שלווה ציציאשוילי נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 9424/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9424/12 ע"פ 9425/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער בע"פ 9424/12: שלווה ציציאשוילי המערער בע"פ 9425/12: ספיר ורטון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 20298-04-10 ובתפ"ח 45654-03-11 שניתן על ידי כבוד השופט ח' כבוב בשם המערער בע"פ 9424/12: עו"ד משה שרמן בשם המערער בע"פ 9425/12: עו"ד דוד יפתח בשם המשיבה: עו"ד חיים שוייצר בשם שירות המבחן: גב' יפעת בר פסק דין השופט נ' הנדל: 1. מונחים לפנינו שני ערעורים על גזרי הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 20298-04-10 ובתפ"ח 45654-03-11 (כב' השופט ח' כבוב). לאחר הליך גישור בין המערערים לתביעה, נחתם בין הצדדים הסדר טיעון בו נקבע טווח הענישה כלפי כל אחד מהמערערים. על פי הודאתם, הורשע המערער בע"פ 9425/12 (להלן: המערער) בעבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין ובעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) ביחד עם סעיף 402(ב) לחוק העונשין. בגין עבירות אלו נגזרו עליו 11 שנות מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו עבירה מסוג פשע, קנס כספי על סך 7,500 ₪ או 5 חודשי מאסר תחתיו וחיוב לשלם למשפחת המנוח פיצוי על סך 200,000 ₪. המערער בע"פ 9424/12 (להלן: מערער 2) הורשע בעבירות של סיוע להריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות (בצוותא) לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, ובעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499 לחוק העונשין ביחד עם סעיף 402(ב) לחוק העונשין. בגין עבירות אלו נגזרו עליו 7 שנות מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו עבירה מסוג פשע, קנס כספי על סך 7,500 ₪ או 5 חודשי מאסר תחתיו וחיוב לשלם למשפחת המנוח פיצוי על סך 150,000 ₪. השניים מערערים על רכיב המאסר בפועל בלבד. בשל העניין המשותף יינתן פסק דין אחד. רקע 2. ואלו עיקרי העובדות בהן הודו המערערים: המערערים ואדם נוסף בשם משה בן ישראל שללשוילי (להלן: משה) קשרו קשר במטרה לשדוד את בית העסק אלפא – כנפי זהב ומימון בע"מ (להלן: בית העסק), הממוקם בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, ושימש אותם ימים בעיקר להעברת כספים שהפקידו במזומן עובדים זרים למשפחותיהם במדינות השונות. השלושה תכננו את השוד לפרטי פרטים, ערכו תצפיות על בית העסק ואספו מידע רב אודות אופן פעילותו לשם הצלחת תכניתם. בין השלושה הוחלט שהמערערים יהיו אחראים יחדיו לניתוק חלון הויטרינה של בית העסק והנחתו במקומו, בכדי שבשעת הכושר יוכלו המבצעים להיכנס אליו בקלות ובמהירות. מי שיצר את הקשר עם שני המבצעים והגדיר להם את אופן ביצוע השוד היה המערער. זה הורה להם לבצע את השוד באלימות, ולהפעיל כוח כנגד מנהל הכספים של בית העסק, אריה גזית (להלן: המנוח). המבצעים נדרשו להכות את המנוח באופן שימנע ממנו לקרוא לעזרה ולהפעיל את האזעקה במקום, ועל מנת לחלץ ממנו מידע אודות מיקום הכספות והמפתחות להן. עוד קבע המערער, כי מערער 2 ומשה יתצפתו על בית העסק במהלך השוד. השוד בוצע ביום 17.1.2010, כמתוכנן על ידי כל המעורבים ולפי חלוקת התפקידים שנקבעה. למרבה הטרגדיה, המבצעים תקפו את המנוח באלימות, היכוהו בראשו, חנקוהו וכבלו את ידיו מאחורי גופו. כתוצאה מכך, נחבל המנוח בראשו חבלות חמורות. המבצעים שדדו כ-239,000$ מחדר הכספות, גנבו כמתוכנן את מחשב מצלמות האבטחה של בית העסק ועזבו את המקום. המנוח הושאר כבול על הרצפה, מתבוסס בדמו. כל אותה העת תצפתו המערערים