פסק-דין בתיק ע"פ 942/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 942/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: סמיון (סם) אסתרקין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 28.12.2014 בתפ"ח 14481-07-13 שניתן על ידי כבוד השופטים ג' נויטל, מ' יפרח, ג' רביד תאריך הישיבה: י"ח בשבט תשע"ו (28.1.16) בשם המערער: עו"ד גלאון קפלנסקי; עו"ד לירון שרקוביץ בשם המשיבה: עו"ד אייל כהן בשם שירות המבחן למבוגרים: הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט י' דנציגר: ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ג' נויטל, מ' יפרח וג' רביד) בתפ"ח 14481-07-13 מיום 28.12.2014. רקע והשתלשלות 1. המערער הורשע על יסוד הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, שהושג בתום פרשת התביעה ולאחר ששתי המתלוננות העידו. בהתאם להסדר הטיעון, הוגש ביחד עם כתב האישום המתוקן מסמך שכותרתו "עובדות מוסכמות" בעניינו של המערער, שהוסכם כי יהווה חלק מהראיות לעונש (סומן במ/3). עוד הוסכם בהסדר הטיעון כי ייערכו תסקירים בעניינם של המערער ושל שני הנאשמים הנוספים שהואשמו עמו, וכן כי ייערך תסקיר נפגעות עבירה בעניינן של שתי המתלוננות. כן הוסכם כי המערער והנאשם 1 יוכלו לטעון כי שתו משקאות אלכוהוליים במהלך הערב שבו התרחשו האירועים, אולם יהיו מנועים מלטעון כי היו במצב של שכרות. לגבי העונש לא היתה הסכמה והצדדים רשאים היו לטעון באופן חופשי. 2. על פי עובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערער ושני נאשמים נוספים כאמור (להלן ביחד: הנאשמים), בבוקר יום 16.6.2013 עבדו הנאשמים במועדון ברחוב אלנבי בתל אביב. נאשם 1 עבד כמנהל המועדון, המערער עבד כברמן ונאשם 3 עבד כאיש אחזקה. בשעה 06:18 נכנסו ח.ר וה.ב (ילידות שנת 1995) (להלן יחד: הקטינות) למועדון. ח.ר ביקשה מנאשם 1 משקה על חשבון הבית, בעקבות זאת הגיש לה נאשם 1 משקה אלכוהולי. לאחר מכן יצאו הקטינות מהמועדון ונאשם 1 יצא אחריהן. ח.ר שכנעה את ה.ב לחזור אל המועדון והקטינות חזרו למועדון ביחד עם נאשם 1. מהשעה 06:22 ועד לסמוך לשעה 07:38 ישבו הקטינות ליד הבר, ונאשם 1 והמערער הגישו להן משקאות אלכוהוליים, בנוכחות נאשם 3, ושוחחו איתן. בשעה 07:38 לערך, כאשר במועדון נותרו הנאשמים והקטינות, התיישבו הנאשמים והקטינות על הספות במועדון ושוחחו. המערער הגיש לקטינות שני משקאות אלכוהוליים נוספים [מתוך העובדות המוסכמות: בשעה 07:43 ח.ר שתויה באופן ניכר; בשעה 07:44, המערער מזג שתי כוסות משקה ונתן לקטינות; בשעה 07:48 לערך, המערער נטל בקבוק משקה והשקה את הקטינות]. בשעה 07:49 לערך, קמו הקטינות וניגשו לשירותים. כשחזרו לספה, כשלה ח.ר בהליכתה והיתה שתויה באופן ניכר [מתוך העובדות המוסכמות: בשעה 07:51 לערך, לאחר שח.ר התיישבה על הספה, ח.ר מתנדנדת וכמעט נופלת מהספה. נאשם 1 תופס אותה בזרועותיו, וח.ר משתרעת על נאשם 1, ה.ב ועל המערער]. המערער וה.ב קמו מהספה, התיישבו על כסאות הבר, והמערער הגיש לה.