אסכנדר גבאלי נ. בני עאדל ג'באלי חברה לעבודות עפר ופיתוח נצר

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 944/18 וערעור שכנגד לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט א' שטיין המערערים והמשיבים שכנגד: 1. אסכנדר ג'באלי 2. רבחי ג'באלי 3. ענאן ג'באלי 4. אמין ג'באלי נ ג ד המשיבים והמערערים שכנגד: 1. בני עאדל ג'באלי חברה לעבודות עפר ופיתוח נצרת בע"מ 2. ריאד ג'באלי 3. יוסף ג'באלי ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 31.12.2017 בת.א 47373-03-12 אשר ניתן על ידי כבוד השופט הבכיר ש' אטרש תאריך הישיבה: י"ח באדר ב התשע"ט (25.3.2019) בשם המערערים והמשיבים שכנגד: עו"ד ג'מיל עבוד בשם המשיבים והמערערים שכנגד: עו"ד אסף גרשגורן פסק-דין הנשיאה א' חיות: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט הבכיר ש' אטרש) מיום 31.12.2017 בת"א 47373-03-12 (להלן: פסק הדין), במסגרתו נדחתה תביעת המערערים שעניינה הפרות נטענות של הסכם בין הצדדים. רקע והליכים קודמים המערערים והמשיבים 2 ו-3 (להלן: המשיבים) הם אחים אשר החזיקו יחד במניותיה של המשיבה 1 (להלן: החברה). בשנת 2001 פרץ בין הצדדים סכסוך וההליך המשפטי שהתנהל ביניהם הסתיים בהסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה) בו הוסכם, בין היתר, כי המשיבים ירכשו את מניות המערערים בחברה בתמורה שהוסכמה וכי הם יישאו בכל המיסים שיחולו על המערערים כתוצאה מהסכם הפשרה. ביום 30.12.2002 הגיש רואה החשבון של החברה דיווח לרשויות המס לפיו התמורה שצמחה למערערים מעסקת המניות הסתכמה ב-6,000,000 ש"ח והמשיבים שילמו לרשויות המס את המיסים בגין העסקה. ביום 10.10.2005 התקיים דיון במשרדי מס הכנסה במעמד המערערים בלבד, במסגרתו נחתמו הסכמי שומה לפיהם חל שינוי בסכום התמורה מעסקת המניות אשר הביא לגידול במס בגין העסקה בסך של 1,983,585 ש"ח (להלן: שומת 10/2005). ביום 31.10.2005 הגישו המשיבים השגה על שומת 10/2005 וביום 9.2.2006 פתחו המערערים בהליכי הוצאה לפועל נגד המשיבים כדי לחייבם בתשלום המס לפי שומת 10/2005. בתביעה מושא הערעור עתרו המערערים להצהיר כי המשיבים הפרו את הסכם הפשרה נוכח אי תשלום יתרת החוב לרשות המיסים כמתחייב על פי שומת 10/2005, וכן נוכח סירובם לסייע למערערים לקבל סיווג קבלני ג/4, כפי שהתחייבו בהסכם הפשרה. בית המשפט קמא קבע כי בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים לא נדונה סוגיית הפרת הסכם הפשרה המועלית בתביעה שבפניו, ולפיכך פסקי הדין בהליכים הקודמים אינם מהווים מעשה בית דין. עוד קבע בית המשפט כי טרם חלפה תקופת ההתיישנות ביחס לטענה כי אי תשלום המס על פי שומת 10/2005 מהווה הפרה של הסכם הפשרה על ידי המשיבים. ואולם, בית המשפט סבר כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי ניכר ובלתי סביר, בציינו כי הליכי ההוצאה לפועל ננקטו על ידם עוד בשנת 2006 ואילו תביעתם הוגשה רק בשנת 2012. בית המשפט אף התייחס לכך שהמערערים לא פעלו להגשת תביעה שכנגד במסגרת הליך קודם שהתנהל בין הצדדים בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 711/06) (להלן: ההליך הקודם), וקבע כי אי הגשת תביעה במשך כ-6 שנים, ללא הסבר לשיהוי, מעידה על זניחת זכות התביעה בעילה זו. בית המשפט הוסיף וקבע כי