עזבון המנוח ישראל פרי ז"ל נ. אנג'לה לוין

12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 942/23 ע"א 942-1/23 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר המערערות והמשיבות שכנגד: 1. אנג'לה לוין 2. לאה וייס נגד המשיבים והמערערים שכנגד: 1. עזבון המנוח ישראל פרי ז"ל 2. עזבון המנוח אלכסנדר פרי ז"ל 3. תמר פרי 4. יעל פרי 5. עזבון המנוח ד"ר אלכסנדר פרי ז"ל 6. רות פרי 7. הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל - מערב גרמניה) ערעור וערעור שכנגד על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד מיום 18.8.2022 ועל פסק דינו מיום 5.12.2022 בת"א 9164-03-19 שניתנו על ידי כבוד השופטת מרב בן ארי תאריך ישיבה: י"ג בחשון התשפ"ה (14.11.2024) בשם המערערות והמשיבות שכנגד: עו"ד נירה להב בשם המשיבים והמערערים שכנגד: עו"ד איתן סגל פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטה מיום 18.8.2022 ועל פסק דין מיום 5.12.2022, שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופטת מרב בן ארי) בת"א 9164-03-19, במסגרתם נפסקו הסכומים שעל המשיבים והמערערים שכנגד להשיב למערערות ולמשיבות שכנגד, וזאת לאחר שהתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי מבית משפט זה במסגרת ע"א 909/16 פרי ז"ל נ' סידרנסקי ז"ל (27.2.2019) (להלן: פסק הדין בערעור האזרחי) "על מנת שיקבע את סכומי ההשבה ההדדיים בין הצדדים" (פסקה 38 לחוות דעתו של השופט דוד מינץ בפסק הדין בערעור האזרחי). תמצית הרקע עניינו של ההליך דנן הוא בהשלמת פסק הדין בערעור האזרחי, וממילא אין טעם לחזור ולהרחיב במסגרתו בתיאור המאורעות העומדים ביסוד התביעות מושא ההליך דנן (המבקש להרחיב מוזמן לעיין, בנוסף לפסק הדין בערעור האזרחי, בפסקי הדין שניתנו בהליך הפלילי שנוהל בעניין: ע"פ 1784/08 פרי נ' מדינת ישראל (5.2.2009) (להלן: פסק הדין בערעור הפלילי); דנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל, פ"ד סד(3) 502, 544 (2011) (להלן: פסק הדין בדיון הנוסף)). נסתפק, אם כן, בהצגת הרקע להליך שהתנהל בבית המשפט קמא בקצירת האומר: בשנת 1973 נוסדה האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל – מערב גרמניה) (להלן: האמנה), אשר איפשרה לתושבי ישראל שעמדו בתנאים מסוימים להצטרף לתכנית לביטוח פנסיה של המוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה מכוחה יהיו זכאים לקצבה חודשית (להלן: הזכאים ו-התכנית, בהתאמה). כדי להצטרף לתכנית, נדרשו הזכאים לשלם רטרואקטיבית את הפרמיות ששילמו המשתתפים בתכנית במשך כ-25 שנים עד ליום 30.6.1980 (להלן: התשלום הרטרואקטיבי). המשיב 1, ישראל פרי ז"ל (להלן: פרי), ואדם נוסף, הקימו את המשיב 3, הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל – מערב גרמניה) (להלן: הארגון), אשר הציע לזכאים הלוואה עבור מימון התשלום הרטרואקטיבי, אשר תוחזר מכספי הקצבה החודשית, וזאת על מנת לאפשר להם להצטרף לתכנית ללא שיידרשו להשקיע כספים מכיסם. לצורך כך, פרי פנה לבנק גרמני עבור קבלת אשראי לטובת מתן ההלוואות כאמור, והלה התנה זאת בכך שתוקם חברה עצמאית אשר אליה יוקצה האשראי, ואשר תעמידו לרשות הזכאים-הלווים. עוד דרש הבנק, כי הזכאים-הלווים יבוטחו בביטוח חיים לשם הבטחת תשלום ההלוואה, אם מי מהם ילך לעולמו בטרם פירעונה המלא. פרי מילא אחר תנאים אלו, ובכלל זאת התקשר עם חברות ביטוח עבור ביטוח הזכאים בביטוח חיים (להלן: הביטוח החיצוני). כך, ההלוואות