יגדן רחמילוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9458/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9458/05 ע"פ 10518/05 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המערער בע"פ 9458/05 והמשיב בע"פ 10518/05: יגדן רחמילוב נ ג ד המשיבה בע"פ 9458/05 והמערערת בע"פ 10518/05: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתפ"ח 957/03 מיום 18.4.05 ומיום 27.9.05 וכן ערעור שכנגד על גזר הדין האמור שניתנו על ידי כבוד השופטים ר' אבידע, ב' אזולאי ,י' אלון תאריך הישיבה: כ"ח בתמוז התשס"ו (24.7.06) בשם המערער והמשיב שכנגד: עו"ד יגאל אובשייביץ בשם המשיבה והמערערת שכנגד: עו"ד רחל מטר פסק-דין השופטת ד' ברלינר: א. ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 22.9.05 בו הורשע יגדן רחמילוב (להלן המערער) לאחר שמיעת ראיות במספר עבירות מין: מעשי סדום, אינוס ומעשה מגונה – וכן בעבירת תקיפה ואיומים. על המערער הוטלו 7 שנות מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על תנאי וקנס בן 5,000 ש"ח. כן חויב המערער לפצות את המתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח. על פסק הדין מונחים בפנינו שני ערעורים: המערער מערער על הכרעת הדין. המדינה מערערת על גזר הדין, כאשר לשיטתה – העונש אינו משקף נכונה את חומרת העבירות בהן הורשע המערער. ב. ע"פ 9458/05 - ערעורו של המערער על הכרעת הדין. עיקרי העובדות: המתלוננת בתיק זה היא כבת 22. המערער יליד 1938. השניים הכירו באמצעות מתווך, אליו פנתה המתלוננת בבקשה לעזרה כספית. לטענת המתלוננת – היא הסכימה להילוות אל המערער לדירתו כדי לדון באותה עזרה כספית. בהגיעם לדירה – השקה אותה המערער משקאות אלכוהוליים, הגם שלא רצתה בהם. כמו כן הציע לה סיגריה שבדיעבד הסתבר לה כי הכילה מריחואנה, וגרמה לה לחוש סחרחורת. בהיותה במצב זה ביצע בה המערער מעשי סדום אוראליים ואנאליים, וכן מעשים מיניים קשים נוספים כמפורט בכתב האישום. המעשים בוצעו תוך שימוש באלימות פיזית ומילולית: המערער משך בשערותיה של המתלוננת, גרר אותה החזיק בידיה, קילל אותה ברוסית ואיים עליה. המערער מצדו, אישר את בואה של המתלוננת לדירתו וכן את קיומם של יחסי מין. אולם, לדבריו מדובר ביחסי מין רגילים, שבוצעו בהסכמתה המלאה של המתלוננת. המתלוננת יכלה לעזוב את הדירה בכל עת, ונשארה בדירתו עד למחרת היום, משום שחפצה בכך. ג. בית משפט קמא, נתן אמון בגירסת המתלוננת, ומצא חיזוקים שונים לעדותה. בית המשפט היה ער לתהיות שונות באשר לגירסתה, לשקרים ששיקרה בראשית הדרך, ועדיין סבר כי "גירסת המתלוננת נראית לי סבירה, מעוגנת בהגיונה הפנימי ונתמכת בראיות חיצוניות וההתרשמות מעדותה הינה של עדות מהימנה". (עמ' 12 לפסק הדין) פרט לאמירה הבסיסית באשר למתן האמון במתלוננת, התייחס בית המשפט קמא באופן פרטני לכל אחד מסימני השאלה שעולים מהתנהגותה, וקבע כי אין בהם כדי לכרסם במשקל דבריה. ד. הסנגור טוען כי גירסתה של המתלוננת מתחילתה ועד סופה לוקה בחוסר סבירות, גם תוך התייחסות לדבריה שלה, ובלי להזקק לראיות הנוספות, המצביעות על כך. על אלה שם הסנגור את הדגש: 1. מלכתחילה מסרה המתלוננת גירסה שיקרית, ואף הרחיקה לכת עד כדי טענה שקפצה מהחלון. 2. המתלוננת שוחחה מבית המערער עם חברתה ועם אמה. באף אחת מן השיחות לא שידרה אותות מצוקה הגם שיכלה לעשות כן. 3. במהלך השהות המשותפת בדירה עזב המערער את דירתו פעמיים: פעם למשך כ-40 דקות ופעם נוספת למשך כ-15 דקות. המתלוננת יכלה לנצל את העדרותו ולעזוב את הדירה ובחרה שלא לעשות זאת. 4. לדירה הגיעו חבריו של המערער. אחד מחבריו של המערער שהיו בדירה העיד מטעמו של המערער וסיפר כי המתלוננת ארחה אותם, הגישה תקרובת, ואף נגנה בגיטרה. 