דין התביעה להידחות גם לגופם של דברים וזאת בהינתן העובדה כי המשיבים השיגו על שומת 10/2005 והשגתם לא נענתה; כי המערערים פעלו בחוסר תום לב בכך שפנו להליכי הוצאה לפועל נגד המשיבים כ-3 חודשים בלבד לאחר שהגישו את ההשגה ומבלי שהוכרעה; וכי המערערים חתמו על שומת 10/2005 מבלי להיוועץ במשיבים כמי שחייבים בתשלום. כמו כן דחה בית המשפט את הטענה לפיה המשיבים הפרו את הסכם הפשרה בכל הנוגע לסיוע שהתחייבו ליתן למערערים בקבלת סיווג קבלני ג/4, בכך שמיאנו להירשם כבעלי מניות בחברה שהקימו המערערים לצורך קבלת אותו סיווג קבלני. בית המשפט קבע כי טענה זו התיישנה שכן העילה בהקשר זה נולדה עוד בנובמבר 2001, עת התברר כי המשיבים מסרבים לדרישה להירשם כבעלי מניות בחברה משותפת, כאמור. בית המשפט הוסיף וקבע כי דרישת המערערים לפיה על המשיבים להירשם כבעלי מניות בחברה משותפת, באופן פיקטיבי, רק לצורך קבלת הסיווג, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 13 להסכם הפשרה לפיו נדרשים המשיבים לעשות כל שביכולתם על מנת לסייע למערערים לקבל את הסיווג הנדון. בית המשפט הוסיף כי התחייבות זו אין משמעותה הסכמה לפעול באופן שאינו חוקי. עוד נדחתה בפסק הדין, מחמת שיהוי, טענת המערערים לפיה המשיבים לא שילמו את מלוא החיוב במס על פי שומת 10/2005 וכי נותרה יתרת תשלום בסך של 233,213 ש"ח. למעלה מן הצורך, בחן בית המשפט את הסכומים שצוינו בהקשר זה בכתבי הטענות ואת העדויות בדבר סכומי החוב הנטענים ומצא כי יש לדחות את גרסת המערערים משום שלא עמדו בנטל להוכיח את טענתם זו. מן הטעמים שפורטו לעיל, דחה בית המשפט קמא את התביעה וחייב את המערערים בהוצאות המשיבים בסך 30,000 ש"ח. מכאן הערעורים שבפנינו. טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד המערערים חולקים על קביעותיו של בית המשפט קמא ובהן הקביעה כי סוגיית הפרת הסכם הפשרה על ידי המשיבים לא הוכרעה בהליכים קודמים. כמו כן הם טוענים כי לא היה מצדם שיהוי בהגשת התביעה וכי הם לא ויתרו מעולם על זכות התביעה אלא רצו להגישה לאחר שינתן פסק דין בהליך הקודם, ומשהתעכב סיומו של אותו ההליך הם הגישו את התביעה. המערערים טוענים עוד כי למשיבים לא נתונה זכות השגה על שומת 10/2005 באשר הם אינם הנישום, אלא המערערים, ומוסיפים כי הם לא פעלו בחוסר תום לב בנקיטת הליכי הוצאה לפועל בטרם שהוכרעה השגת המשיבים, שכן נודע להם על אודות ההשגה רק בדיעבד, בשנת 2007. המערערים חולקים גם על קביעותיו של בית המשפט בסוגיית הסיווג הקבלני. הם מבארים כי תביעתם לא היתה להשגת הסיווג עצמו אלא לקבלת שווי הסיווג (בסך 4,000,000 ש"ח) ולא נפל בה כל שיהוי מאחר ועילת תביעה זו נולדה רק בשנת 2006, לאחר שהמשיבים הפרו את הסכם הפשרה ולא שילמו את שומת מס 10/2005, והם מפנים בהקשר זה לסעיף 24 להסכם הפשרה. המערערים מוסיפים וטוענים כי קביעותיו של בית המשפט בסוגיית יתרת המס לתשלום שגויות אף הן וסבורים כי היה מקום לקבל את עמדתם נוכח הצהרתו של המשיב 2 ומסמכים מרשות המיסים מהם התעלם בית המשפט קמא, לטענתם. המשיבים והמערערים שכנגד סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט קמא ומבקשים לדחות את הערעור. כך, הם מאמצים את קביעותיו של בית המשפט כי לא הפרו את הסכם הפשרה וסבורים כי בהחלט עמדה להם זכות להגיש השגה על שומת 