חלימה פארס אגבאריה נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 9420/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9420/11 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותרת: חלימה פארס אגבאריה נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. ועדה מקומית לתכנון ובניה - עירון המבקש להצטרף כמשיב: נאדר אגבאריה התנגדות לצו על תנאי בשם העותרת: עו"ד מרואן מורה בשם המשיב 1: עו"ד מיכל צוק שפיר בשם המשיבה 2: עו"ד מוחמד ג'אברין; עו"ד רסמי דקה בשם המבקש להצטרף: עו"ד תאופיק ג'אברין פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. עניינה של העתירה שלפנינו ממוקד בסירובו של המשיב 1 (להלן: השר) או של מואצלי סמכותו לאשר את התכנית המפורטת ענ/מק/1048 (להלן: התכנית) לפיה חלקה 47 בגוש 20415 באום אל פאחם (להלן: החלקה) תחולק ללא הסכמת בעלים. יוער כבר כאן, כי בתאריך 8.4.2012, אחר שחלף המועד המוארך להגשת תגובת המדינה, בלא שזו הוגשה – הוציא הנשיא א' גרוניס צו-על-תנאי המורה לשר לנמק מדוע איננו מאשר את התכנית, אשר התקבלה על ידי המשיבה 2 (להלן: הוועדה המקומית(, ומדוע לא ניתן לראות באיחור שמעבר לשלושים ימים במתן החלטת השר כאישור שניתן מכוח סעיף 109(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התו"ב). להלן אביא את הנתונים הרלבנטיים הנדרשים להכרעה בעתירה. רקע עובדתי 2. העותרת הינה בעלים במשותף עם אחרים (להלן: השותפים( בחלקה באום אל פאחם, ששטחה עומד על כעשרה דונם, כאשר העותרת מחזיקה בזכויות בחמישית מהחלקה. חלק מהשותפים החלו להשתמש בחלקה ולבנות עליה, מבלי שנעשה פירוק שיתוף בחלקה, או הסכם שיתוף בין הצדדים. לפיכך, ובעקבות פניית העותרת לבית המשפט, הוצא צו מניעה המורה לשאר השותפים, או למי שבא בנעליהם להימנע מלבצע כל בניה בחלקה. 3. השותפים, מצדם, לא כיבדו את צו המניעה הנ"ל, ועל כן בתאריך 23.3.2010 הגישה העותרת לוועדה המקומית בקשה לאישור תכנית לחלוקת החלקה ללא הסכמת בעלים, כדי שיתאפשר לה לנצל את החלקים שברשותה באופן מיטבי. כאמור, חלקה של העותרת בחלקה הינו חמישית, ועל פי התכנית שהגישה אמורה העותרת לקבל לחזקתה כ-2 דונם. יש לציין, כי בהתאם לתכנית מתאר ג/400 (להלן: תכנית ג/400), החלה על החלקה, ייעודה של החלקה הינו חקלאי, והעותרת לא ביקשה לשנות ייעוד זה במסגרת התכנית. 4. בתאריך 24.5.2010, לאחר שהתכנית הופקדה, התכנית הועברה, על ידי הוועדה המקומית, ובהתאם לסעיף 109(א) לחוק התו"ב (שנוסחו מובא בפיסקה 25 שלהלן) – לעיונו של הממונה על המחוז במשרד הפנים (להלן: הממונה) כדי לבחון אם היא מצריכה את אישורו. יצוין כי סמכות השר לפי סעיף 109 לחוק התו"ב הואצלה לממונים על המחוזות בכל הנוגע לתוכניות שהן בסמכות ועדות מקומיות. לפיכך, בתכנית שבסמכות הועדה המקומית, כבענייננו – הממונה על המחוז בא בנעלי השר לצורך הפעלת סמכותו לפי סעיף 109 לחוק האמור, והוא שמהווה את הגורם המוסמך לבחון את התוכנית ולקבל החלטה בעניין אישורה (עיינו: אהרן נמדר תכנון ובניה – תכנון, מוסדות והליכי תכנון 92-91 (2015)). 5. לשם הבהרת התמונה העובדתית, יוער עוד כי הליך האישור של תכנית לפי סעיף 109 נחלק לשני שלבים: בשלב הראשון, מועברת התכנית, שהופקדה על ידי הועדה המקומית – לממונה על המחוז כדי שיחליט אם היא טעונה את אישורו (סעיף 109(א) לחוק התו"ב). במסגרת החלטה זו, הממונה מפרט את התנאים לאישור התוכנית. בשלב השני, בסיום ההליך התכנוני בוועדה המקומית ולאחר שמתקבל אישורה של זו, התוכנית מועברת פעם נוספת לממונה על המחוז. אז, הממונה בוחן אם התכנית אכן תוקנה בהתאם להנחיותיו, ומקבל החלטה סופית בדבר האישור. לפי סעיף 109(ב) לחוק התו"ב החלטה זו של הממונה נדרשת להתקבל בתוך 30 ימים מהיום שבו התכנית הובאה לאישורו בשנית, ואם לא ניתנה ההחלטה בתוך המועד האמור – רואים את התכנית כמאושרת. מכאן אשוב לתיאור השתלשלות העניינים, שהובילה להגשת העתירה שלפנינו. 6. בתאריך 9.6.2010 ניתנה החלטת הממונה לפיה התכנית טעונה את אישורו. בהמשך להחלטה הנ"ל, נשלח לוועדה המקומית, בתאריך 25.7.2010, מכתב המתאר את הנימוקים להחלטה ובתוך כך נכללו גם תנאי הסף הנדרשים לצורך אישורה של התכנית, ואלו הם (להלן: תנאי הסף): (א) מדיניותה של הוועדה המחוזית הינה כי שטחו המינימלי של מגרש בחלקה המיועדת לחקלאות, כבענייננו, לא יפחת מ-5 דונם, ועל כן לא ניתן לאשר תכנית הקובעת חלוקה למגרשים שגודל כל אחד מהם 2 דונם (להלן: תנאי השטח המינימלי). (ב) בשטח, מושא התכנית, קיימים שני מבנים, הבנויים שלא כחוק, אשר מתוך התכנית ניתן להבין כי מבוקש להכשירם במסגרתה. הסדרת המבנים בגדר התכנית – איננה בסמכות הועדה המקומית ועל כן נדרש לסמן את המבנים להריסה טרם שתאושר התכנית (להלן: תנאי סימון המבנים). 