פלוני נ. משרד הבטחון

פסק-דין בתיק בג"ץ 9394/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9394/10 לפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. משרד הביטחון 2. משרד לביטחון פנים 3. המנהלה הביטחונית לסיוע ושיקום סייענים 4. שירות הביטחון הכללי עתירה למתן צו על תנאי וצו עשה תאריך הישיבה: כ' באלול התשע"א (19. 9.2011) בשם העותר: עו"ד עידן ליטבק בשם המשיבים: עו"ד עומרי אפשטיין פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. העותר הוא תושב שטחים. בעתירה שלפנינו מבקש העותר, המיוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי ממשרד המשפטים, כי יוענק לו ולבני משפחתו רישיון לישיבת קבע בישראל או לחלופין רישיון לישיבת ארעי. כן ביקש העותר כי תוענק לו חבילת סיוע כלכלי הכוללת בחובה מתן טיפול רפואי וכן מתן אישור עבודה בארץ. 2. העותר טען כי סייע למדינת ישראל במשך שנים אלא שהדבר נודע וכעת יש איומים על חייו. לטענתו הוא ברח לישראל אלא שכאן אין לו כל קורת גג. כמאויים הוא קיבל אומנם מהמפקד הצבאי היתר כניסה לישראל הכולל גם אישור לינה אך נוכח מצבו בכך אין די. בהקשר זה טען העותר כי מצבו הרפואי הוא בכי רע ומאחר שהוא אינו יכול לקבל טיפול רפואי בשטחים שם חייו בסכנה, הוא פנה למשיבים המסרבים להיעתר לבקשותיו בחוסר סבירות ותוך הפלייתו לעומת סייענים אחרים. כמו כן טען העותר כי על המשיבים לשקול את ערכי היסוד של החברה הדמוקרטית בישראל ובראשם זכויות האדם באשר הוא אדם. 3. המדינה טענה כי דין העתירה להדחות בהיעדר כל עילה להתערב בהחלטות שהתקבלו בעניינו של העותר. בהקשר זה פירטה המדינה כי אכן העותר סייע במשך מספר שנים לכוחות הביטחון אלא שעבור סיוע זה הוא קיבל כבר תגמולים כספיים ואחרים. לטענת המדינה בעקבות פניותיו של העותר בדבר סכנה הנשקפת לחייו הוחלט ליתן לו היתרי שהייה זמניים מטעם ועדת המאויימים (להלן: היתרי מת"ק). ואולם, העותר לא נמצא כזכאי בנוסף לכך לטיפולה של המנהלה הביטחונית לסיוע וזאת נוכח היעדר המלצה של הגורם הביטחוני עימו היה העותר בקשר. לטענת המדינה לא כל מי שסייע לכוחות הביטחון זכאי לשיקום ולמתן מעמד בישראל אלא יש לבחון כל מקרה לגופו. העותר מעורב בפעילות פלילית וקיים מידע הנוגע גם לתחום הביטחוני. עניינו של העותר נשקל על ידי הגורם המקצועי המוסמך, שלו שיקול דעת רחב, ולא נפל בהחלטה לפיה העותר אינו זכאי לשיקום ומתן מעמד בישראל כל פגם המצדיק התערבות. באשר לקבלת סיוע רפואי עמדה המדינה על כך שמדובר בתנאים סוציאליים הניתנים לתושב ומאחר שהעותר לא נמצא כאמור כזכאי לשיקום על דרך של מתן תושבות ממילא אין להעניק לו סיוע רפואי. המדינה הדגישה כי משמעות הדבר אינה שהעותר לא יקבל טיפול רפואי אלא שהמדינה לא תישא בעלותו של טיפול כאמור ועל העותר לשאת בעלות הטיפול ולדאוג להסדיר ביטוח רפואי עצמאי. באשר לקבלת היתר עבודה עמדה המדינה על כך שעל העותר למצוא מעסיק אשר יפנה על פי הנהלים הקיימים בבקשה מתאימה ללשכת התעסוקה וזו תיבחן לגופה. העותר טרם עשה כן כך שטענותיו בהקשר זה הן מוקדמות. 