרע, אולם במקרה כזה יכול ותקום לו, למפרסם, הגנת "אמת בפרסום" (ובלבד שיש בפרסום "עניין ציבורי"). סעיף 1 לחוק, שבו מגדיר החוק מהי "לשון הרע", נאמר: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית; כלומר, שאלת אמיתותו של הפרסום נפקדת מהגדרת "לשון הרע", והיא מופיעה רק בסעיף 14, הקובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי...". עם זאת, למעשה, "הקו התוחם בין שני הנדבכים [נדבך האחריות ונדבך ההגנות], איננו חד. זאת, הן לאור השפעת האיזון החוקתי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב על נדבכיו השונים של החוק, והן לאור העובדה ששיקולים הנבחנים בעת שנבדק הנדבך הראשון, משליכים גם בהגיענו לנדבך השני, ולהיפך" (פרשת הרציקוביץ הנ"ל). במקרה שבפנינו, דחה כאמור בית המשפט קמא את התביעה ביחס לביטוי "איש אלים מילולית ופיזית" בקבעו, לאור הראיות שהיו בפניו ובכלל זה הרשעתו של המערער בתקיפה, מעורבותו בתגרה ודברים שאמר בעדותו על עצמו, כי מדובר בתיאור-אמת. ניתן לסבור כי המקום הגיאוגרפי שבו צריכה היתה קביעה זו למצוא את ביטויה הוא בנדבך ההגנות, אולם כך או אחרת, ממצאיו של בית המשפט, שלא ראיתי עילה להתערב בהם, מבססים את ההגנה וממילא התוצאה היא אחת, קרי: דחיית התביעה (והערעור) בהקשר זה. התוצאה היא כי הערעור נדחה בכל הנוגע לקביעת בית המשפט המחוזי כי לא קמה אחריות בגין תיאורו של המערער, בכתבה, כ"איש אלים מילולית ופיזית". "איש ציבור שניצל את מעמדו בעיריית ת"א לקבלת טובות הנאה כספיות" 13. אין מחלוקת, וכך קבע בצדק בית המשפט המחוזי, כי מדובר כאן באמירה שיש בה משום "לשון הרע" על המערער. עם זאת, קיבל בית המשפט קמא את הטענה לפיה חלה כאן ההגנה שבסעיף 14 לחוק – היא הגנת "אמת בפרסום". הגנה זו כוללת שני יסודות: הראשון, כי "הדבר שפורסם היה אמת"; והאחר, כי "היה בפרסום עניין ציבורי". על המתגונן בטענה של אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון-הרע, להוכיח על-פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי – נטיית מאזן ההסתברות לטובת גירסתו – כי הדברים שפרסם הם נכונים (דברי השופטת ד' דורנר בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, תק-על 98(2) 1352). בענייננו, מייחסת הכתבה למערער מעשה העולה כדי עבירה פלילית. בכגון דא, נשמעה הדעה כי על המפרסם מוטל נטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום. "בגדר זה, הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על ידי המפרסם כבדה יותר" (דברי השופט ת' אור בעניין קראוס הנ"ל; ראו גם דברי השופט בך בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ1) 589, 599-598). אדגיש, כי לשיטתי לא ברף-הוכחה שונה עסקינן – מידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי היא אחת: מאזן ההסתברויות. כמובן, יש תמיד לבדוק האם הראיות המונחות בפני בית המשפט, מבחינת משקלן ו"איכותן", מקיימות את מידת ההוכחה הזו (ראו ע"א 373/89 מסרי (שאהין) נ' ח' ח' ח'לף, פ"ד מה(1) 729; ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' לידאווי, תק-על 2002(3) 2877). 14. במקרה זה יצא בית המשפט קמא מנקודת מוצא לפיה הנטל המוטל על המשיבים לעניין האמירה בדבר קבלת טובות הנאה הוא אכן נטל מוגבר. בית המשפט סבר שהנטל לא הורם ביחס לשורה ארוכה למדי של טענות שהעלו המשיבים ביחס להתנהלותו של המערער, אולם בעניין אחד – כך קבע – הוכחה הטענה בדבר קבלת טובות הנאה; מדובר בעניין שתי הקבלות עבור טיפולי פנים לרעייתו, שהגיש המערער על-מנת לקבל החזר הוצאות. במסקנה עובדתית זו של בית המשפט המחוזי, הנסמכת על הראיות שהובאו בפניו ועל העדויות שנשמעו, כמו גם על מחדלו של המערער מלהזמין עדים שהיו יכולים לשפוך אור על העומד מאחורי הקבלות – אינני מוצא עילה מספקת להתערב. אוסיף גם זאת: הטענות כנגד המערער, בדבר הגשת חשבוניות לצורך החזר הוצאות, לרבות אותן חשבוניות בגין טיפולי פנים לרעייתו, נשמעו בעיתונות עוד קודם לכתבה נשוא ענייננו. כך, למשל, במקומון