בש"א 9397-11
טרם נותח
מועב שירותי מזון בע"מ נ. חנית נוב ,עו"ד
סוג הליך
בקשות שונות אזרחי (בש"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק בש"א 9397/11
בבית המשפט העליון
בש"א 9397/11
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערערת:
מועב שירותי מזון בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. חנית נוב, עו"ד
2. כונס הנכסים הרשמי
ערעור על החלטתו של כבוד רשם בית המשפט העליון ג' שני מיום 13.12.11 בע"א 7829/11
בשם המערערת:
עו"ד רונן גפני
בשם המשיבה 1:
בעצמה
בשם המשיב 2:
עו"ד חנית נוב; עו"ד אופיר יצחק
פסק-דין
1. לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני מיום 13.12.2011 (ע"א 7829/11-א') אשר קיבל את בקשת המשיבה 1 (עו"ד חנית נוב) לסילוק על הסף של ערעור המערערת על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.7.2011, וכן דחה את בקשת המערערת להארכת מועד לצורך הגשת בקשת רשות ערעור.
2. בהחלטתו, קבע הרשם כי למערערת לא עומדת זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, וכי ההליך הראוי להשגה על החלטה זו הוא בקשת רשות ערעור. בתוך כך, דחה הרשם את טענת המערערת, שעל פיה החלטת בית המשפט המחוזי מהווה למעשה פסק דין הניתן לערעור בזכות, וקבע כי החלטה בבקשה לביטול פסק דין היא "החלטה אחרת". לצד זאת, עמד הרשם על כך שאף אם היה למערערת ספק באשר לאופן ההשגה הראוי על ההחלטה, היה עליה להגיש את בקשת רשות הערעור במועד, תוך הפניה לסעיף 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). בשל כך, מחק הרשם את הערעור. לצד זאת, קבע הרשם כי המערערת לא נתנה כל טעם מיוחד המצדיק את קבלת הבקשה להארכת מועד לצורך הגשת בקשת רשות ערעור, וכי טענתה היחידה היא טעות בדין מושרש, שאינה מצדיקה מתן הארכת מועד. כמו כן, ציין הרשם כי תקופת האיחור במקרה זה היא משמעותית, וכי סיכויי ההליך הלכאוריים אינם גבוהים במידה המצדיקה מתן ארכה.
3. מכאן הערעור שלפניי, במסגרתו שבה המערערת וטוענת כי הסיווג הראוי של החלטת בית המשפט המחוזי הוא כפסק דין. זאת, מאחר שלטענתה, לצד דיון בבקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד כוללת החלטת בית המשפט המחוזי אף התייחסות למחלוקת לגופה בין הצדדים. משכך, לשיטתה, מדובר באופן מהותי בפסק דין שניתן במסגרת בקשה למתן הוראות ומסיים את ההתדיינות בין הצדדים לאותו עניין, זאת אף אם הוא נושא את הכותרת "החלטה", וניתן במסגרת הליך פורמאלי של בקשה לביטול החלטה.
4. בעוד הערעור תלוי ועומד, הגישה המשיבה 1 בקשה כי בית המשפט יורה על הפקדת עירבון במסגרת הערעור על החלטת הרשם. משכך, עוכבה בחינת הערעור על החלטת הרשם, עד לקבלת החלטה בבקשה להפקדת עירבון. ביום 5.2.2012 קיבלה כבוד הרשמת ד' כהן-לקח את הבקשה, והורתה על הפקדת עירבון בסכום של 10,000 ש"ח. בהחלטה מפורטת ומנומקת, עמדה הרשמת על כלל השיקולים הנוגעים לעניין זה. יצוין כי השאלה שעמדה במוקד המחלוקת, היא האם חלה חובת הפקדת עירבון במסגרת ערעור על פסק דין שניתן על ידי רשם בבית המשפט העליון טרם נידונה בפסיקה, ולא נקבעה בה כל הלכה, ולמעשה זוהי הפעם הראשונה ששאלה זו מתעוררת. מכל מקום, נוכח העובדה כי לא הוגש ערעור על החלטת הרשמת, לא מצאתי מקום להידרש לה במסגרת ההליך הנוכחי, והיא תיוותר בצריך עיון לעת עתה.