ב משקאות אלכוהוליים נוספים [מתוך העובדות המוסכמות: בשעה 07:54 לערך, המערער מוזג לה.ב שתי כוסיות ברצף וה.ב שותה אותן; בשעה 07:55 לערך – ה.ב מתנדנדת ושתויה באופן ניכר]. לאחר מכן התנשקו המערער וה.ב והתגפפו [פירוט נוסף לגבי שלב זה בהתרחשות, בעובדות המוסכמות]. הנאשמים ניצלו את מצב השכרות של הקטינות, שמנע מהן לתת הסכמה חופשית, וביצעו בהן ביחד את המעשים המיניים, כל אחד לפי חלקו, כמפורט להלן: נאשם 1; בעוד ח.ר מעורפלת, נאשם 1 נישק אותה, הכניס את ידו מתחת לשמלתה, הסיט את תחתוניה, והכניס את אצבעותיו לאיבר מינה. לאחר מכן, ניסה נאשם 1 למשוך את ח.ר מהספה למקום אחר, אך המתלוננת נשכבה על הספה. בשלב זה, הרים נאשם 1 את שמלתה של ח.ר והתחכך עם איבר מינו באיבר מינה. לאחר זמן קצר, שוב ניסה נאשם 1 למשוך את ח.ר מהספה, אך היא המשיכה לשכב, אז הוריד נאשם 1 את תחתוניה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. לאחר מכן, נאשם 3 ניגש לח.ר, שנפלה מן הספה. נאשם 3 הרים את ח.ר מן הרצפה אל הספה. בהמשך נגע נאשם 3 באיבר מינה של ח.ר, בעוד נאשם 1 מצלם את ההתרחשות. בהמשך התיישב נאשם 1 על רגליה של ח.ר וליטף את אזור ירכיה העליונים, בעוד נאשם 3 מצלם את ההתרחשות. המערער; בשעה 07:59 בעוד ה.ב שתויה כשרמת האלכוהול בדמה באירוע עמדה על 151 מ"ג, הוביל המערער את ה.ב אל השירותים במועדון תוך כדי שהם מתנשקים, והמערער ובהמשך ה.ב כורכים זה על זה את ידיהם, שם החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של ה.ב ולפיה. לאחר מכן הוא סובב אותה, החזיק בה והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה תוך שהוא גורם לה לכאב ולקרעים בפי הטבעת. כתוצאה ממעשיו של המערער נגרמו לה.ב פצעי קרע בפי הטבעת, אדמומיות ופצע שפשוף באיבר מינה, דימומים תת עוריים ופצעי שפשוף בידיה, ברגליה ובגוו. בשעה 08:15 ראה נאשם 1 את ח.ר שרועה על הרצפה כשהכרתה מעורפלת. נאשם 1 והמערער הרימו את ח.ר על הספה, ונאשם 1 שפך עליה מים. בשעה 08:30 לערך, בעוד הקטינות מעולפות והכרתן מעורפלת, הוציאו הנאשמים את הקטינות אל מחוץ למועדון, הניחו אותן על מדרגות בניין ברחוב יונה הנביא כאשר הן סובלות מחבלות וכאשר הן ללא נעליים וללא בגדים תחתונים. אז עזבו הנאשמים את המקום. בגין מעשיו המתוארים, הורשע המערער בעבירות של מעשה סדום תוך ניצול מצב המונע לתת הסכמה חופשית לפי סעיף 347 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק והספקת משקאות לקטינים לפי סעיף 193א(א2) לחוק. הנאשם 1 הורשע בעבירות של אינוס תוך ניצול מצב המונע לתת הסכמה חופשית לפי סעיף 345(א)(4) לחוק ובעבירה של הספקת משקאות לקטינים. 3. יצוין כי כתב האישום המתוקן כלל אישום נוסף המיוחס לנאשם 3 בלבד, שאינו מענייננו. עוד יצוין כי המערער צירף לתיק נושא הערעור תיק נוסף מבית משפט השלום, שבו הוא הודה והורשע בעבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק. על פי עובדותיו של כתב האישום המתוקן בעניין זה, ביום 9.2.2013 סמוך לשעה 19:30 הגיע המתלונן למגרש בתל אביב על מנת לשחק כדורגל. בהגיעו למגרש הניח המתלונן את תיקו על ספסל בחדר ההלבשה של המגרש, כשבתיק היו מכשיר פלאפון, ארנק שהכיל רישיון נהיגה, כרטיס כספומט וכרטיסי חבר של חנויות. המערער נכנס לחדר ההלבשה של המגרש וגנב מתיקו של המתלונן את הפלאפון והארנק. 