פסק-דין בתיק על"ע 9454/01
בבית המשפט העליון
על"ע
9454/01
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' א' לוי
המערער:
הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו
נ ג ד
המשיב:
עו"ד ברוך רווה
ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי
של לשכת עורכי הדין מיום 14.11.01 בתיק בד"א 42/99
שניתן על-ידי עו"ד מ' אורנשטיין, עו"ד ר' לב ועו"ד י'
ריחני
תאריך הישיבה:
כ"ו בשבט תש"ג
(29.1.03)
בשם המערער:
עו"ד ע' ויצמן
בשם המשיב:
עו"ד א' עינב
פסק-דין
השופט א' מצא:
לפנינו ערעורו של הוועד המחוזי של לשכת
עורכי הדין בתל-אביב-יפו על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של הלשכה, ולפיו
נתקבל ערעורו של המשיב על חומרת העונש המשמעתי שגזר עליו בית הדין המשמעתי המחוזי,
בגדר הליך לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, ותחת עונש של הוצאה
מלשכת עורכי הדין נגזרו על המשיב שמונה שנות השעיה מן המקצוע.
2. המעשה בתמצית: בשנת 1987 ערך המשיב חוזה
פיקטיווי למכירת דירה של לקוחו, ללא ידיעת הלקוח, וזייף בגוף החוזה ובמסמכים
נוספים את חתימת לקוחו. את המסמכים המזויפים הציג המשיב לפני בנק למשכנתאות
ובעזרתם סייע ללקוחה אחרת שלו לגרור משכנתא, שרבצה על דירה אותה מכרה שלא על-מנת
לרכוש דירה אחרת תחתיה. בשל מעשים אלה הועמד המשיב לדין ובשנת 1994 הורשע,
בפסק-דין סופי, בזיוף מסמך בכוונה לקבלת דבר, בשימוש במסמך מזויף ובקבלת דבר
במרמה. בשנת 1996 ביקש המערער (הוועד המחוזי) מבית הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה
בתל-אביב-יפו לגזור על המשיב עונש משמעתי בשל הרשעתו האמורה. בית הדין נעתר לבקשה
וגזר על המשיב עונש השעיה לתקופה של חמש שנים. במקביל לגזירת העונש המשמעתי הועמד
בית הדין המחוזי על קיומו של אישום פלילי נוסף, שהוגש נגד המשיב ושאף עניינו היה
בעבירת זיוף; ובשל אישום זה החליט בית הדין להשעות את המשיב זמנית מן העיסוק
בעריכת-דין.
על עונש ההשעיה לתקופה של חמש שנים,
שנגזר על המשיב בתיק הראשון, ערערו שני הצדדים לפני בית הדין המשמעתי הארצי. בעוד
ערעורם תלוי ועומד נתברר, כי בשנת 1998 הסתיים משפטו הפלילי הנוסף של המשיב,
שבגדרו הורשע, בפסק-דין סופי, בעבירת זיוף בכוונה לקבל דבר. מן העובדות שעל יסודן
הורשע בעבירה האמורה עלה, כי בשנת 1990 ערך המשיב צוואה, לחתימתה של מצווה פלונית,
ולפי בקשת לקוחו - שצוין כנהנה מן הצוואה - רשם על גבי הצוואה תאריך מוקדם מזה שבו
נחתמה הצוואה לפניו. משהוברר, כי גם בשל הרשעתו האמורה מבקש הוועד המחוזי לגזור על
המשיב עונש משמעתי, לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, הסכימו הצדדים לפני בית
הדין הארצי על החזרת ההליך לבית הדין המשמעתי המחוזי, על-מנת שיגזור על המשיב עונש
משמעתי כולל בגין שתי הפרשיות. משהוחזר העניין אליו גזר בית הדין המחוזי על המשיב,
בגין הרשעתו בשתי הפרשיות, עונש של הוצאה לצמיתות מלשכת עורכי הדין. על פסק-דין זה
ערער המשיב לפני בית הדין המשמעתי הארצי, שפסק לקבל את ערעורו, ביטל את העונש של
הוצאה מן הלשכה שנגזר עליו ותחתיו השית על המשיב, בגין שתי הפרשיות, עונש של השעיה
מן המקצוע לתקופה של שמונה שנים.
