אבירם פרץ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 941/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 941/13 ע"פ 998/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם המערער 1: אבירם פרץ המערער 2: ניקולאי סטשול נ ג ד המשיב: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 35865-03-12 מיום 23.1.2013 שניתן על ידי השופט ת' כתילי. תאריך הישיבה: י"ח בכסלו התשע"ד (21.11.2013) בשם המערער 1: עו"ד שלמה אלכביר בשם המערער 2: עו"ד טל ענר בשם המשיבה: עו"ד ארז בן-ארויה פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו שני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ת' כתילי) בת"פ 35865-03-12 מיום 23.1.2013. המערערים הורשעו בעקבות הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ובתקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(א) לחוק. לצד זאת, הורשע המערער 1 בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק. לאור האמור, הושתו על המערערים העונשים הבאים במסגרת גזר דינם: על אבירן פרץ (להלן: המערער 1) הושתו 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו, שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, וחיוב בתשלום פיצוי בסך 5,000 ש"ח למתלונן; על ניקולאי סטשול (להלן: המערער 2) הושתו 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו, 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, וחיוב בתשלום פיצוי בסך 5,000 ש"ח למתלונן. העובדות על פי כתב האישום המתוקן ביחס למערערים 1 ו-2 1. ביום 2.7.2010 בשעה 14:30 לערך הגיעו המערערים יחד עם חברם שרון שנדורי (להלן: שרון) ושני אנשים נוספים שזהותם אינה ידועה לדירתו של המתלונן בטבריה במטרה לפגוע בו, משום שחשדו כי הטריד מינית באותו יום את אחותו של המערער 1. עם היכנסם לדירה, בעת ששהו בה המתלונן ושלושת ילדיו הקטינים – א', מ' ו-נ', ניגשו המערערים וחבריהם אל המתלונן והחלו לחנוק אותו ולהלום בו בידיהם תוך כדי צעקות וקללות. במהלך האירוע חנק המערער 1 את המתלונן בעודו עומד מאחוריו, באמצעות זרועותיו, בעוד מערער 2 חובט בפניו של המתלונן. המתלונן זעק לבנו מ' שיזעיק את המשטרה ומשהחל לטלפן מנע אחד מחבריהם של המערערים מ-מ' להתקשר למשטרה. כמו כן דחפו המערערים והאחרים את מ' מספר פעמים במהלך האירוע עת ניסה לעזור לאביו. במקביל דחף המערער 1 את א', בנו בכורו של המתלונן, אשר ניסה לסייע לאביו, ואמר לו "אל תתערב או שתקבל מכות כמו אבא שלך". בהמשך ניסה המתלונן להימלט מן החבורה אל חדר המקלחת בו שהה בנו הצעיר נ', אך המערערים נכנסו אחריו והמשיכו להכותו נמרצות באגרופים ובבעיטות. לבסוף עזבה החבורה את הדירה, מותירה את המתלונן פצוע וחבול. למתלונן נגרמו חתך באורך שני ס"מ מעל לגבה, שטפי דם בפנים ושבר בעצם הלחי. בגין מעשים אלו הואשמו המערערים בעבירות המפורטות לעיל . גזר דינו של בית המשפט המחוזי 2. כאמור, המערערים הודו במיוחס להם בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, שלא כלל הסכמה באשר לעונש, והורשעו בבית המשפט המחוזי ביום 2.12.2012. 