פסק-דין בתיק ע"פ 9431/03
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 9431/03
ע"פ 9471/03
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט א' א' לוי
המערער בע"פ 9431/03
והמשיב בע"פ 9471/03:
יוסף פרל
נ ג ד
המשיבה בע"פ 9431/03
והמערערת בע"פ 9471/03 :
מדינת ישראל
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 7.9.03,
בת"פ 8066/97, שניתן על ידי כבוד השופט ח' עמר
תאריך הישיבה:
א' באדר תשס"ד
(1.3.2004)
בשם המערער בע"פ 9431/03
בשם המשיב בע"פ 9471/03:
עו"ד דניאל גרפונקל גוסטבו
בשם המשיבה בע"פ 9431/03
ובשם המערערת בע"פ 9471/03:
בשם שירות המבחן:
עו"ד אורי כרמל
גב' ברכה וייס
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את
המערער יוסי פרל, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין,
וגזר לו 6 חודשי מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן, אהרון
חדד, בסכום של 50,000 ₪. בהחלטה נוספת מיום י' באלול תשס"ג (7.9.2003), הורה
בית המשפט כי מתוך 6 חודשי המאסר ישא המערער ב-3 חודשים במאסר ממש, וביתרה הוא ישא
בדרך של עבודות שירות.
הערעור שהוגש על ידי המערער לבית משפט זה
מופנה כנגד ההרשעה ולחלופין כנגד חומרת העונש, ומאידך, מערערת המדינה על קולת
העונש, הואיל ועל פי השקפתה לא ניתן בו ביטוי הולם לחומרתה של העבירה, ובעיקר
לתוצאותיה.
2. בכתב האישום שהוגש לערכאה הראשונה נטען,
כי המערער מסר למתלונן, בעל מוסך, רכב לתיקון, ובהמשך פרץ ביניהם סכסוך על רקע טיב
התיקון שבוצע וזכאות המתלונן לקבלת התשלום. לשיאם הגיעו האירועים ביום 15.6.97,
כאשר הגיע המתלונן עם אחר לתחנת הרכבת הישנה בבאר-שבע, שם פגשו את המערער כשהוא
יושב ברכבו. בעקבות דו-שיח שהתפתח בין המתלונן למערער, נטל האחרון לידיו את אקדחו,
וירה לעבר יריבו שתי יריות שאחת מהן פגעה בעכוזו השמאלי. כתוצאה מפגיעה זו אושפז
המערער בבית חולים ונותח, ואת תוצאות הפגיעה הוא נושא על גופו עד היום.
הגרסה בה התגונן המערער במהלך משפטו היתה,
שהמתלונן הגיע עם רכבו וחסם אותו כדי למנוע ממנו את האפשרות להסתלק מהמקום. בהמשך,
אחז המתלונן במוט וניפץ את השמשה האחורית של רכב המערער, ובהמשך אף תקף את המערער עצמו
תוך שהוא חובט בו במוט על ראשו. המערער, שלטענתו חש כי נשקפת לו סכנה, יצא מרכבו
כשהאקדח בידו, אולם המתלונן לא הרפה ממנו והוסיף לחבוט בו עם המוט. בשלב זה, כך
טען המערער, נפלטו מאקדחו שני כדורים, בעקבותיהם ראה את המתלונן נמלט אל מאחורי תא
המטען של רכבו. משהבין המערער כי הסכנה חלפה, הוא נכנס לרכבו ופרק את המחסנית
מהאקדח.
כנגד גרסה זו טענו המתלונן ואחר שהגיע
עמו (מוחמד עבדל אלעל, להלן: "מוחמד"), כי הגיעו לתחנת הרכבת לאחר שנודע
להם שהמערער נמצא שם, וזאת במטרה להחתים אותו על תצהיר כלשהו אשר יאפשר למתלונן
לקבל את התשלום עבור תיקון הרכב מחברת הביטוח. אולם המערער סירב להיענות לבקשה זו,
ותגובתו עוררה את חמתו של המתלונן, ובעקבות כך הוא חבט עם אגרופו על גג רכבו של
יריבו. זה לא נותר חייב, ויצא מרכבו כשאקדח בידו. לטענת המתלונן, לאחר שהמערער ירה
לעברו ירייה אחת וזו לא פגעה בו, הוא ניסה להימלט במטרה למצוא מסתור, אולם מעד, ואז
הדביקו המערער וירה לעברו ירייה נוספת אשר פגעה בו באגן, תוך שהמערער מתבל את
מעשיו באיום: "אני אהרוג אותך אם תתלונן".
