אילן אלנקווה נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים

פסק-דין בתיק ע"א 9413/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9413/03 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: אילן אלנקווה נ ג ד המשיבות: 1. הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים 2. עיריית ירושלים 3. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.8.03 בתיק א-3538/01 שניתן על ידי כבוד השופטת ח' בן עמי בשם המערער: עו"ד גד ויסקינד עו"ד דורית ויסקינד בשם המשיבות 1,2 : בשם המשיבה 3: עו"ד דורית ירחי עו"ד מיכל ברדנשטיין, פרקליטות המדינה פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח. בן-עמי) בב"ש 3341/02 (א 3538/01) בו החליט בית המשפט על סילוקה על הסף של תביעת המערער מחמת התיישנות. המערער משיג על קביעה זו, ומבקש כי יותר לו להוכיח את תביעתו לגופה. רקע והליכים 2. המערער הגיש תביעה כנגד רשויות התכנון בירושלים ועירית ירושלים לפיצוי בסך 10 מליון ₪, וזאת נוכח טענותיו כי התנהגות הרשויות הביאה לפגיעה שלטונית בזכות הקנין שלו, המקימה חובת פיצוי. על פי התביעה, הנזקים הכספיים שנגרמו לו מקורם ברשלנות הרשויות, שכל יסודותיה מתקיימים, כנדרש על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש). רשלנות זו הסבה על פי הנטען, נזק ממוני ונזק שאינו ממוני. 3. בית המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה, כי תביעתו של המערער התיישנה. השאלה האם בדין נדחתה התביעה מחמת התיישנות היא סלע המחלוקת בהליך זה. עיקרי התביעה 4. ביום 30.7.1989 רכש המערער זכויות בקרקע הידועה כחלקות 9 ו-10 בגוש שומה 30053 (להלן – החלקה). הוא רכש את החלקה כדי לבנות עליה בנין מגורים, על יסוד תב"ע 3662, שאושרה למתן תוקף ב-9.4.89 ופורסמה ברשומות ביום 8.10.89. אותה תכנית קבעה את ייעוד החלקה למגורים עם חזית מסחרית, המאפשרת בנייה של בנין בן 4 קומות. בעת רכישת החלקה, היתה בתוקף תב"ע 3555 לבניית בנין עיריית ירושלים, הגובל בחלקת המערער. תוכנית זו פורסמה ביום 7.3.88. (לתב"ע 3662 ותב"ע 3555 ייקרא יחדיו גם – התכניות המקוריות). ביום 9.1.92, הגיש המערער בקשה למוסד התכנון לסימון קווי בנין, וביום 12.1.92 אושרה הבקשה על פי תב"ע 3662. בסמוך לכך, הגישה עירית ירושלים בקשה לועדה המקומית להכריז מכח סעיף 77 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 על הכנת תכנית בחלקה שבבעלות המערער ובחלקה סמוכה, היא תב"ע 4391. מטרת תב"ע זו היתה לשנות את הבינוי שאושר בתב"ע 3662, ולקבוע תנאים על פי סעיף 78 לחוק התכנון והבנייה לפיהם לא ינתנו היתרי בנייה בחלקה של המערער ובחלקה הסמוכה בתקופת הכנתה של התכנית. העילה להכנת התכנית, לטענת המערער, נבעה מחשש העיריה כי הבינוי בחלקת המערער יגרום להסתרת הנוף בבנין העיריה החדש שתוכנן לקום. מטרתה של תב"ע 4391 היתה, אפוא, להתאים את שתי התכניות המקוריות – תב"ע 3662 ותב"ע 3555 זו לזו. ביום 23.2.92 החליטה הועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים (להלן – הועדה המקומית) לאשר את בקשת העיריה, והורתה כי הקפאת הבנייה בחלקה תוגבל לשנה אחת בלבד, או עד להפקדתה של תב"ע 4391, על פי המוקדם מביניהם. ביום 2.6.92 אישרה הועדה המחוזית לתכנון ובנייה, מחוז ירושלים (להלן – הועדה המחוזית) את החלטת הועדה המקומית. דבר הכנת תב"ע 4391 פורסם ברשומות על פי סעיף 77 לחוק התכנון והבנייה ביום 23.7.92. ביום 21.7.92 החליטה הועדה המחוזית להפקיד את תב"ע 4391. על פי תכנית זו, הוסטו קווי הבנין בתב"ע 3662 דרומה, לכיוון מיתחם כנסיית נוטרדם. רק ב-22.4.93 פורסמה התכנית 4391 להפקדה. לטענת המערער, בפועל לא ניתן היה לקבל היתר בנייה בעת הפקדת התכנית. במהלך תקופת ההפקדה, הגיש המערער התנגדות, וכן הוגשו התנגדויות נוספות. הועדה קיימה דיונים בהתנגדויות, ובוצעו מהלכים תכנוניים שונים. לבסוף, אושרה תב"ע 4391 על ידי שר הפנים ביום 30.4.96 וביום 16.6.96 פורסמה התכנית ברשומות. לאחר אישור תכנית 4391 נאלץ המערער, לטענתו, להגיש את תב"ע 5785 שמטרתה היתה להתאים את תכנית הבנייה החדשה בחלקה שבבעלותו לתב"ע 4391, שאושרה בינתיים. בלא התאמה כזו, לא יכול היה המערער לממש את מלוא זכויות הבנייה שהוקנו לו בתב"ע 4391. תכנית 5785 אושרה ביום 12.2.98. לטענת המערער, ההתנהלות התכנונית שהביאה להקפאת הבנייה על החלקה על פי תב"ע 3662, במסגרת הפעולות התכנוניות הקשורות לתב"ע 4391, ועד להפשרת הבנייה בעקבות אישור תב"ע 5785, גרמו לעיכוב הבנייה בחלקה שלו במשך ארבע וחצי שנים, והסבו לו נזק רב ביותר שעליו מתבססת תביעתו לפיצוי. 5. המשיבות העלו טענת סף של התיישנות כנגד תביעת המערער. לטענתן, עילת הרשלנות שבכתב התביעה מתייחסת לעריכת שתי תכניות בנין העיר המקוריות שאינן מתיישבות זו עם זו - תב"ע 3662, היא התכנית הנוגעת לבנייה בחלקה, ותב"ע 3555, הנוגעת להקמת בנין העיריה. תכניות אלה קבלו תוקף סטטוטורי בשנים 1988-1989. על פי הנטען, המערער ידע, על קיום הניגוד האמור בין שתי התכניות וכן ידע על הקפאת הבנייה לכל המאוחר באפריל 1992, ואף התנגד להקפאה זו. מכאן, שלכל המאוחר במועד זה התגבשה עילת התביעה שלו, והיה ביכולתו לתבוע בגינה. משלא עשה כן, תביעתו התיישנה, לכל המאוחר באפריל 1999. 6. בתשובתו, ציין המערער כי העובדות הרלבנטיות לעילת התביעה מתחילות, לכל המוקדם, בשנת 1992, והן נמשכות במשך תקופה ארוכה לאחר מכן, עד לאישור תכנית 5785, שהפשירה את הבנייה ביום 27.2.98, ואשר עמה הוסרה הקפאת הבנייה בחלקתו בפועל; למצער, התגבשה עילת התביעה מיום אישורה של תב"ע 4391 ביום 30.4.96. משכך, התובענה שהוגשה ב-31.12.01 לא התיישנה. עוד נטען על ידי המערער, כי מדובר בתובענה במקרקעין, שמשך הזמן להתיישנותה הוא 15 שנה, ותקופה זו בודאי לא חלפה עד להגשת תביעתו. כן נטען, כי המשיבות עצמן הודו בזכותו של המערער לפיצוי על הקפאת הבנייה בהגדלת אחוזי הבנייה שניתנו לו, והודאה זו מובנית בתב"ע 4391 ותב"ע 5785 עצמן אשר עיגנו הגדלה זו. לפיכך, ההתיישנות מתחילה לחול ממועד הודאה מאוחרת זו, והתביעה אינה נחסמת בשל התיישנות. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 7. בהחלטתו, הונחה בית המשפט קמא על פי הכלל לפיו יש לנקוט זהירות מיוחדת בסילוק תביעה על הסף, ולהגביל זאת רק למצבים בהם אין אף סיכוי קלוש להצלחת התביעה. לגופה של טענת ההתיישנות, הוא פסק כי היא נתבססה כראוי. ראשית, קבע בית המשפט כי יש להיצמד לכתב התביעה ולעילות המצויינות בו, ולא להיזקק לעילות אחרות שנטענו בתשובת המערער לטענת ההתיישנות שהועלתה כנגדו.לגוף הענין הוא קבע כי אין מדובר במקרה זה ב"תובענה במקרקעין" כמשמעותה בחוק ההתיישנות, ולכן תקופת ההתיישנות החלה היא של 7 שנים. אשר לטענת המערער כי החלטת מוסד התכנון להקפיא את הבנייה יוצרת עילה מינהלית שעניינה פגיעה שלטונית בזכות הקנין תוך גרימת נזק, נפסק כי גם אם קיימת עילה כזו בדין, אין בגינה תקופת התיישנות מיוחדת, ודינה לצורך התיישנות ככל תביעה כספית אחרת. גם הטענה כי המשיבות הודו בזכותו של המערער לפיצוי על הנזק שההקפאה גרמה לו, ולפיכך תקופת ההתיישנות מתחילה מיום ההודאה, לא נתקבלה, וזאת מאחר שבצד טענת ההודאה, היה טיעון של התיישנות בכתב ההגנה. בית המשפט התייחס גם לטענת המערער לפיה חלה על ענייננו הוראת סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין. הוא קבע, כי הוראה זו אינה חלה על עוולות שיסוד הנזק הוא מרכיב חיוני בהן, כדוגמת עוולת הרשלנות שהיא מענייננו כאן. על עוולות מסוג זה, חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, המדבר בעוולה שהנזק נמנה על יסודותיה, שאז מועד התגבשות העילה לצורך התיישנות הוא ביום ארוע הנזק, ואם לא נתגלה הנזק ביום שארע – היום בו נתגלה הנזק, ובלבד שהתביעה הוגשה בתוך עשר שנים מיום ארוע הנזק. בית המשפט פסק, כי המעשה הרשלני האמור בתביעה עניינו בתכניות התב"ע המקוריות שלא תאמו זו לזו מהבחינה התכנונית. הוא שלל את טענת המערער כי יש לראות את מועד התגבשות העילה לכל המוקדם בעת אישור תב"ע 4391 בשנת 1996. לגישתו, בהתאם לתביעה, ההתרשלות הנטענת מקורה בגיבוש שתי תכניות בנין העיר המקוריות שאינן מתיישבות זו עם זו, וזה ארע בשנים 1988-1989. אי התאמה זו היא שהביאה לנקיטת היוזמה להגשת תב"ע 4391, והולידה את הקפאת הבנייה אשר נעשתה במסגרת זו. על פי התביעה, ההקפאה היא תולדה של ההתרשלות התכנונית הנטענת שבאישור שתי תכניות שאינן מתיישבות, והיא אינה עילה העומדת לעצמה. הא ראייה, כי המערער כבר העריך את נזקיו בשנת 1992, כעולה ממכתב ששלח לב"כ עירית ירושלים, ומכאן, כי אדם סביר היה אמור לתבוע את נזקיו על פי הערכת נזק זו כבר באותו מועד. שינויים אפשריים עתידיים העשויים לחול בהיקף הנזק הידוע אינם עילה לדחיית תחילת מירוץ ההתיישנות. לאור טעמים אלה, קיבל בית המשפט את טענת ההתיישנות, וסילק את התביעה על הסף. הערעור טענות המערער 8. טענתו העיקרית של המערער הינה, כי טעה בית המשפט כאשר הניח שמועד גיבוש עילת התובענה לצורך חישוב ההתיישנות חל במועד עריכתן של שתי התכניות המקוריות שלא תאמו ביניהן – קרי: בשנים 1988-89. לאמיתו של דבר, מועד זה היווה רק החוליה הראשונה בתהליך