האם נפל פגם בהחלטת הרשם
5. כפי שצוין בפתח הדברים, שני ראשים להחלטת הרשם – הקביעה כי הערעור הוגש שלא כדין ודחיית הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. הערעור שלפניי מופנה רק כנגד ראשה הראשון של ההחלטה. במסגרת זאת, טוענת המערערת כי הסיווג הנכון של ההליך הוא כערעור בזכות. זאת, שכן לשיטתה במסגרת הדיון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, פסק בית המשפט המחוזי לראשונה אף בסוגיות המהותיות השנויות במחלוקת בין הצדדים. משכך, לגישתה, יש לראות את ההליך כהליך מעורב, המהווה בחלקו פסק דין, והמקים זכות ערעור עליו כמכלול.
6. נקודת המוצא לדיון היא כי החלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר היא "החלטה אחרת" ועליה ניתן להשיג בדרך של בקשת רשות ערעור בלבד. יפים לעניין זה דברי השופטת א' פרוקצ'יה:
"על פי מבחן 'סיום המחלוקת', ניתן לסבור כי החלטה לדחיית בקשה לביטול פסק דין תסווג כ"פסק דין" שניתנת לגביו זכות ערעור, שכן לאחריה לא צפויה התדיינות נוספת בהליך. אולם לא כך נקבע ביחס להחלטות הניתנות לאחר מתן פסק הדין, שלגביהן יושם מבחן מהותי שונה, המושתת על מבחן טפלות ההחלטה ביחס להליך המקורי. על פי מבחן זה, החלטה בבקשה לבטל פסק דין שניתן היא בגדר 'החלטה אחרת', שכן היא אינה ניתנת לגוף המחלוקת, אלא עניינה בשאלת תוקפו של פסק הדין שניתן, וזאת גם אם נושאה חשוב ונכבד כשלעצמו" (ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (טרם פורסם, 3.2.2011) וההפניות שם).
7. על עמדה זו לא חולקת אף המערערת. השאלה העומדת לפתחי לבירור היא, אם כן, האם במסגרת החלטת בית המשפט בבקשה לביטול פסק דין הוכרעה המחלוקת לגופה. בשלב זה אציין, כי לאחר לבטים לא קלים, מצאתי כי יש ממש בטענות המערערת, וכי יש לסווג את ההליך כהליך של ערעור בזכות.
8. לשם הבנת טיבו של ההליך, יש לבחון הן את החלטת בית המשפט המחוזי הן את טיב ההליכים שהתנהלו בפניו. ביום 26.1.2010 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (פר"ק 2227-09, כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) בהעדר המערערת, במסגרתה חויבה המערערת בתשלום 340,000 ש"ח לקופת הכינוס של חברת קפלן שיווק בשר בע"מ (בפירוק), אשר המשיבה 1 היא כונסת הנכסים שמונתה לה. החלטה זו, הנושאת את הכותרת "החלטה", אינה אלא פסק דין שניתן במסגרת הליך פירוק, שכן היא מסיימת את עניינם של הצדדים, ומכל מקום, במסגרת ההליך שלפניי לא טענו הצדדים לעניין סיווגה של ההחלטה הראשונה ונראה כי אף בית המשפט המחוזי ראה בה כפסק דין, שכן בחן את הבקשה לביטולה כבקשה לביטול פסק דין.
9. נגד החלטה זו הגישה המערערת בקשה לביטול החלטה, וזו נדונה ביום 28.11.2010. על פי פרוטוקול הדיון, עולה כי בית המשפט הציע לצדדים לקיים דיון לגופו של עניין. במענה, הסכימה באת כוח המשיבה 1 לקיום הדיון לגופו של עניין תוך שהיא מציינת: "אני שומרת את טענותיי באשר לבקשה לביטול פסק הדין". משכך, קיים בית המשפט דיון לגופם של דברים, לרבות שמיעת עדים, וכן הורה על הגשת סיכומים "הן לעניין ביטול פסק הדין, הן לעניין הבקשה למתן הוראות".
10. לאחר שנסתיים הדיון לגופו של עניין, ניתנה החלטת בית המשפט. להחלטה שני חלקים. בחלקה הראשון נקבע כי אין ממש בטעמים שהציגה המערערת לכך שלא לקחה חלק בהליך המשפטי בעניינה. משכך, נקבע כי "די היה באמור לעיל, כדי לדחות את הבקשה". יחד עם זאת, בשורה העוקבת נפתח פרק חדש בפסק הדין הנושא את הכותרת "דיון לגופו". במסגרת דיון זה, בחן בית המשפט את טענות הצדדים לגופן, על בסיס העדויות שנשמעו לפניו ותוך קביעת ממצאי מהימנות וממצאים עובדתיים, ודחה אותן.
11. השאלה המתעוררת, אם כן, היא האם חלקו השני של פסק הדין הוא בבחינת "למעלה מן הצורך", ומשכך, אין מקום לראות בו כפסק דין, או שמא חלק זה עומד בלב ההכרעה השיפוטית.