10/2005, הן בהתאם להחלטה ברע"א 7916/06 ג'באלי נ' ג'באלי, פסקה 13 (16.12.2009) והן בהתאם ללשון פקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. כמו כן מאמצים המשיבים את קביעותיו של בית המשפט ביחס לשיהוי בהגשת התביעה והם מוסיפים וטוענים כי היה מקום לקבל בעניין זה אף את טענת ההתיישנות. בכל הנוגע לסוגיית הסיווג הקבלני טוענים המשיבים כי צדק בית המשפט קמא בקובעו שהדרישה שירשמו כבעלי מניות עם המערערים, לא רק שאינה חוקית אלא היא אף מרוקנת מתוכן את מטרת הסכם הפשרה שנועד להפריד בין הצדדים. לגישת המשיבים, טענת המערערים לפיה הם תבעו את שווי הסיווג (להבדיל מהסיווג עצמו) נטענת באופן מלאכותי כדי לחמוק מהתיישנות, ומכיוון ששווי הסיווג הקבלני אינו נזק שנגרם למערערים כתוצאה מהפרה של הסכם הפשרה בסוגיית תשלום המיסים, הם אינם זכאים לפיצוי בגינו. המשיבים מוסיפים וטוענים כי עמדת המערערים מנוגדת למושכלות יסוד בדיני חוזים שכן מחד גיסא הם דורשים את קיומו של ההסכם (תשלום המיסים) ומאידך גיסא הם דורשים השבה של זכויות אשר עמדו להם טרם כריתתו. המשיבים טוענים עוד כי גירסת המערערים לפיה צירפו מסמכים עדכניים על אודות תשלומי מס מטעמם לאיפוס החוב, נטענה בעלמא. המשיבים מפנים בהקשר זה לאישורים וקבלות המלמדים, לשיטתם, על כך שהם שילמו את מלוא הסכום לרשויות המס וטוענים כי בית המשפט קמא בחן את המסמכים שהומצאו לו בנדון וערך על פיהם תחשיבים מפורטים. בערעור שכנגד טוענים המשיבים כי בית המשפט פסק לטובתם הוצאות בסך של 30,000 ש"ח בלבד ולא פסק לטובתם שכר טרחה כלל, מבלי שניתנה לכך הנמקה. לשיטתם מדובר בקביעה שגויה שכן נסיבות העניין חייבו פסיקת שכר טרחה בשיעור נכבד וריאלי נוכח סכום התביעה הגבוה, מורכבות התביעה, אופן ניהולה והעבודה הרבה שנדרשה מבחינת המשיבים על מנת להתמודד עימה. דיון והכרעה בחנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה ובאנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הסוגיה הראשונה שבה דן בית המשפט קמא היא – האם הפרת הסכם הפשרה על ידי המשיבים הוכרעה בהליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים. אנו סבורים כי בדין קבע בית המשפט קמא שיש להשיב על שאלה זו בשלילה. קביעת בית המשפט בעניין זה מעוגנת היטב הן בהחלטתו של בית המשפט בהליך הקודם בבקשה לאיחוד תובענות (ת"א 711/06 ג'באלי נ' ג'באלי (7.6.2012)) והן בקביעותיו של בית משפט זה בע"א 8069/13 ג'באלי נ' ג'באלי, פסקה 39 (19.12.2016), שם צוין מפורשות כי "הפרת הסכם הפשרה על–ידי הרוכשים היא פלוגתא שלא לובנה בבית המשפט המחוזי [...] ניתן ללמוד, כי אף בית המשפט המחוזי לא סבר שמדובר בפלוגתא העומדת להכרעה בפניו", והוסיף כי "פלוגתא זו תיבחן לגופה בתביעה הנוספת [היא התביעה מושא הערעור דנן] בה היא עומדת לדיון". בדונו בטענת המערערים כי המשיבים הפרו את הסכם הפשרה בשל אי תשלום סכומי המס על פי שומת 10/2005, ערך בית המשפט קמא דיון מקיף הן בטענות הסף בדבר התיישנות ושיהוי שהעלו המשיבים והן בטענת ההפרה גופה, תוך ניתוח השתלשלות האירועים, ניתוח ממצאים עובדתיים והתייחסות מפורטת לטענות הצדדים, והגיע לכלל מסקנה כי למשיבים עמדה זכות לפעול במטרה להפחית את שומת 10/2005, וכי המערערים, לעומת זאת, פעלו בהקשר זה בחוסר תום לב. קביעות אלה של