לזכאים מימנו את התשלום הרטרואקטיבי ואת פרמיות הביטוח החיצוני, ותשלומי הפנסיה שקיבלו הזכאים בהתאם לאמנה היוו את המקור לפירעון ההלוואות, אשר לפי ההסכם בין הצדדים הושבו בתוספת ריבית שננקבה (להלן: הריבית ההסכמית). בשלב מסוים, בשנת 1993, הפסיקו פרי והארגון את הביטוח החיצוני והחלו "לבטח" את החזר ההלוואות בעצמם, במעין "ביטוח עצמי" (להלן: הביטוח העצמי). זאת, ללא ידיעתם של הזכאים ותוך שהללו סבורים כי הביטוח החיצוני נותר על כנו. מבחינה מעשית, מנגנון הביטוח העצמי שנוצר עם סיום הביטוח החיצוני היה שבמקרה בו הלך לעולמו מי מן הזכאים – הוא היה פטור מהחזרת יתרת ההלוואה, ופרי והארגון היו דואגים לפירעונה תחתיו. כנגד זאת, וחלף פרמיות הביטוח החיצוני, גבו פרי והארגון מן הזכאים תשלומים למימון הביטוח העצמי (להלן: פרמיות הביטוח העצמי), אשר "היו גבוהים באופן משמעותי מהמקובל בתנאי השוק לביטוח כזה" (פסק הדין בדיון הנוסף, בעמ' 544). בגין המתואר, הורשעו פרי והארגון, בין היתר, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה ותיווך בביטוח שלא בהיתר; פרי נדון ל-12 שנות מאסר והושת עליו קנס בסך של 2,600,000 ש"ח; ועל הארגון הושת קנס בסך של 21,750,000 ש"ח (ת"פ (מחוזי ת"א) 40258/01 מדינת ישראל נ' פרי (19.2.2008)). הרשעה זו אושרה בערעור שהוגש לבית משפט זה, תוך הפחתת עונש המאסר של פרי ל-10 שנים (פסק הדין בערעור הפלילי, בפסקה 66) ופעם נוספת בדיון הנוסף שנערך ביחס לערעור זה. בהמשך להרשעתם הפלילית של פרי והארגון, זכאים שונים הגישו נגדם ונגד המשיב 2, ד"ר אלכסנדר פרי ז"ל, אחיו של פרי שהיה מנכ"ל הארגון (להלן, יחד עם פרי והארגון: המשיבים) מספר תביעות פרטניות בהן דרשו השבת כספים שהגיעו לידיהם שלא כדין, ובהם פרמיות הביטוח העצמי שגרפו לכיסם. להשלמת התמונה יצוין כי בצד התביעות הפרטניות הוגשה אף תובענה ייצוגית בעניין זה, אשר הסתיימה בהסכם פשרה על סך 75,000,000 ש"ח לקבוצת הזכאים המיוצגים (ת"צ (מחוזי ת"א) 1229-08 בן שושן נ' עיזבון המנוח ישראל פרי ז"ל (19.4.2016)). חלק מהתביעות הפרטניות התגלגלו לפתחו של בית משפט זה, ובמסגרת הראשונה שבהן נקבע כי יש להשיב לזכאים את "הסכומים שנגבו מהם ביתר בלבד בגין [פרמיות הביטוח העצמי]" (ע"א 8442/13 גרשים נ' הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי, פסקה 5 (19.1.2015); ההדגשה במקור). במוקד ענייננו עומדת אחת מהתביעות הפרטניות הללו, אותה הגישו המערערות והמשיבות שכנגד, גב' אנג'לה לוין (להלן: גב' לוין) וגב' לאה וייס (להלן, יחד עם גב' לוין: המערערות), בשמן ובשם בעליהן המנוחים שהיו כולם לקוחות המשיבים. תביעת המערערות נדחתה בבית המשפט המחוזי, מכיוון שנקבע כי הן לא הוכיחו שפרמיות הביטוח העצמי ששילמו למשיבים נגבו ביתר (ת"א (מחוזי מרכז) 26586-06-12 לוין נ' פרי, פסקה 104 (15.5.2017) (כב' השופטת ריקי שמולביץ) (להלן: עניין לוין)). על הכרעה זו הגישו המערערות ערעור לבית משפט זה (ע"א 5303/17). הדיון בערעור זה צורף לדיון בערעור ובערעור שכנגד על הכרעה בתביעה פרטנית אחרת (ע"א 909/16. להלן, יחד עם המערערות: הזכאיות), בה נקבע כי נטל ההוכחה על היעדר קיומו של סכום עודף כאמור מוטל על המשיבים, ומשאלו לא הוכיחו זאת – עליהם להשיב את מלוא הפרמיות הביטוח העצמי ששולמו להם (ת"א (מחוזי ת"א) 14877-11-09 סידרנסקי נ' פרי, פסקה 43 (8.12.2015) (כב' השופט אליהו בכר) (להלן: עניין סידרנסקי)). הערעורים על עניין לוין ועניין סידרנסקי נדונו והוכרעו