פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 943/22
וערעור שכנגד
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופטת י' וילנר
המערער והמשיב שכנגד:
פלוני
נ ג ד
המשיבות והמערערות שכנגד:
1. הכשרה חברה לביטוח בע"מ
2. כלל חברה לביטוח בע"מ
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 25081-04-19 מיום 27.12.2021 שניתן על ידי כב' השופט רמי חיימוביץ
בשם המערער:
בשם המשיבה 1:
בשם המשיבה 2:
עו"ד גיא שחק
עו"ד יונית לוי; עו"ד יעקב רהט
עו"ד שלמה שטיינר
פסק-דין
השופט י' עמית:
הערעורים שלפנינו נסבים על פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ר' חיימוביץ) בת"א 25081-04-19 מיום 27.12.2021.
1. המערער, יליד 14.1.1981, הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק) נגד הכשרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: הכשרה) ונגד כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: כלל). בתמצית, המערער נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 22.6.2008, לאחר שפלג גופו התחתון נמחץ בין שתי משאיות, האחת מהן מבוטחת על ידי הכשרה ושימשה לעבודתו של המערער כנהג משאית, והשנייה מבוטחת על ידי כלל.
2. תאונת הדרכים הוכרה כתאונת עבודה, ונקבעה למערער נכות רפואית משוקללת של 52%, בהתאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1965 על פי הפירוט להלן: 15% בתחום הנפשי; 10% פגיעה אורתופדית; 10% צלקות, ו-30% נכות אורולוגית, בסעיף שעניינו אין אונות. המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) קבע כי לנכות השפעה תפקודית, כך שלאחר הפעלת תקנה 15 הנכות הועמדה על 78%.
3. תחילה, ביום 18.2.2009, הגיש המערער תביעת פיצויים לבית משפט השלום (ת"א 156658-09). התביעה התנהלה משך מספר שנים, וביום 8.9.2014 נמחקה מחוסר מעש.
4. ביום 18.5.2015 הגיש המל"ל לבית משפט השלום תביעת שיבוב נגד הכשרה וכלל (ת"א 41273-06-15; להלן: תביעת המל"ל).
בפסק דין מיום 15.8.2021 נדחתה תביעה זו, ונקבע כי אין מדובר בתאונה בה מעורבים מספר כלי רכב לפי סעיף 3(ב) לחוק, וכי הרכב שבו השתמש המערער נשכר על ידי המעביד כך שהמל"ל לא זכאי לשיפוי. המל"ל הגיש ערעור על פסק דין זה, המתמקד על הקביעה שמדובר ברכב שנשכר על ידי המעביד, וערעור זה עדיין תלוי ועומד (ע"א 27906-11-21) (להלן: ערעור המל"ל).
5. ביום 10.4.2019 הגיש המערער את התביעה מושא הערעור דנן.
בפסק דינו מיום 27.12.2021 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה נגד כלל, וקיבל את התביעה נגד הכשרה, כמבטחת של המשאית שבה נהג המערער עבור המעביד. בית המשפט בחן את כלל הראיות שהובאו בפניו, ובהן מצבו המשפחתי של המערער; עברו הפלילי והעובדה שריצה עונש מאסר בפועל לאחר התאונה, עובדה שהוסתרה על ידו; עברו התעסוקתי; טענותיו לפגיעות בתחום האורתופדי, האורולוגי והנפשי; היעדר ניסיונות מצד המערער להשתלב במעגל העבודה; התנהלותו היום היומית; יכולתו לנהוג; ועדויות עדי התביעה. בית המשפט המחוזי התרשם כי תלונות המערער מופרזות ואין בהן כדי להצדיק את נטישת שוק התעסוקה באופן מלא. בשורה התחתונה העמיד בית המשפט את הנכות התפקודית ואת הפגיעה בכושר השתכרותו של המערער על 40%, ולצורך חישוב הפסד השתכרות בעתיד, העמיד את שכרו על השכר הממוצע במשק.
בהתאם לנתונים אלה חישב בית המשפט את נזקיו של המערער כלהלן: הפסד השתכרות בעבר – 713,145 ₪; הפסד השתכרות לעתיד – 922,835 ₪; הפסד פנסיה – 204,498 ₪; עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 250,000 ₪; הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד – 90,000 ₪; הוצאות נסיעה – 72,000 ₪; כאב וסבל – 129,122 ₪.
נזקי המערער הועמדו אפוא על 2,381,600 ₪, ובניכוי תגמולי המל"ל בסך 1,829,891 ₪, הועמד הפיצוי על 551,709 ₪. באשר לטענת המערער כי הוא זכאי ל-25% מנזקיו משום שהמשאית ממנה נפגע אינה רכב מעביד, נקבע כי הסכום המשלים ל-25% מנזקי המערער – דהיינו ההפרש בין הסכום שהתקבל לאחר הניכויים (551,709 ₪) לבין רבע מן הפיצויים (595,400 ₪) בסך 43,591 ₪ – ישולם למערער רק אם ערעור המל"ל יתקבל, ולעת הזו ישולם לו הסכום לו הוא זכאי ממילא. לבסוף, חויב המערער בתשלום הוצאותיה של כלל בסך של 33,500 ₪.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המערער והכשרה את הערעורים דנן, זה בכה וזה בכה, זה טוען לסכום נזק גבוה יותר וזה טוען לסכום נמוך יותר. במהלך ישיבת קדם הערעור שהתקיימה בפניי, קיבלה הכשרה את המלצתי ומשכה את ערעורה, ואילו המערער ביקש להתמיד בערעורו.