5. דמותו של המערער כפי שצוירה על-ידי המתלוננת – רחוקה מן המציאות. המערער אדם מן הישוב, כבן 65 אב ל-6 ילדים וסב לנכדים ונינים. בנוסף לכך המערער אדם חולה. פיזית – קשה לקבל כי המתלוננת שאינה קטנת מימדים – לא יכלה לו, ופחדה ממנו. ה. שקלנו בקפידה את טענות הסנגור – ונראה לנו כי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור. בגדר מושכלות יסוד, ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העדים. כאשר מדובר בקורבנות עבירות מין הנטיה להתערבות, קטנה במיוחד: "... הדבר נכון במיוחד כאשר, ע"פ הנטען, מדובר בקרבן עבירות מין. במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 419, 425-426). אין תחליף לאותה קליטה חושית של השופט הרואה את העדים, ער לכל הניואנסים בדבריהם, וקובע את ממצאי האמינות בהסתמך על אותו "דק מן הדק עד אין נבדק על ידי בית משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד" (ר' דברי השופט מ' זילברג בע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(2) 1065, 1074) באותו הקשר ראו גם ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 133. ו. לכך יש להוסיף מושכלת יסוד נוספת, שמשקפת את נסיון החיים ואת הידע המצטבר באשר לקורבנות עבירות מין. אין נאנסת טיפוסית, אין סולם תגובות אחד ואחד בלבד שלו ניתן לצפות. התנהגות של קורבן עבירת מין נראית לעיתים לא הולמת, טיפשית, לא ראויה, ועדיין היא משקפת את האמת, ואינה מצביעה על כך שהמתלוננת שיקרה. בע"פ 599/02 פרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נאמר בנושא זה: "אכן, יכול שהתנהגותה של מתלוננת בעבירת מין (ואולי גם התנהגותו של מתלונן אחר הנתון במצוקה) תיראה למשקיפים עליה ממרחק של זמן וממרומי יישוב הדעת ושיקול הדעת של המשקיפים, מוזרה, בלתי הגיונית, בלתי נבונה ואולי אף מטופשת. יכול שאנו, היום, כאן, היינו נוהגים אחרת. אולם, אין לשכוח שאדם – אפילו הוא נבון ומיושב מטבעו – עלול להידחף על ידי תחושה של לחץ ומצוקה להתנהגות שאינה מתיישבת, לכאורה, עם תבנית אישיותו. עוד אין לשכוח, כי בבואנו להסיק מסקנות מן ההתנהגות, אין אנו עושים זאת בגדר 'ביקורת התבונה', שבה, אלא בגדר ניסיון לקבוע אם נעברה עבירה. לעניין זה יש לבחון את מכלול הפרטים של ההתנהגות על רקע נסיבות הפרשה כולן, כדי לאתר ולזהות את ההסבר הנכון והאמיתי להתנהגות". וכן ע"פ 2606/04 בינבידה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 26/4/06), שם נאמר: "אין לשפוט בכלים של סבירות ורציונאליות את התנהגותו של אדם, השרוי במצוקה ופחד; לעיתים אוחז בו השיתוק ולעיתים חששו שיבולע לו עוד יותר אם יביע התנגדות מביא אותו לאי החצנת אי הסכמתו כליל". ז. לעניננו: טענת המפתח בגרסת המתלוננת היא כי היא פחדה מהמערער. מנגד מציב הסנגור את דמותו של המערער כפי ששורטטה לעיל, כאשר לטענתו לא יתכן שהמערער בגילו ובמגבלותיו הטיל אימה על המתלוננת. בית משפט קמא התייחס לנושא זה וקבע כי מכלול הנסיבות יכול היה אכן, לגרום למתלוננת פחד. מיד עם כניסתם לדירה הכריח המערער את המתלוננת לשתות שתיה חריפה, הפשיט אותה בכוח והחל לבצע מעשי מין אלימים (עמ' 13 להכרעת הדין). המתלוננת לא הכירה כמעט את המתלונן "ומן הסתם חשבה שאם הנאשם מתנהג בצורה כזאת הוא מסוגל לנקום בה ולפגוע בה בצורה חמורה יותר אם תחשוף את מעשיו" (עמ' 13 שם). לא