במאוחד על ידי בית משפט זה בפסק הדין בערעור האזרחי. דעת הרוב, שנכתבה על-ידי השופט דוד מינץ בהסכמת השופט (כתוארו אז) עוזי פוגלמן (כנגד דעתו החולקת של השופט יוסף אלרון) ניתחה את היחסים בין הצדדים לפי דיני החוזים, וקבעה כי "ביסוד החוזה שנכרת בין הצדדים עמדה התחייבות המשיבים שהכספים שנגבו כפרמיות יועברו לחברת ביטוח חיצונית", כך ש"המשיבים הפרו את החוזה הפרה יסודית" (פסק הדין בערעור האזרחי, בפסקאות 29-28). כן נקבע כי הזכאיות ביטלו באופן חלקי את החוזה, באשר לרכיב ביטוח החיים, ועל כן יש להשיב להן את פרמיות הביטוח העצמי שהן שילמו למשיבים. לצד זאת, נקבע כי המשיבים זכאים גם הם להשבה נגדית של "שווי פרמיות הביטוח אותן היו משלמות [הזכאיות] בשוק החופשי בעבור 'ביטוח החיים' אותו סיפקו המשיבים", כאשר הנטל להוכחת שווי זה מוטל על המשיבים (שם, בפסקה 34). השופט פוגלמן, כאמור, הסכים למסקנה זו, והעיר כי חובת ההשבה כלפי המשיבים אינה "שווי השוק של שירות ביטוחי רגיל, אלא של השירות הנחות והבלתי חוקי שסיפקו המשיבים בסופו של דבר" (שם, בפסקה 4 לחוות דעתו; ההדגשה אינה במקור). לנוכח זאת, בית משפט זה הורה על החזרת הדיונים בערעורים לבתי המשפט המחוזיים, על מנת שיקבעו את סכומי ההשבה ההדדיים בין הצדדים. הערעור דנן נוגע להכרעות שניתנו בהליך בעניין לוין (ובו בלבד), לאחר שהדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד על פי ההנחיה האמורה. עד כאן תמצית הרקע להליך שהתנהל בבית המשפט קמא, וכעת נפנה לתיאור קצר של ההליך מושא הערעורים שלפנינו. ההליך בבית המשפט קמא כאמור, הדיון בעניין לוין חזר לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד (ת"א 9164-03-19), והתנהל בעיקרו לפני כב' השופטת מרב בן ארי. כפי שיפורט להלן, ההחלטה העיקרית ופסק הדין שניתן בעקבותיה במסגרת הליך זה, הם העומדים בלב הערעורים ההדדיים שלפנינו. להשלמת התמונה יצוין כי ההליך בעניין סידרינסקי חזר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 1741-03-19), והוא עודנו תלוי ועומד, לאחר שהליכי גישור אקטוארי בין הצדדים לא צלחו. ביום 18.8.2022, לאחר שהוגשו חוות דעת אקטואריות של מומחים מטעם הצדדים, ונערכו חקירות למומחים אלו (ראו פרוטוקול דיון מיום 27.3.2022 (להלן: פרוטוקול חקירת המומחים)), הכריע בית המשפט קמא "בשאלת הוכחת סכומי הפרמיות שהיו נגבות [מהמערערות] בשוק החופשי, לו נעשה ביטוח החיים בחברת ביטוח חיצונית" (להלן: ההחלטה העיקרית. שם, בפסקה 16). בהחלטה העיקרית עימת בית המשפט קמא בין חוות הדעת שהגישו הצדדים, וקבע כי לא ניתן לקבל אף אחת מהן במלואה. נביא כאן את עיקרי ההכרעות הנדרשות לענייננו ביחס לחוות הדעת: שיטת החישוב: בית המשפט קמא אימץ את שיטת החישוב של חוות הדעת מטעם המשיבים, אשר ערכה "העמדה של כלל התשלומים שנגבו, אל מול לוח סילוקין שהוא זהה בתנאיו, למעט שינוי גובה הפרמיות, וכל זאת עד להפסקת הגבייה" (ההחלטה העיקרית, בפסקה 38). מניין ייגזר שווי הפרמיות המגיעות למשיבים: נקבע כי את שיעור הפרמיות שעל המערערות להשיב למשיבים יש לגזור מהפרמיות ששילמו הזכאים לחברות הביטוח החיצוניות בשנים הראשונות בהן פעל הארגון, מפני שהן משקפות את הפרמיות שגבו חברות ביטוח בשוק החופשי בזמן ובנסיבות הרלוונטיות (להלן: פרמיות השוק). בהקשר זה, בית המשפט קמא קבע כי את שווי הפרמיות שיש להשיב למשיבים יש לחשב ככאלו שנגבו באופן קולקטיבי מכלל לקוחות הארגון, בניגוד לעמדת המומחה מטעם המשיבים אשר תמחר את הפרמיות