3. בית המשפט עמד תחילה על טיעוני הצדדים לעונש. המשיבה הדגישה את חומרתם היתרה של מעשי המערערים וחבריהם, אשר פעלו בחבורה ומתוך תכנון מוקדם כאשר חבלו במתלונן ותקפו את בנו הקטין, בעודם נוטלים את החוק לידיהם במקום לפנות לרשויות האכיפה לבירור תלונת אחות המערער 1. עוד ציינה המשיבה כי המערערים הם שביצעו את מעשי האלימות העיקריים במהלך האירוע וכי יוזם המעשים היה המערער 1. כמו כן פירטה המשיבה את הנזקים הפיסיים והכלכליים שנגרמו למתלונן והנזקים הנפשיים שנגרמו למתלונן ולבניו בעקבות האירוע. לאור האמור טענה המשיבה כי על מתחם הענישה ההולם בעניינם של המערערים לנוע בין שנתיים לבין חמש שנות מאסר לריצוי בפועל. באשר לנסיבותיהם האישיות של המערערים, טענה המשיבה כי אלה נוטות לחומרה, ובשים לב לחוסר שיתוף הפעולה מצידם עם המשטרה ולעברם הפלילי סברה המשיבה כי יש לגזור על המערערים עונש זהה של שלוש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל לצד חיובם בפיצוי משמעותי למתלונן. 4. מנגד, המערער 1 ציין את הודאתו בכתב האישום והביע חרטה על מעשיו. בתוך כך טען כי המעשים בוצעו מתוך דחף רגעי וללא תכנון מוקדם. דחף אשר נבע מן החשד כי המתלונן הטריד מינית את אחותו הקטינה של המערער 1 והניע את האחרון לפעול כפי שפעל לאור העובדה כי אחיו הצעיר נפל בעבר קורבן לתקיפה מינית, לטענתו. עוד טען המערער 1 כי הוא וחבריו לא ידעו כי ילדיו של המתלונן יימצאו בדירה בשעת התקיפה וכי תוצאות התקיפה לא היו מן החמורות. לצד זאת, טען המערער 1 כי יש להתחשב במצבו המשפחתי ובמצבו הנפשי הקשים, בגילו הצעיר ובזמן שחלף ממועד ביצוע המעשים. על כן סבר המערער 1 כי ניתן להסתפק בעניינו בעונש מאסר קצר, אשר ירוצה בעבודות שירות. 5. המערער 2 הצטרף לטיעוני המערער 1, ובנוסף להם טען כי יש לתת ביטוי לעובדה כי רק שניים מחמשת התוקפים הואשמו במעשה התקיפה ולכך שהמערערים אינם אחראים לזמן הרב שחלף ממועד ביצוע המעשים, ואשר במהלכו לא הסתבך בעבירות נוספות. עוד טען המערער 2 כי הנזק שנטען כי נגרם לילדי המתלונן לא הוכח. כמו כן טען המערער 2 כי יש להתחשב בגילו הצעיר ובאחריותו לפרנסת ביתו והביע צער על התקרית ועל חלקו בה. 6. תחילה סקר בית המשפט המחוזי את מדיניות הענישה הנוהגת העולה מפסיקתו של בית משפט זה במקרים דומים, ובהמשך גזר את עונשם של המערערים לאחר איזון בין השיקולים הצריכים לעניין. בית המשפט שקל לקולא את נסיבותיהם האישיות של המערערים, ובכלל זאת את גילם הצעיר ואת נטילת האחריות והבעת החרטה מצידם, את החיסכון במשאבים שיפוטיים לו תרמה הודאת המערערים במיוחס להם במסגרת הסדר הטיעון וכן את העובדה שהמערערים לא עשו שימוש בנשק במהלך התקיפה. מנגד, שקל בית המשפט לחומרה את חומרת עבירות האלימות בהן הורשעו המערערים והנסיבות הקשות בהן בוצעו. בתוך כך עמד בית המשפט על התכנון שקדם למעשי המערערים, על כך שהמערערים פגעו במתלונן והשפילו אותו בתוך ביתו ולמול ילדיו הקטינים, ואף תקפו שניים מילדיו, ועל הנזקים הנפשיים, הפיסיים והכלכליים אותם גרמו המערערים למתלונן ולמשפחתו. 7. נוכח הנסיבות המתוארות קבע בית המשפט כי יש להשית על המערערים עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח, וכי יש לייחס חומרה יתרה לחלקו של המערער 1, אשר יזם את תקיפת המתלונן. לאור האמור, קבע בית המשפט, בשים לב כי המערער 1 הורשע גם בעבירת איומים, כי מתחם הענישה ההולם בנסיבות העניין נע בין 18 ל-36 חודשי מאסר לריצוי בפועל בעניינו של המערער 1, ובין 10 ל-30 חודשי מאסר לריצוי בפועל בעניינו של המערער 2. בהתחשב בהרשעותיהם הקודמות של המערערים בעבירות אלימות ובנסיבותיהם האישיות עליהן עמד גזר בית המשפט על המערערים את העונשים המפורטים ברישא. תמצית נימוקי המערער בע"פ 941/13 8. המערער 1 – באמצעות בא כוחו, עו"ד שלמה אלכביר – טוען כי העונש אשר הושת עליו חורג