7. לאחר דיון שהתקיים בתאריך 12.12.2010 בפני מליאת הוועדה המקומית, הוחלט לאשר את התוכנית, בכפוף לעריכת תיקונים טכניים בה והוספת טבלאות על פי תקנות התכנון והבניה (תכנית איחוד וחלוקה), התשס"ט-2009, זאת חרף התנגדות לשכת התכנון המחוזית ועל אף שהתכנית לא עמדה בתנאי הסף שהציב הממונה לצורך קבלת אישורו. 8. החלטת הועדה המקומית נשלחה לוועדת התכנון המחוזית, ואולם המועדים הרלבנטיים בהקשר זה נתונים במחלוקת בין העותרת לבין המשיבים. בעוד שהעותרת טוענת בכתב העתירה כי התכנית הועברה לוועדה המחוזית בתאריך 30.12.2010, המדינה הצהירה בתצהיר התשובה שהוגש מטעמה כי התכנית התקבלה אצל ועדת התכנון המחוזית רק בתאריך 3.5.2011. יוער כבר עתה כי במחלוקת שבין העותרת לבין המשיבים בנקודה זו ראיתי להעדיף את גרסתם של גורמי המדינה על פני גרסתה של העותרת, שאיננה נתמכת במסמכים שהיא צרפה לעתירה (וייתכן שאפילו ההפך הוא הנכון). במה דברים אמורים? העותרת אכן צירפה לכתב העתירה מכתב מאת הועדה המקומית מתאריך 30.12.2010, המפרט את דבר החלטתה הנ"ל, אלא שמכתב זה נשלח, לפי מענו, לעותרת עצמה ולא לוועדה המחוזית. בנוסף – על גבי עותק התוכנית, שמצורף לכתב העתירה, נכתב בבירור כי העדכון האחרון של התוכנית נערך בתאריך 17.3.2011 על ידי העותרת. לכך מצטרפת גם הצהרתו של ב"כ העותרת במסגרת הדיון שנערך בפנינו, כי מעיון שהוא ערך בתיק הוועדה עולה שבתאריך 17.4.2011 נשלחה על ידי מהנדס הוועדה המקומית "הודעה לגבי התוכנית" – לשר ולממונה על המחוז. מצירוף הנתונים שהובאו לעיל (כמו גם מנוהל הפעולה המוסדר בסעיף 109 לחוק התו"ב) עולה, לדידי, כי התכנית הועברה לממונה על המחוז בשנית לצורך אישורו (לאחר שנערכו בה, לכאורה, השינויים הטכניים שנדרשו על ידי הוועדה המקומית) – לא לפני ה-17.3.2011 (הוא מועד חתימתה של העותרת על התכנית המתוקנת) – ובכל מקרה, לא במועד אותו ציינה העותרת בעתירתה. במצב הדברים המתואר, ובהתחשב בכך שהעותרת נהגה, לכאורה, בחוסר ניקיון כפיים בהתייחסה לתאריך 30.12.2010 כאל המועד שבו נמסרה התכנית לאישורו של הממונה, מקובלת עלי טענת המשיבים, לפיה התוכנית אכן התקבלה אצל הממונה רק בתאריך 3.5.2011. לנפקותה המשפטית של מסקנה זו אדרש בהרחבה בהמשך הדברים. 9. כך או אחרת, אין חולק כי בתאריך 5.6.2011 ניתנה החלטתו של הממונה, לפיה התכנית איננה מאושרת (להלן: החלטת הממונה). ההחלטה נשלחה לוועדה המקומית עוד באותו היום, בצירוף מכתב ובגדרו הנימוקים לקביעה זו, וכן הנחיות לתיקון התכנית בהתאם לתנאי הסף שפורטו עוד בהחלטה הראשונה (דרישה לתקן את גודל המגרש המינימאלי כך שיעמוד על לא פחות מ-5 דונם; דרישה לסמן להריסה את המבנים המצויים בחלקה). 10. כנגד החלטת הממונה מתאריך 5.6.2011 הגישה העותרת את העתירה שלפנינו. כאמור בפיסקה 1 שלעיל, לאחר שהמשיבים לא הגישו את תגובתם לעתירה –הנשיא גרוניס הוציא צו-על-תנאי בעתירה. 11. לאחר שהוגש תצהיר תשובה מטעם השר, נערך דיון בפנינו. בהחלטתנו לאחר הדיון ב"כ השר התבקשה להביא בפני הגורמים הרלבנטיים את הערות בית המשפט, אשר עלו בדיון, ולהגיש לנו הודעה מעדכנת מטעמה, וכך אמנם עשתה. על הודעה זו הגיבה העותרת, ואולם חילופי ההודעות לא הביאו לפתרון המחלוקות, ומצאנו שנדרשת הכרעה משפטית במכלול. לפיכך מיד בהמשך אפרט את טענות הצדדים, אשר עולות מכלל כתבי בי-הדין שהוגשו במסגרת ההליך, וכן מדברי באי כוחם בדיון שנערך בפנינו, אולם טרם שאעשה כן, אתייחס לבקשה להצטרפות כמשיב, אשר הוגשה גם היא במסגרת ההליך. הבקשה להצטרפות כמשיב 12. בתאריך 5.6.2012 הוגשה בקשה להצטרפות כמשיב מטעם מר נאדר אגבאריה (להלן: המבקש להצטרף(. המבקש להצטרף הופיע גם בדיון שנערך בפנינו, והגיש תגובה להודעה המעדכנת מטעם המדינה. המבקש להצטרף טוען כי יש לו זכויות בחלקה, ולטענתו בהחלטת הוועדה המקומית לאשר את התכנית נפלו ליקויים ופגמים רבים, אשר פגעו בזכויותיו. נוכח האמור, המבקש להצטרף עתר כי נצרף אותו (ואת יתר המחזיקים והבעלים של החלקה) כמשיבים בעתירה, בהיותם צד העלול להיפגע הימנה. לגופה של העתירה המבקש להצטרף טען כי יש לדחותה מהטעם שדינה של החלטת הוועדה המקומית להתבטל מחמת פגמים שנפלו בה, וממילא אין מקום לפיכך להידרש להחלטתו של הממונה שלא לאשר את התכנית. 13. מבלי לקבוע דבר באשר לעצם נכונותן של טענות המבקש להצטרף – הגעתי למסקנה כי אין מקומן במסגרת ההליך שלפנינו. ככל שהמבקש להצטרף היה מעוניין לתקוף את החלטת הוועדה המקומית, היה עליו לעשות כן במסגרת הליך אחר מתאים, ואין העתירה שבפנינו מסגרת נאותה למעין "מקצה שיפורים" בנושא זה. טענות העותרת 14. טענותיה העיקריות של העותרת מתחלקות לשניים: ראשית, העותרת סבורה כי החלטת הממונה בעניינה חרגה ממתחם הסבירות, ועל כן יש להורות לו לאשר את התכנית. שנית, לטענת העותרת – הממונה איחר את המועד במתן החלטתו, ולפי הוראות חוק התו"ב יש לראות את התכנית כמאושרת. פירוט של טענות אלו יובא מיד בסמוך. 