4. בהתאם להסדר הטיעון, הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר בעניינו של המערער. מהתסקיר עולה כי המערער התייתם מאביו בגיל ארבע וחצי ואמו נפטרה כחצי שנה לפני שנערך התסקיר. בגיל שש הוצא המערער מביתו על ידי רשויות הרווחה למסגרות חוץ ביתיות ועבר לאורך השנים בין מספר מקומות ומשפחות אומנה, כשהקשר עם אמו היה מורכב ובלתי יציב. עוד עולה כי המערער סיים את לימודיו והתגייס לצבא, אך ערק מהשירות הצבאי לאחר שנפצע ושהה חמישה חודשים במעצר בכלא צבאי. לבסוף שוחרר מהמשך השירות. לדבריו, מאז שוחרר מהצבא היה נטול מסגרת קבועה ומסודרת. שירות המבחן דיווח כי המערער הציג תפיסה לא עקבית ביחס לשימוש באלכוהול, כאשר במהלך מעצרו הציג את העניין כסוגיה בעייתית ומרכזית בחייו, בעוד שכיום טוען כי ביכולתו לשלוט בכמויות ובתדירות השתיה. זאת ועוד, המערער הודה בביצוע העבירות וביטא אחריות מילולית למעשיו. לשירות המבחן מסר כי היה מודע למעשיו וכי האקטים המיניים עם המתלוננת היו בהסכמתה ואף ביוזמתה. כמו כן, טען כי לא היה מודע לקטינותה. שירות המבחן התרשם כי בדבריו לא עלו גילויי אמפתיה כלפי המתלוננת וכי המערער התקשה לגלות הבנה כלפי הנזק שהסב לה. שירות המבחן העריך כי ברקע ביצוע העבירות ניצבות עמדות בעייתיות וכוחניות כלפי נשים וכי למערער קושי בגילוי אמפתיה לאחר, קושי בדחיית סיפוקים ודפוסי חשיבה והתנהגות מניפולטיביים ונצלניים. עוד התרשם שירות המבחן כי למרות הזמן הממושך שבו הוא עצור, המערער עדיין מחזיק בעיוותי חשיבה משמעותיים ומייחס למתלוננת הדדיות ושוויוניות, תוך השלכת האחריות והתעלמות מגילה הצעיר וממצבה. למרות גילו הצעיר של המערער והיעדר עבר פלילי משמעותי, ובהתחשב בקושי ליטול אחריות למעשיו ובסיכון במצבו, המליץ שירות המבחן להטיל על המערער עונש של מאסר בפועל שיסייע בהצבת גבול ברור להתנהגותו ופיצוי כספי למתלוננת. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בעבירות המהוות אירוע אחד, כאשר לכל נאשם ייקבע מתחם עונש הולם נפרד בהתאם למעשיו שלו. בית המשפט עמד על הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מעבירות המין במתלוננות וציין כי מידת הפגיעה בהם היא חמורה ומשמעותית ביותר. אשר לנסיבות ביצוע העבירות, צוין כי הנאשמים הגישו למתלוננות משקאות אלכוהוליים וניצלו את מצבן כאשר היו שתויות ולא היה בידיהן לתת הסכמה חופשית למעשים. בית המשפט קבע כי בהתנהגות הנאשמים, מלבד עצם ביצוע עבירות המין, היה משום התעללות, חילול, ביזוי והשפלה. נדבך נוסף של חומרה ייחס בית המשפט לכך שאיש מהנאשמים לא הפסיק את ההתרחשות אלא השתתף לפי חלקו עד תום האירוע, כשבסופו הניחו את המתלוננות ברחוב מחוץ למועדון, כשהן חסרות אונים, מבלי לגלות כלפיהן כל חמלה. לגבי המערער בפרט, צוין כי הלה ביצע במתלוננת ה.