במידה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת. שכן, לטענתו, מפסיקתו של בית משפט זה במקרים דומים, אליה הפנה המערער 1 [ראו: ע"פ 4330/12 דעאס נ' מדינת ישראל (5.11.2012) (להלן: עניין דעאס); ע"פ 10676/07 אביטאן נ' מדינת ישראל (18.9.2008) (להלן: עניין אביטאן); ע"פ 5641/09 מדינת ישראל נ' ברזינסקי (22.3.2010) (להלן: עניין ברזינסקי); ע"פ 3120/04 מדינת ישראל נ' חזיזה (13.9.2004) (להלן: עניין חזיזה)], עולה כי טווח הענישה בגין ביצוע העבירות בהן הורשעו המערערים בנסיבות דומות נע בין שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל. עוד טוען המערער 1 כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי למעשי המערערים קדם תכנון, בין היתר, בשים לב לכך שבמהלך התקיפה לא נעשה שימוש בנשק חם או קר ולזמן הקצר שחלף בין תלונתה של אחותו לפניו לבין תקיפת המתלונן על ידי החבורה. לצד זאת, מלין המערער 1 על קביעת בית המשפט כי למתלונן ולילדיו נגרמו פגיעות קשות. כמו כן טוען המערער 1 כי בית המשפט לא ייחס משקל ראוי לנסיבות מקלות הרלבנטיות לעניינו: העובדה כי רק שניים מבין חמשת השותפים למעשים הועמדו לדין; החסכון במשאבים שיפוטיים בעקבות הודאת המערערים במיוחס להם; הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע המעשים ונבע, לטענתו, ממחדל חקירה מצד המשטרה; החרטה אותה הביע; גילו הצעיר ונסיבותיו המשפחתיות הקשות, לרבות תלותה של משפחתו בו כמפרנס יחיד. תמצית נימוקי המערער בע"פ 998/13 9. המערער 2 – באמצעות בא כוחו, עו"ד טל ענר – טוען כי העונש אשר הושת עליו חורג במידה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת, בהסתמכו על האסמכתאות אליהן הפנה המערער 1, ומצטרף להשגותיו של המערער 1 על קביעותיו של בית המשפט בדבר חומרת מעשי החבורה ובדבר המשקל שהעניק לנסיבות המקרה. עוד טוען המערער 2 בהקשר זה כי בית המשפט לא נימק כנדרש את מתחם הענישה אותו קבע בעניינו. כמו כן טוען המערער 2 כי שגה בית המשפט בעת שהטיל עליו את העונש המקסימאלי במסגרת מתחם הענישה האמור, שכן היה על בית המשפט להעניק משקל ראוי לגילו הצעיר, לסיכויי שיקומו ולעובדה כי הוא מצוי בהליך טיפולי בבית הכלא ולפרק הזמן הארוך שחלף ממועד ביצוע המעשים ונבע, לדבריו, ממחדל חקירה מצד המשטרה אשר התקשתה לאתרו אף שכל העת שהה בביתו וניהל חייו כרגיל. תמצית נימוקי המשיבה 10. המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד ארז בן-ארויה – טוענת כי אין מקום להתערב בעונשים אשר הושתו על המערערים, במסגרתם קבע בית המשפט מתחמי ענישה הנמוכים מאלו אותם ראתה המשיבה כראויים. בהקשר זה טוענת המשיבה כי אין להקיש לענייננו מפסקי הדין של בית משפט זה עליהם הצביעו המערערים, שכן נסיבותיהם של פסקי הדין דנן שונות בתכלית, מה גם שבמקרה זה מתקיימות נסיבות מחמירות אשר לא נתקיימו במקרים עליהם סומכים המערערים ידיהם. בתוך כך עומדת המשיבה על עברם הפלילי של המערערים – אשר לכל אחד מהם שתי הרשעות קודמות במספר עבירות, וביניהן עבירות אלימות ועבירות רכוש, כאשר המערער 1 אף הורשע בעבר בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק – על העובדה כי המערערים הגיעו לדירה במטרה לפגוע במתלונן ולאחר תכנון מוקדם ועל כך שהמערערים וחבריהם תקפו את המתלונן והכו אותו לעיני ילדיו ואף דחפו את אחד מילדיו כאשר המערער 1 דחף את אחד מילדיו האחרים ואף איים עליו. בנסיבות אלה, לטענת המשיבה, אף נהיר כי לילדיו של המתלונן נגרמו נזקים נפשיים. 