תכנוני ארוך-טווח, שראשיתו ברשלנות הרשויות בכך שהתכניות המקוריות הוכנו בלא תיאום ביניהן, ואשר הצריכו תיקונים, שהנטל לעשותם הוטל על שכם המערער, ואשר גרם לו נזק כלכלי כבד. במסגרת התיקונים האמורים, בוצעו מהלכים רשלניים נוספים, שהתבטאו בהחלטה על הקפאת הבנייה ביום 2.6.92 ונמשכו לאחר מכן, במהלכים איטיים של הרשויות, עד לקבלת אישור לתכנית 5785, שרק עם אישורה ב-1998 נתאפשרה בפועל תחילת הבנייה. למיצער, ניתן לראות במועד ביטול הקפאת הבנייה באישור תכנית 4391 ב-1996 את מועד היווצרותה של עילת התביעה ברשלנות, וממילא, לא חלפה תקופת ההתיישנות עד להגשת התביעה בשנת 2001. המערער מבהיר את טענתו זו באומרו, כי אי-ההתאמה בין שתי התוכניות המקוריות, אשר הובילה להקפאת הבנייה, נבעה מהתרשלותן של המשיבות, אשר דנו, מלכתחילה, בתוכניות במקביל זו לזו, ולא הבחינו בקיום הסתירה ביניהן. בקשתן לתקן את הטעות, היתה על חשבונו של המערער, באמצעות שימוש בלתי סביר ושרירותי בסמכותן השלטונית לכפות הקפאת בנייה על חלקתו. גם הנסיון לתקן את הטעות נעשה ברשלנות, שכן המשיבות לא הפעילו את שיקול דעתן כראוי, ולא בדקו האם אכן הבינוי המאושר במגרשו של המערער עלול בפועל לגרום להסתרת הנוף מבנין העיריה החדש. לטענת המערער, הסתבר בדיעבד, כי מטרת מניעת הסתרת הנוף מבנין העיריה החדש, ממילא לא יכלה להיות מושגת באמצעות תב"ע 4391, לאור העובדה שבחלקה אחרת, הסמוכה לחלקה (מגרש 14) ניתן היה על פי תב"ע 3662 לבנות בניין בהיקף ובגובה שיסתיר אף הוא את הנוף. למרות אזהרותיו של המערער בענין זה, הגדילו המשיבות לעשות, ואישרו בתב"ע 4391 הגבהה נוספת לבניין האמור. לפיכך, לטענת המערער, יש לראות את עילת התביעה ברשלנות כמעשה מתמשך אחד, ככל שהוא נוגע להקפאת הבנייה, אשר תחילתו בהחלטת ההקפאה עצמה, וסיומו בתום ההקפאה, עם אישור תב"ע 5785. שנית, נטען כי המשיבות, למעשה, הודו ברשלנותן במסגרת הודאה פורמלית במכתב שנשלח ביום 8.10.95 על ידי מרכז פרוייקט בית העיריה החדש למישנה למנכ"ל העיריה דאז. גם את הנסיון לפצות את המערער בדרך של הוספת זכויות בנייה בתכניות 4391 ו-5785 יש לפרש כהודאה בזכותו על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשמ"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות) לפיצוי על הפגיעה שנגרמה לו. מאחר שגם אישורה של התכנית 5785 בשנת 98 הינה חלק מהודאה זו, יש לראות את מועד תחילת ההתיישנות, על פי טענה זו, בשנת 1998. בהמשך לטענה זו, טוען המערער, כי טעה בית המשפט כאשר קבע כי כוונתו בטענה זו היתה להודאת המשיבות בכתב הגנתן, שהיתה עמה, אכן, גם טענת התיישנות. למעשה, טוען המערער, הטענה נטענה ביחס לתכניות 4391 ו-5785, ככל שהן מגלמות בהוראותיהן את "ההודאה" האמורה, מכח הגדלת אחוזי הבנייה שהיתה טמונה בהן, ואשר יש לפרשה גם כמעשה שיש עמו משום ביצוע מקצת הזכות, כמשמעות סעיף 9 לחוק ההתיישנות. עוד טוען המערער, כי הגיש בערכאה קמא בקשה לתיקון התביעה, וביקש בה להוסיף עילה בגין הפרת חובה חקוקה, המתבטאת בהפרת סעיפים 3, 8 ו-11 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הנשענת על אותה מסכת עובדות שפורטה בכתב התביעה המקורי. בקשה זו לא זכתה להחלטת הערכאה הדיונית, והמערער עומד עליה בערעור. המערער מבקש להתיר במסגרת הערעור את תיקון כתב התביעה כמבוקש. בהקשר לטיעון זה, מבקש המערער למתוח אבחנה לענין סמכויות רשות התכנון בין שני אלה: הסמכות להגביל הוצאת היתרי בנייה במהלך הכנת תכנית חדשה מכח סעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבנייה, וזאת אף שקיימת תכנית תקפה המאפשרת בנייה (להלן – הקפאה מינהלית); לבין סמכות רשות התכנון לאשר תכנית אשר היא עצמה מקפיאה את הבנייה (להלן – הקפאה מכח תכנית). על הפגיעה הנגרמת לאזרח במקרה האחרון חל סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, הקובע הסדר פיצוי עקב פגיעה מתכנית; על ההסדר מן הסוג הראשון, אין חלות לסעיף 197, אף שנפקותו המעשית היא פגיעה ממשית בזכות הקנין של האזרח, הפגיעה באמצעות הקפאה מינהלית כאמור כפופה לעקרונות פיסקת ההגבלה בחוק היסוד, ויש לראות בכל מהלך ההקפאה מהלך תכנוני אחד העשוי להוליד עוולה חוקתית שביצע המוסד השלטוני כלפי האזרח. במסגרת העוולה החוקתית כאמור, יש לבחון את היקף ההקפאה, משך תקופת ההקפאה, הנסיבות הספציפיות האופפות את ההקפאה, מידת נחיצותה, והיקף הנזק שנגרם בגינה. בדומה לעילת הפיצוי הנתונה לאזרח בגין פגיעה מכח תכנית במסגרת סעיף 197 לחוק התכנון הבנייה, כך גם בפגיעה מכח הקפאה מינהלית, ההחלטה בדבר הקפאת הבנייה היא רק תחילתו של ההליך התכנוני, המסתיים באישור התכנית המפשירה את הבנייה, שממנה ואילך, יש למנות את תקופת ההתיישנות. המערער מבהיר, כי מכח הבקשה לתיקון כתב התביעה, הוא ביקש להשעין את תביעתו על שלוש עילות: האחת – רשלנות, השניה – הפרת חובה חקוקה, שתיהן על פי פקודת הנזיקין, והשלישית – עילת תביעה מינהלית - חוקתית עצמאית, הנגזרת מחוק היסוד עצמו, ואשר עניינה פגיעה בזכות קנין המוקנית לאדם מכח חוק היסוד. ואחרון, טוען המערער, כי אין מקום לטענת שיהוי שהעלו המשיבות לראשונה בערעור זה, שכן התנאים המחמירים לסילוק תביעה מחמת שיהוי, בתוך תחומי תקופת ההתיישנות, לא נתקיימו כאן, במיוחד משמדובר בתביעה שעניינה פגיעה של הרשות הציבורית בזכויות קנין במקרקעי הפרט, הנושאת משקל ערכי מיוחד, שיש להעריכו במסגרת כלל הנסיבות הצריכות לענין. טענות המשיבות טענות הועדה המחוזית (משיבה 3) 9. לטענת הועדה המחוזית, את שאלת ההתיישנות יש לחתוך על פי כתב התביעה המקורי, הנשען על עילת רשלנות בלבד. עילה זו מתבססת על עריכת שתי התכניות המקוריות בשנים 88-89, קרי: תב"ע 3555 לבניית בית העיריה ותב"ע 3662 לבנייה על החלקה. לפיכך עילה זו התיישנה בשנת 1998. אין להיענות לטיעוני המערער בענין העילה המינהלית – חוקתית, המתייחסת להחלטת הקפאת הבנייה על פי סעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבנייה. זאת, ראשית, מאחר שמדובר בעילה מאוחרת, אשר הועלתה, לראשונה, לאחר סיום טיעוני הצדדים בסוגיית ההתיישנות, כקרש הצלה מפני דחיית התביעה בשל התיישנות. אין לקבל גם את בקשת המערער לתיקון כתב התביעה לצורך הוספת העילה המינהלית-חוקתית, שכן הבקשה להוספתה נעשתה באיחור רב, ללא תצהיר תומך, וללא נימוקים משכנעים המסבירים את טעמי האיחור בהגשתה. לטענת הועדה, בקשת התיקון הוגשה בחוסר תום לב דיוני, במטרה לחלץ את התביעה מגזירת ההתיישנות. לפיכך, אין להיענות לה. הועדה המחוזית מתייחסת בטיעוניה בהרחבה גם לגופה של עילת הפיצוי המינהלית-חוקתית, וטוענת כי אין בסיס משפטי לעילה כזו, ולא כל שכן, ביחס להחלטה מינהלית של הקפאת בנייה על פי סעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבנייה. דיני התכנון והבנייה מתבססים על איזון פנימי, והם הגדירו במפורש מהם סוגי הפגיעות המזכות בפיצוי מכוחן. אין בכך כדי לשלול קיומן של עילות תביעה לפיצוי מכח דיני הנזיקין, אולם ככל שמדובר בעילות מתחום המשפט הציבורי, קיים הסדר שלילי באשר לזכות לפיצוי מינהלי בשל פגיעה שאינה מכח תכנית, שלגביה קבע חוק התכנון והבנייה הסדר פיצוי מיוחד על פי סעיף 197. מוסיפה הועדה המחוזית וטוענת, כי אפילו ייאמר שניתן להחיל על "הקפאה מינהלית" את העקרונות שהוחלו בפסיקה בהקשר לעוולה חוקתית, גם אז, בנסיבות ענין זה, אין חלות להלכה בענין זה, שכן יסודותיה הספציפיים אינם מתקיימים כאן. על פי הטענה, תנאי הילכת "אדמה" (ע"א 140/53 אדמה, חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ' לידיה לוי, פד"י ט(3) 1666) המתייחסים לעוולה חוקתית אינם מתקיימים בענין זה. ראשית, אין מדובר במעשה בלתי חוקי שנעשה על ידי הרשות הציבורית, שכן החלטת ההקפאה התקבלה מכח סעיפים 77 ו-78 לחוק, והיא חוקית ומידתית; שנית, לא נתקיימה דרישת נזק, שכן הליכי התכנון הסבו, בסופו של דבר, תועלת כלכלית ניכרת למערער, בדמות תוספת ניכרת בזכויות בנייה על חלקתו ביחס למה שהוענק בתכנית המקורית שחלה על השטח; התכניות המאוחרות השביחו את מקרקעי המערער באופן ניכר, כך שספק רב אם בפועל נגרם לו נזק כלשהו עקב הקפאת הבנייה. לטענת הועדה, המערער זכה בהשבחה מפליגה מכח הליכי התכנון המאוחרים, ששיעורה מגיע לכ-660,000 דולר. ושלישית – לא מתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה לבין הנזק הנטען. מקום שנעשה שימוש רשלני על ידי הרשויות בסמכויות הנתונות להן לפי סעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבנייה, ניתן לתקוף את עצם המעשה המינהלי במישור המינהלי, ואם נגרם נזק בעטיו – לתבוע פיצויי נזק במסגרת תביעת נזיקין, ולא נולדת בענין זה עוולה חוקתית בת-תביעה. המדינה מוסיפה וטוענת, כי אפילו ניתן היה להכיר בקיומה של עילה מינהלית-חוקתית בדין, המקנה זכות לפיצוי כנטען, הרי שזו התיישנה במקרה זה, שכן היא התגבשה עם מתן ההחלטה על הקפאת הבנייה. החלטת הקפאת הבנייה התגבשה ביוני 1992, וכל שארע לאחר מכן כרוך בשינויים תכנוניים דינמיים, שאינם חלק מהחלטת ההקפאה. טוענת עוד הועדה המחוזית, כי גם אם לא חלה על תביעה זו התיישנות מכח הדין, בכל מקרה חל עליה דין השיהוי, גם אם נניח לצורך הענין כי המועד הקובע לענייננו הוא מועד אישורה של התכנית