15. חוסר סבירות בהחלטת הממונה: לטענת העותרת, החלטת הוועדה המקומית לאשר את התכנית ולהעבירה לשר היתה סבירה, שכן היא התקבלה לאחר שקילת כל השיקולים התכנוניים ותוך התייחסות לתנאי הסף שהציב הממונה ושמיעת ההתנגדות של הנציג מטעמו לאפשרות של חריגה מהם, וזאת על אף כך שהועדה לא קיבלה בסופו של דבר את תנאי הסף הללו. העותרת סבורה, לפיכך, כי החלטת הממונה שלא לאשר את החלטת הועדה המקומית מייצגת הפעלת שיקול דעת לא סביר, ויש בה התעלמות מהנסיבות, שכן תנאי הסף שהציב הממונה אינם מאפשרים את פירוק השיתוף בפועל ופוגעים בזכויותיה הקנייניות של העותרת. בנוסף, החלטת הממונה מתעלמת מהאפשרות הנתונה לוועדה המקומית לאשר תכניות גם כאשר המגרשים חורגים מהשטח המינימלי הנדרש למגרש, בהתקיים תנאים ראויים. העותרת טוענת עוד בהקשר זה, כי אילו היא הייתה פונה לבית משפט השלום בתביעה לפירוק שיתוף, והיה נפסק כי כל אחד מהשותפים יקבל מגרש של 2 דונם – הוועדה המקומית היתה מאמצת את פסק הדין, מבלי שהיה ביכולתה להתנגד לגודל החלקה, או לבניה בלתי חוקית בה. 16. באופן פרטני, העותרת טוענת ביחס לתנאי השטח המינימלי, כי תכנית ג/400, החלה על החלקה, כלל איננה דורשת כי גודל המגרש המינימלי יהיה בהכרח 5 דונם, וזאת למצער כאשר מבצעים חלוקה ללא הסכמה באזור חקלאי. לשיטתה, כל שנכתב בתכנית ג/400 הינו כי משקים לגידול בעלי חיים ישתרעו על שטח מינימלי של 5 דונם. לפיכך, התנאי שהציב הממונה בעניין זה איננו עולה מתכנית ג/400 ונגוע בחריגה מסמכות. יתרה מכך, לטענת העותרת, כלל לא ברור ההיגיון התכנוני בהגבלת ביצוע החלוקה למגרש ששטחו המינימלי הוא 5 דונם, מה גם, שלטענתה, בתוכניות אחרות המצויות בתחומה של תכנית ג/400 – אושרו מגרשים חקלאיים הקטנים מ-5 דונם. 17. באשר לתנאי סימון המבנים, העותרת טוענת כי אין זה סביר להציב תנאי שכזה, כאשר העותרת כלל איננה יכולה למלא אחריו (מאחר שהיא איננה הבעלים או המחזיקה של המבנים האמורים). זאת ועוד – לגישתה של העותרת, אין זה ראוי לדרוש ממנה את סימונם של המבנים המיועדים להריסה, מקום בו העותרת כלל לא בנתה את אותם מבנים. 18. האיחור במתן החלטת הממונה: כאמור, בנוסף לטענה בדבר חוסר סבירות וחריגה מסמכות, העותרת גורסת כי החלטת הממונה ניתנה לאחר 30 יום מעת שהתכנית הוגשה לאישורו, ולפיכך מדובר באיחור, במשמעות סעיף 109(ב) לחוק התו"ב, המוביל לכך שיש לראות את התכנית כמאושרת. טענות המשיבים 19. לטענת פרקליטות המדינה – החלטת הממונה היתה סבירה והתקבלה בהתאם לעמדתן המקצועית של הוועדה המחוזית ולשכת התכנון. לגישתה – אין להתערב בשיקול דעת מוסדות התכנון בהחלטה שהיא במהותה תכנונית-מקצועית, שניתנה בסמכות ומצויה במתחם הסבירות של שיקול הדעת המקצועי. המדינה מוסיפה וטוענת כי החלטת הממונה, שלא לאשר את התכנית, התבססה על אי-התקיימותם של תנאי הסף, אשר מבטאים דרישה עקרונית, המשקפת עמדה תכנונית-רוחבית הנובעת מאופיו החקלאי של השטח, ובאה לידי ביטוי גם בתכניות דומות שאושרו במחוז חיפה. אפרט עתה את הדברים ביחס לתנאים השונים שנדונו. 20. תנאי השטח המינימלי: לטענת המדינה, תנאי זה מבטא עמדה עקבית של מוסדות התכנון, המבוססת על הרצון למנוע יצירת יחידת קרקע בשטח קטן מדי, כך שלא ניתן יהיה לנצלה באופן אפקטיבי למטרות חקלאיות. בנוסף המדינה מטעימה כי הוראות בדבר גודל מגרש מינימלי הינן הוראות נפוצות ומקובלות בייעודי קרקע שונים. אמנם, דרישה זו איננה מופיעה במפורש בתכנית ג/400, אולם הוראות תכנית ג/400 הינן לקוניות למדי, והיא איננה קובעת הוראות מפורטות ביחס לנושאים שונים הטעונים הסדרה על פי התכנית. משכך, לשיטת הפרקליטות – ההחלטות המתקבלות על פי תכנית ג/400 מחייבות הפעלת שיקול דעת רחב מצידה של הוועדה המחוזית. פרקליטות המדינה מביאה מספר טעמים המחזקים את סבירות עמדתה של הוועדה המחוזית ביחס לתנאי השטח המינימלי, במסגרת שיקול הדעת הרחב המוקנה לועדה האמורה, וטוענת בהקשר זה כדלקמן: (א) גודלן הסטנדרטי של נחלות חקלאיות המוקצות על ידי מינהל מקרקעי ישראל משתרע על פני עשרות דונמים. (ב) תכנית ג/400 עצמה קובעת כי ביחס למבנים לגידול בעלי חיים גודל מגרש מינימלי הינו 5 דונם. (ג) ישנה מגמה בענף החקלאות המאופיינת במעבר למשקים גדולים יותר, ולעיתים אף באיחוד בין מספר משקים חקלאיים קטנים, והכל כדי שהיחידה הרלוונטית תהא כלכלית. פרקליטות המדינה מדגישה עוד כי במסגרת התכנית, מושא העתירה, גודל המגרש החקלאי המבוקש הינו 2 דונם, ומדובר בסטייה משמעותית מגודל היחידה המינימלי, אותו קבעו מוסדות התכנון. יחד עם זאת, המדינה מוסיפה כי ככל שהעותרת היתה מבקשת לעשות בחלקה שימוש חקלאי מוגדר ומסוים, אשר מתאפשר גם בשטח מינימלי שהוא קטן מחמישה דונם, ייתכן שניתן היה לשקול החרגה. 