11. לצד זאת, דוחה המשיבה את הטענה למחדל חקירה מצידה ביחס למשך הזמן שחלף עד למועד הגשת כתב האישום ומסבירה כי הדבר נבע מקושי באיתורו של המערער 2. עוד מדגישה המשיבה כי בניגוד לטענות המערערים, עניינו של שותף נוסף לתקיפת המתלונן, שרון, תלוי ועומד וכי כנגד שותף אחר אשר עוכב לחקירה הוחלט, בהיעדר ראיות מספיקות, שלא להגיש כתב אישום. עוד נטען, כי העובדה שהשותף החמישי לתקיפה לא זוהה מעידה על חוסר שיתוף הפעולה של המערערים עם רשויות האכיפה ומכאן שהדבר צריך לשמש נסיבה לחומרה, ובוודאי שלא נסיבה מקלה כטענת המערערים. דיון והכרעה 12. לאחר שעיינו בנימוקי המערערים והאזנו בקשב רב להשלמת הטיעון בעל פה מטעם הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור כנגד גזר הדין להידחות. 13. כידוע, ערכאת הערעור לא תיטה להתערב במידת העונש שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים של חריגה קיצונית מרף הענישה המקובל במקרים דומים [ראו: 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק הדין (29.1.2009); ע"פ 588/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק הדין (27.8.2013); ע"פ 7876/07 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 15 לפסק הדין (21.2.2008)], אשר המקרה דנן איננו נופל לגדרם. יתר על כן, עיון בפסיקת בית משפט זה במקרים דומים מלמד כי בית המשפט המחוזי לא נקט כלפי המערערים ביד מחמירה החורגת ממדיניות הענישה המקובלת, אף אם לא הקל עימם. יפה לעניין זה קביעתו של בית משפט זה בפסק הדין בע"פ 5550/11 מדינת ישראל נ' נסאר (23.11.2011) (להלן: עניין נסאר), אשר עליו הצביע בית המשפט המחוזי ובו נדון עניינם של שני משיבים בעלי הרשעות קודמות בעבירות אלימות אשר תקפו אדם בביתו בצוותא חדא עם שלושה נוספים בנסיבות הדומות לנסיבות המקרה דנא. באותו מקרה קבע בית משפט זה כי עונשי המאסר לתקופה של 10 חודשים לריצוי בפועל אשר הטיל בית המשפט המחוזי על המשיבים "נוטים עד מאוד לקולא", והבהיר כי העונשים אותם הטיל על המשיבים – מאסרים לתקופה של 16 חודשים לריצוי בפועל – אינם ממצים את הדין עם המשיבים. 14. מנגד, אין להקיש לענייננו מפסקי הדין של בית משפט זה אליהם הפנו המערערים בדיון לפנינו, שכן נסיבותיהם של המקרים אשר נדונו בהם שונות מנסיבות המקרה דנן, אם משום שדובר במי שהואשמו בעבירות שונות או שנסיבותיהם האישיות שונות מנסיבותיהם האישיות של המערערים, ואם משום שנסיבות ביצוע העבירות באותם מקרים לא היו חמורות כבמקרה דנא. (א) בעניין דעאס הורשעו המערערים על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון. אחד המערערים הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333, 335(א)(2) לחוק, ואילו האחר הורשע בסיוע לעבירה זו. בגין האמור הושתו על המערערים עונשי מאסר לריצוי בפועל למשך 10 ושבעה חודשים, בהתאמה. ואולם, בשונה מענייננו, המערערים באותו מקרה לא הורשעו בנוסף בתקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(א) לחוק, לא היו בעלי עבר פלילי מכביד ולא תקפו את המתלונן בתוך ביתו ולנגד עיני ילדיו, ומנגד, עמדה לזכותם העובדה כי ניהלו אורח חייהם נורמטיבי ככלל. (ב) בעניין אביטאן הורשע המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק, ובגין זאת הושתו עליו שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. עם זאת, בשונה מנסיבות המקרה דנא, המערער לא הורשע בנוסף בתקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(א) לחוק, או באיומים, לפי סעיף 192 לחוק. כמו כן מצא בית המשפט כי למעשיו