המשביחה הראשונה. המערער השתהה בהגשת התביעה עד 2001 אף שכבר ב-1996 אושרה התכנית 4391 שהיתה התכנית המשביחה הראשונה, והוא השתהה בהגשת תביעתו גם לאחר אישור התכנית המשביחה השניה תב"ע 5875 בשנת 1998 (להלן – גם התכניות המשביחות). אשר לטענת המערער, לפיה הרשויות הודו בזכותו, ולכן ההתיישנות מתחילה ממועד ההודאה, טוענת הועדה המחוזית כי אישור שתי התכניות המשביחות, המוסיפות למערער זכויות בנייה בחלקתו, אינו מהווה הודאה בהתרשלות קודמת מצד הרשויות, או הודאה בפגמים כלשהם שנפלו בדרך התנהלותן, אלא ההשבחה היא תוצאה של הליך תכנון דינמי, שמטרתו להביא לניצול יעיל מירבי של הקרקע. העובדה ששינויים אלה גם ענו לציפיות הכלכליות של המערער, אינה בבחינת "הודאה" בזכותו במשמעות סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לועדה המקומית היה גם אינטרס בהשבחה מטעמים של היטל השבחה. מעבר לכך, על ההודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות להיות מפורשת ומלאה, בעוד במקרה זה, היסודות העיקריים של התביעה נותרו במחלוקת בין הצדדים. טענות המשיבות 1 ו-2 (הועדה המקומית ועירית ירושלים) 10. המשיבות 1 ו-2, שהן הועדה המקומית ועיריית ירושלים (להלן – המשיבות) מצטרפות לטענות הועדה המחוזית. הן מוסיפות וטוענות: עילת התביעה המקורית של המערער על פי כתב התביעה מתייחסת להתרשלותן של המשיבות בכל הקשור להליכי אישור התכניות המקוריות 3555 ו-3662, אשר הליכי אישורן נסתיימו בסוף שנות ה-80. כן נטען, במשתמע, כי התרשלות המשיבות הולידה ב"חטא" את החלטת ההקפאה שפורסמה ביום 23.7.92, והיא שגרמה לנזקיו הכספיים. בכתב התביעה אין זכר לטענה בדבר עוולות נזיקיות מתמשכות, או לעילה מינהלית-חוקתית, שתוצאתן היא הקפאת בנייה עד לאישור תכנית 4391 או עד לאישור תכנית 5785. על פי כתב התביעה, התביעה התיישנה לכל המאוחר באפריל 1999. אפילו אילו תוקן כתב התביעה כבקשת המערער, והוספו העילות המבוקשות, לא ניתן היה לחלץ את התביעה מחלוף תקופת ההתיישנות. טוענות המשיבות כי ממכתב המערער לב"כ העיריה באפריל 1992 עולה כי הוא ידע היטב על החלטת ההקפאה, ואף העריך במכתב את נזקיו. כתב התביעה הוגש למעלה מתשע שנים לאחר כתיבת המכתב, ולפיכך ממועד גיבוש העילה אז, ועד להגשת התביעה ב-2001 חלפה תקופת ההתיישנות. אין לקבל את טענת המערער כי מדובר בעילת תביעה נמשכת, שהתגבשה עם הפשרת הבנייה על ידי תכנית 4391 (ביוני 1996) או אישור תכנית 5785 (כשנתיים לאחר מכן). לחלופין, אפילו אם תתקבל הטענה כי קיימת עילה נמשכת, חל על הענין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. על פי ההלכה הפסוקה, יש לבדוק בכל נקודת זמן אם נתגבשה עוולה, ולקבוע מהו מועד היווצרות כל אחת מהעוולות המתחדשות. בהקשר לכך טוענות המשיבות, כי עם הפקדתה של תכנית 4391 בתאריך 22.4.93, יכול היה המערער להגיש בקשה להיתר בנייה על פי סעיף 97 לחוק התכנון והבנייה, אך הוא לא עשה כן. במקום זאת, ב-14.9.92 רכשה אשתו את המקרקעין הגובלים בחלקתו, והשניים הגישו התנגדות לתכנית 4391, בטענה כי הם מבקשים להקים פרוייקט משותף על שתי החלקות. כדי להגדיל עוד את אפשרויות הבנייה במקרקעין, הגיש המערער את תכנית 5785, שעניינה הוספת אחוזי בנייה. בכך, על פי הטענה, גילה המערער את הסכמתו להליכי התכנון, בהם השתתף מרצון מעת שאשתו רכשה את המקרקעין הגובלים. לכל המאוחר במאי 93, בעת שהשניים הגישו התנגדות משותפת לתכנית 4391, בה בקשו לאחד את שתי חטיבות הקרקע, היו הליכי התכנון על דעת המערער. משהוא יכול היה לפעול לקבלת היתר בנייה ולא עשה כן, יש לראות אותו כמי שהסכים בפועל להמשך הליכי ההקפאה, מתוך חישוב ותכנון כי הוא עתיד להפיק רווח כלכלי מכך, כפי שבפועל קרה. הפקדת תכנית 4391, ואי הגשת בקשה להיתר בנייה, שהיתה בגדר האפשר, קטעו את התחדשות עילות התביעה, גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בעילה מתחדשת. לפיכך התביעה התיישנה. ממועד הפקדת תכנית 4391 ביום 22.4.93 שוב לא היתה בידי המערער כל עילה שהיא כנגד המשיבות. אשר לעילה המינהלית-חוקתית הנטענת, טוענות המשיבות כי חוק התכנון והבנייה הכיר בעילה מינהלית אחת, שאינה תלויה בעוולה נזיקית, הנוגעת בפגיעה במקרקעין עקב אישור תכנית, על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. עילה זו היא חריג לדיני הנזיקין, במובן זה שהיא אינה כוללת יסוד של "אשם" בפעולת הרשות הציבורית. החוק לא התכוון בשתיקתו, לאפשר הרחבה נוספת של עילות מינהליות-חוקתיות כלפי הרשות הציבורית, גם אם אין במעשיה "אשם". סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה מלמד על קיום הסדר שלילי ביחס לאפשרות קיומן של עילות מינהליות, היוצרות זכות לפיצוי מינהלי כלפי מוסדות התכנון, החורגת מגדר עוולות בנזיקין. הרחבה כזו, אילו הוכרה, היתה עומדת בסתירה בולטת למדיניות ציבורית ראויה. היא היתה מאפשרת הגשת תביעות על "עוולות מינהליות" כמעט בכל הליך תכנוני, גם בלא אשם מצד הרשות התכנונית. הכרה כזו לא היתה מתיישבת גם עם תקופת ההתיישנות המיוחדת של שלוש שנים הקבועה בסעיף 197 לחוק בגין פגיעה עקב תכנית. בהעדר הסדר סטטוטורי מיוחד, על תביעה בגין עוולה מינהלית אחרת אילו היתה מוכרת, היתה חלה תקופת התיישנות רגילה של שבע שנים על פי חוק ההתיישנות. תוצאה כזו אינה סבירה ואינה ראויה. המשיבות מצטרפות לטענת הועדה המחוזית בענין העדר "הודאה בזכות" מטעמן. הזכות הנטענת בתביעה היא זכות לפיצויים עקב התרשלות הרשויות בקבלת ההחלטה על הקפאת הבנייה. אין במזכרו של זיו איילון (מע/6), עליו מסתמך המערער, משום הודאה בהתרשלות כזו. יתר על כן, מזכר זה נועד כנראה לצורך דיונים פנימיים ולא ניתן בידי בעל סמכות להודות מטעם הרשות הציבורית בטענת ההתרשלות. גם בתכניות המשביחות אין לראות משום הודאה בזכות – על יסוד אלה, מבקשות המשיבות לדחות את הערעור. הכרעה 11. דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין – התובע, הנתבע, וכלל הציבור. משמעותו של איזון זה הוא להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להיערך לכך, היערכות המלווה, לא אחת, בקשיים, עלויות ואילוצים; מנגד – לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה, אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע, והוא לא יחוייב עוד בשמירת ראיותיו, ואשר לאחריה, יוסר הסיכון כי ראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו, ותכבדנה על יכולתו להתגונן בפני התביעה. בצד כל אלה, קציבת תקופת התיישנות להגשת תביעות משרתת את עניינו של הציבור הרחב, המבקש לרכז את פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה, ולא בעניינים שזמנם עבר (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פד"י לח(4) 554, 558-9 (1984) (השופט ברק); ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד ספרדים (לא פורסם 20.6.06) (השופט רובינשטיין) ; רע"א 830/06 גלמן נ' כהן פיתוח דרעד (לא פורסם, 2.4.08 (השופטת חיות)). 12. למערכת איזונים זו מתלווה בעשורים האחרונים מימד נוסף והוא – ההכרה בזכות הגישה של בעל דין לערכאות המשפט, כזכות בעלת אופי חוקתי. הכרה זו משפיעה על עוצמת האינטרס של בעל הדין, המבקש לתבוע את זכויותיו במשפט, בשיקלול היחסי של הערכים המתנגשים ברקע מוסד ההתיישנות. זכות הגישה של האזרח לערכאות הוכרה בהלכה הפסוקה כזכות יסוד, אף שאין היא כתובה עלי חוק: "גישה חפשית ויעילה אל בית המשפט היא זכות יסוד, אף אם אינה כתובה עדיין עלי חוק יסוד, ובית המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות... תקנת הציבור דורשת שהדרך אל בית המשפט תהיה פתוחה, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בסכסוכים משפטיים למיניהם". (דברי השופט זמיר בע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פד"י מח(2) 862, 874). מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל (י. רבין, זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית, 1998, עמ' 26; ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות בע"מ פד"י נא(3) 577, פסקה 6; רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון, תק-על 2001(1) 1120, פסקה 5; רע"א 6450/01 אוריאלי נ' מכון לטיפול בשפכי אילון, פד"י נו(5) 721). ההכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט יצרה מעין חזקה פרשנית לפיה המחוקק לא התכוון לשלול זכות זו אלא לצורך השגת תכלית בעלת משקל מיוחד. לפיכך, הוראות המונעות או חוסמות אדם מפנייה לערכאות, יש לפרשן בצמצום (לוין נ' לוין, שם, עמ' 874; ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח, פד"י נ(4) 549, פסקה 10, ע"א 6805/99 תלמוד תורה והישיבה הגדולה "עץ החיים" בירושלים נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פד"י נז(5) 433; ע"א 9245/99 וינברג נ' אריאן, פד"י נח(4) 769, 784; ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פד"י נו(3) 345, 349). 13. לזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד של האדם ישנה משמעות והשלכה גם על התפיסה הנוגעת להחלת הוראות ההתיישנות בדין האזרחי. מערכת הערכים הכוללת, העומדת ביסוד דין ההתיישנות, שבכללה גם הזכות החוקתית המוכרת של האדם לפנות לערכאות, מקרינה על פרשנות הוראותיו של חוק ההתיישנות, ועל דרך בירורם של התנאים הנדרשים לצורך הקמת טענת התיישנות כלפי תביעה שהוגשה. קיומו של אינטרס התובע לברר את תביעתו לגופה, ולבסס את זכויותיו המהותיות הנטענות, על רקע הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה, על פי טיבה, נטייה להצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה בשל חלוף הזמן (להשפעתה של ההתיישנות על זכות הגישה של בעל דין לערכאות ראו ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד (ניתן ב- 18.7.05, השופטת ביניש, פסקה 13). אין זה מקרי, כי ההתיישנות התאפיינה כבר מקדמת דנא כמטילה חסימה דיונית מפני בירור תביעה, ולא כיוצרת מניעה מהותית, המאיינת את הזכות המהותית נשוא התביעה (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). המחסום הדיוני לניהול התביעה עקב חלוף הזמן הוחל אף הוא במשורה: מי שלא העלה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, לאחר הגשת התביעה, החמיץ את ההזדמנות לטעון אותה (סעיף 3 לחוק); בתביעה שכנגד ובטענת קיזוז אין לטעון התיישנות, אם לא נטענה התיישנות כלפי התביעה העיקרית (סעיף 4 לחוק). הוראות אלה מאפיינות את נטיית הצמצום שבפרישתה של ההתיישנות הדיונית, השזורה כמוטיב מנחה בתפיסה המשפטית שברקע מוסד זה, ובדרך החלתו, הלכה למעשה, לאורך שנים רבות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (24.3.08, השופט רובינשטיין, פסקה ו') (להלן – פרשת פלונית). 14. לא למותר להזכיר, במאמר מוסגר, את הצעתו של השופט ברק עוד בשנת 1984 בפרשת בוכריס (שם, פסקה 8) כי המחוקק ישקול עשיית רפורמה בדיני ההתיישנות, אשר תיקח בחשבון אפשרות לעדן את המועדים הנוקשים הקבועים בחוק ההתיישנות, ותגמיש אותם על פי מבחני האדם הסביר. הוא מזכיר בהקשר זה, כי באנגליה הוספו בחוק מ-1980 גורמי גמישות שונים, המעניקים לבית המשפט, בתנאים מסוימים, סמכות להכיר ולהכריע בתביעה שהתיישנה. הוראה כזו עשויה, לדעתו, באותו ענין, להביא לתוצאות צודקות כלפי הניזוק, בלי לפגוע באינטרסים לגיטימיים של המזיק. הצעה ברוח זו משקפת את הצורך המתמיד לאזן איזון ראוי בין הצורך בהחלת מחסום דיוני לבירור תביעות, לבין ההכרה בזכות האדם לפנות לערכאות ולהעמיד את זכויותיו המהותיות להכרעה שיפוטית. 15. פועל יוצא מהאמור לעיל הוא, כי סילוקה על הסף של תביעה מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה, מן הטעם שתוצאתה היא מניעת הכרעה בזכויות המהותיות של התובע בשל מחסום דיוני. תכלית הזכות החוקתית של גישה לערכאות, הנתונה לאזרח, מחייבת הצרה ולא הרחבה של המחסום הדיוני בגין התיישנות, המונע הכרעה בתביעה לגופה, והכל "תוך כיבוד המסגרת המתחייבת של ההתיישנות, אשר נועדה להגן על האזרח מפני חשיפה בלתי מוגבלת בזמן לתביעה, בשל העדר יכולת אפקטיבית להתגונן מפניה" כדבריה של השופטת ביניש בפרשת אברהם נ' רשאד, שם. 16. כלל דיוני נוסף, המנחה את פסיקת הערכאות בתחום טענת סף של התיישנות, כמו גם בטענות סף דיוניות אחרות, הוא כי לצורך בירור טענות של סילוק תביעה על הסף, יש להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות, ואינן נתונות כשלעצמן במחלוקת. שלב ההכרעה בטענת הסף הדיונית אינו מאפשר ואינו מצריך הכרעה במחלוקות עובדתיות שעניינן אמור להתברר במשפט גופו. לפיכך, לצורך בחינת טענות בענין התיישנות, עלינו להניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה, בלא חקירה ודרישה, אלא אם כן אי נכונותן של העובדות הנטענות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות. מכאן, לענייננו. תיקון תביעה לצורך הדיפת טענת התיישנות 17. בענייננו, המערער הגיש תביעה מקורית נרחבת, אותה ביסס על עילת רשלנות כלפי רשויות התכנון ועירית ירושלים. משעלתה טענת התיישנות כנגד התביעה, השיב המערער לגופה של הטענה, בהסתמכו על כתב התביעה המקורי. רק אגב המתנה להחלטת בית המשפט המחוזי בענין טענת ההתיישנות, הגיש המערער בקשה לתיקון כתב התביעה המקורי, כדי להוסיף לו עילות, כהנה וכהנה, ובין היתר, כדי לבסס ביתר עוז את תשובתו לטענת ההתיישנות. במסגרת בקשת התיקון, הוא ביקש להוסיף עילות של היפר חובה חקוקה מתחום דיני הנזיקין, וכן הוסיף עילה בעלת אופי מינהלי-חוקתי, הנשענת על חוקי היסוד. בית המשפט קמא נמנע מלדון באופן ישיר בבקשה לתיקון התביעה, אף שנראה, כי היה ער לה. הוא הניח לצורך בירור טענת ההתיישנות, כי התשתית העובדתית והטענות המשפטיות של המערער בתביעה נשאבות ומעוגנות בכתב התביעה המקורי. עם זאת, בית המשפט קמא נתן דעתו לגופה של טענת המערער בקשר לעילה המינהלית שנטענה על ידו באיחור, ופסק כי יש לדחותה, על פניה, שכן אפילו תוכר כעילה קיימת, חלה עליה תקופת ההתיישנות הרגילה על פי חוק ההתיישנות, וגם אם היתה מעוגנת בכתב התביעה המקורי, היה חל עליה דין ההתיישנות הרגיל. הוסיף בית המשפט וקבע, כי על פי ההלכה הפסוקה עילה מינהלית כנטען אינה יכולה לשמש "עילה חלופית" בצד עילה מוכרת אחרת, ובמקרה זה, מאחר שהיא נטענת בנילווה לעילה הנזיקית, אין להכיר בה. מעבר לכך, יסודותיה אינם מתקיימים על פי הילכת "אדמה". 18. בענייננו, יש לדון בטענת ההתיישנות על יסוד כתב התביעה המקורי, והעילה והעובדות המפורטות בו, ואין להיזקק לבקשה לתיקון התביעה ולעילות החדשות המצויינות בה לצורך בירור טענת התיישנות. הטעמים לכך הם: הדיון בשאלת ההתיישנות התנהל בערכאה הדיונית כל כולו על בסיס כתב התביעה המקורי, על הפרישה העובדתית והמשפטית המעוגנת בו. בתגובה שניה לטיעונים בכתב של המשיבות בסוגיית ההתיישנות העלה המערער, לראשונה, טענה בדבר קיום עילה מינהלית בידיו כנגד הרשויות. בית המשפט קמא, בצדק, השתית את החלטתו בענין ההתיישנות על העובדות והעילה שבכתב התביעה המקורי. הצדדים הניחו, לצורך הענין, כי טענת ההתיישנות תיבחן על פי מכלול הנסיבות המתוארות בתביעה המקורית. יצירת תפנית חדה, בדרך של הוספת עילות לכתב תביעה, לאחר סיום הדיון בטענות הצדדים בענין ההתיישנות, ותוך המתנה להחלטת בית המשפט בסוגיית ההתיישנות כדי ליצור, בין היתר, מיקצה שיפורים לצורך הדיפת טענת ההתיישנות, אינה מקיימת את התנאי הבסיסי הנדרש לצורך תיקון כתב תביעה. קבלת בקשת התיקון שהוגשה לאחר הגשת תגובתן האחרונה של המשיבות, ולאחר סיום טיעוני הצדדים בשאלת ההתיישנות, היתה מצריכה פתיחה מחדש של הטיעונים בסוגיה זו, על בסיס תשתית עובדתית ומשפטית נוספת על זו שהוצגה על ידי המערער על פי כתב התביעה המקורי. הליך דיוני כזה אינו תקין, ואין להתירו. יצירת התשתית העובדתית והמשפטית לגיבושה של התביעה היתה בידי ובאחריותו של המערער כתובע, וקשה להסכין עם מהלך דיוני של תובע המבקש ליצור תפנית חדה ומהותית בתשתית התביעה לאחר שמערך טענות הצדדים הסתיים ומוצה, ובית המשפט נערך למתן החלטה על יסוד התשתית הקיימת כפי שעוצבה בידי התובע עצמו. החובה הדיונית החלה על בעל דין מחייבת אותו, דרך כלל, למחשבה לפני מעשה ולא לאחר מעשה, ולא הובאו כאן טעמים משכנעים לחרוג מכלל זה. חובת תום הלב החלה על בעלי דין בהליכים משפטיים אינה מתיישבת עם קבלת בקשה לתיקון כתב תביעה באופן ובעיתוי בהם היא הוגשה. לפיכך, הבקשה לתיקון התביעה נדחית ככל שהדבר נוגע לבירור טענת התיישנות כטענת סף. מכאן, שלצורך טענת ההתיישנות, כתב התביעה המקורי הוא שיהווה בסיס להכרעה, ועל פיו נבחן את תחולת ההתיישנות על העילה הנטענת בתביעה. מועד היווצרות עילת התביעה לצורך תחולת ההתיישנות 19. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. למושג "עילת תובענה" עשויות להיות משמעויות שונות בהקשרים שונים. משמעותו של מושג זה לצורך התיישנות מושפעת מתכליותיו של מוסד זה, ובין היתר, מן הנטייה להחיל את ההתיישנות על דרך הצמצום, כדי לתת ביטוי לזכות הגישה לערכאות של בעל דין לצורך בירור זכויותיו המהותיות במשפט. גם שאלת המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך תחילת מניין תקופת ההתיישנות ניזון מהערכים השונים העומדים ברקע מוסד ההתיישנות, תוך נסיון לאזן ביניהם (פרשת תלמוד תורה, שם, פסקה 19; ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. פד"י נו(3) 345; ע"א 288/95 לחאם נ' אלזארובי, פד"י נד(2) 598, 612, 623). 