4. ביום 19.9.2011 קיימנו דיון בעתירה. שמענו את עמדת העותר באמצעות בא כוחו. כן אפשרנו לעותר עצמו לשטוח את טענותיו. לבקשת המדינה ובהסכמת העותר עיינו גם בחומר סודי הנוגע לטענת המדינה כי העותר מעורב בביצוע עבירות פליליות, לרבות מידע הנוגע לתחום הבטחוני. בתום הדיון ביקשנו מהמדינה להודיע את עמדתה לגבי האפשרות של מתן סיוע רפואי לעותר. 5. המדינה שבה ובחנה את עניינו של העותר והודיעה כי גם לאחר בחינה נוספת לא מצאה מקום לשנות מהחלטתה. המדינה עמדה על כך שעבור סיועו לכוחות הביטחון העותר כבר קיבל תגמולים כספיים רבים והוא לא נמצא כזכאי לשיקום נוסף מעבר לכך. לטענת המדינה מימון טיפולים רפואיים למי שלא נמצא זכאי לשיקום הוא בעל השלכות רוחב שהרי הטבה שכזו אינה ניתנת לתושבי אזור אחרים השוהים בישראל מכוח היתרי מת"ק בשל מאויימות ולא קיימת הצדקה לסטות מכך לגבי עניינו של העותר. המדינה ציינה "שלא בשולי הדברים" לגבי מידת המאויימות של העותר כי בדיקה עדכנית העלתה שהעותר שוהה רבות במקום מגוריו בשטחים. העותר טען בתגובה בכתב שהגיש כי לא שב למקום מגוריו מחשש לחייו. העותר גם שב וטען כי סייע לכוחות הביטחון משך שנים ועל בסיס זה יש מקום להעניק לו טיפול רפואי. העותר הודיע כי חלה החמרה במצבו הרפואי והוא שב וביקש סיוע בתחום זה כאשר לטענתו אין לו את היכולת הכלכלית לממן בעצמו את הטיפול הרפואי הנדרש בארץ. בשלב זה התבקשה המדינה להודיע אם יש בתגובת העותר כדי לשנות את עמדתה. המדינה הודיעה כי היא מצרה על ההתדרדרות שחלה במצבו הרפואי של העותר אך עם זאת אין בכך כדי לשנות את עמדתה. המדינה הוסיפה כי ממסמכים שצירף העותר נראה דווקא שהוא שהה בעת האחרונה בשטחים ושהוא מקבל טיפול רפואי הממומן על ידי הרשות הפלסטינית. לאחר חילופי הודעות אלה עלינו להכריע את הדין. 6. לאחר שעיינו בעתירה ובתגובות הנוספות שהוגשו לאחר הדיון על פה החלטנו לדחות את העתירה. בקשת העותר בעיקרו של דבר היא לקבל מעמד של תושב על כל הזכויות הנלוות לכך, לרבות קבלת טיפולים רפואיים, על רקע סיועו לכוחות הביטחון. לחלופין התבקש מימון של הטיפולים הרפואיים בלבד וכן קבלת אישור עבודה. 7. בית משפט זה עמד בעבר על מדיניות התמיכה ההומניטארית שמעניקה מדינת ישראל למי שסייעו לכוחות הביטחון. לשם הגשמת מדיניות זו הוקמה מינהלה מרכזית הפועלת על פי קריטריונים וכללים אשר על פיהם "מרכיבי הסיוע הניתן מותאמים לכל מקרה לגופו, על פי נתוניו המיוחדים ולאור פרמטרים שונים. לגורמי המינהלה שיקול דעת רחב בהפעלת אמות המידה למתן הסיוע וביישומן למקרה הפרטני" (בג"ץ 4458/03 פלונים נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 7 (טרם פורסם, 22.6.2005)). ענייננו של העותר נבחן יותר מפעם אחת. המדינה עמדה על כך