21. תנאי סימון המבנים: פרקליטות המדינה גורסת כי תנאי זה נועד להבטיח שהתכנית תשקף את המצב התכנוני לאשורו ולא תתעלם מקיומם של מבנים בלתי חוקיים המצויים בתחומיה. פרקליטות המדינה מוסיפה וטוענת כי אין בדרישה זו כדי להעביר את נטל הטיפול במבנים הבלתי חוקיים אל העותרת, שכן מדובר בסימון גרפי בלבד, ואין תפקידו להחליף את הליכי האכיפה. עוד מוסיפה פרקליטות המדינה כי מדיניות זו של מוסדות התכנון, בדבר סימון מבנים המיועדים להריסה, הינה אחידה, והיא באה לידי ביטוי גם בתכניות אחרות המונחות לפתחה. 22. ביחס לטענה בדבר האיחור במתן החלטתו של הממונה, המדינה גורסת כי מדובר באיחור קל בלבד. לגירסת פרקליטות המדינה העובדתית (שאותה ראיתי לקבל, כאמור בפיסקה 8 שלעיל) – עותקי התכנית הועברו לממונה רק בתאריך 3.5.2011, ומשכך תקופת 30 הימים המנויה בחוק התו"ב נסתיימה רק ב-2.6.2011, מועד שחל ביום חמישי בשבוע. בשל תקלה משרדית מכתבו של הממונה הופץ רק ביום העבודה הראשון שחל לאחר מכן, קרי ביום ראשון ה-5.6.2011. לפיכך, מדובר באיחור שולי וזניח, אשר אין בו כדי להצדיק תוצאה, אשר תביא לאישורה של תכנית שלא מתקיימים בה תנאי סף מהותיים הנחוצים לשם אישורה. עוד מציינת המדינה בהקשר זה כי כלל הגורמים הרלבנטיים, לרבות העותרת והמשיבה 2, היו מודעים לבעייתיות הקיימת בתכנית, וזאת משעה שהממונה החליט כי התוכנית טעונה את אישורו ופירט במכתבו את התנאים שהתקיימותם נחוצה לשם כך. לשיטתה, יש להתחשב גם בעובדה זו (ובנתון שתנאים אלה לא התקיימו בתכנית המעודכנת שהוגשה לאישורו של הממונה בשלב השני) כאשר בוחנים את התוצאות המשפטיות שיש לייחס לאיחור של יום עבודה אחד במתן ההחלטה הסופית לפי סעיף 109(ב) לחוק התו"ב. 23. הוועדה המקומית הודיעה כי מאחר ועמדת המדינה משקפת את עמדת מוסדות התכנון הבכירים והממונים עליה – אין מקום שהיא תציג עמדה נפרדת מטעמה. דיון והכרעה 24. לאחר עיון בכתבי הטענות ובחומר שצורף להם ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים בדיון, הנני סבור כי דין העתירה להידחות, וכך גם אציע לחבריי שנעשה. את הנימוקים למסקנתי זו אביא מיד בסמוך. 25. סעיף 109 לחוק התו"ב קורא כך: "109. (א) החליט מוסד תכנון להפקיד תכנית, יעביר את התכנית לעיונו של שר הפנים מיד לאחר החלטתו; השר רשאי להורות, תוך 60 ימים מהיום שהועברה אליו התכנית, כי התכנית טעונה אישורו; החליט השר כאמור, יודיע על כך למוסד התכנון הנוגע בדבר תוך עשרה ימים מיום החלטתו. (ב) החליט השר כי התכנית טעונה אישורו, לא יינתן תוקף לתכנית אלא באישור השר; החלטת השר תינתן תוך 30 ימים מהיום שהתכנית הוגשה לאישורו; לא נתן החלטה תוך תקופה זו, יראו את התכנית כמאושרת על ידי השר". סמכות השר הואצלה, כאמור, על פי הקבוע בסעיף 269 לחוק התו"ב – לממונים על המחוזות. מהותה של סמכות השר לפי סעיף 109 לחוק התו"ב הינה של בקרה ופיקוח על התקנתן של תכניות מתאר (ראו: בג"ץ 1733/04 אבו מוך נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה, מחוז חיפה (16.3.2006); בג"ץ 6572/13 ברקאי נ' שר הפנים (1.10.2014) (להלן: ענין ברקאי)). 26. הממונה הפעיל את סמכות הבקרה והפיקוח המוקנית לו לפי סעיף 109(ב) לחוק התו"ב, והחליט שלא לאשר את התוכנית. השאלות, אשר עומדות איפוא בפנינו, הינן שתיים: האם החלטת הממונה היתה בגדר סמכותו ובתוך מתחם הסבירות והאם יש לראות את התכנית כמאושרת בעקבות האיחור במתן החלטת הממונה. אגש כעת לבחון סוגיות אלו על פי סדר הטיעון שהועלה ע"י העותרת. סבירותה של החלטת הממונה 27. כלל הוא כי בתי המשפט לא נועדו לשמש כתחליף למוסדות התכנון, או כ"מוסדות תכנון-על", העומדים מעל רשויות התכנון המוסמכות, והתערבותו של בית המשפט בפעילותם של מוסדות התכנון, תהיה מוגבלת למקרים בהם התקיימו עילות מובהקות כדוגמת: חריגה מסמכות, חוסר תום לב, או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (עיינו: בג"ץ 4776/03 מלון רג'נסי ירושלים בע"מ נ' שר הפנים (9.5.2005); עע"ם 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ (20.10.10); עע"ם 8840/09 באואר נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה ועדת המשנה לעררים (11.9.2014); והשוו גם: ענין ברקאי, בפיסקה 5). המקרה שלפנינו איננו נכנס בגדר החריגים הנ"ל. אתייחס עתה לסבירותה של החלטת הממונה ביחס לכל אחד מתנאי הסף שבגינם לא אושרה התכנית. תנאי השטח המינימלי 28. הוראות תכנוניות בדבר שטח חלקה מינימלי עשויות להיות לגיטימיות, ככל שמשרתות הן מטרות תכנוניות סבירות, כגון ניצול אפקטיבי של השטח (השוו: ע"א 8937/08 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ' סלים מוחמד חביב אללה, פיסקה 28 (1.12.2011)). 