של העיר תל-אביב, פורסמה ביום 30.1.1998 כתבה שכותרתה: "בשום פנים לא הגשתי חשבוניות עבור טיפולי פנים לאשתי". בכתבה זו סופר על הגשת החשבוניות עבור טיפולי פנים של אשתו, וחשבוניות נוספות, על-מנת לקבל החזר הוצאות. בכתבה מידע גם על דו"ח שערך מבקר איגוד ערי דן לביוב – איגוד שהמערער היה יושב-הראש שלו – שעניינו הוצאות עודפות (הדו"ח הוגש לבית המשפט קמא). בכתבה האמורה מצויה תגובה מפורטת של המערער לעניינים שהועלו לגביו, וביחס לטיפולי הפנים נכתב מפיו כי "בשום פנים ואופן לא מדובר בטיפולי פנים, אלא במתנה שנרכשה עבור אירוע אליו הוזמנתי". בכתבה נוספת, מיום 20.2.1998, שכותרתה "שבנצי מורדוב יחזיר את הכסף", דווח כי חברי מועצת האיגוד קיימו ישיבה ובה הועלתה בין היתר דרישה כי המערער ישיב חלק מהכספים שקיבל עבור קבלות שהגיש, אם יתברר שההחזרים היו בניגוד לחוק, וכי תתקיים בדיקה בעניין זה. גם בכתבה זו השמיע המערער את תגובתו המפורטת. הנה כי כן, הכתבה נשוא ענייננו לא עמדה בחלל ריק, אלא היתה חלק מביקורת שהושמעה בעיתונות לגבי האופן בו עושה המערער שימוש בכספי ציבור. לא למותר לציין, כי בכל המקרים האחרים לא הוגשה תביעת לשון הרע על-ידו. כפי שכבר הודגש, בעניינים ציבוריים מסוג זה, הנוגעים לאישי ציבור, יש משקל רב לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת, ובמיוחד כשמדובר בדיווח שאיננו מחוסר יסוד, כבענייננו. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הוצגו קבלות שהגיש המערער וקיבל בגינן החזר, ובכלל זה שתי הקבלות, משני תאריכים שונים, עבור "ט. פנים מתנה" על שם רעייתו. שם העוסק המוטבע על הקבלות הוא גב' עדנה סומך, שאין מחלוקת כי היא הקוסמטיקאית של אשת המערער מזה שנים. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער לא הצליח לבסס את טענתו לפיה כלל אין המדובר בטיפול פנים לאשתו אלא במתנה שרכש עבור אירוע שאליו הוזמן (המערער לא ידע לומר עבור מי נרכשה המתנה). בית המשפט הדגיש כי המערער לא הביא לעדות את אותה קוסמטיקאית, שבידיה היה לאשר או להפריך טענתו זו. יש להוסיף כי המערער הוא אדם בעל נגישות רבה לאמצעי התקשורת, ובכתבות השונות שבהן הושמעה ביקורת כלפי התנהגותו, לרבות בעניין הקבלות עבור טיפולי הפנים, ניתנה לו הזדמנות ליתן את תגובתו. על שאמר שם הוא חזר גם בפני בית המשפט המחוזי, ואולם הסברו, כאמור, לא היה מבוסס, להשקפת בית-המשפט המחוזי, די הצורך, ועל כן, בהתחשב ב"עניין הציבורי" הגלום בפרסום, הגיע בית המשפט למסקנה כי קמה למשיבים הגנת "אמת דיברתי". במסגרת הערעור לא הונח בסיס המצדיק להתערב במסקנתו זו של בית המשפט המחוזי, ולכן לא נזקקתי לטענות הנוספות של המשיבים בעניין קבלת טובות הנאה על-ידי המערער. 15. אכן, המערער לא הורשע, לא הואשם וגם לא נחקר במשטרה, בעניינים שהמשיבים כיוונו אליהם. היצמדות למצב הדברים לאשורו עשויה להצריך במקרים מסוג זה שימוש במילים מסייגות כגון "לכאורה", "לפי פרסומים קודמים", "לפי מסמכים שבידינו" וכדומה, או להסביר ביתר פירוט ודיוק במה מדובר (כפי שנעשה בפרסומים הקודמים אודות המערער). עם זאת, המערער לא העלה טענות מפורשות בעניין זה, אלא מיקד את ערעורו בהיבטים אחרים, שבהם לא מצאנו, כאמור, עילה מספקת להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי. סיכומו של דבר, אין להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לעניין קיומה של הגנת "אמת בפרסום" ביחס לאמור בכתבה לפיו המערער הוא "איש ציבור שניצל את מעמדו בעיריית ת"א לקבלת טובות הנאה כספיות". "עריקה" פוליטית 16. בית המשפט המחוזי הטיל בסופו של יום אחריות על המשיבים בגין ביטוי אחד שנכלל בכתבה. מדובר בשימוש שנעשה בתיבה "ערק" לצורך תיאור מעברו של המערער מתמיכה במפלגת ה"ליכוד" לתמיכה במפלגת "ישראל אחת". על כך משיגים המשיבים – ודין השגתם להתקבל. בטרם הכרעה בשאלה האם פרסום מסוים מהווה "לשון הרע" כמשמעות מונח זה בחוק, על בית המשפט לבחון את פרשנות הפרסום. עמידה על משמעותו של הפרסום נעשית מבעד לעיניו של הקורא, השומע או הצופה הסביר (בהתאם לסוג הפרסום). "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333). לאחר בירור פרשנותו של הפרסום, יש בידי בית המשפט לבחון האם יש בו משום "לשון הרע", כלומר, האם הוא עלול להשפיל את מושא הפרסום, לבזותו או לפגוע במשרתו. במסגרת בירור שאלה זו, "שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו, הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי" (פרשת הרציקוביץ הנ"ל). 