20. המבחן המקובל לבירור קיומה של "עילת תובענה" לצורך התיישנות מחייב, קודם לכל, את קיומם של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי. אולם לצורך ההתיישנות, עשוי מבחן זה לחייב קיומם של נתונים נוספים, אשר התקיימותם מהווה תנאי מוקדם ליכולתו של בעל הדין לפנות לערכאות, ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו. שילוב מרכיבי התביעה הנדרשים לצורך גיבוש העילה בדין המהותי, ביחד עם אותם נתונים נוספים המכשירים את אפשרות פנייתו בפועל של התובע לבית המשפט, יוצרים את "כח התביעה" שבידו, אשר עם היווצרותו, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול. "כח תביעה" כאמור, פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו. 21. המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של "כח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע, כדברי השופט אור בע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית, פד"י נא(2) 581, 594: "המבחן" הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלו אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד במבחן זה עומד קיומו של כח תביעה בידיו של התובע. משעה שכח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל". (הדגשה לא במקור). יוצא, אפוא, כי אין די "בזכות תביעה מושגית" בידי התובע כתנאי לתחילת מירוץ ההתיישנות. יש צורך בקיומו של כח תביעה, המצביע על בשלותה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פד"י נז(5) 166 פסקה 8). ע"א 2462/97 פועלים ליסינג נ' טיפול שורש, מרפאות שיניים, פד"י נד(1) 529, 541). מן הכלל אל הפרט 22. בירורה של טענת ההתיישנות שהעלו המשיבות מצריכה התחקות אחר עילת התובענה בכתב התביעה המקורי, וקביעה מועד היווצרותה לצורך מנין תקופת ההתיישנות. מהות עילת התובענה 23. בכתב התביעה נטענו הטענות העובדתיות הבאות: המערער רכש את החלקה ב-1989 במטרה להקים עליה בנין מגורים, על רקע קיומה של תב"ע 3662 שפורסמה ביום 8.10.89. תכנית בנין העיריה תב"ע 3555 פורסמה קודם לכן ב-7.3.88. בין שתי התכניות שררה אי התאמה תכנונית. ביום 9.1.92 ביקש המערער מרשות התכנון אישור לסימון קווי בנין כחלק מהליך הנדרש לצורך הוצאת היתר בנייה. אישור לקווי בנין ניתן, כמבוקש. בעקבות אישור בקשת המערער לקווי בנין, פנתה העיריה ביום 12.1.92 לועדה המקומית, ובקשה להכריז על הכנת תב"ע 4391, המתייחסת לחלקת המערער וחלקה סמוכה, שמטרתה לשנות את הוראות הבינוי בתב"ע 3662, וכן בקשת העיריה לקבוע תנאים על פי סעיף 78 לחוק התכנון והבנייה, לפיהם לא יינתנו היתרי בנייה בתקופת הכנת התכנית (סעיפים 2 ו-3 לכתב התביעה). בהמשך, עומד המערער על הליכי הדיון בועדה המקומית בבקשות העיריה, ועל המלצת הועדה המקומית בפני הועדה המחוזית לאשר את בקשת הקפאת הבנייה. הועדה המחוזית החליטה לאשר את בקשת ההקפאה ביום 2.6.92 (סעיפים 4, 5 ו-6 לכתב התביעה). דבר הפקדת התכנית 4391 פורסם ב-22.4.93. תכנית זו הסיטה את מיקומו של הבנין בחלקת המערער דרומה, לכיוון כנסיית נוטרדם ביחס למיקומו בתב"ע 3662, תוך שינוי קווי הבנין. ממשיך וטוען המערער, כי לאורך תקופת הדיונים בתכנית, לא ניתן היה לקבל היתר בנייה. התכנית 4391 אושרה ב-30.4.96 ופורסמה ביום 96. 6. 6. לאחר מכן, נאלץ המערער, לטענתו, להביא לאישור תכנית נוספת – תב"ע 5785, אשר תכליתה היתה לתקן את קווי הבנין ומספר הקומות שאושרו בתב"ע 4391, כדי שניתן יהיה לממש את מלוא זכויות הבנייה שהוקנו בשטח על פי תב"ע 4391 (סעיפים 16 ו-17 לכתב התביעה) תכנית זו פורסמה ב-12.2.98. טוען המערער בסעיף 18 לכתב התביעה: "אילו תב"ע 3662 לא היתה מוקפאת, והנתבעות או מי מהן לא היו יוזמות ו/או מאשרות תב"ע חדשה שתחול על המגרש באופן שהיה מתאפשר לתובע לבנות על פי תב"ע 3662 במגרש, כפי שהתכוון לעשות כן בהמשך לבקשתו מיום 9.1.92 לסימון קווי בנין, כחלק מההליך הנדרש הקודם להגשת בקשה להיתר בנייה, הרי שלא היו נגרמים לו כל הנזקים הכספיים הכבדים שנגרמו לו בפועל, כתוצאה ישירה מהחלטת ההקפאה, ומהעיכוב הממושך באישור תכנית 4391, נשוא החלטת ההקפאה". ובסעיף 17.8 לתביעה אומר המערער: "בנוסף, ולאור כל אלה, יטען התובע, כי החלטת הנתבעות להקפיא את הבנייה במגרש, במטרה לשנות את הבינוי המאושר בתב"ע 3662, כדי למנוע, כביכול, הסתרת נוף מבית העיריה החדש, לוקה בשרירותיות, בשימוש לרעה בסמכות שלטונית, כאינדיקציה נוספת לקיום ההתרשלות". ובסעיף 20 הוא ממשיך ואומר: "אשר על כן, מתבקש בזה כב' בית המשפט לזמן את הנתבעות ולקבוע, כי הנתבעות אחראיות, ביחד ולחוד, לנזקים אשר נגרמו לתובע כתוצאה מהקפאת הבנייה במגרש, הקפאה אשר ארכה בפועל 4.5 שנים, ואשר נגרמה באופן ישיר מהחלטותיהן ומפעולותיהן לאישור תב"ע אשר תמנע, כביכול, את הסתרת הנוף מבית העיריה החדש". בהמשך, מפרט המערער את הנזקים שנגרמו לו בעקבות ההקפאה של הבניה, הן בנזק ממוני, והן בנזק שאינו ממוני. הוא טוען (בסעיף 20 לכתב התביעה) כי הנזקים שנגרמו כתוצאה מן ההקפאה מתבטאים בפגיעה קשה בשיעור הרווחים שיכול היה להפיק ממימוש הבנייה על פי תכנית 5785 החלה כיום, לעומת הרווחים שהיה מפיק ממימוש הבנייה על פי תכנית 3662 אותה התכוון לבצע עוד בשנת 1992, אשר המשיבות במחדליהן ובפעולותיהן מנעו ממנו לעשות. בין היתר, מתייחס המערער לנזק לא ממוני אשר נגרם לו לאורך השנים עד להפשרת הבנייה, ולכך שנאלץ בשנים 1996 ו-1997 למכור את בית מגוריו, לקחת הלוואות מבני משפחה, ולספוג נזקים נוספים. 24. הנה כי כן, המערער מגדיר את עילת תביעתו בצורה ברורה ובהירה בכתב התביעה. העילה היא עילת רשלנות בפעולותיהן של הרשויות הציבוריות, המתמקדת בהקפאת הבנייה בחלקה, שנמשכה, לטענתו, מההחלטה הראשונה על ההקפאה, שהחלה בבקשת ההקפאה שיזמה העיריה (לא צויין תאריכה המדויק, אך היא חלה בין 12.1.92 לבין 23.2.92) ובהמשך לכך, בהליכי אישור התכנית 4391 ב-1996, ולאחר מכן באישור התכנית 5785 ב-1998, שרק לאחריה יכול היה המערער, לטענתו, לממש את זכויות הבנייה שהוקנו לו. משמעות הדבר היא, כי הקפאת הבנייה היא העומדת ביסוד עילת התובענה, וסביבה נסבה דרישת התובע לסעד הממוני והלא ממוני. ראוי להבהיר בהקשר זה, כי המערער אינו משתית את עילת תביעתו על עצם הסתירה הנטענת שבין התכניות המקוריות – תב"ע 3662 ותב"ע 3555. ברי, כי עצם הסתירה בין התכניות, גם אם היא נובעת ממעשה רשלני, איננה מולידה, כשלעצמה נזק, שהוא יסוד חיוני בעוולת הרשלנות. המערער אינו טוען לעצם הסתירה בין התכניות כמקור הנזק, אלא מקור הנזק, לטענתו, הוא הקפאת הבנייה, שארעה מאוחר יותר, ונמשכה מהחלטת ההקפאה ועד לתכניות המשביחות שבסופן הופשרה הבנייה. סביב אלה נסבה עילת התובענה. מועד הווצרותה של עילת התובענה בגין ההקפאה 25. מועד היווצרותה של עילת התובענה בגין ההקפאה, עליה משתית המערער את תביעתו, חלה לראשונה עם קבלת החלטת ההקפאה על ידי הועדה המחוזית ביום 2.6.92 (סעיף 6 לכתב התביעה). במועד זה הוטלה לראשונה הקפאה על חלקתו של המערער, הקפאה אשר הופשרה, לטענתו, רק ב-1998, עם אישורה של תב"ע 5785. במועד מתן החלטת ההקפאה ארע מעשה ההתרשלות הנטען של הרשויות, אשר בעטיו נגרם נזק למערער, על פי טענתו. על פי כתב התביעה, למערער היתה ידועה החלטת הועדה המקומית להמליץ על הקפאת הבנייה למשך שנה, ולפיכך הוא פנה כבר ביום 11.3.92 ליו"ר הועדה המחוזית, מר סויסה, ופירט את נימוקי התנגדותו לאישור בקשת ההקפאה, ואת הנזקים העלולים להיגרם לו באם הבקשה תאושר (סעיף 5 לכתב התביעה). במקביל, ניהל המערער, לדבריו, מגעים עם באי כח העיריה והועדה המקומית, במטרה להגיע להסדר במחלוקת שנוצרה. במכתב זה (נספח טו לתביעה) נוקב המערער בסכומי נזקים ספציפיים שכבר נגרמו לו עקב התפתחות הדברים, ואשר צפויים להיגרם לו עקב המהלכים להקפאת הבנייה בחלקתו. 26. יוצא, איפוא, כי כבר בעת קבלת החלטת ההקפאה ביוני 92, טען המערער לנזק ממשי בגין החלטה זו, ולכן כבר אז, לטענתו, התגבשה לראשונה עוולת רשלנות של הרשויות כלפיו, הנעוצה בהחלטת הקפאה, על השלכותיה. עם זאת, במועד זה לא צפה המערער את התפתחותם של הליכי התכנון המאוחרים יותר, ואת הנזק הכולל אשר, על פי הנטען, נגרם לו עד להפשרת ההקפאה ב-1998. התיישנות בגין מעשה עוולה אחד ונזק מתמשך, או אירוע רשלני מתמשך המוליד עילות תביעה, בזו אחר זו 27. עילת התובענה בגין ההקפאה על פי התביעה מצריכה סיווג לצורך בחינת דין ההתיישנות החל עליה. האם על פי התביעה מדובר במעשה עוולתי נקודתי אחד שארע ביוני 1992, שבעטיו נגרם נזק מתמשך אשר התגבש באופן סופי עם אישור התכנית 5785 בתום ההליך התכנוני, או שמא מדובר בארוע עוולתי מתמשך, אשר החל בהחלטת ההקפאה ביוני 1992, והתמשך לאחר מכן עד לפקיעת ההקפאה ב-1998, והוליד עילות תביעה מתחדשות שנזק בצידן, מעת לעת, עד להשלמת הליכי התכנון? הסיווג לענין זה חשוב, שכן בחירה בחלופה הראשונה או השניה גוררת דין התיישנות שונה ותוצאה שונה. התיישנות בגין מעשה עוולה נקודתי אחד, ונזק בצידו שנתגלה מאוחר יותר 28. על מעשה עוולה נקודתי אחד, שביסודותיו נכלל מרכיב של נזק, חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובע דין התיישנות מיוחד: "תחילת התיישנות לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1)....... (2) מקום שעילת התובענה הוא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה, תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום ארוע הנזק. (למשמעותו של ההסדר המיוחד בסעיף 89 לפקודה ראו ע"א 34/95 גבעון נ' ד"ר ברמה, פד"י נ(4) 462, 466; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חב' לביטוח, פד"י נד(2) 535, 541; פרשת ראשד, שם; ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות, תק-על 2005(4) 33; ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פד"י לח(4) 554). סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מדבר ב"כלל הגילוי", היוצר הסדר מיוחד לתחילת מירוץ ההתיישנות לגבי עוולות בנזיקין שהנזק הוא מרכיב חיוני בהם. משמעות הוראה זו היא כי בעוולה שבה נכלל נזק בין יסודות העוולה, יחל מירוץ ההתיישנות עם גילוי הנזק ולאו דוקא במועד התרחשותו, במגבלה של 10 שנים לצורך הגשת התביעה ממועד התרחשות הנזק. תכליתה של הוראה זו היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק מאוחר יותר" (השופט לנדוי בע"א 74/60, נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פד"י טו 255, 260). 