ומשה על המקום ווידאו כי השוד מתבצע ללא הפרעה. כתוצאה מהחבלות החמורות האמורות, נפטר המנוח. ההליך כנגד המעורבים – המערערים, משה והמבצע שאותר – נדון תחילה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפני הרכב. הארבעה הואשמו בעבירת רצח ובעבירות נלוות. לאחר גישור שלא צלח ומספר דיונים, פנו המערערים ומשה לגישור בשנית, הפעם בפני כבוד השופט ח' כבוב. לטענת המערערים, במסגרת הליך הגישור עמדת התביעה הייתה כי בשל מצב הראיות השונה לגבי כל אחד מהנאשמים, יש להטיל על השלושה עונשי מאסר בפועל על פי מדרג. הוצע שההפרש בין המערער למערער 2 יהא 3 שנים, ושנה אחת בין מערער 2 למשה. המתווה שהוצג לבסוף על ידי השופט והתקבל על ידי הצדדים, היה שלגבי רכיב המאסר בפועל, התביעה תעתור להטלת 11 שנות מאסר על המערער וההגנה ל-8 שנים, לגבי מערער 2 תעתור התביעה לגזירת 7 שנות מאסר וההגנה ל-6 שנים, ולגבי משה התביעה תטען ל-6 שנות מאסר וההגנה ל-5 שנים. עוד נקבע, בניגוד לדעת התביעה, שמלאכת הטלת גזר הדין תיוותר בידי השופט ח' כבוב, ולא תוחזר להרכב. בגזר הדין נשוא הערעור שלפנינו, גזר השופט את העונשים שנמנו לעיל, כאשר הרכיב עליו משיגים המערערים הינו כאמור המאסר בפועל – 11 שנות מאסר למערער, ו-7 שנות מאסר למערער 2, לעומת 5 שנות מאסר שהוטלו על משה. טענות הצדדים 3. בערעורים שלפנינו הציגו המערערים שתי טענות חופפות. ראשית, שגה בית המשפט המחוזי כאשר גזר עונשי מאסר בפועל החורגים מהפרשי התקופות אותם הציעה התביעה – 4 שנים בין המערער לבין מערער 2 במקום 3, ושנתיים בין מערער 2 לבין משה במקום שנה אחת. שנית, גזר הדין חסר נימוק מדוע על המערערים נגזר הרף העליון של טווח הענישה המוסכם, בעוד שעל משה נגזר הרף התחתון. על כן מבקש המערער להקל בעונשו, לכל הפחות כך שיוטל עליו עונש העולה ב-3 שנים בלבד על עונשו של מערער 2. מערער 2 מבקש כי עונשו יותאם למתווה התביעה, דהיינו שיוטל עליו עונש העולה בשנה אחת בלבד על עונשו של משה. דיון והכרעה 4. ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק כאשר ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה או מקום בו מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות זו (ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (29.1.2009)). מקום בו הסכימו הצדדים על טווח ענישה במסגרת הסדר טיעון, והעונש שנגזר הוא בתוך הטווח המוסכם, תהיה התערבותה של ערכאת הערעור מצומצמת אף יותר (ע"פ 9426/12 פלוני נ' מדינת ישראל (16.7.2013)). כלל זה נכון ביתר שאת כאשר טווח הענישה מצומצם. יש להדגיש כי המערערים שלפניי אינם משיגים נגד חומרת העונשים האינדיווידואליים שנגזרו עליהם כשלעצמם, המצויים בטווח הענישה המוסכם בהסדר הטיעון. הערעור מופנה כנגד היחס בין העונשים השונים שהוטלו על השלושה. לטענתם, הם הסתמכו על הצעת התביעה באשר להפרשים המוצעים, עת חתמו על הסדר הטיעון. דין הטענה להידחות. לו, כטענת המערערים, הפרש העונשים שהוצע במסגרת הליך הגישור היה כה משמעותי עבור הצדדים, היה עליהם להביע זאת במסגרת הסדר הטיעון. אולם, ההסדר שאושר על ידם לא עיגן מרכיב זה, ואף כלל פוטנציאל סטייה ממנו כתוצאה מעמדות הצדדים כפי שהוצגו. לשון אחר, הצדדים הגיעו בהסדר לטווח ענישה לגבי כל אחד מהמערערים. התביעה ביקשה לגזור את העונש המירבי עבור כל אחד מהמעורבים, ואילו הסנגוריה עתרה לעונש המינימלי בתוך ההסדר. כאן תקעו את יתדותיהם, והדבר לגיטימי. כאן ולא בפער השנים שבין העונשים שיוטלו על המערערים. אי התנגדותם לאפשרות כי יוטלו עונשים בהפרשים העולים או נופלים מההפרש האמור, כמוה כהצהרה של המערערים ובאי כוחם כי אפשרות זו מקובלת עליהם, וכי הרף העליון