ככאלו שנגבו עבור ביטוח עצמאי (שמטבע הדברים יקר יותר מביטוח קולקטיבי). שיעור ההפחתה בגובה הפרמיות המגיעות למשיבים בהשוואה לפרמיות השוק: בית המשפט קמא בחן את חוות הדעת מטעם המערערות, לפיה גובה הפרמיות להן זכאים המשיבים נמוך ב-15% מפרמיות השוק, וזאת בשל שלושה נימוקים עיקריים: ראשית, מכיוון שהמשיבים אינם זכאים לרווח הגלום בפרמיות השוק; שנית, מפני שהשירות שסופק למערערות היה נחות בשל היעדר אפשרות להחליפו בביטוח חיים אחר, שנעשה זול יותר עם חלוף הזמן עקב העלייה בתוחלת החיים (להלן: נימוק החלפת ביטוח החיים); ושלישית, בשל אי החוקיות של השירות שסיפקו המשיבים, אשר חשף את המערערות לסכנות שאינן קיימות בביטוח חוקי (להלן: נימוק אי החוקיות). בפתח הניתוח, קבע בית המשפט קמא כי "מפרמיות השוק אין מקום להפחתות, למעט ביחס לשירותים חוזיים שלכאורה לא התקבלו" (ההחלטה העיקרית, בפסקה 57), ולפיכך אין להפחית מפרמיות השוק את מרכיב הרווח אלא יש להתמקד בנחיתות השירות שסופק למערערות. בהמשך לכך, דחה בית המשפט את נימוק החלפת ביטוח החיים, מכיוון ש"לא הוכח שבפועל אפשרות זו הייתה קיימת בפני [המערערות]" (שם, בפסקה 61). לעומת זאת, קיבל בית המשפט את נימוק אי החוקיות, תוך שהוא מעיר כי הסכנות שעמדו בפני המערערות לא התממשו בסופו של דבר. לאור זאת, הורה בית המשפט על הפחתת 5% בלבד משווי פרמיות השוק עבור קביעת גובה הפרמיות המגיעות למשיבים. הריבית שיש לפסוק לחובת המשיבים בגין חוב כלפי המערערים: בית המשפט קמא פסק כי יש לחייב את המשיבים על סכומים שגבו ביתר בריבית לפי החוק, ולא לפי הריבית ההסכמית (ששיעורה גבוה יותר). זאת, מהטעם שעל פי ההסכם בין הצדדים, הריבית ההסכמית התייחסה לחוב המערערות כלפי המשיבים בלבד (כלומר, השבת ההלוואה שהארגון סיפק למערערות), ואין היא מתייחסת לריבית שתשולם על חוב של המשיבים כלפי המערערות. עניינים נוספים: נדחתה טענת המומחה מטעם המשיבים כי הפרמיה של בעלה המנוח של גב' לוין חושבה על בסיס תוספת חיתומית של 50%, שכן לא הוצג מסמך התומך בכך וכי עדותו של ד"ר אלכסנדר פרי ז"ל בהקשר זה, עליה נסמכה הטענה האמורה, היא "עדות בלתי קבילה להוכחת עניין שבמומחיות" (ההחלטה העיקרית, בפסקה 50); נקבע כי אין מקום לפסוק פיצויים נוספים על הפרת החוזה מעבר לסעד ההשבה, שכן יש בכך כדי לחרוג מהוראות פסק הדין בערעור האזרחי, ואף מחזית הדיון כפי שנוהל בבית המשפט קמא; ולבסוף, נפסק כי במקרה של גב' לוין, בו קיים פער זמנים משמעותי בין מועד העמדת ההלוואה לבין מועד ההחזר הראשון, נצברה ריבית בסכומים כה גבוהים, כך שיש לראות בהלוואה שנלקחה עבורה ככזו שמעולם לא הייתה נפרעת ובהתאם "אין מקום להשבה בעניינה" (שם, בפסקה 79). בסיום ההחלטה העיקרית, הורה בית המשפט קמא כי מומחה מטעם המערערות יכין חוות דעת מתוקנת לאור הקביעות שפורטו לעיל, וכי מומחה מטעם המשיבים יוכל להגיב לה בחוות דעת משלו. בהמשך לכך, ביום 5.12.2022, לאחר שהוגשו חוות הדעת כאמור, ניתן פסק דין במסגרתו נקבעו הסכומים המדויקים אותם מחויבים המשיבים להשיב למערערות (להלן: פסק הדין המשלים). מכאן הערעור והערעור שכנגד שלפנינו. טענות הצדדים והדיון שנערך בפנינו בערעורן, מלינות המערערות על מספר עניינים בהחלטה העיקרית. ראשית, נטען כי משעה שבית המשפט קמא לא מצא לקבל את חוות הדעת מטעם המשיבים, לא היה מקום כי בית המשפט יאמוד בעצמו את סכום ההשבה לו זכאים המשיבים. שנית, המערערות טוענות כי שגה בית המשפט קמא כשהפחית משווי פרמיות השוק 5% בלבד עבור הערכת