ב מעשה סדום ברוטלי תוך גרימת חבלות, בעודה שתויה. עוד עמד בית המשפט על הנזק שנגרם למתלוננות, כפי שפורט בהרחבה בתסקירים שהוגשו בעניינן. בית המשפט סקר את מדיניות הענישה הנוהגת ביחס לעבירות השונות המיוחסות לנאשמים. לגבי העבירות המיוחסות למערער, נקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין ארבע לשמונה שנות מאסר בפועל. לגבי עבירת הגניבה, נקבע כי מתחם העונש נע בין עונש של מאסר מותנה לבין ארבעה חודשי מאסר בפועל. בשלב זה בחן בית המשפט נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ובתוך כך ציין לקולא כי מדובר בנאשמים צעירים, שחזרו בהם מכפירתם והודו בכתב אישום מתוקן, הגם שהיה זה בתום פרשת התביעה. בית המשפט פירט את נסיבות חייהם, כעולה מהתסקירים שנערכו בעניינם, וכן את המלצות שירות המבחן. לזכות המערער צוין, בין היתר, כי הלה סיים 12 שנות לימוד, שירת שירות צבאי חלקי ושיחק כדורגל באופן מקצועי. עוד קבע בית המשפט כי בענישה שתוטל על הנאשמים יש צורך בהרתעתם ובהרתעת הציבור מפני ביצוע עבירות מסוג זה בעתיד. בסופו של דבר, על יסוד כל האמור, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין לערוך הבחנה בענישה בין הנאשם 1 לבין המערער: שניהם היו שותפים ל"זירת האירועים" ולאספקת האלכוהול למתלוננות; הנאשם 1 ביצע את האונס על הספה, בעוד שהמערער ביצע את מעשה הסדום בשירותים; שניהם היו שותפים גם לחלקו האחרון של האירוע, שכלל את הוצאת המתלוננות מהמועדון והנחתן על מדרגות בניין ועזיבת המקום. על כן, הוחלט להטיל על הנאשם 1 ועל המערער עונש של שש שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרם; 18 חודשי מאסר מותנה, שלא יבצעו עבירה לפי סימן ה' לפרק י' של החוק מסוג פשע, לרבות ניסיון, בתוך שלוש שנים מיום שחרורם ממאסר; 10 חודשי מאסר מותנה, שלא יבצעו עבירה לפי סימן ה' לפרק י' של החוק מסוג עוון, לרבות ניסיון, בתוך שלוש שנים מיום שחרורם ממאסר. כמו כן, על המערער הוטלו שישה חודשי מאסר מותנה בגין התיק שצורף (עבירת הגניבה), שלא יבצע עבירה נגד רכוש, לרבות ניסיון, בתוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר. עוד הוטל על הנאשם 1 ועל המערער פיצוי בסך 20,000 ש"ח – כל אחד למתלוננת שבה פגע (ח.ר וה.ב, בהתאמה). לבסוף, הוטל על הנאשם 1 ועל המערער קנס בסך 3,000 ש"ח או חודשיים מאסר תחתיו. יצוין כי על הנאשם 3 הוטל עונש של 22 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה, פיצוי בסך 5,000 ש"ח וקנס בסך 1,000 ש"ח. תמצית הטענות בערעור 6. המערער – באמצעות באי-כוחו, עו"ד גלאון קפלינסקי ועו"ד לירון שרקוביק – משיג על עונש המאסר ועל הפיצוי שהוטלו עליו. לטענתו, הן מתחם העונש, הן מיקום העונש בתוככי המתחם, הם מחמירים יתר על המידה ואינם מתיישבים עם מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות זהות בנסיבות דומות. יתר על כן, המערער טוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק בגזר הדין לגילו הצעיר (בן 19.5 בעת האירוע), לפער הגילאים המצומצם בינו לבין המתלוננות, לנסיבות חייו הקשות, למעצרו הממושך, להודאתו ונטילת האחריות מצדו וכן לחיסכון בזמן שיפוטי בעקבותיהן. עוד טוען המערער כי בית המשפט לא התחשב בכך שרוב ההתרחשות המיוחסת לו אירעה בהסכמת המתלוננת ה.