3. העולה מהאמור עד כה הוא, ששלוש העדויות
העיקריות בפרשה ומהן נדרש בית המשפט לדלות את ממצאיו, הן עדויותיהם של המערער,
המתלונן ומוחמד, דא עקא, עדויותיהם של השלושה עוררו תהיות בלבו של השופט המלומד,
עד שאת מסקנתו בשאלת מהימנותם ניסח כך (ראו עמ' 36 להכרעת הדין):
"... התרשמתי - נוכח כלל חומר הראיות והעדויות - כי איש מהשלושה
לא אמר את כל האמת, וכאשר הן המתלונן והן הנאשם רחוקים היו בעיני מלהיות שיות
תמימות כפי שניסו להציג את עצמם, ובאופן שביחס לשלב הראשון עד לירי, היה זה
המתלונן (בסיוע הפועל שלו – מוחמד) ניסה להסתיר את חלקו בו; ואילו ביחס לשלב השני
היה זה הנאשם שניסה, תוך התפתלות והסתבכויות בסתירות ואי אמירת האמת, להיתמם
ולהרחיק מן האמת העולה גם מהממצאים האובייקטיביים ומהגיונם של דברים".
המתלונן, אשר הכחיש כי ניפץ את שמשת רכבו
של המערער, ושטען כי מטרת בואו לתחנת הרכבת היתה תמימה, הוסיף והעיד כי אפשר שהיה
זה המערער עצמו אשר בעקבות הירי, וכדי ליצור גרסה נגדית בבחינת יש מאין, טרח וניפץ
את שמשת רכבו-שלו, ואף השליך בזירה סכין יפנית. אך גרסה זו לא זכתה לאמונה של
הערכאה הראשונה, ואף אני סבור כי נכון היה לדחותה, באשר את המפגש עם המערער המופתע
יזם המתלונן, ולמפגש זה הוא הגיע מצויד בכלי-משחית (המוט), אף שלטענתו נועד כלי זה
לשמש אותו להגנה-עצמית (ראו ההודעה נ/10 עמ' 1). לפיכך, בין אם המערער ניגש וניפץ
את שמשת רכבו של המתלונן מיד עם בואו לזירה, או שעשה זאת בתגובה לסירובו של
המתלונן לשלם את החוב או לחתום על אותו תצהיר, סבורני כי לאור הראיות שהיו בפניו
והגיונם של הדברים, רשאי היה בית המשפט המחוזי לבכר את גרסת המערער לעניין השלב
הראשון של האירועים על פני גרסתם של המתלונן ומוחמד.
4. כאמור, טען המערער כי בעת שיצא מרכבו לאחר
שהמתלונן חזר וחבט בו עם המוט, נפלטו מאקדחו שתי יריות כלפי הקרקע, אך גרסה זו
אינה עומדת במבחן ההיגיון, ובעיקר במבחנן של הראיות הנוספות אשר נמצאו בזירה:
א) אם אכן נפלטו שתי יריות בזו אחר זו בעת
שהמערער ניצב ליד דלת רכבו, ההיגיון מחייב כי תרמיליהם של הכדורים יימצאו בקרבה זה
לזה. אולם המצב בזירה היה שונה, והמרחק בין שני התרמילים היה למעלה מ-6 מ'. בממצא
זה יש כדי לתמוך בטענת המשיבה לפיה נורה הכדור השני על ידי המערער מעמדה שונה מזו
בה ניצב בעת שירה את הירייה הראשונה.
ב) המערער הוסיף וטען, כי היריות נפלטו
במהלך מאבקו עם המתלונן, שעה שזה ניצב סמוך לדלת הרכב וכשפניו לכיוון המערער.