29. לצורך החלת כלל הגילוי שבסעיף 89(2) לפקודה, ההלכה היא כי מירוץ ההתיישנות מתחיל עם גילוי הנזק ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו (פרשת בוכריס 557-8; ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פד"י לז(3) 122, 128; פרשת נמר, עמ' 262; ע"א 702/86 איטונג נ' בן הרוש, פד"י מד(1) 160). בענין זה נפסק, כי אין להחמיר עם הניזוק מעבר לציפייה הסבירה מאדם סביר בנסיבות הענין, אם הנזק הראשוני הוא ענין של מה בכך, אשר אדם סביר לא היה מגיש בנסיבות הענין תביעה בגינו. לענין זה, אם הנזק הראשוני הוא ממשי, גם אם עדיין איננו במלוא היקפו,אזי מירוץ ההתיישנות יחל עם גילויו של הנזק הראשוני (פרשת בוכריס, שם, פסקה 6; פרשת פלונית, שם, פסקה 5 ואילך; בע"מ 8094/04 פלונית נ' פלונים, פד"י נט(3) 111 (השופט רובינשטיין) פסקה י"ב ואילך ;לקונספציה חדשה בענין כלל הגילוי בעקבות הקודקס האזרחי החדש ראו מ. דויטש, פרשנות הקודקס האזרחי, כרך א' , עמ' 157 ואילך). 30. להשלמת התמונה ייאמר, כי בצד סעיף 89 (2) לפקודה, חלה הוראה מקבילה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובעת כלל גילוי כללי דומה, החל על כל סוגי עילות התביעה לרבות עילות בנזיקין, אולם שלא כמו הפקודה, אין בו מגבלה של 10 שנות התיישנות מארוע הנזק. ביחס שבין שתי המערכות המקבילות בסוגיית הגילוי באשר לעילות בנזיקין - סעיף 89(2) לפקודה וסעיף 8 לחוק ההתיישנות – נפסק, כי כלל הגילוי בעוולות בנזיקין על פי הפקודה גובר על ההוראה הכללית שבחוק ההתיישנות לענין רכיב הנזק בלבד, ואילו איחור בגילוי הנוגע לרכיבים אחרים בעילת התביעה, יביא להחלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות (פרשת ראשד, שם, והפסיקה המאוזכרת שם). התיישנות בארוע עוולתי מתמשך, המוליד עילות תביעה בזו אחר זו 31. בצד מעשה עוולה נקודתי שנגרם בו נזק, המתגלה כולו, או בחלקו בשלב מאוחר, תתכננה נסיבות שבהן הארוע העוולתי הוא מתמשך, ונגרם בצדו נזק מתמשך, והוא מוליד במהלך התרחשותו עילות תביעה חדשות בזו אחר זו, עד לפקיעתן. כלל הוא, כי בעוולות בהן משמש "נזק" אחד היסודות, אם המעשה נמשך והולך ויוצר עילות תביעה מתחדשות, תוך גרימת נזק לנפגע מעת לעת, תתפוש ההתיישנות בתום 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת, כאמור. המדובר הוא בארוע עוולתי המצמיח זכויות תובענה מעת לעת, להבדיל מנזק נמשך שמקורו במעשה עוולה חד פעמי (דיני נזיקין, תורת הנזיקין הכללית, מהד' 2 תשל"ז; עמ' 724-5; ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון, פד"י כב(2), 929. הכלל בדבר מנין ההתיישנות ממועד היווצרותה של כל עילת תביעה נפרדת נקשר בהלכה הפסוקה בהוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ועוגן במסגרתו (פרשת קלינמן, שם). 32. במצב דברים שבו הארוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא ארוע מתמשך המוליד עילות תובענה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות. כך הוא הדין, גם אם מעשי העוולה הראשונים מצויים כבר מחוץ לתקופת ההתיישנות. (Clarkson v. Modern Foundries Ltd. (1957) 1 WLR 1210, 1212; (1958) 1 ALLER 33. Cartledge v. Jopling & Sons, (1961), 3. All E.R. 482 Mayne & McGregor, On Damages, (1961) p. 181-2 ארוע עוולתי נמשך, המוליד עילות תובענה מתחדשות ונזק מתחדש, עשוי להתרחש, בין היתר, בעוולות הרשלנות והסגת הגבול. הפרת החובה באופן מתמשך, עשויה להוליד עילה חדשה מדי יום, וההתיישנות תחול על אותו מקטע של עילות מתחדשות אשר ממועד היווצרותן ועד להגשת התביעה חלפה תקופת ההתיישנות. היא לא תחול על אלה שממועד היווצרותן כאמור ועד למועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות. התייחס לכך השופט ברנזון בע"א 35/71 חב' ישראל אוסטרליה להשקעות נ' מושב בני דרור, פד"י כז(1) 225, 228-9: "במקרה שיש הפרת חובה הולכת ונמשכת מצד הנתבע והגורמת ברציפות נזק לתובע, הרי עילת תובענה חדשה נולדת בכל יום, ואם ההפרה והנזק הנובע ממנה נמשכו פרק זמן העולה על תקופת ההתיישנות, יחסום חוק ההתיישנות - אם הנתבע מסתמך עליו - את תובענת התובע על הנזק שאירע לפני התאריך הקובע, אך לא על הנזק שאירע אחריו." כך עשוי להתרחש בעוולת הסגת-גבול במקרקעין: הוא הדין במקרה של הסגת-גבול נמשכת והולכת, והנזק שנגרם בעטיה. בכל יום שהיא קיימת, נולדת עילת תובענה חדשה, והיא נחסמת בתום תקופת ההתיישנות שלאחר אותו יום. פירוש הדבר, כי ההתיישנות היא כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, והתקופה היא שבע שנים אחורנית, מיום הגשת התובענה. לגבי הנזק שנגרם לפני אותה תקופה, התיישנה התובענה." Salmond & Hueston, On the Law of Torts, London 1996 21st edition, 44 Michael Jones, Textbook on Torts, Oxford 2002, 8th edition, 650-1 בארצות הברית, נוהגת גם כן אבחנה לצורך התיישנות בין עוולה מתמשכת לבין מעשה עוולה נקודתי, שהנזק בגינו עשוי להיות נזק נמשך. (Ward v. Caulk, 650 F.2d 1144, 1147 (9th Cir. 1981) Hosea v. Langley, 2006, U.S. Dist. LEXIS 5935 51 Am Jur 2d Limitation of Actions § 168 עם זאת, הגישה הרווחת בארצות הברית היא כי בעוולה מתמשכת שנזק הוא אחד מיסודותיה, תקופת ההתיישנות תושעה עד למועד הנזק האחרון או עד להפסקת מעשה הפגיעה. לעומת זאת, מעשה עוולה נקודתי, שהנזק בצדו הוא נזק מתמשך, פותח את תקופת ההתיישנות במועד שבו ניתן להעריך קיומו של נזק ממשי, ואין הכרח בקיום יכולת לעמוד על הנזק במלוא היקפו. (Casto v. Dupuy, 515 S.E.2d 364 (W. Va. 1999). Haynie v. Howmedica Osteonics Corp., 137 F.Supp. 2d 1292, 1294 (S.D. Ala. 2000). Anderson v. State, 965 P.2d 783 (Haw. Ct. App. (1998). Eye Dev., LLC, 386 F. Supp. 2d 1089 (D.N.D 2005). Roemmich v. Eagle 33. חשוב לציין, כי בהצעת חוק ההתיישנות התשס"ד-2004 (הצ"ח 125, התשס"ד, עמ' 610) נקבע בסעיף 9: "עילות שנוצרו מארוע מתמשך נוצרו מארוע מתמשך כמה עילות תביעה, בזו אחר זו, תתיישן כל עילה במועדה. ואלה הם דברי ההסבר להצעה, לגבי המצב הרצוי בסוגיה זו: "קיימים מצבים שבהם עילות תביעה עצמאיות, הנולדות זו אחר זו על אותו רקע עובדתי, מצמיחות לתובע זכויות עצמאיות לסעדים דומים או זהים. עוולות המטרד והסגת גבול הן דוגמה לכך, כמו גם הפרה חוזרת של התחייבות תקופתית לתשלום (למשל, תשלום תקופתי של דמי שכירות בשל שימוש תקופתי נשנה בנכס). השאלה היא, האם תחושב לכל עילה עצמאית תקופת התיישנות נפרדת, או שמא ניתן לאחד את כל העילות לכלל עילה אחת, ולקבוע כי ההתיישנות תחושב לגביה ממועד אחד בלבד (שיכול להיות מועד תחילת האירוע יוצר העילות או מועד סיומו). הגיש האחת רואה את העילה החוזרת על עצמה כעילה מתחדשת, ואילו הגישה האחרת רואה את אוסף העילות כעילה אחת נמשכת. בדיני ההתיישנות הקיימים, סעיף 89 לפקודת הנזיקין הוא הוראת החוק היחידה המכירה במפורש בעילה נמשכת, וזאת רק במקרה שבו עילת התביעה היא עוולה נזיקית שהנזק אינו יסוד מיסודותיה. בסעיף 89(1) סיפה לפקודת הנזיקין נקבע, כי במקרה של מעשה או מחדל נמשך והולך בעוולות אלה, יראו את עילת התביעה לצורך התיישנות כנוצרת ביום שבו תם המעשה או המחדל. לעומת זאת, בעוולות הדורשות נזק כתנאי לאחריות, מתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות לגבי כל עילה ועילה בנפרד (עילה מתחדשת), וזאת על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. מכיוון שאין הצדקה עניינית, מבחינת טעמי ההתיישנות, לעיכוב תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות של העילות השונות שמצמיח אירוע מתמשך, עד לסיומו של האירוע, מוצע לקבוע הסדר כללי של התחדשות, ולפיו מתעלמים מעובדת הימשכות האירוע, ורואים בכל עילה שהוא יוצר, לצורך התיישנות, עילה עצמאית שלגביה יחל מירוץ תקופת ההתיישנות עם לידתה." (שם, עמ' 615). 34. עוד חשוב להדגיש, כי בעילות תביעה מתחדשות, אשר חלקן מצויות מחוץ לתקופת ההתיישנות, וחלקן בתחום התקופה, מקום שההפרדה בין הנזקים לענין זה היא בלתי אפשרית, תידחה טענת ההתיישנות לגבי הנזק כולו (פרשת קלינמן, שם, 935; פרשת זמיר, עמ' 127). בענין איטונג תמך בית המשפט בגישה זו ומצא את הגיונה בכך שככלל, על הנתבע מוטל הנטל להוכיח את טענת ההתיישנות המועלית על ידו, ונכללת בטענה זו גם טענת אפשרות ההפרדה בין הנזקים שהתיישנו לבין אלה שלא התיישנו. אם כשל בכך הנתבע, תידחה טענת ההתיישנות, והנזק כולו יהיה בר הוכחה (שם, עמ' 172). יישום האבחנות לענייננו 35. הארועים המתוארים בכתב התביעה סובבים כולם סביב החלטת ההקפאה ביוני 1992 שממנה ואילך – ועד 1998 מתרחשת סדרה של התרחשויות אשר, לטענת המערער, מגבשת בסופו של דבר את הנזק הסופי שנגרם לו, עם אישורה של התכנית האחרונה במהלך התכנוני ב-1998. הארועים נשוא התביעה אינם מתנקזים כולם להחלטת ההקפאה ב-1992. מאז אותו מועד, מתקיימת סדרה של פעולות תכנון במהלכן של שש שנים, אשר נגזרות אמנם מהחלטת ההקפאה, אך יש להן קיום עצמאי, והן מולידות עילות תביעה מתחדשות שנזק נטען בצידן, עד לפקיעת ההקפאה, עם אישורה של תכנית 5785, בשנת 1998. 