3. בית הדין המשמעתי המחוזי סקר בפסק-דינו את
המעשים שבגללם הורשע המשיב בעבירותיו. בדחותו את השגות המשיב על היות המעשים
נגועים בקלון, כדרישת סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, קבע בית הדין, כי "על פי
כל דרך חשיבה ובחינה של מעשיו של המשיב בשני התיקים, כאשר הוא פועל בכל מעשיו
כעורך-דין, יש לראות במעשים שהביאו להרשעתו בשני התיקים, משום מעשים שיש עימם
קלון". להלן, בהתייחסו לשאלת העונש המשמעתי שיש לגזור על המשיב, הטעים בית
הדין את חומרת המעשים הפליליים שביצע המשיב. בבצעו עבירות של זיוף ומרמה - נקבע
בפסק הדין - "פגע המשיב בכל היסודות הבסיסיים של המקצוע ופגע קשות באמון כלפי
הלקוח, בית המשפט והציבור, תוך שהוא גורם גם לפגיעה קשה בחבריו למקצוע". להלן
ציין בית הדין, כי חומרת הדברים מקבלת משנה תוקף לנוכח הרשעותיו הקודמות של המשיב,
הן בעבירות פליליות והן בעבירות משמעת. בית הדין ציין, כי אינו מתעלם ממצבו האישי
הקשה של המשיב, שאת דרכו במקצוע החל כתובע במשטרת ישראל ולאחר שנים רבות של עיסוק
בעריכת-דין הוביל את עצמו, במעלליו המבישים, לקצה דרכו המקצועית. אך בית הדין סבר,
כי משום החומרה המיוחדת שיש בריבוי הרשעותיו הקודמות ובהצטברות מעשיו הפליליים,
אין המשיב ראוי עוד להתחשבות מקילה. כדבריו:
"ההסתבכויות הפליליות והאתיות של המשיב אינן בבחינת מעידה
חד-פעמית. המשיב חוזר על מעשיו במחזוריות מסוימת ומיד כשהוא מסיים לרצות עונש של
מאסר הוא מבצע מעשה פלילי נוסף של זיוף צוואה. לפיכך אין אנו יכולים לקחת בחשבון
במקרה זה את נסיבותיו האישיות של המשיב. אנו מבקשים לציין כי דווקא בשל עברו של
המשיב שכלל שירות במשטרת ישראל, וותק של שנים רבות כעורך-דין, יש להתייחס בחומרת
יתר למעשיו.
לנוכח חומרת המעשים - שגם בגדר ההליך המשמעתי לא טרח
המשיב להסבירם או להביע חרטה עליהם - קיבל בית הדין את טענת הוועד המחוזי, כי
המשיב איננו ראוי עוד להימנות עם ציבור עורכי הדין, ועל כן גזר עליו עונש של הוצאה
מן הלשכה.
4. בית הדין המשמעתי הארצי, שלפניו ערער
המשיב על חומרת עונשו, ציין בפתח פסק-דינו כי "קשה שלא להשתכנע ולא לקבל את
מסקנתו וקביעותיו של בית הדין המחוזי", שכן "המדובר בעורך דין שצבר קופה
של שרצים במהלך שנות פעילותו, וכל ענישה - לרבות פלילית - לא הרתיעה אותו מלהמשיך
בדרכו הנלוזה". אך חרף הערכה קשה זו, סבר בית הדין הארצי כי בנסיבות המקרה יש
בהוצאתו של המשיב מלשכת עורכי הדין משום החמרת-יתר. ראשית, בשל "העובדה, כי
משנידון המשיב לראשונה לעונש השעיה של חמש שנים שסיומו בשנת 2002 נפתח בפניו פתח
של תקווה, כי בסיום העונש יוכל לשוב ולתפקד כעורך-דין". ושנית, בשל העובדה
שמאז ביצוע המעשים הפליליים, חלפו שנים לא מעטות. משנקבע למשיב, בהליך שהתייחס
לאחת מהרשעותיו הפליליות, עונש השעיה לתקופה קצובה של חמש שנים, סבר בית הדין כי
בשל שתי הרשעותיו הפליליות די היה להגדיל את תקופת ההשעיה הכוללת לשמונה שנים.
לפיכך קיבל את ערעורו וחלף העונש של הוצאה מן הלשכה גזר עליו עונש של השעיה לתקופה
בת שמונה שנים.
5. בערעורו שלפנינו ביקר בא-כוח הוועד המחוזי
את צדקת הנימוקים שעל יסודם החליט בית הדין הארצי להעמיד את עונשו של המשיב על
השעיה לתקופה קצובה. אך עיקר טענתו היה, כי לנוכח חומרת המעשים הפליליים שבהם
הורשע המשיב, ועל רקע ריבוי הרשעותיו הקודמות, הכוללות לא רק עבירות משמעת אלא גם
עבירות פליליות, פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי מחטיא את מטרת הענישה
המשמעתית.