12. ברי, כי עומדת לבית המשפט הסמכות, אף לאחר קיום דיון לגופו של עניין, למצוא כי מתקיימת טענת סף כהתיישנות או שיהוי, המצדיקה את דחיית ההליך. סמכות זו מאפשרת ניהול יעיל של הדיון, בפרט מקום בו מדובר בהליך מצומצם, אשר במסגרתו מתקיימים דיונים בודדים, ואין טעם להטריח את הצדדים ולפצל את הדיונים לשני שלבים.
13. יחד עם זאת, שונים הדברים בהליך דוגמת ההליך הנוכחי – בקשה לביטול פסק דין. הליך זה, בדומה לבקשה להארכת מועד, בקשה לעיון חוזר ויתר בקשות המוגשות בטרם החל ההליך, עניינו הוא במתן הפתח לעצם קיומו של ההליך המרכזי. במסגרת הליכים אלו, לא עומדת לבעל הדין הזכות לקיומו של ההליך, ובית המשפט בוחן האם להעניק לו זכות זו (בשונה ממצב בו בית המשפט מונע מבעל דין את מימוש זכויותיו הקיימות בשל אי עמידה בתנאי סף).
14. בהמשך לכך, בסוגי הליכים רבים מסוג זה נבחנים גם סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגופו כאחד מהשיקולים העומדים לנגד עיניו של בית המשפט. בבחינת סיכויי ההליך, הנעשית בשלב זה, יש לנקוט משנה זהירות (ראו: בש"ם 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (טרם פורסם, 10.1.2012) (להלן: פרשת דון יחיא)). זאת, שכן בשלב זה מדובר על בחינת סיכויי ההליך מבלי למצות את הבירור המשפטי, המזכך את הראיות והופכן למסכת עובדתית ומשפטית אחת המאפשרת את ההכרעה בסכסוך. כך, ציינתי במקרה קודם כי:
"תחת השיקול של סיכויי ההליך ניצבים למעשה שני גורמים נפרדים. הרכיב הראשון הוא סיכויי ההליך על פי אופיו של ההליך עצמו. [...]
גורם שני המשפיע על סיכויי ההליך הוא הטענות שנטענות באותו הליך ובחינתן לגופן. במסגרת זו, נדרש בית המשפט לבחון את התיק לגופו, לקבוע ממצא לכאורי באשר לעצמת הטענות ולהעריך את סיכוי הצלחת בעל התיק בהליך. רכיב זה מייצר, באופן מובנה, קושי משפטי, מאחר שההתחשבות בסיכויי ההליך הספציפי דורשת מבית המשפט להתבסס על חלקי מידע והתרשמויות ראשוניות בכדי להגיע להכרעה. זאת, בזמן שהתפישה המגולמת בהליך המשפטי כולו היא שרק לאחר מיצוי ההליך המשפטי מוכרע הדין." (פרשת דון יחיא, פסקה 11).
15. במסגרת של בקשה לביטול פסק דין נדרש בית המשפט לבחינה לכאורית של סיכויי ההליך, וזאת, בכדי לבחון האם יש מקום להחיות את ההליך ולנהלו מחדש (ראו: ע"א 10152/07 פדידה נ' רפאלי (טרם פורסם, 15.12.2010) וההפניות שם). בחינה זו הכרחית היא, הן לשם שימור משאביו של בית המשפט, שאינו יכול להידרש עד אין קץ להליכים שהסתיימו, הן להגנה על זכויות בעל הדין שכנגד, ומניעת גרירתו להליכים משפטיים שלא לצורך. לבסוף, שומר אופן בחינה זה אף על המבקש, ומונע את גרירתו לניהול הליך משפטי מלא, אשר ממילא ידחה בסופו של יום בשלב הטרומי.
16. מדיניות משפטית, במסגרתה יכולים בתי המשפט לנהל את ההליך המשפטי, חלקו או כולו, ורק לאחריו להידרש כלל לבקשה הטרומית להחייאת ההליך, אינה מדיניות רצויה. מדיניות זו תהפוך בקשות המוגשות לבית המשפט מבקשות לפתיחה בהליך לעילות סף במסגרת חיי ההליך. מדיניות שכזו תפגע הן במשאבי בתי המשפט הן בצדדים, אשר ינהלו הליכים לגופו של עניין, מבלי לדעת האם התקבלו הטענות הטרומיות שטענו (יצוין כי אף במקרים של עילות סף, בהם מעוררת עילת הסף קושי של ממש, רצוי למצות את בירורה של עילת הסף בטרם מעבר לדיון לגופו, ובכך לחסוך לכל המעורבים בהליך המשפטי זמן ומשאבים). יתר על כן, מדיניות זו עלולה להוביל להיווצרותם של מעשי בית דין וקביעתן של קביעות עובדתיות במסגרת החלטות בבקשות שונות, מבלי שתעמוד לבעלי הדין ביחס לאלו זכות ערעור כלל. משכך, אין לקבל את המבנה הדיוני של קיום דיון לגופו של עניין, תוך שמירת הטענות הטרומיות באשר לעצם הבקשה לביטול פסק הדין.