לא קדם תכנון מוקדם וכי גם לקורבן היה חלק בהתדרדרות האירועים. לצד זאת, עד לאירוע מושא הדיון ניהל המערער אורח חיים נורמטיבי והיה בעל עבר נקי וכמו כן עמדו לזכותו המלצות חיוביות של שירות המבחן להמרת עונש המאסר לריצוי בפועל שהטיל עליו בית המשפט המחוזי בעבודות שירות. (ג) בעניין ברזינסקי הורשע המערער בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק, ובחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות לפי סעפים 333 ו-335(א)(1) לחוק. בגין אלו הושתו עליו שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. עם זאת, בית משפט זה מצא כי העבירות בוצעו על ידי המערער בנסיבות שאינן מן החמורות – בעת קטטה עם שניים מחבריו במהלכה חש סכנה לחייו הדומה לחוויות שחש במסגרת פעילותו המבצעית בצבא. כמו כן מצא בית משפט זה כי נתקיימו בעניינו של המערער שיקולים נוספים לקולא, וביניהם: עברו הנקי, נסיבותיו המשפחתיות הקשות, הימצאותו בהליך שיקומי לגמילה מאלכוהול אותו בחר לממן מכיסו והמלצתו החיובית של שירות המבחן שלא להטיל על המערער עונש מאסר לריצוי בין כותלי הכלא, בכדי לא לפגוע במאמצו הכן לשיקום חייו. (ד) בעניין חזיזה אמנם הורשע המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק, אך זאת בעקבות פגיעה שגרם למתלונן בברכו השמאלית באקדח, לאחר שפרצה בין השניים קטטה אלימה. 15. מלאכת גזירת העונש אינה מלאכה שרירותית, אך גם איננה מדע מדויק. עניין היא לשיקול דעת הנסמך על הערכת מכלול הנסיבות והשיקולים, תוך מתן משקל לנסיבותיו המיוחדות של העבריין, לאופיין של העבירות ולנסיבות ביצוען במקרה הנדון ולשיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי ובכללם שיקולי הרתעה, גמול, שיקום והגנה על שלום הציבור [ראו: ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 434 (1979); רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל, פסקאות 6-5 לפסק הדין (5.5.2009); ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 177, 180-179 (1993)]. 16. בענייננו, לא מצאנו ממש בטענות המערערים כי במסגרת גזר הדין לא נשקלו כנדרש החיסכון במשאבים שיפוטיים בעקבות הודאתם של המערערים במיוחס להם, החרטה שהביעו השניים, חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות ונסיבותיהם האישיות של המערערים, לרבות מצבם המשפחתי וגילם. בית המשפט המחוזי עמד על נסיבות אלה ושקל למולן את חומרת נסיבות העבירות שביצעו המערערים והשלכותיהן הפיסיות, הנפשיות והכלכליות על המתלונן ועל ילדיו הקטינים, את חלקו של כל אחד מן המערערים בתקיפה ואת הרשעותיהם הקודמות של המערערים בעבירות אלימות. כל זאת על רקע מקומו של שיקול ההרתעה בעניינם של אלו הפונים "ליישב סכסוכיהם" על ידי נטילת החוק לידיהם ועל חשיבות הבטחת שלום הציבור, אשר מצאו ביטוי בתוצאה אליה הגיע. 17. לצד זאת, יש לדחות את טענת המערערים, לפיה יש לשקול לקולא בעניינם את העובדה כי טרם מוצה הדין עם כל חמשת המעורבים בתקיפה. כפי שציינה המשיבה לפנינו, מעורבותם בתקיפה של שניים משלושת שותפי המערערים נבחנה על ידי רשויות האכיפה – כנגד שרון חברם תלוי ועומד כתב אישום ואילו כנגד חבר נוסף לא הוגש כתב אישום מפאת היעדר ראיות – ואילו את העובדה כי זהותו של השותף החמישי לא נחשפה (בין היתר עקב היעדר שיתוף פעולה מצד המערערים) ודאי שאין לשקול כנסיבה לקולא בעניינם. אמנם, אין להתעלם מהשפעת הימשכות ההליכים על חיי המערערים, אך כנגדה יש לשקול את חוסר שיתוף הפעולה של המערערים