ב. נטען כי המגע בינו לבין המתלוננת היה הדדי והתרחש ביוזמה משותפת. המתלוננת היתה אקטיבית לא פחות מהמערער והביעה רצון במילים ובהתנהגות למעשים. לטענת המערער, "מעשיו האסורים" החלו רק כאשר הוא והמתלוננת הלכו לשירותי המועדון והוא לא חדל ממעשיו למרות שהמתלוננת היתה בשלב זה ב"מצב המונע התנגדות". עוד טוען המערער כי היה על בית המשפט לייחס משקל לעדותו של עד התביעה, ד"ר חן קוגל, לפיה מצבה של המתלוננת ה.ב לא היה ברמה של עילפון או אובדן הכרה, אלא היתה פגיעה מסוימת בכושר התנגדותה בלבד. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט צריך היה להתחשב בכך שהוא היה שתוי בעת האירוע, וכן כי המתלוננות היו לאחר בילוי לילי, שכלל שתיית אלכוהול ונטילת סמים. עוד נטען כי לא היה מקום לגזור על המערער עונש זהה לעונש שנגזר על הנאשם 1. נטען כי מעשיו של האחרון היו חמורים מאלו של המערער וזאת על שום העובדה שהוא מבוגר מהמערער ושימש כמנהל המועדון. חומרתם היתרה באה לידי ביטוי גם בכך שהמתלוננת ח.ר היתה שתויה באופן ניכר ובמצב של עילפון, בשונה ממצבה של ה.ב; וכן בכך שה.ב הסכימה לחלק מהמעשים המיניים שבוצעו עם המערער, כמפורט מעלה. עוד צוין כי מתחם העונש שנקבע בעניינו של הנאשם 1 חמור מזה שנקבע בעניינו של המערער, אך חרף זאת נגזר על השניים עונש מאסר זהה. לבסוף, טוען המערער כי בית המשפט טעה בהטילו פיצוי של 20,000 ש"ח לתשלום כמעט מיידי (חמישה תשלומים החל מיום 1.4.2015), מבלי שהתחשב במצבו הכלכלי הקשה. 7. המשיבה – באמצעות בא-כוחה, עו"ד אייל כהן – טוענת כי יש לדחות את הערעור. המשיבה חוזרת על עיקר קביעותיו ונימוקיו של בית המשפט המחוזי בגזר הדין. בתוך כך, היא מטעימה כי המערער והנאשם 1 השקו את המתלוננות באלכוהול לאחר שנשארו עמן לבד במועדון; וכי המעשים בוצעו באווירה פורצת גבול, כאשר המערער חבר לנאשם 1, לאחר ביצוע מעשי הסדום והאינוס במתלוננות, והשניים הוציאו את המתלוננות ביחד עם הנאשם 3 לרחוב כשהן ללא נעליים ובגדים תחתונים. המשיבה סבורה כי אין עילה להבחין בעונשיהם של המערער והנאשם 1. היא מציינת בהקשר זה כי למעשה הסדום שביצע המערער נלוותה פגיעה פיזית במתלוננת, בשונה ממעשיו של נאשם 1; וכן כי המערער הורשע ונענש גם בגין עבירת גניבה בתיק אחר. עוד נטען כי העונש אינו חורג לחומרה באופן ניכר מרף הענישה הנוהג וכי אין מקום להקלה נוספת בו בגין נסיבות שונות שהוזכרו בכתב הערעור. לבסוף, עומדת המשיבה על הנזק החמור שנגרם למתלוננת ה.