שנשקלו על ידי המינהלה מכלול של שיקולים וביניהם: תרומת הסיוע שהעניק העותר, מידת הסיכון בו הוא נתון ומידת המסוכנות הנשקפת ממנו. אלו הם אכן שיקולים רלבנטיים (ראו בג"ץ 7008/07 פלוני נ' משרד ראש הממשלה, מנהלת השיקום (טרם פורסם, 9.6.2009)). לאחר בחינת עניינו של העותר החליטו גורמי המקצוע בפניהם נמצאת התמונה הכוללת כי אין מקום להמליץ להכיר בעותר כזכאי לשיקום. כפי שטענה המדינה מדובר בהחלטה מקצועית. גורמי המקצוע בחנו את עניינו של העותר על פי הקריטריונים המקובלים והגיעו לכלל מסקנה כי העותר אינו זכאי לשיקום ולסיוע מעבר לכספים הרבים שהוא קיבל בעבר. לא מצאנו כי בהחלטה זו חרגו גורמי המקצוע משיקול הדעת הרחב המוקנה להם ועל כן אין מקום לקבל את העתירה בהקשר זה (ראו והשוו: בג"ץ 6696/05 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם, 17.9.2007); בג"ץ 3295/02 פלוני נ' שירות הבטחון הכללי (טרם פורסם, 14.6.2004); בג"ץ 1562/98 פלוני נ' שירות הבטחון הכללי (טרם פורסם, 17.5.2000)). 8. העותר ביקש לחלופין לקבל סיוע רפואי. בעניין זה נראה כי העותר לא מיצה את ההליכים החלופיים העומדים לרשותו. כך, למשל, ציינה המדינה כי העותר נשוי לתושבת קבע בישראל אך לא הוגשה לגביו בקשה לאיחוד משפחות. אכן, לעת הזו חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 מונע ככלל מתן רישיונות לישיבת קבע בישראל לתושב שטחים כך שגם אם תוגש בקשה לאיחוד משפחות לגבי העותר יוותר הוא לכאורה עם היתרי מת"ק וללא מימון של הטיפול הרפואי. ואולם, לכלל זה קיים חריג כאמור בסעיף 3א1 לחוק הקובע כי לשר הפנים סמכות ליתן רישיון ישיבה מטעמים הומניטאריים מיוחדים ובהמלצת ועדה שתמונה על ידו. מתן רישיון שכזה עשוי לכאורה לפתור את שאלת זכאות העותר לקבל טיפול רפואי בישראל. העותר כאמור כלל לא מיצה אפשרות זו ואין לדעת מה יחליט בעניינו שר הפנים (ראו והשוו: בג"ץ 383/10 פלוני נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם, 14.3.2010); בג"ץ 3466/05 פלוני נ' שר הבטחון (טרם פורסם, 26.3.2006)). העותר גם לא פנה לשר הבריאות שיפעיל את סמכותו לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 לקבוע כי יש להעניק לעותר שירותי בריאות למרות שהוא אינו מבוטח לפי החוק (השוו בג"ץ 5637/07 פלונית נ' שר הבריאות (טרם פורסם, 15.8.2010) (להלן: עניין פלונית)). 9. לגופו של עניין, אין לכחד, כי ככלל שאלת מימון טיפולים רפואיים למאויימים המקבלים היתרי מת"ק ורשאים מכוחם לשהות בישראל היא שאלה נכבדה. ניתן לתהות בהקשר זה האם דינו של מאויים כדין פליט והאם ככזה הוא זכאי לטיפולים רפואיים. ככל שניתן ללמוד מפסיקה קודמת של בית משפט זה נראה ששאלות נכבדות ועקרוניות אלה נמצאות על המדוכה בפני ועדה בינמשרדית (ראו עניין פלונית, בפסקה טז). נגזרת של העניין גם תלויה ועומדת בפני בית משפט זה בעתירה אחרת בה ניתן כבר צו על תנאי (ראו בג"ץ 