ד"ר שוורץ סיגל נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 9452/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9452/11 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל העותרת: ד"ר סיגל שוורץ נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. בית הדין האזורי לעבודה בחיפה 3. ד"ר לילך צולר עתירה לביטול פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה בשם העותרת: עו"ד אורון חדי בשם המשיבה 3: עו"ד יעל ברלב פסק-דין 1. לפנינו עתירה לביטול פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה. 2. העותרת הועסקה כאזרחית עובדת צה"ל בתפקיד רופאה תעסוקתית מומחית עד לחודש אפריל 2007. במועד הרלוונטי לעתירה הייתה המשיבה 3 הממונה הישירה עליה. עניינה של התביעה שפסק הדין שניתן בה הוא נשוא העתירה, בחוות דעת שנתנה המשיבה 3 ביום 30.12.2003 לגבי תפקודה של העותרת. העותרת טענה בתביעתה, שהוגשה בשנת 2010, כי הערכות שליליות שנכללו בחוות הדעת מהוות לשון הרע כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע), וכן שקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968. 3. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי לעבודה כי המשיבה 3 מילאה את חוות הדעת מתוקף תפקידה כממונה הישירה על העותרת בהתאם להוראת פקודת מטכ"ל "תעסוקת אזרחים – חוות דעת תקופתית" שמספרה 41.0408. כן נקבע כי כל ההערכות שרשמה המשיבה 3 ביחס לעותרת בחוות הדעת היו קשורות בקשר ישיר ליחסי העבודה ששררו ביניהן. אשר על כן, פסק בית הדין כי לא קמה לעותרת עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע כלפי המשיבה 3. זאת, נוכח הוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, המורה כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי... פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". אשר לטענת העותרת בדבר היות האמור בחוות הדעת בגדר שקר מפגיע, קבע בית הדין האזורי כי על פי הוראת סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, מדובר בעילה המצויה מחוץ לתחום סמכותו העניינית, ועל כן אין הוא מוסמך לדון בתביעה ככל שהיא מסתמכת על עוולה זו. כן העיר בית הדין כי הסעד היחיד שהתבקש בתביעה התבסס על הוראת סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע ועליה בלבד. בשולי הדברים ציין בית הדין האזורי לעבודה כי התביעה הוגשה סמוך לתום תקופת ההתיישנות ובשעה שהן העותרת והן המשיבה 3 כבר אינן עובדות במקום העבודה נשוא התביעה, ומשכך נראה כי היא נועדה לשרת תכלית רגשית בלבד. כפועל יוצא מכך, הוחלט לדחות את התביעה על הסף. 4. העותרת הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה שהופנה, בעיקרו, כנגד הקביעה כי חוות הדעת חוסה תחת הפטור הקבוע בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור בציינו כי לאחר עיון בתיק ובחינת טענות הצדדים, לא נמצא מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי. כן חייב בית הדין הארצי לעבודה את העותרת בתשלום הוצאות המשיבה 3 בגובה 2,000 ש"ח. 5. העתירה שלפנינו מופנית, כאמור, נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. בעתירה נטען, בין היתר, כי משמצא בית הדין האזורי לעבודה כי הינו חסר סמכות עניינית לדון בעילה שמקורה בעוולת שקר מפגיע, היה עליו להעביר את הדיון בתביעה לבית המשפט המוסמך, או למחוק את התביעה, ולא היה מקום לסילוק התביעה על הסף על דרך של דחייה. המשיבה 3 סבורה, מצידה, כי העותרת לא הצביעה על עילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בפסקי הדין נשוא העתירה. לגישתה, בלאו הכי משקבע בית הדין האזורי לעבודה כי חוות הדעת נשוא התביעה היא בגדר פרסום מותר על פי הוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, אזי בהתאם להוראת הרישא לסעיף הנזכר, וכמתחייב מתכליתו של סעיף זה, לא תקום לעותרת עילת תביעה כלשהי על יסוד חוות הדעת. לפיכך, לשיטתה, ממילא כל תביעה שתוגש על ידי העותרת בגין האמור בחוות הדעת, דינה להידחות עקב קיומו של מעשה בית-דין. 6. דין העתירה להידחות על הסף. נקודת המוצא לדיון הינה, כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין שניתנו בבתי הדין לעבודה. אומנם, ייתכנו מקרים חריגים בהם יתערב בית משפט זה בהחלטות בתי הדין לעבודה. אולם, מדובר במתחם התערבות מצומצם מאוד. הלכה היא, כי התערבות כאמור תוצדק רק אם נפלה טעות מהותית בפסק דינו של בית הדין לעבודה, אשר טעמי צדק מחייבים את תיקונה (ראו, בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 7152/09 מזרחי נ' בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב יפו (טרם פורסם, 18.7.2010), והאסמכתאות שם). העתירה שלפנינו אינה נמנית עם מקרים אלה. בענייננו, למקרא התביעה והודעת הערעור שהוגשה על ידי העותרת לבית הדין הארצי לעבודה, ניכר כי העותרת מיקדה את עיקר טענותיה וביססה את הסעד שהתבקש על ידה, על הוראות חוק איסור לשון הרע. חלק מהטענות אותן שוטחת העותרת בעתירה באשר להכרעת בית הדין האזורי בטענת קיומו של שקר מפגיע, מועלות כאן לראשונה אף מבלי שנטענו בערעור שהוגש לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי לא ניתן לבסס עילת תביעה בלשון הרע על חוות הדעת נשוא התביעה. פסק דינו של בית הדין האזורי הינו מפורט ומנומק כדבעי. נזכיר, כי בית הדין הארצי לעבודה לא ראה מקום להתערב בו על יסוד הטענות שהוצגו בפניו בערעור. אף אנחנו איננו רואים לעשות כן. כך בפרט, בשים לב לעובדה שמדובר בהכרעה פרטנית בעניינה של העותרת, המבוססת על העובדות הקונקרטיות של המקרה. יוער כי אין באמור לעיל בכדי לנקוט עמדה כלשהי במחלוקת שנפלה בין העותרת והמשיבה 3 בכל הנוגע לנפקות ההכרעה בדבר התקיימות יסודות סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, על האפשרות לבסס עילת תביעה בנזיקין שלא על פי חוק איסור לשון הרע. 7. נוכח האמור לעיל, ומשנראה כי לא נפלה בפסקי הדין של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי טעות משפטית מהותית, שטעמי צדק מחייבים את תיקונה, העתירה נדחית על הסף. העותרת תישא בשכר טרחה בסכום של 7,500 ש"ח לזכות המשיבה 3. ניתן היום, י"ז באדר התשע"ב (11.03.2012). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11094520_S04.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il