אולם, אם גרסה זו נכונה, כי אז ההיגיון מחייב שהמתלונן היה נפגע בחזית גופו ולא
בעכוזו, והרי המצב בפועל שונה בתכלית.
ג) כתמים מדמו של המתלונן נמצאו במקום
בו הסתתר ולא ליד רכבו של המערער, וגם בכך יש כדי לתמוך בגרסת המתלונן בדבר המקום
והשלב בו נורה בפעם השניה.
ד) אקדחו של המערער הוא חצי-אוטומטי,
ויש לדרוך אותו וללחוץ על ההדק כל פעם מחדש כדי שיווצר ירי. דריכתו של האקדח ולחיצה
חוזרת על ההדק עומדות, מטבע הדברים, בניגוד לגרסה לפיה היה זה ירי לא-רצוני
(פליטה). לעניין זה טען המערער, כי אפשר שבגין שגגה שארעה קודם לאירוע נותר אחד
הכדורים בבית הבליעה. דא עקא, שגם גרסה זו מעלה תהיות, הואיל ולא יתכן כלל שהמערער,
אשר נהג לנקות את אקדחו, לא הבחין באותו כדור קודם למפגשו עם המתלונן.
ה) במהלך השחזור שביצע המערער בזירה,
הוא נשאל היכן התרחשה אותה "פליטה" של הכדורים, ומתשובתו עולה כי הירי
נעשה משני מקומות שונים. באשר לכדור הראשון טען המערער כי הוא לא פגע במתלונן,
והוסיף: "יריתי עוד כדור, מפה מפה, מהנקודה הזאת, איך שהוא, אני באתי לפה, הוא
רץ אני באתי לפה ויריתי לפה באיזשהו מקום עוד כדור" (ראו ת/18) (ההדגשה
הוספה).
לנוכח כל אלה אנו סבורים, כי צדק בית
המשפט המחוזי במסקנתו לפיה אין ממש בגרסת המערער בדבר פליטתם של הכדורים.
להשקפתנו, מדובר בירי-יזום, ולאחר שהירייה הראשונה החטיאה את המתלונן, נראה כי
דעתו של המערער לא התקררה אף שיריבו נס על נפשו, והוא הלך בעקבותיו ובמקום בו הוא
מעד, ירה לעברו את הירייה הנוספת שפגעה בו.
5. אותה מסקנה בדבר הירי היזום, מערערת מן
היסוד את טענת המערער לפיה הוא ראוי לחסות בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף 34י' של
חוק העונשין התשל"ז-1977 ("הגנה עצמית"). למסקנה זו שני טעמים
עיקריים. האחד, מקורו בכך שבדיקת המערער לא גילתה ממצאים שיש בהם כדי לאשר את
גרסתו לפיה הכה אותו המתלונן בראשו באמצעות המוט שאחז בידו. יתרה מכך, גם שוטרים
שראו את המערער בסמוך לאחר האירוע ובמהלך השחזור, לא הבחינו כי פניו חבולות,
ולפחות לא באותן חבלות שאתה מצפה לראות על ראשו וגופו של אדם שהותקף עם מוט העטוף
בפח.
שנית, וזה העיקר, גם אם נשקפה סכנה
למערער בשלב שבו ניפץ המתלונן את שמשת רכבו, עובדה היא שכאשר יצא המערער מהרכב
וירה את הירייה הראשונה מאקדחו, נס המתלונן על נפשו. אולם המערער לא הרפה מיריבו,
הלך אחריו וירה בו, שעה שזה היה מוטל חסר אונים על הרצפה. התנהגות מסוג זה אינה
יכולה להיכנס לגדרה של "הגנה עצמית", באשר היא התרחשה שעה שלמערער לא
נשקפה עוד סכנה כלשהי. לא זו אף זו, גם אם תאמר שאת הירייה הראשונה ניתן לראות כ"הגנה
עצמית", המשך הירי שעה שהשימוש באקדח כבר השיג את מטרת ההרתעה, מהווה שימוש
באמצעי החורג מהסביר (ראו סעיף 34ט"ז לחוק), וגם מטעם זה לא עומדת למערער
הטענה בדבר "הגנה עצמית" (השוו ע"פ 4785/90 ג'בארין נ' מדינת
ישראל, פ"ד מט(5), 221).