6. המערער טען כי כושר השתכרותו נפגע לחלוטין, והוא אינו יכול לשמש כנהג בשל מצבו הבריאותי הפיזי והנפשי; כי היה על בית המשפט להעמיד את נכותו התפקודית ואת שיעור הגריעה מכושר השתכרותו על מאה אחוז, והא-ראיה כי חלפו למעלה מ-13 שנה מאז התאונה והוא לא חזר לעבוד; כי היה על בית המשפט לחשב את הפסד השתכרותו לעתיד על פי בסיס שכר של כ-15,000 ₪ כשכרו של מנופאי; וכי בכל מקרה הוא זכאי לפיצוי בגובה 25% מנזקיו, משום שהמשאית לא הייתה בגדר "רכב המעביד". עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי עת שיערך את הסכום שנקבע בחוות הדעת האקטוארית מיום 12.3.2020, באשר היה על הכשרה להגיש חוות דעת אקטוארית מעודכנת, ובכך נגרע ממנו סכום של 72,291 ₪ שלא בצדק. בנוסף, נטען כי לא היה מקום לחייב את המערער בהוצאותיה של כלל שעה שזו צורפה להליך בשל טענת הכשרה לפיה התאונה הינה מעורבת, ולכן על הכשרה לשאת בחיוב זה.
7. למקרא פסק דינו של בית המשפט המחוזי ונימוקי הערעור, ולאחר שהתקיימה בפני ישיבת קדם ערעור בה נשמעו טענות הצדדים, מצאתי כי יש לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר דין אזרחי, התשע"ט-2018 ולהכריע בערעור על יסוד החומר שלפנינו. אקדים ואומר כי דין הערעור להידחות.
8. בית משפט קמא מצא כי אין ליתן אמון במערער ובעדים מטעמו, וכי "אין בסיס לטענה שאיבד את כושר עיסוקו לחלוטין, ונמצא כי קיימת הפרזה משמעותית בתסמינים ובמצב, חוסר רצון לשוב למעגל העבודה (או שהוא מסתיר את עבודתו), ועולה חשש כי התנהלותו מונעת מרצון להשיג רווח משני". בממצאי עובדה ומהימנות אלה, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב.
אין גם מקום להתערב בשיעור הנכות התפקודית שנקבעה למערער. פעם אחר פעם נאמר בפסיקה כי נושא זה מצוי בליבת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ע"א 9703/10 סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (12.6.2011); ע"א 4767/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ. נתן, פסקה 11 (26.11.2013)).
המערער לא הוכיח כלל כי הועסק כמנופאי, להבדיל מהעסקתו כנהג משאית, ומכל מקום, על רקע עברו התעסוקתי ומספר החודשים שהספיק לעבוד עד לתאונה, בוודאי שאין לומר כי בית משפט קמא שגה בכך שהעמיד את בסיס השכר לעתיד על השכר הממוצע במשק ברוטו (ואף מבלי להפחית מס הכנסה על סכום זה).
גם לא מצאתי ממש בטענת המערער בעניין שערוך חוות הדעת האקטוארית לגבי תגמולי המל"ל. גם בנקודה זו, דומה כי בית המשפט עשה חסד עם המערער, באשר לא החשיב את הריבית עבור תגמולי העבר, ואילו היה מוסיף סכום זה, כמו גם את הסכומים שהתקבלו על ידי המערער עד למתן פסק דין (סכום נוסף של מאה וחמישה אלף ₪), יש להניח שבשורה התחתונה, הסכום לניכוי היה אף גבוה יותר.
אשר לחיוב בהוצאות כלל, הרי שלא בכדי צירף המערער מלכתחילה את כלל כנתבעת, באשר היה לו אינטרס שהתביעה תוכר כתאונה רבת משתתפים, שאז יכול היה לקבל 25% מהנזק שבו הייתה כלל מחויבת. ובכלל, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בסוגיות הנוגעות לפסיקת הוצאות על ידי הערכאה הדיונית, והדבר נכון גם מקום שבו הערכאה הדיונית מוצאת כי יש להשית ההוצאות על צד זה או אחר.
תביעת המל"ל נגד מעבידו של המערער נדחתה, תוך שנקבע כי המשאית ממנה נפגע המערער ואשר שימשה לעבודתו היא בגדר רכב שנשכר על ידי המעביד. כאמור, ערעור המל"ל עדיין תלוי ועומד, ובית משפט קמא לקח זאת בחשבון בקביעתו כי הסכום המשלים ל-25% מנזקי המערער ישולם למערער אם יתקבל ערעור המל"ל.
9. סוף דבר, שערעור הכשרה (המשיבה 1) נדחה ללא צו להוצאות על פי הסכמתה בישיבת קדם הערעור, וזאת מבלי שדחיית ערעורה דכאן יהווה מחסום בהתדיינות בערעור המל"ל, והכשרה שומרת על מלוא טענותיה בעניין זה.
ערעורו של המערער נדחה. המערער יישא בהוצאות הכשרה בסך 10,000 ₪.
ניתן היום, ז' באב התשפ"ב (4.8.2022).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
22009430_E03.docx סח
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il