ב ומציינת כי זו מתנגדת לכל הקלה בעונש. כן הוטעם כי לא שולם לה הפיצוי (כולו או חלקו). דיווח גורמי הטיפול לקראת הדיון בערעור 8. לקראת הדיון בערעור הוגשה לעיוננו הערכת מסוכנות בעניינו של המערער (מיום 13.10.2015). מהדו"ח עולה כי המערער שינה גרסאותיו בין הבדיקות השונות שנערכו לו ואף במהלך הבדיקה הנוכחית, וזאת ביחס למידע משמעותי ולא משמעותי כאחד. כשעומת עם שינוי גרסאותיו, השיב תשובות "לא קשורות" וניסה להטות את השיחה לכיוונים אחרים וקורבניים. עורכת הדו"ח התרשמה כי המערער מגיע מרקע משפחתי מורכב וכי פיתח דפוס התנהגות הרסני כלפי עצמו. הרושם הוא כי התנהגותו, לפחות בתקופת השירות הצבאי, היתה מלווה בבעיות התנהגות קשות ואלימות. ההערכה היא כי למערער קווי אישיות פסיכופתיים וכי הוא מניפולטיבי, לא אמין וללא כל יכולת לחוש אמפתיה לאחר. צוין כי המערער אמנם מודה בביצוע העבירה אך מתאר אותה כמעשה נורמטיבי, כאילו היתה הסכמה והדדיות עם הקורבן. נמצא כי הוא בעל חלקי אישיות אלימים ותוקפניים. בסיכומו של דבר, שילוב גורמי הסיכון הסטאטיים והדינאמיים הוביל למסקנה כי נשקפת ממנו מסוכנות מינית גבוהה. 9. גם תסקיר עדכני הוגש לעיוננו (מיום 24.1.2016). בתסקיר דווח כי המערער שוהה באגף נקי מסמים בבית הכלא, מוסר בדיקות שתן נקיות מסם, לוקח חלק בפעילויות החינוך ומועסק בנגריה. עוד דווח כי נרשמו לחובתו ארבע הפרות משמעת, שעניינן התנהגות בחוסר נימוס והפרת הוראות סוהר, וכי יציאתו לחופשות נשללה בבדיקה של קרימינולוג מב"ן. כן נמסר כי המערער השתתף בקבוצה פסיכו-חינוכית המיועדת לעברייני מין, נכח בכל 12 מפגשי הקבוצה והביע מוטיבציה להשתלב בעתיד בקבוצה טיפולית בתחום עבירותיו. כמו כן, נמסר כי לדברי המערער, טרם שילם את סכום הפיצוי והקנס שהוטלו עליו בגזר הדין. דיון והכרעה 10. כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שגזרה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. לא מצאנו כי נסיבות המקרה שלפנינו מצדיקות התערבות כאמור. 11. הטענה המרכזית שבפי המערער היא כי הופר עיקרון אחידות הענישה בינו לבין הנאשם 1. המערער סבור כי היה על בית המשפט המחוזי להטיל עליו עונש פחות חמור בהשוואה לנאשם 1, שכן מעשיו פחותים בחומרתם. חשיבותו ומעמדו של עיקרון אחידות הענישה אינם שנויים במחלוקת. ייעודו של עיקרון חשוב זה הוא מניעת אי-צדק בענישתם של נאשמים, שהעובדות והנסיבות המתקיימות לגביהם זהות או דומות [ראו למשל: ע"פ 9322/12 עלקם נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-14 לפסק דיני וכן ראו חוות דעתה של השופטת ארבל (23.10.2013)]. מעיקרון זה נגזרת גם החובה לקיים זיקה הולמת בין עונשיהם של שותפים לאותו מעשה עבירה, כך שמדרג הענישה ביניהם ישקף את חלקם היחסי בעבירות (בכפוף לנסיבותיהם האישיות, ככל שהן שונות, ולשיקולים רלוונטיים אחרים) [ע"פ 6917/13 טייברג נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (23.12.2013)]. בענייננו, לא שוכנענו כי עיקרון אחידות הענישה הופר במידה המצדיקה התערבות בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית. איננו סבורים כי העובדה שהנאשם 1 מבוגר מהמערער בכשנתיים או כי הוא משמש כמנהל המועדון, יש בהם כדי לשוות חומרה יתרה למעשיו, בהשוואה למעשיו של המערער. כך גם איננו סבורים שהטלת עונש מאסר זהה על השניים, חרף העובדה שמתחם העונש שנקבע בעניינו של הנאשם 1 חמור במידה מסוימת (ברף התחתון שלו) מזה שנקבע בעניינו של המערער, עולה כדי הפרה של עיקרון אחידות הענישה. אם בכל זאת יש מקום להבחין ביניהם, הרי שהדבר בא לידי ביטוי בשוני במצב ההכרה של המתלוננות שאותן ניצלו. צודק המערער כי עיון בכתב האישום המתוקן ובמסמך העובדות המוסכמות מצביע על כך שח.