מצאנו פגם בהנמקתו של בית משפט קמא. פחד איננו בהכרח רציונאלי. זוהי תגובה רגשית שיכולה להתעורר מידית בשל מעשה כזה או אחר של הגורם המאיים. במקרה הנוכחי: מהלכי הפתיחה של המערער אכן היה בהם כדי להטיל פחד. הטענה כי המתלוננת פחדה מפני תגובתו העתידית של המערער, אף היא אינה מופרכת. הדעת נותנת כי מי שנמצא בסיטואציה קשה כמו זו של המתלוננת, איננו בוחן באופן סטרילי ומנותק את העובדות, ומציב אלה מול אלה את גורמי האיום, מול הנתונים המצביעים על כך שהסיכון אינו רב. בית המשפט לא קיבל את טענתו העובדתית של המערער, לפיה דווקא המתלוננת היתה זו שהחלה בהתנהגות מופקרת מינית מיד עם כניסתה לביתו ועשתה בביתו כבתוך שלה. הטענה אכן לא הגיונית; המתלוננת, גם לשיטתו של המערער, רצתה עזרה כספית. אין הגיון בכך שתתנדב ליחסי מין חריגים מבלי שקיבלה את התמורה. תוך יציאה מנקודת מוצא לפיה המערער, כאמור, היה זה שהתנפל עליה מיד עם כניסתה לדירה, הפחד הוא תוצאה מתבקשת. הפחד הכתיב גם את כל התנהגותה של המתלוננת בהמשך, ויש בו מענה למרבית טענותיו של המערער, באשר לחוסר הסבירות בהתנהלותה של המתלוננת. ח. בא כוח המערער הרחיב, כאמור, את הדיבור על מיהותו של המערער- גילו, דרך חייו ומגבלותיו. כיון שכך אנו רואים להזכיר את פסק הדין בת.פ. 8182/03 של בתי המשפט המחוזי בבאר-שבע. מדובר בהרשעה קודמת של המערער בעבירה של סחיטה באיומים. עיון בהכרעת הדין חושף מערכת עובדתית דומה באופיה למקרה הנוכחי. אנו ערים לטיעונו של הסנגור כי על פסק דין זה הוגש ערעור יחד עם זאת, משהורשע - לא עומדת למערער חזקת החפות ויש באמור באותו פסק דין כדי להוות משקל נגד לטיעונו של הסנגור באשר לדמותו של המערער. ט. להלן אתייחס בקצרה להשגות נוספות שעניינן אמינותה של המערערת. באשר לגרסתה הראשונית של המערערת- אין מחלוקת כי המתלוננת שיקרה מלכתחילה באשר לזהותו של האנס. המתלוננת טענה כי איננה יודעת את זהותו, סיפרה כי איים עליה באקדח וכי קפצה מהחלון וברחה. בית משפט קמא סבר כי למתלוננת היו רגשות אשם על כך שנכנסה לביתו של המערער מרצונה ונקלעה למצב שנקלעה, שעל כן שיקרה בתחילת הדרך. ההסבר אינו מופרך, במיוחד כך כאשר מלכתחילה לא העלילה המתלוננת עלילת שווא על אדם אחר כלשהו, אלא נמנעה מלחשוף את שמו של האנס. י. באשר לאפשרות שהיתה למתלוננת לעזוב את הדירה לא היתה מחלוקת באשר לנתונים העובדתיים קרי שהמערער עזב את דירתו פעמיים. לא היתה מחלוקת גם על כך שבאחת הפעמים עזב את הדירה כדי לקנות מצרכים שביקשה המתלוננת, שנועדו להכנת מאכל מסוים. עוד לא היתה מחלוקת על כך שהמתלוננת הכינה למערער כוס תה והזמינה לו אמבולנס משום שהרגיש לא טוב. בית משפט קמא קיבל את הסברה של המתלוננת על כך שבפעם הראשונה, היתה מפוחדת וטרם הספיקה לעכל את הדברים ובפעם השנייה לא הצליחה לעזוב את הדירה. גם לענין זה, נכונים ורלוונטיים הדברים שנאמרו לעיל בדבר קשת התגובות של קורבן עבירת מין - שמספרן כמספר הקורבנות. פחד יכול להיות גורם משתק, המסביר את חוסר הבריחה בפעם הראשונה. בפעם השניה התעשתה המתלוננת ושלחה את המערער מהבית לקנות מצרכים, כחלק מתוכנית שהחלה להתגבש במוחה לעזוב את הדירה, אלא שלא הספיקה. גם טענתו של המערער באשר לחבריו שהיו בדירה - לאו טענה היא. המתלוננת סברה כי תצליח על ידי אירוח חבריו לרצות את המערער כך שיאפשר לה לצאת מהדירה. אף זוהי התנהגות שניתן לצפות לה מקורבנות, בסיטואציה מעין זו. יא. בית משפט קמא מצא מספר ראיות המחזקות ותומכות בגרסתה של המתלוננת. מדובר בראיות "קלאסיות" שמשמשות ככלל לחיזוק עדותם של קורבנות