17. אינני סבור כי במילה "עריק", על-פי משמעותה בהקשר הנדון ובהתחשב בנסיבות העניין, יש משום "לשון הרע" המקימה אחריות לפי החוק. הביטוי "עריק" – כך ידענו וכך ניתן לראות יום-יום באמצעי התקשורת – משמש לעיתים תכופות, בהקשר הפוליטי, כדי לבטא את נדידתם של אנשי ציבור מרשימה לרשימה, מנאמנות לנאמנות, מ"בית פוליטי" אחד ל"בית פוליטי" אחר. זהו מובנו של הביטוי בעיני האדם הסביר והרגיל. יצוין, כי ביחס למערער עצמו אין זו הפעם הראשונה שנאמר כי הוא ערק למחנה ברק (כך, נעשה שימוש בביטוי זה בכתבה בעיתון "מעריב" מיום 9.5.1999, שהוכתרה בכותרת "יו"ר הליכוד בת"א ויואש צידון 'ערקו' לברק"; וראו גם הכתבה בעיתון "העיר", שם נאמר על תמיכתו של המערער במר ברק כי זהו "המהלך הפוליטי הביזארי של השבוע"). הביטוי "ערק" פרץ זה מכבר את מקורותיו הצבאיים, והוא משמש לא אחת עיתונאים ואחרים במסגרת השיח הפוליטי במחוזותינו. האדם הסביר במדינת ישראל אינו מייחס לביטוי זה, בהקשר הפוליטי, משמעות של מעשה אסור מבחינה חוקית. זהו כיום ביטוי שגור, ואף אם אין הוא ערב לאזנו של מושא ההתבטאות, הרי לא תחושת העלבון הסובייקטיבית של מושא הפרסום היא המכריעה, כי אם הפרשנות האובייקטיבית של הפרסום בעיני הבריות (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) 281, 293). וחשוב יותר: באספקלריה זו, אין הביטוי "ערק" אלא בגדר תיאור עובדתי של עצם שינוי המחנה, בתוספת יותר מקורטוב של הבעת דעה – ובמקרה זה דעה שלילית, אולי צינית, לגבי המהלך. אשר למערער, איש ליכוד ותיק, אין מחלוקת כי מבחינה עובדתית הוא אכן עבר לתמוך במר ברק לראשות הממשלה; וככל שהביטוי "ערק" שיקף התייחסות ביקורתית-צינית למעבר זה, הרי זו הבעת דעה הנעוצה עמוק בתוך מתחם ההתבטאויות הלגיטימיות, וזאת אף מבלי שאנו נזקקים להכריע בשאלת המניעים המדויקים שהביאו את המערער למהלך זה של חציית קווים פוליטיים. יודגש, כי מקום בו האמירה הנבחנת כוללת הן יסוד עובדתי והן יסוד של הבעת דעה, והיסוד העובדתי אינו במחלוקת של ממש, נהנית האמירה כולה מן היחס הניתן בדין להבעת הדעה, זאת הן במישור האחריות והן במישור ההגנות. כלל מושרש הוא, כי "בית המשפט נוהג זהירות יתירה מפני הכתבת סטנדרטים של טעם טוב לאמצעי התקשורת, המביעים דעה על הא ועל דא, לעיתים אף בדרך של לעג וסטירה" (פרשת הרציקוביץ הנ"ל). "אין בית המשפט יכול לכפות טעמו והגיונו הוא על המפרסם, אלא עליו להותיר מקום להבעות דעה תקיפות" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 281; וכן ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור, פ"ד לה(2) 365; בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1). המשיבים בחרו במילה "עריק" – יכולים היו לבחור במילה אחרת – אך לא לבית המשפט לבחור עבורם את דרך ההתנסחות, ואינני מוצא בדבריהם דבר שהוא מעבר לרף שהמערער, כאיש ציבור (שאכן עבר, נשוב ונזכיר, ממחנה פוליטי אחד לאחר), יכול וצריך לספוג. מסקנתי היא, אם כן, כי השימוש במילה "עריק", במסגרת הכתבה, לא היה בו כדי להצדיק הטלת אחריות על המשיבים בגין פרסום לשון הרע. סוף דבר ע"א 9462/04 נדחה. ע"א 9594/04 מתקבל. ההוצאות שהוטלו בהליך הקודם מתבטלות, והוצאות המשיבים בהליך זה, וכן שכר-טרחת עורך דינם בסכום של 10,000 ש"ח, יושתו על המערער. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, כ"ז בכסלו התשס"ו (28.12.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04094620_P05.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il