בא-כוח המשיב לא חלק, בתשובתו לערעור, על
חומרת המעשים שבעטיים הורשע המשיב בשני המשפטים הפליליים ושבגללם ביקש הוועד
המחוזי מבית הדין המשמעתי של הלשכה להרחיקו ממקצוע עריכת הדין לצמיתות. עם זאת
קיווה וניסה לשכנענו, כי בהתחשב בגילו של המשיב (שהוא כבן 63), ובעובדה שמאז ביצע
את העבירות נשוא הדיון חלפו שנים לא מעטות, ניתן להניח לטובתו כי הפיק את לקחו ועל
רקע זה מן הראוי להסתפק בהשעייתו מן המקצוע לתקופה של שמונה שנים, כפי שגזר עליו
בית הדין המשמעתי הארצי.
6. אני סבור, כי הערעור שלפנינו בדין יסודו.
עורך-דין המבצע עבירות זיוף ומרמה כלפי לקוחותיו
ממיט קלון לא רק על עצמו. מעשים כאלה, שמעצם טבעם מבטאים חריגה מכללי האתיקה
המקצועית שעליהם מצווים עורכי הדין, פוגעים קשות באמונו של הציבור הרחב בעורכי
הדין בכללם; ותיקונה של הפגיעה איננו יכול להיות מושג אלא בנקיטת אמצעי משמעת
ראויים לשמם כלפי עורך הדין שסרח. בהפעילו את הסמכות שניתנה לו בסעיף 75 לחוק לשכת
עורכי הדין, להטיל עונש משמעתי על עורך-דין שהורשע בעבירה פלילית שיש עימה קלון,
מוטל על בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין לבחון את ההשלכה שיש להרשעתו הפלילית
של עורך הדין המורשע על יכולתו להמשיך ולעסוק בעריכת-דין. בהביעו רעיון זה, ביחס
להשלכה שיש להרשעתו של רופא, בעבירות פליליות חמורות, על יכולתו להמשיך ולעסוק
ברפואה, ציין הנשיא שמגר:
"הדין המשמעתי, הנערך לפי חוקים שונים בעקבות הרשעה בפלילים,
עניינו בהסקת המסקנה, מה ההשלכה, אם בכלל, אשר יש להרשעה על עיסוקו של הנידון ועל
תיפקודו המקצועי. הוראה כאמור לא נוצרה לגבי כל מקצוע, אלא רק לגבי אלו בהם נדרשת
מן המשתייכים למסגרת המקצועית רמת התנהגות מיוחדת וקפדנית יותר, הנובעת מייעודו של
המקצוע וממעמדו החברתי. הדין המשמעתי בעקבות הרשעה בפלילים בא איפוא למנוע סתירה
בין הנדרש מאיש המקצוע להלכה ובין התנהגותו למעשה" (ע"א 412/90 אליהו נ'
שר הבריאות,
פ"ד מד(4) 422, בעמ' 427).
בדברים אלה יש משום מתן ביטוי גם לתכליתו
של סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין. מי שאיננו עורך-דין והורשע בעבירה שיש עימה קלון
עשוי - בהתאם לסעיף 44 לחוק לשכת עורכי הדין - להיפסל מעיקרה להצטרפות ללשכת עורכי
הדין. סעיף 75 לחוק משלים את הנורמה הזאת בקבעו, כי מי שביצע עבירה שיש עימה קלון,
והוא כבר חבר בלשכת עורכי הדין, עלול להיענש - בנוסף לעונש שהוטל עליו בבית המשפט
הפלילי - גם בעונש משמעתי, העשוי להתבטא בהשעייתו מן העיסוק במקצוע, ואף בהרחקתו
לצמיתות משורות עורכי הדין (השוו: על"ע 2579/90 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד
מה(4) 729, דברי השופט ברק בעמ' 733).