ר היתה במצב מעורפל ו"קשה" יותר מזה של ה.ב. הדבר נלמד, בין היתר, מעצם העובדה שהמערער הצליח להוליך את ה.ב לשירותים, בעוד שניסיונותיו של הנאשם 1 להקים את ח.ר מהספה עלו בתוהו והוא ביצע בה את זממו בעודה שוכבת על הספה, חסרת אונים. ואולם, בסופו של דבר, שתי המתלוננות היו במצב שלא איפשר להן להתנגד למעשים, שאחרת לא היו המערער והנאשם 1 מוצאים עצמם מורשעים בביצוע עבירות מין. יתר על כן, המערער והנאשם 1 גם יחד תרמו למצב זה, בכך שהשקו את המתלוננות באלכוהול. דומה כי למערער אף היה תפקיד מרכזי יותר בהיבט זה. נוסף לכך, המערער התעלם בטיעוניו מכך שהוא ביצע בה.ב מעשה סדום ברוטלי שהסב לה חבלה פיזית, מלבד הפגיעה הנפשית הקשה. זאת בעוד שמעשיו של הנאשם 1 לא גרמו לפגיעה פיזית בח.ר. משאלה הם פני הדברים, איננו סבורים כי יש מקום לקבוע שבית המשפט המחוזי טעה בהטילו עונש זהה על השניים. 12. לא מצאנו גם ביתר טענותיו של המערער משום הצדקה להמתיק את עונשו. נסיבותיו האישיות הקשות, הודאתו, המעצר הממושך שבו הוחזק וכן גילו הצעיר – כל אלו נשקלו בגזר הדין וקיבלו משקל הולם בעיננו. זאת ועוד, עיינו בפסיקה שסקר בית המשפט המחוזי בגזר הדין וכן בפסיקה שאליה הפנתה אותנו ההגנה בערעור. הגם שיש יסוד לטענה כי המקרים שהוזכרו בגזר הדין חמורים מהמקרה הנוכחי, הרי שגם המקרים שאליהם הפנתה ההגנה אינם שקולים בחומרתם למקרה דנן ולא ניתן לגזור מהם גזירה שווה לעניינו של המערער. לשיטתנו, בהתחשב בתמונה שנפרשה לפנינו – חומרת המעשים, ובפרט הותרת המתלוננות ברחוב כשהן חסרות אונים ועירומות למחצה, ללא כל גילוי חמלה כלפיהן; הנזק הקשה שנגרם למתלוננות כפי שעולה מהתסקירים שנערכו בעניינן; התרשמותם השלילית של גורמי הטיפול מהמערער בתסקירים ובדו"ח הערכת המסוכנות, ובכלל זה הרושם כי נטילת האחריות היא מהפה ולחוץ; העובדה שהמערער לא שילם את הפיצוי שהוטל עליו, ולו באופן חלקי; והפרות המשמעת שצבר לחובתו בבית הכלא – כל אלו אינם מצדיקים התערבות בעונש שנגזר. אכן, מדובר בעונש מכביד באופן יחסי, אך לא התרשמנו כי אין הוא הולם את מכלול נסיבות העניין. 13. לעניין הפיצוי; המערער לא צירף את המתלוננת כמשיבה לערעור ולכן אין מנוס מדחיית הטענות שהעלה בהקשר זה על הסף [ראו למשל: ע"פ 5854/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (5.10.2014)]. מובן כי הדרך פתוחה בפני המערער לפנות למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות בבקשה לדחות או לפרוס את תשלום הפיצוי בהתאם לסעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995. אם כן, הערעור נדחה. ניתן היום, ‏כ"ג בשבט התשע"ו (‏2.2.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15009420_W03.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il