לסיכום, דעתנו היא שהרשעת המערער בדין
יסודה, ולפיכך נכון להותירה על כנה.
6. באשר לעונש – כאמור שני הצדדים משיגים
עליו. המערער סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו כאשר קבע כי בחלק מעונש המאסר
הוא ישא במיתקן כליאה. כן נטען, כי לאור מצבו האישי של המערער ובעיקר מצב בריאותו
הלקוי, נכון היה להימנע כליל מגזירתו של מאסר. לחלופין, ביקש בא-כוח המערער להיעתר
להמלצתו של שירות המבחן בתסקירו מחודש פברואר 2004, ולדחות את ההכרעה בערעור למספר
חודשים, כדי לבחון את אפשרות שילובו של שולחו בקבוצה טיפולית אשר נועדה לסייע לו
להתגבר על חרדות ופחדים שהם תולדה של אירוע טראומטי אותו חווה בעברו.
לבקשה אחרונה זו לא ראינו מקום להיעתר.
ההליכים בעניינו של המערער נמשכים מאז שנת 1997, ואם סבר המערער שהוא זקוק לגורם
טיפולי בו יוכל להיעזר כדי לעבד ולהבין את האירועים שהובילוהו למעשה הפלילי, היה
יכול לעשות זאת בשנים הרבות שחלפו מאז האירוע, ולא להמתין עד לשלב הערעור. כך או
כך, להכרעתנו בערעור זה אנו מצרפים את המלצתנו לשלטונות הכלא, לבחון את היזקקותו
של המערער לגורמי טיפול, ומותר להניח כי אם יימצא שכך הוא המצב, כי אז יוענק
למערער גם הטיפול הדרוש לו.
באשר לערעור המדינה - אנו שותפים לדעתה
כי המעשה בו חטא המערער הינו מופלג בחומרתו. לא נעלם מעינינו ממצאו של בית המשפט
המחוזי, לפיו תרם המתלונן תרומה מכרעת לאירוע האלים, אולם גם בנסיבות אלו לא ניתן
לעבור לסדר היום על התופעה שאנשים מן הישוב עושים שימוש בנשק חם כדי ליישב מחלוקות.
המערער השיג את מטרת הרתעתו של תוקפו בעקבות הירייה הראשונה, ואם הוא נקרא לתת את
הדין היה זה משום שגם בשלב שבו נס המתלונן על נפשו, לא הרפה המערער ממנו, והוא שב
וירה בו מקרוב מתוך כוונה לפגוע בו. זו התנהגות אשר חייבה תגובה עונשית קשה יותר
מזו שבית המשפט המחוזי נקט בה, ולא רק מתוך כוונה לגמול למערער על מעשיו, אלא
בעיקר כדי להרתיע את הרבים. יתרה מכך, לא נסתיר את דעתנו שהיינו מחמירים בעונש אף
יותר ממה שיש בדעתנו לעשות, ואנו נמנעים מכך רק משום השיהוי הרב בהליכים בפני
הערכאה הראשונה, שיהוי שנגרם בעיקר בעטיין של עובדות תמוהות – הגשת סיכומי ההגנה
באיחור ניכר, וכתיבת הכרעת הדין אשר הושלמה כשנתיים לאחר שהוגשו סיכומי
הצדדים.
לנוכח כל האמור, אנו דוחים את ערעור
המערער על שני חלקיו, ומקבלים את ערעור המדינה כך שעונש המאסר המוטל על המערער יעמוד
על 3 שנים. המערער ישא במחצית התקופה (18 חודשים) בפועל, והיתרה על תנאי, ובזו הוא
ישא אם יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא עבירת אלימות מסוג פשע. החיוב
בפיצויים למתלונן יישאר על כנו.
המערער יתייצב לשאת בעונשו ביום כ"ג
בניסן תשס"ד (14.4.04), במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, עד לשעה 11.00.
הערבות שהופקדה תישאר בתוקפה עד להתייצבות המערער לשאת בעונש.
ניתן היום, ח' באדר תשס"ד
(1.3.2004).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ש
ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03094310_O05.doc/שב
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il