36. מקרה זה דומה בנסיבותיו למערכת הנסיבות שארעה בע"א 3139/05 כלפון נוה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה (ניתן ביום 31.1.08 (השופט ג'ובראן)). באותו ענין, הגישה חברה קבלנית בקשה להיתר בנייה למוסד התכנון על פי התכנית החלה בשטח. נטען כי בקשה זו נדחתה בנימוק כי הבנייה באיזור מוקפאת לאור תכנון חדש המתנהל בשטח. פניות נוספות, של החברה לאורך שנים נענו בשלילה, ובקשתה להיתר בנייה סורבה במשך תקופה ארוכה. הסכמים שונים שהחברה כרתה עם גורמים שונים לא יצאו לפועל עקב כך. מספר שנים לאחר מכן, נתן מוסד התכנון החלטה להגביל את הוצאת היתרי הבנייה, והחלטה זו הוארכה. לאחר שנים, הופקדה תכנית בנין עיר חדשה לגבי האיזור. במהלך כל השנים, מאז שנת 1979 ועד 1998, לא ניתן היתר בנייה לחברה. החברה הגישה תביעה כנגד מוסדות התכנון והעיריה על הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב התנהלות זו. לטענת התיישנות התביעה שהעלו הרשויות כנגד התביעה השיב בית המשפט באותו ענין, כי מדובר במקרה זה בעילת תובענה חדשה כנגד הרשויות הציבוריות, המתחדשת מדי יום ביומו, כל עוד נמשך מצב העניינים הפוגעני. לפיכך, יש לבצע חלוקה של עילות התביעה ורכיבי הנזק: התובעת תוכל להיפרע על אותן עילות תביעה המצויות בתחום התקופה שטרם התיישנה, גם אם מעשי העוולה הראשונים ארעו מחוץ לתקופת ההתיישנות. היא לא תוכל להיפרע על עילות התביעה והנזקים אשר ארעו בתקופה שמחוץ לתקופת ההתיישנות. כן אימץ בית המשפט באותו ענין את "כלל החלוקה", וקבע כי אם לא ניתן להפריד בין הנזקים שארעו בתוך תקופת ההתיישנות לבין אלה שארעו מחוצה לה, תידחה טענת ההתיישנות במלואה, וניתן יהיה לתבוע בגין הנזק כולו (ראו גם י. גלעד, התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות, משפטים יד(תשמ"ה) 500, 504). תפיסה זו ישימה במישרין לענייננו. 37. גם במקרה שלפנינו, עילת התובענה היא מעשה עוולה ברשלנות, שתחילתו בהחלטת ההקפאה ביוני 1992, והוא מתחדש באופן מתמשך, ומוליד עילות תביעה חדשות בזו אחר זו, עד להפשרת הבנייה בתכנית ב-1998. הפועל היוצא ממצב דברים זה הוא, כי משהתביעה הוגשה ב-31.12.01, הרי שמעשי הרשלנות המתחדשים עקב החלטת ההקפאה התיישנו עד ליום 31.12.94. פירוש הדבר הוא, כי כל העילות המתחדשות עד לתום שנת 1994 התיישנו, ואין לתבוע בגינן. העילות שמ-1.1.95 לא התיישנו, והן מצויות בגדרה של תקופת ההתיישנות, והמערער רשאי לבסס עליהן את תביעתו, ולהוכיחן. 38. על פי טיעוני המערער בתביעה וחוות הדעת בענין הפגיעה ברווחיות שצרף לתביעה (נספח ל"ו לתביעה), מתקבל הרושם כי בענייננו ניתן להפריד בין הנזקים הכלכליים והלא-ממוניים שהמערער טוען להם, אשר התרחשו ממועד החלטת ההקפאה ועד ל-31.12.94 – אשר התיישנו, לבין אלה הנטענים לגבי התקופה שמ-1.1.95 ועד מועד אישור התכנית 5785, שלא התיישנו, ושאותם רשאי המערער לבסס ולהוכיח בראיות. 39. יש להוסיף, כי אינני רואה מקום לייחס שיהוי לאותו חלק תביעה הנוגע לעילות שלא התיישנו, משלא מתקיימים בענין זה התנאים הנדרשים לצורך טענת שיהוי הנטענת כלפי תביעה שעילותיה מצויות בתוך תקופת ההתיישנות (פרשת תלמוד תורה, שם). טענת ההודאה בזכות 40. המערער טען, בין היתר, כי בשני עניינים ישנה משום הודאה של הרשויות בזכותו לפיצויים, וכי על שום כך, חל על עניינו סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הקובע, כי מקום שנתבע הודה בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין זה. "הודאה" מוגדרת – "למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות". המערער טוען, ראשית, כי באישור שתי התכניות האחרונות יש משום הגדלת זכויות הבנייה שלו, ויש לראות בכך הודאת הרשויות בזכותו לפיצוי. לדברי המשיבות, אישור התכניות ה"משביחות" אינו בבחינת הודאה בזכותו לפיצוי של המערער, ובודאי אין לראות בו הודאה בהתרשלותן. יש להשקיף על התכניות המשביחות כתוצאה של הליך תכנון דינמי, שמטרתו להביא לניצול יעיל ומירבי של הקרקע, וכן להפיק היטלי השבחה. שנית, טוען המערער כי יש לראות במזכרו של זיו איילון, עובד עיריית ירושלים מיום 8.10.95 אל המשנה למנכ"ל העיריה משום הודאה מצד הרשויות בזכותו לפיצויים. במזכר זה נכתב, כי אין להמשיך לטפל בתב"ע 4391 שכן בחלקה הסמוכה לחלקה נשוא ענייננו מתרומם בנין, אשר ממילא יסתיר את הנוף מבנין העיריה (פסקה 15.2 לכתב התביעה). בשני עניינים אלה, אין לראות משום הודאה בזכות המערער, הפותחת מחדש את מירוץ ההתיישנות. הודאה שיש בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות, חייבת להיות מפורשת ומלאה. נדרש לצורך כך, כי הנתבע יודה לא רק בקיום העובדות הנדרשות, אלא גם בקיום הזכות של התובע (ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק, תק-על 96(2) 243; ע"א 7934/99 רייזנר נ' מגדל, חב' לביטוח, תק-על 2001(4) 915; ע"א 2703/98 גינדי נ' שפיגלר פד"י נה(1) 369). תנאים אלה לא התקיימו באף אחת מן החלופות שהובאו בטיעוני המערער. לפיכך, דין הטענה להידחות. סוף דבר 41. לאור האמור לעיל, אציע לחברי לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הענין יחזור לבית המשפט קמא, כדי שידון בתביעה לגופה, ובלבד שיוצאו מגדר התביעה מעשי הרשלנות והנזקים שארעו, על פי התביעה, עד ליום 31.12.94, שעליהם חלה התיישנות. בית המשפט רשאי להורות על הגשת כתב תביעה מתוקן לצורך כך, אם ובמידה שיראה זאת לנכון. המשיבים ישלמו למערער את הוצאותיו בשתי הערכאות, וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. עיינתי בחוות-דעתה היסודית והמקיפה של חברתי השופטת פרוקצ'יה ומסכים אני עם חברתי שאם אכן יקבע כי ההקפאה מקימה את עוולת הרשלנות, אזי מדובר במעשה עוולה מתמשך, על כל המשמעויות המשפטיות המשתמעות מכך. התוצאה שאליה הגיעה חברתי השופטת פרוקצ'יה מבוססת על ההלכה שנקבעה בע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות פרדסנות ומטעים בע"מ נ' מושב בני דרור אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד כז(1) 225 (1972). הלכה זו אומצה גם בפסיקה מאוחרת יותר כפי שציינה חברתי (ראו ע"א 3139/05 כלפון נוה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (לא פורסם, ניתן ביום 31.1.2008)). עם זאת, נראה לי כי יישום ההלכה שנקבעה בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554 (1984) (להלן: עניין בוכריס) בעניינו מוביל אותנו לעשות צעד אחד נוסף בכל הנוגע למועד תחילת מרוץ ההתיישנות. 2. המשמעות העקרונית של הקביעה כי ההקפאה מהווה מעשה עוולה מתמשך היא שהמערער יכול לתבוע את נזקיו ככל שאלה נגרמו בתוך תקופת ההתיישנות, וזאת גם אם העוולה המתמשכת החלה עוד לפני כן. כאשר העוולה מתחדשת בכל רגע ורגע, גם מרוץ ההתיישנות מתחדש יחד איתה ביחס לנזקים העתידיים. אולם, זוהי נקודת מוצא ולא סוף פסוק. גם הלכה זו כפופה לכלל הגילוי שקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כלל הגילוי נדון בעניין בוכריס שאוזכר על-ידי חברתי. שם היה מדובר במקרה שבו הנזק שנגרם מעוולה נקודתית התגלה רק בחלקו במועד קרות הנזק. כעבור מספר שנים התגלה מלוא היקף הנזק כאשר הניזוק נוכח שהפגיעה גרמה לו גם לאובדן השתכרות. טענתו של הניזוק היתה כי המועד שבו מתחילה תקופת ההתיישנות הוא מועד גילוי היקף הנזק המלא. טענה זו נדחתה ונקבע כי המועד הנכון הוא מועד גילוי הנזק החלקי. עם זאת, נקבע כי גילוי הנזק החלקי אינו מספיק כדי לקבוע את מועד תחילת תקופת ההתיישנות, ולצד גילוי הנזק החלקי נקבע תנאי נוסף של סבירות: "לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלות של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו." אם כן, ההלכה שנקבעה – הלכה שחלה הן כאשר מדובר בעוולה מתמשכת הן כאשר מדובר בעוולה נקודתית – היתה כי מועד תחילת תקופת ההתיישנות הוא מועד גילוי הנזק החלקי – אף אם התברר לאחר מכן שהיקפו נרחב יותר – בתנאי שבנסיבות העניין מדובר בהיקף נזק שאדם סביר היה מגיש בגינו תביעה. 