2649/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הבריאות). בענייננו אין צריך להעמיק בסוגייה מן הטעם שממסמכים שהמציא העותר עצמו הסתבר כי הוא מטופל ברשות הפלסטינית ואף נמסר לו טופס התחייבות רשמי המאפשר לו לקבל טיפול רפואי בישראל על חשבון הרשות הפלסטינית ועל פי תכנית הביטוח הרפואי של הרשות. אכן "מתן טיפול רפואי לנזקק, במיוחד כאשר המדובר בהצלת חיים, הוא ערך הומניטרי שראוי, ככל האפשר, לחתור להגשמתו, גם כאשר מדובר במי שאינו ישראלי" (בג"ץ 1912/08 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' מפקד כוחות צה"ל בעזה, פסקה 7 (טרם פורסם, 16.4.2008)). ואולם כפי שנקבע שם יש לשקול מנגד גם היבטי בטחון והמדינה עמדה על מעורבותו של העותר בפלילים לרבות מידע הנוגע לתחום הביטחוני. כמו כן נקבע שם כי "במסגרת האיזון הראוי בין השיקולים הנוגדים, ובגדרה של דרישת המידתיות, יש לאמוד את מידת הצורך בסעד המבוקש מבחינת הנזקק, ובגדרי שיקול זה יש לשקול מהי חומרת מצבו, ובאיזו מידה פתוחה בפניו האפשרות לקבל סעד חלופי במקום אחר". בענייננו אכן למרבה הצער מצבו הרפואי של העותר אינו קל. יחד עם זאת ממסמכים שצירף העותר בעצמו מסתבר כי הוא מטופל ברשות הפלסטינית המעניקה לו גם מימון לקבלת טיפולים בישראל. בגדרי האיזונים הנדרשים יש לעניין זה כאמור משקל בלתי מבוטל ולכן אין לדעתנו בנסיבות העניין מקום להתערב בהחלטת המשיבים גם לגבי הסיוע הרפואי לעותר. ודוק: כפי שהדגיש בית משפט זה לא אחת על פי חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 במקרה של "מצב חירום רפואי" זכאי כל אדם לקבל בישראל טיפול רפואי דחוף ללא התניה (ראו: בג"ץ 8961/06 פלוני נ' ראש הממשלה (טרם פורסם, 13.7.2008); בג"ץ 11044/04 סולומטין נ' שר הבריאות (טרם פורסם, 27.6.2011)). על כן במקרים חלילה של "מצב חירום רפואי" ממילא יינתן לעותר טיפול ללא התניה. כמו כן בשים לב להחמרה במצבו הרפואי של העותר אנו ממליצים כי אם לא יהיה בידו להציג התחייבות מספקת ומצבו הרפואי יחייב זאת תמשיך המדינה להעניק לו טיפול רפואי. 10. באשר לקבלת אישור עבודה, כפי שציינה המדינה, העתירה הינה מוקדמת שהרי טרם הוגשה למדינה כל בקשה של מעסיק על פי הנהלים הרלבנטיים. המדינה התחייבה כי ככל שתוגש בקשה כאמור היא תיבחן לגופה. 11. אשר על כן החלטנו לדחות את העתירה. למען הסר ספק נבהיר כי איננו מביעים כל עמדה באשר לסיכויי ההליכים החלופיים שעומדים לעותר. בעניין זה ככל שהעותר יפנה לרשויות ותתקבל החלטה שלא תניח את דעתו רשאי יהיה הוא כמובן, אם תהיה בידו עילה לכך, להביא את העניין בפני הערכאה המוסמכת אך כאמור, איננו מביעים לגבי סיכויי פניה שכזו כל עמדה. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, כ"ה כסלו, תשע"ב (21.12.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10093940_C15.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il