עם רשויות האכיפה. בנסיבות העניין, מקובלות עלינו הן התייחסותו של בית המשפט המחוזי לנסיבות הרלבנטיות לקולא, והן האיזון שערך בינן לבין הנסיבות אשר נשקלו לחומרה בעניינם של המערערים, כמפורט בגזר הדין המנומק. לאור זאת, אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי עיגן בגזר דין מנומק כדבעי את מסקנתו באשר למתחם הענישה ההולם בעניינו של כל אחד מן המערערים ולא מצאנו ממש בטענת המערער 2 לפיה בית המשפט לא נימק כנדרש את מתחם הענישה שהגדיר בעניינו. 18. כמו כן יש לדחות את טענת המערערים, לפיה תקפו את המתלונן ללא תכנון מוקדם. המערערים הודו במיוחס להם בכתב האישום אשר תוקן בהסכמה ובמסגרתו נקבע כי הגיעו עם חבריהם לדירת המתלונן "במטרה לפגוע במתלונן" בעקבות חשד שקינן בהם לפיו האחרון הטריד את אחותו של המערער 1, ותקפו את המתלונן בנוכחות ילדיו, תוך שהם אף מגדילים לעשות ודוחפים את אחד מבניו, כשהמערער 1 אף דוחף את אחד מבניו האחרים ומאיים עליו. לפיכך, די בעובדות כתב האישום – אשר אינן שנויות במחלוקת – להראות איפוא כי המערערים וחבריהם לא פעלו בספונטאניות, אלא הגיעו יחדיו לדירת המתלונן כאשר בליבם כוונה ספציפית לתקוף את המתלונן ולפגוע בו ויהי מה. ברי, אם כן, כי מעשי המערערים הינם פרי של תכנון מוקדם, הגם שאינו מורכב או ממושך [השוו: עניין נסאר], והעובדה כי התקיפה בוצעה בסמוך לאחר שנודע להם על תלונת אחות המערער 1 וללא שימוש בכלי משחית אינה מעלה ואינה מורידה מכך. 19. איננו רואים כל הצדקה לשנות מקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערערים וחבריהם גרמו למתלונן ולילדיו נזקים משמעותיים. הקביעה בדבר נזקיו הכלכליים והפיסיים של המתלונן נטועה בחומר הראיות שהוצג לפני בית המשפט – צילום פניו של המתלונן לאחר התקיפה ותרשומת שמסר המתלונן המלמדת כי בעקבות התקיפה הוא אינו עובד ומתקיים מקצבת ביטוח לאומי ואף הוטל עיקול על חשבון הבנק שלו – ואינה נסתרת בעובדה כי הטיפול לו נזקק המתלונן בבית החולים נמשך שעות ספורות בלבד, כטענת המערערים. לצד זאת, הקביעה, לפיה סיטואציית התקיפה גרמה נזק נפשי לילדיו הקטינים של המתלונן מתיישבת עם השכל הישר, בשים לב כי המערערים וחבריהם הוציאו את תוכניתם אל הפועל בנוכחות ילדי המתלונן אשר שהו עימו בדירה, תוך שהם תוך שהם רודפים אחר המתלונן ברחבי דירתו, מכים בו לעיני ילדיו ואף נוקטים באלימות כלפי אחד מבניו, ואילו המערער 1 אף דוחף את אחד מילדיו האחרים ומאיים עליו. 20. בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך בהרתעתם של עבריינים הפונים "לפתור סכסוכים" בכוח הזרוע. בפסקי דין רבים נקבע כי יש להילחם בנגע האלימות שפשט בארצנו ולהטיל עונשים מרתיעים ומשמעותיים על מי שבחרו בחירה בלתי נסבלת בדרך האלימות, למען יועבר מסר מתאים לעבריינים ולחברה כולה [ראו: ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' נאסר חסן, פסקה 21 לפסק הדין (10.11.2009); ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק הדין (16.8.2007)]. לפיכך, לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובפסקי הדין שהוצגו לעיוננו נחה דעתנו כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בעונשי המאסר לריצוי בפועל אשר הושתו על המערערים ויש להותירם על כנם. אשר על כן שני הערעורים נדחים בזאת. ניתן היום, ‏כ"ג בכסלו התשע"ד (‏26.11.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13009410_W10.doc אא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il