בטווח הענישה מצוי במתחם הסבירות. דברים אלו נקבעו על ידי בית משפט זה לעניין העונש האינדיווידואלי (ראו: ע"פ 9112/11 פלוני נ' מדינת ישראל (13.12.2012); ע"פ 109/10 עלי נ' מדינת ישראל (27.6.2011)), אך יפים הם גם לעניין הפרשי העונשים כבמקרה שלפנינו. הסנגורים מנסים להעמיס על גב ההסדר מרכיב נוסף – הפער בין העונשים – שאינו מצוי בהסדר שהוצג. ניתן אף לומר כי מן העבר האחר, אם בית המשפט המחוזי היה מטיל על המערערים את שני העונשים המקלים בטווח – 8 ו-6 שנות מאסר על המערער ומערער 2 בהתאמה, כי אז לא היו מסכימים, ובצדק, להגדלת עונש המאסר על המערער על מנת לשמור על הפער הראוי לטענתם. בערעור שלפנינו המערערים מבקשים למעשה להרחיב את אינטרס ההסתמכות שלהם בהקשר זה, כך שלא יתפרש רק על טווח הענישה עליו הוסכם במסגרת ההסדר, אלא אף על היחס בין העונשים. בנסיבות המקרה שלפנינו הרחבה זו אינה ראויה. זאת לאור האמור לעיל, וכן משום שגזרי הדין של השלושה ניתנו יחדיו. בל נשכח כי הסדר טיעון שלא קוצב תוצאה עונשית מסוימת, מעניק מטבעו שיקול דעת לשופט הדן בעניין. בענייננו הוצג טווח ענישה לגבי כל אחד מהשלושה. יש לזכור כי ההבדל בין פערי העונשים שהוטלו לבין הפער הנטען, על פי טענת הסנגורים, מסתכם בשנה בלבד. בכך מתחזקת המסקנה לפיה בית המשפט פעל במסגרת שיקול הדעת שניתן לו כאשר כאמור לא סטה מטווח הענישה המוסכם בגוזרו את עונשם של המערערים. שיקול הדעת שהופעל הוא במסגרת הסדר הטיעון של כל אחד מהשלושה. אחרונה, תודגש חומרת מעשי המערערים. אלו הובילו למותו של המנוח, כתוצאה מאלימות קשה ביותר ואכזרית אותה יזם המערער, וזאת על מנת לשדוד את כספי העובדים הזרים, כספים אותם הרוויחו בעמל רב בתקווה לספק למשפחותיהם עתיד טוב יותר. על כן אין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי להטיל על המערערים את העונש המוסכם המירבי בהסדר הטיעון. האמת תאמר, כי נראה שהעונשים שהוטלו אף נוטים לקולא, אולם יש לכבד את ההחלטה להעניק משקל לקשיים הראייתיים. לבסוף, טענו המערערים שגזר הדין נעדר נימוק באשר לגזירת הרף העליון שהוצע על המערערים לעומת גזירת הרף התחתון על משה. אף דין טענה זו להידחות. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מנומק ומפורט, בייחוד לאור העובדה שמדובר בגזר דין שאינו סוטה מטווח הענישה שנקבע במסגרת הסדר הטיעון. בית המשפט פירט את מעשי כל אחד משלושת הנאשמים, וציין כי המערער היה הדמות הדומיננטית ביותר, ואף כי קיים מדרג בין מערער 2 לבין משה, כך שחלקו של מערער 2 משמעותי יותר ביחס למשה. אף אם, כטענת המערערים, המדרג אותו הציעה התביעה נבע מקשיים ראייתיים, אליהם התייחס באריכות גזר הדין, בית המשפט גזר את הדין במסגרת הטווח. 5. ברצוני להבהיר כי על פני הדברים נפלו פגמים בהליך קמא. לא ברורה מסגרת העברת העניין מההרכב בפניו הוגש כתב האישום בגין רצח, לטיפול בדן יחיד. זאת על אף שמלכתחילה מוסמך מותב יחיד של בית משפט מחוזי לדון בתיקי הריגה. יתרה מזאת, שאלה חשובה היא האם ראוי כי השופט המגשר הוא אשר יגזור את דינם של הנאשמים בנסיבות העניין. לא אקבע מסמרות בסוגיות אלו, הואיל והן לא הועלו על ידי הצדדים. עם זאת אסתפק בהפניה לשלוש החלטות שניתנו לאחרונה בנדון (ע"פ 4877/13 עווידה נ' מדינת ישראל (22.4.2014); ע"פ 2749/14 גאון נ' מדינת ישראל (18.4.2014); 8417/13 פלוני נ' מדינת ישראל (23.4.2014)). 6. לפיכך הייתי מציע לחבריי לדחות את שני הערעורים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏י"ג בסיון התשע"ד (‏11.6.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12094240_Z05.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il