אכן, אמצעי משמעתי מקובל, שבמקרים כאלה קשה להימנע מהטלתו, הוא הרחקת עורך הדין
המורשע מן העיסוק במקצוע; אם בהשעייתו מן העיסוק למשך תקופה קצובה, כאשר נסיבות
המקרה הנתון מאפשרות להסתפק בכך, ואם בהוצאתו משורות עורכי הדין לצמיתות, כאשר
נסיבותיו של המקרה הנתון מחייבות מהלך מחמיר זה. על שתיים ממטרותיו המרכזיות של
עונש ההשעיה - הצורך להגן על הציבור והצורך להרתיע את הרבים - עמדתי בפרשת ברזל:
"אחת ממטרותיו של עונש ההשעיה אכן הינה להגן על הציבור מפני
הסיכונים הכרוכים ברכישת שירותיו של עורך-דין שסרח; ומבחינה זו אפשר, אולי, להניח
כי המערער למד את לקחו. ואולם להטלת עונש משמעתי של השעיה יש מטרות נוספות,
וחשובות לא פחות. עורך-דין המפר את כללי ההתנהגות החלים על מקצוע עריכת הדין -
לא-כל-שכן עורך-דין העובר עבירה פלילית חמורה שיש עימה קלון - פוגע בדימויו
ובכבודו של המקצוע ובאמון שהציבור רוחש לעורכי הדין. השעייתו מן העיסוק
בעריכת-דין, לתקופה מתאימה, מיועדת להרתיע עורכי-דין אחרים מפני עשייתם של מעשים
דומים, ובכך להגן על שמם הטוב של עורכי הדין ועל אמון הציבור בהם (על"ע
3866/95 ברזל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, תק-על 98(1) 620).
לכך יש להוסיף - כפי שבצדק ציינה השופטת פרוקצ'יה - כי "העונש המשמעתי נועד לא רק למטרה הרתעתית אלא עיקרו במסר כללי
מטעמו של ציבור עורכי-הדין המוקיע התנהגות המפרה את החוק שנלווה לה קלון והעומד על
קיומם של עקרונות מוסר וטוהר מידות בפעולתו" (על"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' צלטנר, פ"ד
נו(2) 895, 900).
7. ההכרעה בשאלה אימתי ניתן להסתפק, לגבי
עורך-דין שהורשע בעבירה פלילית חמורה שיש עימה קלון, בעונש השעיה לתקופה קצובה
ואימתי ראוי להוציאו לצמיתות מקהל עורכי-הדין, תלויה, כמובן, בנסיבותיו של המקרה
הנתון; ובכלל אלו, מהות המעשה או המעשים שבעטיים הורשע וקורות ביצועם, חומרת
הפגיעה שהסבו המעשים ללקוחותיו של עורך הדין, לציבור בכלל ולאמונו בעורכי הדין
בפרט, ותקו המקצועי של עורך הדין והשאלה אם המדובר במי שסטה מן השורה באורח חריג
מדרכו הרגילה או במי שכבר נזקפו לחובתו הרשעות פליליות ומשמעתיות. אין, כמובן,
לשלול את האפשרות, שבשל הרשעתו במעשה פלילי חמור אחד ויחיד ייפסל עורך הדין המורשע
לצמיתות מן העיסוק במקצוע; וזאת גם אם המדובר בכישלונו הראשון של מי אשר עד
להרשעתו תיפקד ללא דופי. וכשלעצמי הריני סבור, כי די היה בהרשעתו של המשיב שלפנינו
בכל אחת משתי הפרשיות החמורות, שבעטיין נתבקש בית הדין המשמעתי המחוזי לגזור עליו
עונש משמעתי, כדי להוביל למסקנה כי יש להרחיקו לצמיתות מן המקצוע. שכן, בעבירות שביצע
בכל אחת משתי הפרשיות הפר המשיב, באופן קשה ובוטה, את חובת הנאמנות שאותה חב
ללקוחותיו ואת חובתו המקצועית כלפי הציבור וכלפי חבריו למקצוע. אך בענייננו איננו
נדרשים לאמת-מידה עונשית מחמירה; באשר ענייננו אינו בעורך-דין שלאחר שנים של עיסוק
במקצועו נכשל לראשונה, ובאורח חריג לדרכו הרגילה, בביצוע עבירה פלילית חמורה.