29. תנאי השטח המינימלי שהממונה דרש להחיל בתכנית, מושא העתירה, הינו חלק ממדיניות עקרונית ועקבית המיושמת כלפי מגוון רחב של תכניות דומות, אשר אושרו במחוז (ראו למשל בתכניות: ש/1; ש/11; ש/17; ש/23א – המצורפות לתצהיר התשובה מטעם המדינה ומסומנות מש/9). גם כשדובר בשימוש חקלאי ספציפי – לא אושרו מגרשים בגודל של 2 דונם, כמבוקש בתכנית (ראו תכנית ג/6540 המגדירה גודל מינימלי של 3 דונם לדיר, ושל 2.5 דונם לרפת). הוועדה המחוזית אף יישמה מדיניות זו במסגרת מספר החלטות בעניין תשריטי חלוקה שהוגשו לאישורה (ראו מש/4 לתצהיר התשובה מטעם המדינה). בנוסף, גם במסגרת תכנית ג/400, החלה על החלקה, נכתב כי משקים לגידול בעלי חיים ישתרעו על שטח מינימלי של 5 דונם. עוד יש להוסיף בעניין זה את אשר ציינה המדינה, כי גודלן הסטנדרטי של נחלות חקלאיות המוקצות על ידי מינהל מקרקעי ישראל, משתרעות על פני עשרות דונמים וכי קיימת מגמה תכנונית של מעבר למשקים חקלאיים גדולים יותר (השוו: עניין ברקאי; עע"ם 8909/13 ישעיהו הרמלין נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז (4.3.2015) (להלן: ענייו הרמלין)). זה המקום להוסיף ולהעיר, כי בסופו של דבר, ככלל, לפרמטרים הקובעים גבולות מדיוקים עלולים להיות "שוליים של שרירותיות" (השוו: בג"ץ 8803/06 גני חוגה בע"מ נ' שר האוצר (1.4.2007)), וייתכן כי גודל השטח המינימלי המותר יכול היה לעמוד באותה המידה על 4.5 דונם, ולאו דווקא על 5 דונם, אולם אין בעובדה זו כדי ללמד, כשלעצמה, על אי-סבירותה של ההחלטה. על כך יש להוסיף עוד כי במקרה שלפנינו, החריגה מגודל השטח המינימלי, אשר התבקשה במסגרת התכנית – היתה משמעותית (2 דונם במקום 5 דונם, המהווים את המדיניות העקרונית של הוועדה המחוזית) ולפיכך ספק אם התכנית מצויה ככלל בטווח "השוליים השרירותיים". יתרה מזו, המדינה הצהירה, במסגרת הודעתה מתאריך 17.7.2013, כי ככל שהעותרת היתה פונה לממונה וטוענת כי היא מבקשת לעשות במקרקעין שימוש חקלאי מוגדר ומסוים, יתכן שניתן היה לאשר לה שימוש כזה באופן חריג. על כן, דעתי היא, כי ההחלטה שלא לאשר חריגה משמעותית מהמדיניות הנוהגת, בהעדר שימוש חקלאי קונקרטי בחלקה – לא חרגה ממתחם הסבירות, והיא תואמת מטרות תכנוניות לגיטימיות של ניצול אפקטיבי של השטח (עיינו גם: עניין הרמלין, פיסקאות 63-63 לפסק דינו של חברי השופט נ' סולברג). 30. לבסוף, באשר לטענת העותרת בדבר פגיעה בזכויותיה הקנייניות יש לציין כי נקודת המוצא של דיני התכנון יוצאת מהנחה כי "זכות הקנין במקרקעין לעולם מוגבלת וכפופה להוראות של תכנית המתאר החלות עליה" (ע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות נ' אדם טבע ודין, פ"ד נו(3) 385, 414 (2002) וראו גם: ע"פ 377/87 קלקא נחום בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 673, 981 (1987); ע"א 482/99 בלפוריה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה – יזרעאלים, פ"ד נו(1) 895, 909 (2001)). הנה כי כן, עצם העובדה שלעותרת ישנן זכויות בחמישית מן החלקה, אשר גודלה כ-10 דונם, אין בה כדי לחייב את מוסד התכנון הרלוונטי לאפשר לה לחלק את השטח למגרשים בגודל של 2 דונם כדי לפרק את השותפות, באופן המנוגד לשיקולים התכנוניים הרלבנטיים. כדי להצביע על האבסורד אציין כי לפי קו המחשבה אותו מעלה העותרת, במקרה בו היו לה זכויות באחוז אחד מן השטח – נדרש היה לאשר לה לחלק את השטח למגרשים בגודל של 100 מ"ר, וזהו, כמובן, דבר שאין הדעת סובלתו. תנאי סימון המבנים 31. בעניין זה העותרת לא הצליחה להצביע על כל טעם שמסביר מדוע דרישה של סימון גרפי של מבנים המיועדים להריסה חורגת ממתחם הסבירות. כפי שציינה המדינה, כל שהתבקש במסגרת תנאי זה הינו כי יסומנו בתכנית המבנים המיועדים להריסה, ואין בכך משום העברת נטל הליכי האכיפה לעותרת. מדובר בדרישה סבירה המיועדת להבהיר כי המבנים המופיעים בתכנית אינם חוקיים וכי התכנית איננה מכשירה אותם. רק באופן זה, התכנית תשקף בצורה נכונה את המצב התכנוני לאשורו. השלכותיו של האיחור במתן החלטת הממונה 32. כתבי הטענות של בעלי הדין חושפים כאמור מחלוקת עובדתית באשר למועד הגשת התוכנית לעיונו החוזר של הממונה, לצורך קבלת אישורו. לאחר עיון בחומר שהובא לפנינו, נוכחתי לגלות כאמור כי תיאור עובדות המקרה, כפי שהוצג על ידי העותרת בכתבי טענותיה – איננו מתיישב עם המסמכים שהיא עצמה צירפה לכתב העתירה. ממסמכים אלה עולה לכאורה כי טענתה של העותרת באשר למועד הגשת התוכנית לממונה (דצמבר 2010) חוטאת כביכול למציאות העובדתית לאשורה (די היה בנתון זה כדי להוביל לדחיית העתירה על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים). הנה כי כן כפי שציינתי בפיסקה 8 לעיל, ממכלול הנתונים שבפנינו (לרבות הצהרתו של ב"כ העותרת עצמו בדיון שנערך לפנינו) עולה כי יש לבכר את גרסתם של המשיבים באשר למועד שבו הועברה התכנית המעודכנת לאישור הממונה (5.3.2011), על פני גרסתה של העותרת. לנוכח עובדה זו, מקובלת עלי טענתה של המדינה לפיה האיחור שאירע במתן ההחלטה הינו איחור זניח, בנסיבות. בהקשר זה אוסיף כי לא יהיה זה ראוי, שאיחור שכזה, יוביל במכלול שלפנינו לאישורה של תכנית על דרך של מחדל, בניגוד למדיניות התכנונית, וממילא בניגוד לאינטרס הציבורי, וזאת כאשר תנאי הסף היו ידועים לוועדה המקומית עוד טרם שזו אישרה מבחינתה את התוכנית. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו ב-ע"א 7654/00 ועדת ערר מחוזית – חיפה נ' חברה לבנין הירדן בע"מ (13.3.2003) בפיסקה 16: "יש ממש בביקורת שהושמעה לפיה שגה משרד הפנים בכך שלא שלח את החלטת הדחייה של התכנית לועדה המקומית, וההסבר כי הדבר לא נעשה בשל עיצומים במשרד אינו מתרץ את המחדל. אולם אי משלוח ההחלטה הפורמלית היווה בנסיבות הענין ליקוי טכני שלא ירד לשורשו של דבר, שכן לאנשי הועדה המקומית היה נהיר וידוע כי החלטת הרשות המוסמכת הינה שלא לאשר את התכנית... בנסיבות אלה, אין לראות את התכנית החדשה כתכנית שאושרה, ובודאי לא תישמע הועדה המקומית בטענה כי זהו מקרה בו יש לראות את התכנית החדשה כמאושרת מכח סעיף 109(ב) לחוק מאחר שהשר נימנע ממתן החלטה בתוך פרק זמן של 30 יום מיום הגשת התכנית לאישורו. הוראת החוק הקובעת כי אי מתן החלטה על ידי השר בתוך 30 ימים כמוה כאישור התכנית נועדה להקל על הליכי התכנון ולזרזם (קריאה שניה ושלישית של הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 26) התשמ"ח-1988, דברי הכנסת, 26.7.88, עמ' 4064, 4065). היא לא נועדה לאפשר מתן תוקף לתכניות בדרך מלאכותית מקום שבפועל ניתנה החלטת השר שלא לאשר את התכנית, אלא שמטעמים טכניים לא נשלחה הודעה על כך, אף שדבר דחיית התכנית היה ידוע לגורמים הנוגעים בדבר". השוו גם למה שנפסק ב-בר"מ 2340/02 הוועדה לתכנון ולבנייה רמת השרון נ' אגא וכט, פ"ד נז(3) 385, 395 (2003), ובבג"ץ 6827/07 בריל נ' שר הפנים בפיסקה 12 (2.1.2008). 33. תוצאה זו מתבקשת, בנסיבות המקרה שלפנינו, אף לנוכח תכליתו של סעיף 109(ב) והרציונל המונח בבסיסו. הסיבה לכך היא שהגשת התוכנית "המעודכנת" לעיונו החוזר של הממונה, תוך התעלמות מוחלטת מתנאי הסף שהיוו את הטעם להחלטתו המקדמית כי התוכנית טעונה את אישורו – היא בבחינת "בקשת סרק" מובהקת, אשר אין מקום להחיל עליה את החזקה הקבועה בסיפא של סעיף 109(ב) לחוק. במה דברים אמורים? אבהיר מיד להלן. ההליך הקבוע בסעיף 109 לחוק הינו, כאמור, דו-שלבי, ולא בכדי: בשלב הראשון, מחליט השר, ובענייננו – הממונה, אם התוכנית טעונה את אישורו. כאשר החלטתו היא לחיוב (דהיינו: כי התכנית טעונה אישור), הדבר נובע, בין השאר, מכך שהתוכנית במתכונתה הנוכחית אינה תואמת את המדיניות התכנונית הראויה לשיטתו ונדרשת לעבור שינויים ותיקונים טרם שתאושר. במסגרת השלב הראשון, נדרש איפוא הממונה, לבצע בחינה מעמיקה של התוכנית ושל השלכותיה לאור תכניות המתאר הקיימות והמדיניות הכללית של לשכת התכנון המחוזית, וכן לקבוע את התנאים הנדרשים לצורך אישורה. בשלב השני, התוכנית מוגשת לעיונו החוזר של הממונה, והלה נדרש לבחון האם התוכנית עודכנה בהתאם להנחיות ותואמת זו הפעם את הדרישות שהוצבו בשלב המקדמי. כלומר, שלב זה נגזר מקודמו, ונועד לצורך בקרה ופיקוח על השלמת ביצוען של ההנחיות שניתנו בשלב הראשון. הרציונל העומד ביסוד ההליך הדו-שלבי, המעוגן בסעיף 109 הוא פשוט: אם התוכנית איננה טעונה את אישור הממונה, המשמעות היא שאין בה כדי לסתור את מדיניות לשכת התכנון המחוזית ועל כן מטבע הדברים, גם אין טעם בקיומו של שלב שני. אולם, אם החליט הממונה שהתוכנית טעונה את אישורו – ניתנת ליוזם התוכנית הזדמנות לתקנה בהתאם להנחיות הממונה, ועל כן נדרש גם שלב נוסף, שנועד לבחינת עמידת התוכנית בהנחיות כתנאי לאישורה. לנוכח הגיונם ואופיים של שני השלבים, אין להתפלא כי מניין הימים שנתון לממונה לביצוע השלב השני עומד על מחצית ממספר הימים הקצוב לשלב הראשון. מכאן ברורה גם תכלית הסנקציה הקבועה בסעיף 109(ב) לחוק התו"ב. אי-עמידה בפרק הזמן הסטטוטורי שהוקצב לשר (או למואצל סמכותו – הממונה) לצורך קבלת החלטה סופית בעניין אישורה של תכנית שהובאה לעיונו החוזר, גוררת התייחסות לתוכנית כאילו אושרה. תוצאה זו נועדה ליצור תמריץ לרשות המוסמכת לפעול במהירות וביעילות לאישורן של תכניות שכבר תוקנו כנדרש בתום הליך תכנוני ממושך, לבל יעוכבו הליכי התכנון באופן שיפגע באינטרס הציבורי. הנחת המוצא היא שתוכניות שמובאות בשנית לאישורו של השר, או הממונה – כבר עומדות בתנאים הצריכים לאישורן, ועל כן דומה כי ההסדר בסעיף זה יוצר איזון ראוי בין האינטרס בפעולה מהירה של הרשות המוסמכת, לבין החשש מפני אישורן האוטומטי של תכניות, אשר נוגדות את המדיניות התכנונית. 34. נוכח האמור לעיל – דומה עלי כי הפעלתה של הסנקציה הקבועה בסיפא של סעיף 109(ב) לחוק, במקרים כמו זה שבפנינו, שבהם העותרת התעלמה בצורה מפורשת ומכוונת מהנחיות הממונה, אשר הובאו לידיעתה כבר בשלב הראשון, וביקשה להיתלות באיחור הממונה כדי לזכות "מן ההפקר" ולהביא לאישורה של תכנית הסותרת את המדיניות התכנונית – מנוגדת לתכלית ההסדר הקבוע בסעיף 109 לחוק התו"ב ועושה אותו לפלסתר. 