בית המשפט הן מבוססות ומנומקות ואנו סבורים כי לא נפלה בהן כל טעות. כמו כן, בצדק הוסיף בית המשפט ודחה את טענתם של המערערים לפיה הסכם הפשרה הופר על ידי המשיבים משום שלא סייעו למערערים לקבל סיווג קבלני ג/4. עיון בפסק הדין ובטענות הצדדים מלמד כי כבר בשנת 2001 נודע למערערים על סירוב המשיבים להירשם כבעלי מניות בחברה שתוקם על ידי המערערים לצורך קבלת הסיווג, ולמעשה כבר אז נולדה עילת התביעה בסוגיה זו. עוד מן הראוי להוסיף ולציין כי הנימוקים שבגינם דחה בית המשפט קמא את טענת המערערים בהקשר זה לגופה, אף הם מבוססים ומוצדקים בהינתן הוראות סעיף 13 להסכם הפשרה והוראות הדין שעליהם נסמכים נימוקים אלה. טענות המערערים בסוגיית הפרשי מס אשר לא שולמו, לטענתם, על ידי המשיבים, מופנות בעיקרן כנגד קביעות עובדה ומהימנות של בית המשפט קמא. בית המשפט קמא קבע כי המערערים לא הרימו את נטל ההוכחה לביסוס טענה זו ודחה אותה הן מחמת שיהוי והן לגופה, תוך התייחסות לטענות הצדדים בכתבי הטענות, לעדויות שנשמעו בפניו ולמהימנותן, למסמכים שהוצגו לו וכן בהתבסס על החישובים שערך בהינתן מכלול הראיות הללו. מצאנו כי בית המשפט ניתח כראוי את התשתית העובדתית אשר הונחה בפניו והסיק את המסקנה המשפטית הראויה בהתאם לאותו הניתוח. זאת בעיקר בהינתן העובדה כי המערערים לא הציגו כל ראיה שהיה בידם להציג לתמיכה בטענתם, למשל – אישור עדכני על יתרת חוב לרשות המיסים או אסמכתא על כך שהם שילמו הפרשי מס חלף המשיבים. בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אנו דוחים את הערעור שהגישו המערערים ומאמצים את פסק דינו של בית המשפט קמא, מטעמיו, מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אשר לערעור שכנגד, הלכה היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיעור ההוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית והיא תעשה כן אך במקרים חריגים (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' "יש עתיד לבילאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005) (להלן: עניין סיעת ביאליק); רע"א 4772/13 אבו גזאללה חשמלאות רכב בע"מ נ' וולקן מצברים בע"מ, פסקה 2 (26.12.2013); ע"א 3568/16 תיעוש אחזקה ותפעול מערכות בע"מ נ' פקיד שומה כפר סבא, פסקה 101 (16.8.2018)). אולם לטעמנו, המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. מדובר בתביעה כספית מורכבת, בסך של כ-12.5 מיליון ש"ח, אשר ניהולה ארך מספר שנים, כלל דיונים רבים והצריך משאבים בהיקף לא מבוטל מצד המשיבים. בנסיבות דנן אנו סבורים כי העובדה שבית המשפט קמא לא ראה לפסוק למשיבים סכום כלשהו בעבור שכר טרחה ומבלי שנימק את הדבר, מצדיקה התערבות. הערעור מתקבל, אפוא, במובן זה שאל סכום ההוצאות (30,000 ש"ח) שפסק בית המשפט קמא לטובת המשיבים – המערערים שכנגד, יתווסף סכום של 25,000 ש"ח בעבור שכר טרחת עורך-דין. סוף דבר – הערעור העיקרי נדחה והערעור שכנגד מתקבל, כאמור בסעיף 7 לעיל. כמו כן, אנו מורים כי המערערים ישלמו למשיבים שכר טרחת עורך דין בערעור בסך 35,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י' בניסן התשע"ט (‏15.4.2019). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18009440_V08.docx גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1