17. די באמור עד כה כדי להסביר מדוע יש לראות בהליך הנוכחי כערעור בזכות. מרגע שקיים בית המשפט דיון לגופו של עניין בהליך, הרי שיש לראותו כאילו קיבל את הבקשה לביטול פסק הדין וקיים את ההליך מחדש. משכך, אגע בקצרה בלבד בסוגיות נוספות המתעוררות במקרה הנוכחי, ושאיני נדרש להן לצורך ההכרעה בו.
18. כידוע, בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד תתקבל באם הראה המבקש טעמים טובים לכך שלא התייצב, ולחילופין, באם ישנו חשש כי יגרם עיוות דין של ממש באם לא יבוטל פסק הדין, תוך מתן משקל מרכזי לשיקול של סיכויי ההליך. שני התנאים חלופיים הם, ולא ניתן לבחון רק את האחד. כל זאת, בתנאי שהבקשה הוגשה בתוך 30 ימים מיום שניתן פסק הדין.
19. במקרה הנוכחי, הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין לאחר המועד הקבוע בדין. משכך, היה על המערערת להסביר לא רק את אי התייצבותה לדיון, כי אם גם את אי הגשת הבקשה לביטול פסק הדין במועד. במילים אחרות, מדובר למעשה בבקשה מסווית להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין. יחד עם זאת, משהמבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת בקשת להארכת מועד ולבחינת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד דומים הם, אין פסול בבחינה משותפת שלהם, כל זמן שניתן משקל מוגבר לפרק הזמן שחלף מיום שניתן פסק הדין.
20. אף במסגרת בקשה להארכת מועד, בדומה לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, בוחן בית המשפט את הטעמים לאיחור בהגשת ההליך, כמו גם את סיכוייו, ועל בסיס זה מקבל את החלטתו (ראו פרשת דון יחיא). ברי, כי היחס בין שני השיקולים משתנה, בהתאם למשך האיחור ולעוצמת עיוות הדין שעלול להיגרם באם תדחה הבקשה. אמנם, באם לא מצא בית המשפט כי יש בסיכויי ההליך משום השפעה של ממש לכאן או לכאן, רשאי הוא שלא לציין רכיב זה בבחינתו במסגרת החלטתו או לציין כי לא מצא מקום להידרש לסוגיה, אך מרגע שבחן את סיכויי ההליך, לא ניתן עוד שלא לראות בחינה זו כנוגעת גם לשאלת הארכת המועד. מכאן, שיש לראות, לדידי, את הדיון לגופו של עניין כחלק בלתי נפרד מהפרק הראשון של פסק הדין, שעניינו, דחיית הבקשה מהטעם של הגשתה באיחור. מהטעם הזה, ועל בסיס ההיגיון שהוסבר לעיל ביחס לבקשה לביטול פסק דין, יש לראות את פסק הדין כמכלול ולקבוע שבית המשפט קיבל את הארכת המועד ודן במחלוקת לגופה.
21. לבסוף, אציין כי אף לו הייתי מקבל את העמדה הגורסת כי ההליך המרכזי הוא ערעור על החלטה הדרוש רשות, היה מקום, במקרה הנוכחי, לקבל את הבקשה להארכת מועד. זאת, שכן העמימות המשפטית שנוצרה באשר לסיווגו של ההליך מהווה "טעות אובייקטיבית שבדין", שהיא, ככלל, עילה לקבלת בקשה להארכת מועד (ראו פרשת דון יחיא, פסקה 8).
22. סוף דבר, הערעור על החלטת הרשם מתקבל והחלטתו מבוטלת. הערעור נושא ההליך המרכזי יוותר על כנו כערעור בזכות. עותק של פסק דין זה יצורף לתיקי השופטים בפניהם יישמע ההליך. בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות, וסכום העירבון שהופקד בגין הערעור על החלטת הרשם יוחזר למערערת.
ניתן היום, כ"ט בסיון התשע"ב (19.6.2012).
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11093970_H06.doc שצ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il