35. כאן המקום להעיר כי סוגיה קרובה, לכאורה, לזו שמתעוררת לפנינו, התעוררה לאחרונה בפסיקתו של בית משפט זה ב-עע"ם 3440/12 עיריית אשדוד נ' מכשירי תנועה בע"מ (02.06.2014)). באותו עניין נידונה נפקותו המשפטית של איחור במתן תשובה להשגה שהוגשה למנהל הארנונה, לנוכח הוראת סעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (להלן: חוק הערר)). חברתי השופטת ד' ברק-ארז סברה כי הכלל הקבוע בסעיף 4(ב) הוא כלל קטגורי, אשר חל גם במצבים של "השגות סרק", כלומר, גם במצבים שבהם ההשגה איננה כוללת טענות שהונח להן בסיס כלשהו, או שהיא כוללת טענות, אשר אמורות להידחות על פניהן משום שכמותן נדחו כבר בעבר, והכל, כל עוד לא מדובר בהתנהגות מכשילה, או זדונית מצדו של הנישום, או בחוסר תום לב מובהק מצדו (ראו: שם, בפיסקאות 21-16 לפסק דינה של חברתי, השופטת, ד' ברק ארז). באותו עניין, גרסתי כי יש להשאיר לעת מצוא את סוגיית דינה של "השגת סרק" במקרה של סעיף 4(ב) לחוק הערר, במקום שבו ברור כי המשיג ידע שבהשגתו אין כל ממש, או שדומה לה – נדחתה כבר בעבר. ביסוד גישתי האמורה עמדה התפיסה שלפיה אין לאפשר מצב שבו "יצא חוטא נשכר". דומה עלי כי ראוי להחיל גישה זו למצער בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, וזאת לנוכח אופיו של ההליך הקבוע בסעיף 109(ב) לחוק התו"ב ותכליתו – שאינם זהים בהכרח לאלו של סעיף 4(ב) לחוק הערר – ומאפשרים לנקוט כאן בגישה "מרוככת" מגישתה של חברתי, השופטת ד' ברק ארז שם. 36. בענייננו, כפי שבואר לעיל, אישור הממונה בשלב השני (לפי סעיף 109(ב) לחוק התו"ב) נעשה במסגרת של בקרה ופיקוח על ביצוע ההנחיות שניתנו בשלב הראשון (לפי סעיף 109(א) לחוק התו"ב). הליך ההשגה בפני מנהל הארנונה, לעומת זאת, כולל שלב אחד בלבד, שבגדרו נדרש מנהל הארנונה לשקול את מכלול השיקולים הצריכים לעניין ולקבל החלטה אחת וסופית ביחס להשגה שהובאה לפניו, וזאת מבלי שקדם לכך שלב ראשוני, שבעקבותיו נודעו למשיג מהם תנאי הסף שאין בילתם לאישור בקשתו. לפיכך גם נתונה למנהל הארנונה מסגרת זמנים כפולה מזו שנתונה לממונה לאשר בשנית ובאופן סופי את התוכנית שהובאה לעיונו החוזר. עמידה דווקנית על סד-הזמנים הקבוע בחוק הערר נועדה לתמרץ את מנהל הארנונה להפעיל את שיקול דעתו ולהכריע בהשגה, ביעילות. במצב הרגיל, אין בה כדי לתמרץ הגשתן של "השגות סרק", שכן ההנחה היא כי הנישום איננו יודע מראש מה תהיה החלטתו של מנהל הארנונה בהשגה ומתי יחליט בה. שונה הדבר בנסיבות המקרה שלפנינו, בגדרו של הליך לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה. 37. הנה כי כן, משניתנה החלטתו של הממונה בתום השלב הראשון לפי סעיף 109(א) לחוק התו"ב – הובאו לידיעתה של העותרת תנאי הסף הנדרשים לצורך אישורה של התוכנית. אף על פי כן העותרת הגישה, בשנית, "תוכנית מעודכנת", מבלי לערוך בה את מלוא השינויים המהותיים המתחייבים מהחלטת הממונה. בנסיבות אלה, לא ניתן לצאת מנקודת הנחה כי אילו הממונה היה נדרש לתוכנית בשנית, במועד הקבוע לכך בסעיף 109(ב) הנ"ל, הוא היה מאשרה (ואף לעותרת לא יכולה היתה להיות ציפייה שכזו). על כן גם אין לראות אותה כמאושרת לנוכח האיחור הקל שנפל, לכאורה, במועד מתן ההחלטה לגביה. בנסיבות העניין, עמידתה של העותרת, בעתירה שלפנינו, על טענתה שלפיה יש לראות את התוכנית כמאושרת – יש בה לפיכך משום עמידה על זכות בחוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. נסיבות המקרה שלפנינו חמורות הן אפילו ממקרה שבו מוגשת למנהל הארנונה השגה מנימוקים שכבר נדחו בעבר, והן מחייבות, איפוא, התייחסות "מרוככת" לנפקותו של האיחור במתן ההחלטה מצד הרשות. הדברים אמורים ביתר שאת משעסקינן כאן בתוכנית, שעשויות להיות לה השלכות רוחב ישירות, משמעותיות ומידיות על צדדים שלישיים ועל הציבור – החורגות באופן משמעותי מהתוצאה של גריעה מסוימת מקופתה של רשות מקומית, שעלולה להתרחש, אם תופעל הסנקציה המעוגנת בסעיף 4(ב) לחוק הערר. סוף דבר 38. נוכח כל המקובץ – אם דעתי תישמע, תידחה העתירה, יבוטל הצו-על-תנאי, והעותרת תישא בהוצאות המשיב 1 בסכום של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט ח' מלצר. 2. פסק דינו של חברי הושתת על שני אדנים – הביקורת המצומצמת על סבירות ההחלטה שלא לאשר את התוכנית והדיון בנפקות שיש לתת לאיחור הקל שחל בקבלת ההחלטה שלא לאשר את התוכנית. דבריו של חברי בכל הנוגע לאמות המידה הנוהגות ביחס לביקורת השיפוטית על סבירותן של החלטות תכנוניות מקובלים עלי, ואשר על כן, לא אוסיף דבר בעניין זה. לעומת זאת, אני מבקשת להבהיר את גישתי בכל הנוגע לתוצאות שיש לייחס לאיחור שחל בקבלת ההחלטה שלא לאשר את התוכנית. 