הפרמיות להן זכאים המשיבים. לפי המערערות, שווי הפטור שסיפקו המשיבים הוא רכיב הסיכון האקטוארי בלבד, כלומר שווי הסיכון כי המבוטח ילך לעולמו בטרם יחזיר את הלוואתו, המהווה לטענתן חלק קטן הרבה יותר מפרמיות השוק מכפי שהוחלט. כמו כן, חזרו המערערות על נימוק החלפת ביטוח החיים להוכחת נחיתות השירות הביטוחי שסופק להן. שלישית, נטען כי קביעת בית המשפט קמא לפיה חוב המשיבים כלפי המערערות לא יוצמד לריבית ההסכמית מביאה למעשה למצב בו המשיבים יזכו לריבית גבוהה יותר מזו שיקבלו המערערות. בהקשר זה הרחיבו המערערות את היריעה וטענו כי המשיבים לא זכאים כלל להשבה בשל אי-חוקיות מעשיהם, ואם נפסקת להם השבה אזי שאין היא צריכה לכלול את הרווחים שהם הפיקו ממעשיהם הבלתי חוקיים. רביעית, נטען כי דחיית זכותה של גב' לוין להשבה סותרת את הנקבע בפסק הדין בערעור האזרחי. חמישית, המערערות טוענות כי לא היה מקום לדחות את תביעתן לפיצויים, שכן השבה ופיצויים הם סעדים מצטברים ולא חלופיים. בערעור שכנגד, ובדומה לכך בתשובה לערעור, טוענים המשיבים כי שגה בית המשפט קמא כאשר העדיף בעיקרו של דבר את חוות הדעת של המומחה מטעם המערערות, ולא מינה מומחה מטעמו. כמו כן, המשיבים טוענים כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו כי יש להפחית ב-5% את שווי פרמיות השוק לשם קביעת שווי ביטוח החיים שהם סיפקו למערערות. כך, מאחר שלשיטתם פסק הדין בערעור האזרחי קבע כי יש לאמוד את שווי ביטוח החיים שסיפקו לפי ערכו בשוק – ללא כל הפחתה. עוד נטען, כי בניגוד לנקבע בהחלטה העיקרית יש לחשב את פרמיות השוק כפרמיות שנגבו עבור ביטוח עצמאי ולא עבור ביטוח קולקטיבי. לבסוף, נטען כי לא היה מקום לדחות את הטענה כי הפרמיה נגבתה ממר לוין ז"ל על בסיס תוספת חיתומית של 50%, שכן ד"ר אלכסנדר פרי ז"ל העיד שכך היה, ועדותו לא נסתרה. ביום 14.11.2024 קיימנו דיון במעמד הצדדים, במסגרתו השמיעו הצדדים בעל-פה את עיקר טענותיהם שבכתב (להלן: הדיון). יצוין, כי במהלך הדיון התמקדה באת-כוח המערערות בנימוק החלפת ביטוח החיים, המוכיח לשיטתה את נחיתות השירות שניתן למרשותיה על ידי המשיבים. בסיומו של הדיון הצענו לצדדים כי יסכימו על השארת ההחלטה העיקרית ופסק הדין המשלים על כנם, למעט סוגיית הפחתת שווי פרמיות השוק – אשר במסגרתה יופחתו 15%, חלף 5% שהפחית בית המשפט קמא. ביום 19.11.2024 מסרו המשיבים כי הם מסכימים להצעה זו, אך ביום 21.11.2024 הודיעו המערערות כי אין הן מסכימות לה. לפיכך, לא נותר אלא להכריע בערעור ובערעור שכנגד. דיון והכרעה לאחר שבחנו את טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד בכתב ובעל-פה, הגענו למסקנה כי אין להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא, למעט בסוגיית הפחתת גובה הפרמיות להן זכאים המשיבים בהשוואה לפרמיות השוק. נפרט בקצרה את טעמינו, תוך הרחבת מה בסוגיה בה סברנו כי נדרשת התערבותנו. ככלל, ההחלטה העיקרית, ובהמשך לכך פסק הדין המשלים, הם פרי בחינה מדוקדקת של חַוּוֹת הדעת שהוגשו מטעם הצדדים. בית המשפט קמא ברר את הבר מן התבן בכל אחת מחוות הדעת, ולאור קביעותיו בכל סוגיה וסוגיה, אשר חלקן נבעו מאומדנו שלו, הורה על עריכת חוות דעת מתוקנת אשר על בסיסה נקבעה חבות המשיבים כלפי המערערות. בניגוד לעולה מעמדות הצדדים, אין ספק כי לבית המשפט קמא הסמכות לקבל חלקים מסוימים בלבד מחוות דעת שהוגשו אליו, ואף "לצרף" חלקים מחוות דעת שונות לכדי תמונה מלאה ומדויקת (ראו ע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 