מין. כך, למשל, מנה בית משפט קמא את מצבה הנפשי של המתלוננת כאשר חזרה לביתה. אביה של המתלוננת העיד כי כאשר חזרה, "היו לה דמעות בעיניה ופניה ועיניה היו נפוחים מבכי". היא היתה בהלם והיה צורך במתן כדור הרגעה. תחילה לא היתה מסוגלת לדבר ואחר כך סיפרה כי עברה אונס. האב גם סיפר כי המתלוננת אמרה כי אדם מבוגר נעל אותה בדירה. בקווים כלליים מדובר באותה גרסה שהושמעה בבית משפט ושִמְשָה להרשעתו של המערער. מצב נפשי - נחשב מאז ומעולם כחיזוק ואפילו סיוע (בעידן שבו היה הסיוע נדרש לתלונתה של נפגעת אונס), שהרי כמוהו כממצא פיזי בגופה של המתלוננת, המעיד על מה שעברה. אין כל סיבה שלא ליחס לתיאורו של האב בהבדל מפרטי הגירסה את מלוא המשקל. יב. בבדיקה שנערכה בבית החולים סורוקה ובמכון לרפואה משפטית נמצאו סימנים שונים בגופה כדלקמן: פצעים בפה, שטפי דם בחלק הפנימי של הירכיים, פצעים בטבור, שריטות באמה הימנית ובאזור הצוואר, דימומים תת עוריים בגב, דימומים בצוואר, במרפק ובירך השמאלית. בבדיקה הראשונית בבית החולים נמצא גם פצע באוזן שלא נראה במכון לרפואה משפטית שנערכה יום לאחר מכן. כל הממצאים הללו מתיישבים עם גרסתה של המתלוננת הגם שבפני עצמם הם אינם יכולים להעיד כיצד נגרמו. כך למשל, הפצע שנראה מלכתחילה באוזן מתיישב עם גרסתה כי העגיל שענדה - נתלש ממנה. ריבוים של הממצאים הרפואיים יש לו משקל בפני עצמו, לצד כל אחת מהפגיעות הפרטניות. לכך יש להוסיף את מציאת של ציפורן מלאכותית, שלכל הדעות מקורה בידיה של המתלוננת, בדירת המערער. המערער טען בהקשר זה כי המתלוננת נגנה בגיטרה וכך אולי נפלה הציפורן. בית משפט קמא העדיף את גרסת המתלוננת שהתכחשה לכך שניגנה, וטענה כי כלל אינה יודעת לנגן בגיטרה. אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט שהעדיף את גרסת המתלוננת, ומשכך הציפורן מתווספת לראיות התומכות בעדותה. יג. סוף דבר - ממצאי המהימנות, כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא, אינם שרירותיים והם מעוגנים בחומר הראיות שהיה בפניו. המערער לא הצליח לענות על השאלה הבסיסית: מה ראתה המתלוננת להתלונן עליו מלכתחילה. הסנגור העלה השערות בנושא זה, כגון שהמתלוננת סברה מלכתחילה בפניה אדם אמיד שממנו תוכל לקבל כסף. בדיעבד, כאשר הגיעה לדירתו וראתה כי הוא מתגורר בדירת עמידר, ומצבו הכלכלי, ככל הנראה, אינו מן המשופרים - נהגה כפי שנהגה. הדברים הם בבחינת השערה שהועלתה מפי הסנגור, הא ותו לא; המערער לא טען כי היה עימות כלשהו, בינו ובין המתלוננת שגרם לה להתלונן. משכך, נותרה תמיהה זו בעינה והיא מצטרפת לראיות הפוזיטיביות שהיו בפני בית משפט קמא. התוצאה היא כי אין מקום להתערב בנושא ההרשעה. יד. באשר לענישה - בית משפט קמא הטיל כאמור על המערער 7 שנות מאסר ועל כך מערערת המדינה. המדינה סבורה כי חומרת המעשים, השעות הרבות שלאורכן בוצעו, והנזק שנגרם למתלוננת כפי שעולה מתסקיר הקורבן שהוגש בעניינה - מחייבות ענישה חמורה יותר. על פניו, יש ממש בערעור המדינה ושמא לא בכדי נמנע המערער מהגשת ערעור על העונש. יחד עם זאת, תוך שאנו נותנים דעתנו לאותם שיקולים שהנחו את בית משפט קמא, קרי: גילו של המערער, מצבו הבריאותי וכן העובדה כי עברו אינו מכביד, ובהיותנו ערכאת ערעור שאיננה נוהגת למצות את הדין עם משיבים, החלטנו, תוך התלבטות, שלא להתערב בענישה. התוצאה היא כי אנו דוחים את שני הערעורים. ניתן היום, כ"ח בתמוז תשס"ו (24.7.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05094580_Z10.docהג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il