ענייננו, למרבה הצער, בעורך-דין שכבר נזקפו לחובתו הרשעות פליליות ומשמעתיות
קודמות ואשר הפעם נדרש לתת את הדין המשמעתי בעקבות הרשעתו בשתי פרשיות שונות, שבהן
נמצא אשם בביצוע עבירות חמורות שיש עימן קלון. יצוין כי בעקבות הרשעתו בעבר,
בעבירות לפי 220 לפקודת מס הכנסה, גזר עליו בית הדין המשמעתי שישה חודשי השעיה
בפועל ושנתיים השעיה על תנאי, ובשל הצגתו לבית המשפט של מסמך מזויף שנחזה כייפוי
כוח מטעם לקוחו, נגזרו עליו שישה חודשי השעיה על-תנאי. בנסיבות קשות וחמורות אלו -
משהוברר כי העונשים המשמעתיים שהוטלו עליו בעבר לא הרתיעו את המשיב מפני ביצוען של
עבירות פליליות - התחייבה המסקנה, כי המשיב חדל לצמיתות מלהיות כשיר וראוי להוסיף
ולעסוק בעריכת דין ואין לכן מנוס מפני הוצאתו מלשכת עורכי הדין.
8. משהוחזר ההליך אליו, על-מנת שישית על
המשיב עונש משמעתי בגין שתי הפרשיות שבהן הורשע בפלילים, אכן גזר עליו בית הדין
המשמעתי המחוזי עונש של הוצאה מן הלשכה. בנוקטו מהלך זה נתן בית הדין ביטוי עונשי
הולם לחומרת המעשים הפליליים ולפגיעה הקשה שגרם המשיב במעשיו הן ללקוחותיו והן
לאמון הציבורי בעורכי הדין. התערבותו של בית הדין הארצי בעונש משמעתי זה התבססה,
כזכור, על שני נימוקים עיקריים: הציפייה שנוצרה בלב המשיב, כי בתום תקופת ההשעיה
שנגזרה עליו על-ידי בית הדין המחוזי בגין פרשת האישום הראשונה, יוכל לשוב ולעסוק
בעריכת-דין; והזמן הרב שחלף מאז ביצוע המעשים הפליליים שבהם הורשע ועד לקיום ההליך
שבגדרו נדרש ליתן את הדין המשמעתי על אותם המעשים. בצדק טען בא-כוח הוועד המחוזי
בערעורו לפנינו, כי נימוקים אלה לא הצדיקו התערבות בגזר הדין. הנימוק הראשון היה
מוטעה מיסודו: עונש ההשעיה לתקופה של חמש שנים, שנגזר על המשיב בשל הרשעתו בפרשת
העבירות הראשונה, לא הקים למשיב זכות לצפות שבתום התקופה האמורה יוכל לשוב
לעיסוקו; לא רק מפני שלעניין השתת העונש המשמעתי הראוי אין דינן של שתי הרשעותיו
כדין הרשעתו בפרשה הראשונה לבדה, אלא גם לאור העובדה שהוועד המחוזי ערער לפני בית
הדין הארצי על קולת עונש ההשעיה לתקופה של חמש שנים. ולא למותר לציין, כי גם בהליך
המשמעתי שהתייחס להרשעתו הראשונה של המשיב בעבירות הזיוף והמרמה טען הוועד המחוזי
שמן הדין להרחיק את המשיב משורות עורכי הדין לצמיתות. ובהסכמת הצדדים - לאחר
הרשעתו של המשיב בפרשה השנייה - להחזרת ההליך לבית הדין המחוזי, לשם הטלת עונש
משמעתי כולל בשל שתי הפרשיות, לא היה משום ויתור מצד הוועד המחוזי על עמדתו
המקורית, כי אף בהרשעתו של המשיב בפרשה הראשונה די היה כדי לחייב את הוצאתו מלשכת
עורכי הדין. ואולם גם בנימוקו השני של בית הדין הארצי, בדבר הזמן הרב שחלף מאז
ביצוע המעשים, לא היה כדי להצדיק התערבות בעונש שהושת על המשיב בבית הדין המחוזי.
הזמן שחלף מאז ביצועו של מעשה עבירה עשוי אמנם, בעיקרון, להוות שיקול להקלת העונש.
אך את מידת ההתחשבות בגורם זה יש לגזור על-פי משקלו ביחס לשיקולי הענישה האחרים;
ובמקרה נשוא הערעור, על רקע עבירותיו החוזרות ונשנות של המשיב, לא היה בכוחו של
גורם זה כדי להטות את הכף.
9. דעתי היא, אפוא, כי יש לקבל את הערעור,
לבטל את פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי ולהחזיר על כנו את פסק-דינו של בית
הדין המשמעתי המחוזי, שלפיו נגזר על המשיב עונש משמעתי של הוצאה מלשכת עורכי הדין.
ש ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור
בפסק-דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, ט"ז באדר א' תשס"ג
(18.2.03).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01094540_F03.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
/עכ.