128 (1993); ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל, מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד נט(6) 1, 10 (2005) (להלן: עניין זאבי); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 14 (25.5.2006)). כמו כן, ברי כי לבית המשפט ישנה הסמכות לערוך אומדנא במקרים בהם קשה לשער ערך מספרי על בסיס חוות הדעת העומדות בפניו (ראו עניין זאבי, בעמ' 10; ע"א 10508/08 דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז תל אביב, פסקה 61 (4.2.2010) (להלן: עניין דור זהב)). משכך, ולאור היקף ההתערבות הצר של ערכאת הערעור בקביעות מהסוג הזה (עניין זאבי, בעמ' 10; עניין דור זהב, בפסקה 61), לא מצאנו ברובן המכריע של טענות הצדדים בסיס המצדיק התערבות. אף לגופם של דברים לא מצאנו עילה להתערב בקביעותיו המנומקות של בית המשפט קמא – כאמור, למעט בסוגיה אחת. מוקד הערעור והערעור שכנגד שלפנינו אינו שונה מזה של ההחלטה העיקרית, והוא – הערכת שווי ההשבה הנגדית לה זכאים המשיבים, דהיינו שווי הפרמיות להן זכאים המשיבים בעבור ה"שירות הביטוחי" שסיפקו למערערות – דהיינו, הביטוח העצמי. כפי שציין בית המשפט קמא, בפסק הדין בערעור האזרחי הובהר, מפי השופט פוגלמן (שעמדתו היא המכרעת הן בהיותו ראש ההרכב והן בהינתן שעמדתו קרובה יותר לעמדת שופט המיעוט), כי השבה נגדית זו צריכה להתחשב באי החוקיות של השירות שסיפקו המשיבים (שלא החזיקו ברישיון מבטח, וממילא לא רשאים היו לספק שירותי ביטוח). השאלה היא, אם כן, כיצד אי החוקיות צריכה להשפיע על הערכת שווי הפרמיות הראויות בעבור הביטוח העצמי שסיפקו המשיבים הלכה למעשה? כאמור, בית המשפט קמא העריך, על דרך האומדנא, כי שווי הפרמיות בעבור שירות זה פחוּת ב-5% משווי פרמיות השוק. כפי שהצענו לצדדים בסוף הדיון שנערך לפנינו, אנו סבורים כי בשל אי חוקיות השירות שסופק על ידי המשיבים יש לאמוד את הפחתת שווי פרמיות השוק ב-15% לפחות, בהתאם לנקבע בחוות הדעת מטעם המערערות. כך, מאחר שבחישוב שווי הביטוח העצמי שסיפקו המשיבים יש לנכות מפרמיות השוק רכיבים שהמשיבים לא רשאים היו לגבות (רווח חברת הביטוח) ורכיבים בהם לא נשאו (הוצאות חברת הביטוח), אשר בוודאי עולים על 15% מפרמיות השוק. אחדד. ככלל, הפרמיות שמשלמים לקוחות בעבור כיסוי ביטוחי מגלמות שלושה רכיבים שונים: הסיכון האקטוארי שנוטלת על עצמה חברת הביטוח; ההוצאות של חברת הביטוח, אשר בין היתר מחזיקה נכסים ומעסיקה עובדים; והרווחים שחברת הביטוח גורפת לעצמה (לעניין הפרמיות שגבו המשיבים, ראו פסק הדין בערעור הפלילי, בפסקה 56; ופסק הדין בדיון הנוסף, בעמ' 544). בענייננו, אי-החוקיות בפעולות המשיבים מונעת מהם את הזכות להשבת רכיבי ההוצאות והרווחים. באשר לרכיב ההוצאות, מכיוון שהמשיבים למעשה לא ניהלו חברת ביטוח, על כל המשתמע מכך, אזי הם גם לא נשאו בהוצאות בגין הביטוח העצמי מהסוג המאפיין חברות ביטוח – בוודאי לא בסדרי הגודל של חברת ביטוח הפועלת באופן חוקי. מכאן שהרכיב בפרמיית השוק המיועד לכיסוי הוצאות חברת ביטוח, הוא, בעיקרו, רווח נוסף אצל המשיבים. באשר לרכיב הרווחים, שהוא נוסף על מרכיב הרווח הגלום בשירות שסיפקו המשיבים (מתן ההלוואה), אין זה מוצדק לאפשר למשיבים, אשר הפרו את חובת האמון שלהם כלפי לקוחותיהם (פסק הדין בערעור הפלילי, בפסקאות 56-51; פסק הדין בדיון הנוסף, בעמ' 590-589), ליהנות מרווחי מעשיהם הבלתי-חוקיים ובכך להוציא חוטאים נשכרים (לעיקרון הכללי לפיו "אין חוטא נשכר", ראו דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט 683 והאסמכתאות שם (מהדורה שלישית 2015) (להלן: פרידמן ושפירא בר-אור)); נילי כהן "חוק, מוסר ו'אין חוטא נשכר'" ספר אור: קובץ מאמרים לכבודו של השופט תיאודור אור 259, 290-288 (אהרן ברק, רון סוקול ועודד שחם עורכים 2013)). זאת, בהתאם לפסיקה אשר קבעה כי "רווח שהופק כתוצאה מהפרת חובת אמון יש לשלול מן המפר [...]" (ע"א 6266/19 מדינת ישראל המינהל האזרחי באיו"ש נ' אבנון, פסקה 18 (25.8.2021). ראו גם פרידמן ושפירא בר-אור, בעמ' 684). אם כך, הרכיב היחיד הגלום בפרמיות לו זכאים המשיבים הוא הסיכון האקטוארי שלקחו על עצמם. הגם שאין בפנינו נתוני אמת, באומדנא גסה, ניתן להעריך כי הרכיבים להם לא זכאים המשיבים – רכיבי ההוצאות והרווחים – מהווים חלק בלתי מבוטל מפרמיית השוק. במצב דברים זה, ראינו לנכון לקבל במלואה את ההפחתה של 15% בה נקב המומחה מטעם המערערות, וכאמור, אפשרות זו, אותה הצענו לצדדים, הייתה מקובלת על המשיבים (ראו לעיל בפסקה 8). לפיכך, ההפחתה שקבע בית המשפט קמא בפסקה 64 להחלטה העיקרית תעמוד על 15%, חלף 5% שנקבעו בה. ויובהר, ייתכן מאוד כי ההפחתה של רכיבי ההוצאות והרווחים מפרמיות השוק עומדת על שיעורים גבוהים מאלה שנקבעו בחוות דעת המומחה מטעם המערערות. עם זאת, מרגע שזהו הנתון שהניחו המערערות לפתחו של בית המשפט, באמצעות חוות דעת המומחה מטעמן, אין מקום, במקרה דנן, להורות על הפחתה גבוהה יותר. מעבר לסוגיה נקודתית זו לא ראינו, כאמור, מקום להתערבות בהחלטה העיקרית ובפסק הדין המשלים, ואנו מקבלים אותם על כלל ניתוחם וקביעותיהם. על מנת שלא נימצא חסרים, נתייחס להלן בקצרה לטענות העיקריות של המערערות, ולאחר מכן לאלו של המשיבים בערעורם שכנגד. טענות המערערות: ראשית, אין ממש בדרישת המערערות לצרף לתשלום חוב המשיבים כלפיהן את הריבית ההסכמית, הגבוהה משמעותית מהריבית על פי חוק אותה פסק למערערות בית המשפט קמא. לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית), כאשר רשות שיפוטית פוסקת סכום כספי לבעל דין, היא רשאית להוסיף ריבית בשיעור שנקבע בחוק על אותו הסכום בהתאם לדרכי החישוב והשיעורים שנקבעו בדין (סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית). חריגים לכלל זה נקובים בסעיף 6 לחוק פסיקת ריבית, ובכללם, כאלה המתייחסים לקיומו של הסכם בין הצדדים. ואכן, כאשר יש הוראה הסכמית באשר להוספת ריבית ששיעורה ננקב, יש להחילה "ממועד היווצרות החיוב – ועד לתשלום בפועל בעקבות התביעה" (ע"א 1266/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל מערב גרמניה), פסקה 54 (18.7.2011). ראו גם ע"א 48/88 ברזל נ' בנק צפון אמריקה בע"מ, פסקה 7 (31.12.1998); ע"א 517/12 אוחיון נ' גולדפינגר, פסקה 11 (1.9.2013)). עם זאת, וכפי שקבע בית המשפט קמא, בענייננו אין כל הוראה בהסכם בין הצדדים הנוגעת לריבית שתצטרף לחוב של המשיבים כלפי המערערות, וזאת ללא קשר לאופן בו נוצר – אלא רק לריבית שתתווסף על חוב המערערות כלפי המשיבים. ודוק, הפרמיות ששילמו המערערות למשיבים נשאו ריבית הסכמית, ועל כן בתחשיב על פיו הושבו למערערות פרמיות אלו, הן הושבו בצירוף הריבית ההסכמית שנגבתה בפועל (ראו פסקה 70 להחלטה העיקרית). עם זאת, אין בכך כדי ללמד שיש להוסיף ריבית הסכמית גם על חוב ההשבה בפועל של המשיבים (דהיינו, הסכום שיתקבל לאחר הקיזוז בין שני חיובי ההשבה), בהיעדר הסכמה חוזית על כך. לפיכך, צדק בית המשפט קמא כשהוסיף לחיוב ההשבה שהושת על המשיבים