3. הוראת החוק שחלה בעניין זה היא סעיף 109(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) המורה כי במקרה שבו הוחלט כי התוכנית תהיה טעונה אישור של השר (או הממונה שלו הואצלה סמכותו של השר) ההחלטה "תינתן תוך 30 ימים מהיום שהתכנית הוגשה לאישורו; לא ניתן החלטה תוך תקופה זו, יראו את התכנית כמאושרת על ידי השר". לכאורה, לשון החוק היא ברורה וקובעת סנקציה חריפה בכל הנוגע לאיחור, כל איחור, מפרק הזמן שנקבע בסעיף 109(ב) לחוק התכנון והבניה. גם הרקע לחקיקת הסעיף הוא ברור – לנוכח השאיפה לשפר את קצב קבלתן של החלטות תכנוניות, תוך סטייה מן הגישה המקובלת שנהגה בפסיקה לפיה פרקי זמן סטטוטוריים לביצוען של פעולות מינהליות נחשבו ל"מנחים" בלבד (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 419-414 (2010)). האם יש מקום להכיר בכך שחרף האמור בסעיף 109(ב) בשפה מפורשת עשויה חריגה קלה מפרק הזמן שנקבע להוביל לתוצאה נוקשה פחות, שאינה עולה כדי אישור "אוטומטי" של התוכנית? אני מסכימה עם חברי שהתשובה לשאלה זו היא חיובית. עם זאת, אני מבקשת להוסיף ולחדד, כי נוכח לשונו הברורה של החוק והתכלית החקיקתית, האפשרות לעשות כן צריכה להיות מצומצמת ומוגבלת למקרים שבהם הסטייה היא אכן קלה בלבד. 4. חברי הזכיר בפסק דינו את גישתי הפרשנית לסעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 לפיה בכל מקרה סטייה מן החובה להשיב להשגה בתוך פרק הזמן הסטטוטורי שנקבע לכך תיחשב ההשגה ככזו שהתקבלה, גישה שעליה עמדתי בעע"ם 3440/12 עיריית אשדוד נ' מכשירי תנועה בע"מ (2.6.2014) (להלן: עניין מכשירי תנועה). חברי מציין כי גם בעניין מכשירי תנועה הוא ביקש שלא להכריע באשר לתחולת ההלכה במצבים שבהם המדובר ב"השגת סרק", ומכל מקום, סבור שהגישה הראויה בהקשרו של סעיף 109(ב) לחוק התכנון והבניה צריכה להיות יותר "מרוככת" בשים לב לתכליתו. בנקודה אחרונה זו אני מסכימה עם חברי, מבלי לגרוע מעמדתי בעניין מכשירי תנועה. כשלעצמי, אינני סבורה שיש מקום לעריכת הבחנות קטגוריות בין השגות או בקשות שהן "סרק" לאחרות. על כל אלה חלה אותה מגבלה סטטוטורית. עם זאת, ההקשר החקיקתי השונה והתכליות החקיקתיות מאפשרות הבחנה בין נקיטת גישה "נוקשה" בכל הנוגע לקבלת החלטות בהשגות על ארנונה לבין נקיטת גישה יותר "מרוככת" (אם כי רק במידת מה) בהקשר חריגה קלה ממסגרת הזמנים במתן החלטה לפי סעיף 109(ב), ובמסגרת כך גם להעניק משקל מסוים, במקרים המתאימים, לשאלה האם מלכתחילה היה סיכוי כי התוכנית שההחלטה בעניינה התעכבה תאושר. הטעם לדבר הוא ברור. החלטות תכנוניות הן החלטות הרות משמעות מבחינת עיצוב החיים וסביבתם. אלה הן החלטות מורכבות והשלכותיהן חורגות מעבר לתחום הכספי. יתרה מכך, החיוב בארנונה, וכך גם קבלת השגה עליו, נוגע ככלל לשנה אחת. לעומת זאת, אישור תוכנית משליך לשנים רבות קדימה, ואף לדורות. זאת ועוד, החלטת השר (או הממונה) על אישור תוכנית היא החלטה המתקבלת על-ידי גורם רם דרג, האמון על קבלת החלטות רבות בתחומים שונים, להבדיל ממנהל הארנונה שכל עניינו הוא בקבלת החלטות בענייני ארנונה בתחומי הרשות המקומית. הבדלים רלוונטיים אלה מצדיקים אימוץ של פרשנות שתכיר באפשרות שלא לראות את התוכנית כמאושרת במקום שבו הסטייה מפרק הזמן הסטטוטורי של 30 יום הייתה סטייה קלה. יודגש כי אין משמעות הדברים חלילה כי המגבלה הקבועה בסעיף 109(ב) לחוק התכנון והבניה היא "המלצה בלבד". מדובר במגבלה סטטוטורית אשר בצידה קבועה סנקציה משמעותית, וברגיל חריגה ממגבלה זו תוביל להפעלת הסנקציה. אולם, ייתכנו מקרים נדירים בהם חריגה קלה מאוד ממגבלת הזמנים, בוודאי כאשר מדובר בתוכנית שסיכויי קבלתה היו נמוכים מלכתחילה, לא תוביל לכך שיראו את התוכנית כמאושרת. זאת, כאמור, מבלי לגרוע מעמדתי העקרונית באשר לחשיבות הנודעת להקפדה על מועדים סטטוטוריים. בכפוף להבהרות אלה אני מסכימה אפוא לפסק דינו של חברי. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט מלצר ולהערותיה של חברתי השופטת ברק-ארז. בשולי הדברים אציין כי המשפט עוין את מוסד השיתוף במקרקעין, ומכאן הוראת סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 לפיה זכאי כל שותף במקרקעין "בכל עת לדרוש פירוק השיתוף". לסוגיה של פירוק שיתוף במקרקעין יש חשיבות מיוחדת במגזר הערבי עקב ריבוי בעלויות, וכלל, ראוי כי מוסדות התכנון יתחשבו בכך ולא יהוו חסם תכנוני. במקרה דנן, נראה שהעותרת ביקשה לעקוף את דרך המלך של פירוק שיתוף במקרקעין בהליך משפטי, שאז ייתכן כי הסוגיה היתה מגיעה בסופו של יום לפתחה של הועדה המקומית מכוח סעיף 143 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הקובע כלהלן: "לא תירשם חלוקת קרקע בפנקסי המקרקעין אלא על פי תשריט שאושר על פי פרק זה או על פי סימן ז' לפרק ג'; לא יינתן פסק-דין לחלוקת קרקע בין בעליה המשותפים אלא על פי תשריט ואישור כאמור, ולא יהא תוקף לכל רישום שנעשה בניגוד לסעיף זה לאחר תחילת חוק זה". כאמור, העותרת לא פעלה בדרך של פירוק שיתוף משיקולים השמורים עמה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏י"א בניסן התשע"ה (‏31.3.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11094200_K19.doc אכ+הי+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il