3. בשונה מהמקרה שנדון בעניין בוכריס, במקרה שלפנינו מדובר בעוולה מתמשכת, כפי שפירטה חברתי. כאן מתעוררת השאלה – האם יש בעובדה זו כדי להשפיע על כלל הגילוי? הנוסחה שנקבעה בהלכת בוכריס ביקשה למנוע פגיעה בניזוק במקום שבו אין זה סביר לצפות ממנו להגיש תביעה בגין היקף נזק של מה בכך. הסבירות בעניין בוכריס נבחנה, אפוא, לאור האינטרס הלגיטימי של הניזוק לדחות את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות עד למועד שבו מתגלה היקף נזק מינימאלי. עם זאת, לשיטתי, סבירות עילת התביעה עשויה להיות מושפעת גם מהיבטים נוספים של היקף הנזק (לגישה מרחיבה עוד יותר ראו אהוד גוטל "הסדר חדש לדין ההתיישנות?" משפטים לו 829 (2006) אשר מבקר את כלל הגילוי ומציע תחתיו, למצער, מבחן כללי של סבירות). כאשר מדובר בעוולה מתמשכת נוצר לניזוק אינטרס מהותי נוסף והוא האינטרס בהתדיינות מינימאלית, לאמור: ניזוק סביר שואף למצות את מלוא זכויותיו בהליך אחד, מבלי שיצטרך לשוב ולתבוע לאחר מכן בגין נזקים שיתממשו לאחר תביעתו. אינטרס זה של הניזוק תומך בדחיית מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, במקרים אלה, אל מעבר למועד שבו הוא מגלה נזק בהיקף מינימאלי שאדם סביר היה תובע בגינו, כשלעצמו. נראה לי כי במקרים של עוולה מתמשכת אין לצפות מן הניזוק הסביר להגיש תביעה כאשר העוולה עודנה נמשכת והיקף הנזק העלול להיגרם בעתיד אינו ידוע או אינו ניתן להערכה. לפיכך נראה לי, כי במקרה של עוולה מתמשכת הכרוכה בהיקף נזק בלתי ידוע, יש לקבוע כי מועד תחילת תקופת ההתיישנות יחול במועד הפסקת הפגיעה, כאשר היקף הנזק מתבהר והחשש מפני התדיינות מרובה קטן. זוהי התוצאה המתקבלת כאשר הגיונה של הלכת בוכריס מוחל על מקרים של עוולה מתמשכת. ודוק: שיקולי הצדק שמנחים את כלל הגילוי ממשיכים לחול גם בעניינינו. כפי שכלל הגילוי מטיל את עול הגילוי המאוחר על המעוול בין היתר מהטעם שמדובר בתוצר של התנהגותו העוולתית, כך גם יש להטיל עליו את עול חוסר הודאות הטבועה לגבי היקף הנזק בעוולה המתמשכת (השוו:George P. Fletcher "Fairness and Utility in Tort Theory" 85 Harv. L. Rev. 537 (1972) אשר עוסק בשיקולים דומים בהקשר של הטלת אחריות נזיקית). מכל מקום, ברי כי במקרה זה אין לאפשר למזיק להיבנות מכך שבהתנהגותו העוולתית היה גם כדי לפגוע ביכולתו של הניזוק לתבוע את נזקיו. לא למותר לציין כי במקום שבו המזיק מודע להתמשכות העוולה, גם השיקול של יצירת תמריץ למזיק לחדול מהפגיעה המתמשכת תומך בדחיית מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. יש לציין כי על-פי הדין הקיים המזיק אינו נותר חשוף לאפשרות שתוגש נגדו תביעה המתייחסת לתקופה בלתי מוגבלת. האינטרס של המזיק בצמצום חשיפתו לאפשרות שתוגש נגדו תביעה משפטית מוגן בהוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אשר תוחם את כלל הגילוי – וכפועל יוצא את ההגנה על האינטרס של הניזוק בהתדיינות מינימאלית – לתקופה של עשר שנים (אם כי יש לומר שהגבלת עשר השנים אינה נקייה מספקות, וראו את הסדר ההתיישנות המוצע במסגרת הקודיפיקציה של המשפט האזרחי; וכן גוטל, במאמרו הנ"ל, בעמ' 845). שילוב הגבלה זו עם הפרשנות שהצעתי לכלל הגילוי מוביל לתוצאה שניזוק מעוולה מתמשכת נדרש לתבוע את נזקו אחת לעשר שנים, אחרת יוכל לתבוע רק את הנזקים שנגרמו לו בעשר השנים שקדמו להגשת התביעה. ודוק: דברים אלה מתייחסים לגילוי מאוחר של יסוד הנזק המוסדר על-ידי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. כאשר מדובר בגילוי מאוחר של שאר יסודות העוולה תחול הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (ראו: ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535 (2000)). 4. כאן המקום להדגיש כי אין בהצעתי לעיל כדי לגרוע מעקרון הקטנת הנזק אשר חל על הניזוק. אם הניזוק אינו פועל להקטנת נזקו באופן סביר בנסיבות העניין, אין לומר עליו שפעל בהתאם לאינטרסים הלגיטימיים שלו. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, אציין כי הימנעות בלתי סבירה מהקטנת נזק שנגרם על-ידי עוולה מתמשכת עשויה להקדים את מועד תחילת תקופת ההתיישנות כך שיחול טרם להפסקת הפגיעה. 5. דעתי היא על כן שיש לקבוע כי בנסיבות העניין מועד תחילת תקופת ההתיישנות הוא מועד הפסקת הפגיעה קרי, מועד אישור תב"ע 5785 (27.2.1998). מאחר שהמערער הגיש את תביעתו קודם שחלפו עשר שנים, יש לדחות את טענת ההתיישנות של המשיבות ולקבוע כי אם תמצאנה המשיבות אחראיות ברשלנות הן יחובו במלוא הנזק שנגרם למערער. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: מסכים אני עם עמדתם של חבריי המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטת א' פרוקצ'יה, לפיה דין הערעור להתקבל, במובן זה שבאם ייקבע כי הקפאת הבניה שגרמה לעיכוב הבניה בחלקתו של המערער מקימה כנגד המשיבות את עוולת הרשלנות, הרי שמדובר באירוע עוולתי מתמשך, המוליד עילות תביעה בזו אחר זו, ועל כן אין בטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המשיבות כדי לחסום את הדיון בתביעתו של המערער. עם זאת, חלוקים חבריי בשאלה האם בענייננו מועד תחילת תקופת ההתיישנות הינו אך במועד הפסקת הפגיעה, כדעת חברי המשנה לנשיאה; או שמא תחילתה עוד במהלך האירוע העוולתי המתמשך, במובן זה שבתביעתו של המערער יכללו רק אותם נזקים שנגרמו בגין התמשכות האירוע העוולתי הנכללים בתקופת ההתיישנות עובר להגשת התביעה, כדעתה של חברתי השופטת א' פרוקצי'ה. במחלוקת זו, דעתי היא כדעתה של השופטת א' פרוקצ'יה. כאמור בחוות דעתה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה, הבסיס לדיוננו מצוי בהלכה שנקבעה בע"א 590/67 קלינמן נ' מירון, פ"ד כב(2) 929 (1968) (להלן: עניין קלינמן). בעניין זה נקבע כי באשר מדובר ב"עילת תובענה נמשכת", שהתמשכותה גורמת נזק לתובע מדי יום ביומו, "כדי לזכות בהגנת ההתיישנות בנוגע לנזק כולו או מקצתו, על המשיבים להוכיח כי הנזק כולו או מקצתו נגרם למערערת ונתגלה לה . . . לפני תחילת ההתיישנות" (שם, בעמוד 935) [ההדגשות הינן שלי, ס' ג'']. הלכה זו אומצה בע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות נ' מושב בני דרור, פ"ד כז(1) 225 (1972) ובע"א 3139/05 כלפון נוה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (לא פורסם, 31.1.2008) (להלן: עניין כלפון נוה ארזים). בפרשת כלפון נוה ארזים, שנסיבותיה דומות לפרשה שבפנינו, נקבע כי בתביעה כגון דא, בה מרבית הנזק הנטען הינו נזק הניתן לחלוקה, יש לקבוע כי התביעה התיישנה רק ביחס לנזק שהתרחש מעבר לשבע שנים לפני הגשת התביעה. חברי המשנה לנשיאה מקבל קביעות אלו, אך מבקש לצעוד כברת דרך נוספת ולקבוע כי בנסיבות של עוולה מתמשכת יש לראות את תחילתה של תקופת ההתיישנות רק במועד הפסקת הפגיעה. זאת, לאור אופן החלתו של "כלל הגילוי" (המצוי בסעיף 89(2) סיפא לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין)) בע"א בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554 (1984) (להלן: עניין בוכריס). בהתאם להלכת בוכריס, מועד תחילת תקופת ההתיישנות לא יהא עם גילויו של כל נזק שנגרם על ידי העוולה בגינה הוגשה תביעה, אלא רק עם גילויו של אותו חלק מן הנזק שאדם סביר היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. נדמה שאין בהחלתה של הלכת בוכריס כלשונה על נסיבותיה של עוולה מתמשכת כדי להביא למסקנה שיש לדחות את מועד תחילת תקופת ההתיישנות למועד הפסקת העוולה. אף על פי הלכה זו, לא יידחה מועד תחילת תקופת ההתיישנות אל מעבר למועד שבו לראשונה נתגלה נזק מהותי, אשר אינו נזק של "מה בכך". זאת, בכדי שלא להטיל על ניזוקים חובה בלתי סבירה לתבוע בגין כל נזק שנגרם להם עם התגלותו, מחשש שמא בעתיד יתגלה כי מדובר בנזק חמור משנדמה היה מלכתחילה. אלא שלא מצאתי גם כי די בהגיונה של הלכת בוכריס כדי לצעוד אל מעבר להלכה שנקבעה בעניין קלינמן. מקובלת עליי אמנם קביעתו של חברי המשנה לנשיאה, לפיה שיקולי הצדק המנחים את כלל הגילוי, כפי שהוחל בהלכת בוכריס, דוחקים בנו שלא לאפשר למזיק להיבנות מהתמשכותה של התנהגותו המזיקה, ולהכיר באינטרס של הניזוק בהתדיינות מינימאלית. אלא שלא מצאתי כי הדין הקיים מאפשר לנו להוסיף ולדחות את מועד תחילת תקופת ההתיישנות. יש לזכור כי הבסיס לדיוננו, על פי סעיף 89(2) סיפא לפקודת הנזיקין נותר מועד גילוי הנזק, בסיס שנותר איתן אף עם הרחבתו בהלכת בוכריס. דחיית מועד תחילת תקופת ההתיישנות בנסיבות של עוולה מתמשכת, ככלל, למועד הפסקתה של העוולה, תעקר הלכה למעשה את כלל הגילוי מתוכנו, כך שלא ליום קרות הנזק ולא ליום גילויו תהיה עוד משמעות מעשית כלשהי, וזאת בניגוד לאמור בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. לנוכח הקשיים הממשיים אותם מציין חברי המשנה לנשיאה, המתעוררים מיישומה של ההלכה הנוהגת על מקרים של עוולות מתמשכות, ראוי אולי לשוב ולהצטרף לדברים שנאמרו בשולי פסק הדין בעניין בוכריס בנוגע לצורך לעדכן את דיני ההתיישנות: "בטרם אסיים, ברצוני להפנות את תשומת לב המחוקק, כי יש מקום לישקול, אם לא הגיעה העת לבחון מחדש את הסדרי ההתיישנות שלנו. מאז הוחק חוק ההתיישנות, לא נערכה בדיני ההתיישנות רפורמה משמעותית. חוק ההתיישנות מבוסס בעיקרו על פילוסופיה של מועדים קבועים ונוקשים. גישה זו אינה מחויבת המציאות. כפי שראינו, ניתן לעדן את תחילת מרוץ ההתיישנות במבחניו של האדם הסביר. באנגליה הוספו גורמים נוספים של גמישות, המעניקים לבית המשפט, בתנאים מסוימים, סמכות להכיר בתביעה שהתיישנה (ראה סעיף 33 ל-LIMITATION ACTS ,1980). הוראה זו פועלת יפה, והיא מביאה לתוצאות צודקות כלפי הניזוק בלא לפגוע באינטרסים הלגיטימיים של המזיק (ראה, למשל (BROOKS V. J. COATES LTD. (1984 וכן S. TODD, LIMITTATION ERIODS (IN ERSONAL INJURY CLAIMS LONDON, 1982) 42)). דומה שיש לשקול עניין זה כמו גם שאלות נוספות, שעניינן התיישנות תביעות". (עניין בוכריס, בעמודים 559-560) ונדמה כי דברים אלו, שנכתבו לפני כרבע מאה, נכונים ביתר שאת בימינו אנו. ש ו פ ט לפיכך הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ט"ז בסיון תשס"ח (22.06.08). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03094130_R08.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il