ריבית לפי דין בלבד (ראו והשוו: ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן, פסקה 79 (10.9.2009)). שנית, אין בידינו לקבל גם את טענת המערערות לפיה השירות שניתן להן נחות מפני שנמנעה מהן האפשרות להחליף אותו בביטוח חיים אחר וזול יותר, עקב העלייה בתוחלת החיים (נימוק החלפת ביטוח החיים). זאת, מפני שטענה זו לא גובתה בתשתית עובדתית וראייתית מספקת. כך, מעבר לקביעתו של בית המשפט קמא כי המערערות לא הוכיחו כי עמדה בפניהן בחירה מסוג זה, הללו אף לא סיפקו נתונים המעידים מה היה שיעור הוזלת מחיר פרמיות הביטוח ברחבי השוק בשל עליית תוחלת החיים בשנים הרלוונטיות, וכיצד צריך להיות מושפע ממנו היקף ההשבה בו חייבות המערערות. לפיכך, טענה זו אינה מצדיקה התערבות בפסק הדין של בית המשפט קמא. שלישית, אשר לקביעת בית המשפט קמא כי אין להורות על השבה לגב' לוין לאור תנאי הלוואתה, יש לשים לב כי פסק הדין בערעור האזרחי קבע מפורשות כי שאר חלקי החוזה בין הצדדים שאינם נוגעים לרכיב ביטוח החיים לא בוטלו – ובכלל זאת עצם העמדת ההלוואה (שם, בפסקה 33 לחוות דעתו של השופט מינץ). לפיכך, משהוסכם על המומחים משני הצדדים כי תנאי ההלוואה של גב' לוין מביאים לכך שהיא לא תיפרע מכספי הקצבה החודשית, ועל כן חובה כלפי המשיבים גדול מחובם של אלו כלפיה, לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי אין מקום להורות על השבה בעניינה. רביעית, ואחרונה, טענת המערערות כי הן זכאיות לפיצויים נוספים מעבר לסעד ההשבה אכן חורגת מגדר הנושאים שנותרו להכרעה על פי פסק הדין בערעור האזרחי. לפיכך, בצדק לא דן בכך בית המשפט קמא – ובהתאם לא נדון בכך גם אנו. טענות המשיבים בערעור שכנגד: אשר לקביעת בית המשפט קמא כי לא הוכחה תוספת חיתומית לבעלה המנוח של גב' לוין, הרי שזו קביעה עובדתית אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה, וזאת בפרט כאשר היא ניתנה, כמו בענייננו, לאחר חקירת מומחה מקצועי על חוות דעתו (פרוטוקול חקירת המומחים, בעמ' 22. ראו ע"א 1615/11 מרפאת עין טל – מרכז לרפואת עיניים נ' פינקלשטיין (אלבלך), פסקה 12 (6.8.2013); ע"א 7117/19 פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (1.3.2022)). משהמשיבים לא סיפקו בערעור שכנגד סיבה של ממש להתערבות בקביעה עובדתית זו, ענייננו אינו נמנה בגדר המקרים החריגים המצדיקים זאת. אף לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי הפרמיות להן זכאים המשיבים יחושבו כפרמיות ששולמו בגין ביטוח קולקטיבי ולא עצמאי. קביעה זו עולה בקנה אחד עם פסק הדין בערעור האזרחי, אשר קבע כי יש לאמוד כמה היו משלמים הזכאים בשוק החופשי עבור ביטוח החיים שסיפקו המשיבים – אשר אין חולק כי במסגרתו "בוטחו" הזכאים באופן קולקטיבי (ההחלטה העיקרית, בפסקה 42). סוף דבר: הערעור והערעור שכנגד נדחים, וזאת מלבד סוגיית חישוב שווי פרמיות הביטוח העצמי להן זכאים המשיבים, לגביה נקבע כי יופחתו מערך שווי פרמיות השוק 15%, חלף 5% שהפחית בית המשפט קמא בפסקה 64 להחלטה העיקרית, והכל כאמור בפסקה 11 לעיל. הדיון בתיק יושב איפוא לבית המשפט קמא, אשר יורה על עריכת חוות דעת אקטוארית מעודכנת בהתאם לפסיקתנו זו, ויפסוק סכום השבה מתוקן בעקבותיה. לאור מכלול הנסיבות, ובכלל זה הסכמת המשיבים להצעתנו באופן שהיה יכול ליתר פסק דין זה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ד בתמוז התשפ"ה (‏20.7.2025). נעם סולברג משנה לנשיא עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט