פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9392/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9392/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערער: ישראל יגודאב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 28.11.2012, בתפ"ח 42376-05-11, שניתן על-ידי כב' השופטים ש' דותן; ש' שוחט; ד"ר ד' אבניאלי תאריך הישיבה: ח' בתשרי התשע"ד (12.9.2013) בשם המערער: עו"ד ניר זנו; עו"ד זהבה קרן; עו"ד ברק זיו-אור בשם המשיבה: עו"ד חגית גלוסקא בשם שירות המבחן למבוגרים: הגב' אסתי שדה פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בתפ"ח 42376-05-11, שניתן על-ידי כב' השופטים: ש' דותן; ש' שוחט; וד"ר ד' אבניאלי. 2. המערער הורשע, על-פי הודאתו, בעבירה של אינוס תוך ניצול ליקוי שכלי ונפשי, לפי סעיף 345(א)(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וביום 28.11.2012 הושתו עליו העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו, מיום 16.5.2011 ועד יום 28.6.2011; 12 חודשי מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים ממועד שחרורו מהמאסר, לבל יעבור עבירה המנויה בסימן ה' פרק י' לחוק העונשין, או ניסיון לעבור עבירה כאמור; כמו כן, חוייב המערער בתשלום פיצויים למתלוננת בשיעור של 25,000 ₪. המערער אינו משלים עם עונש המאסר שהושת עליו, ומכאן הערעור. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער 3. בכתב אישום מתוקן, שהוגש במסגרת הסדר טיעון, נטען כי במהלך חודש אפריל 2011 הכיר המערער את א.א., ילידת 1988 "הסובלת מפיגור שכלי קל, פסיכוזה ובעיות אשיות" (להלן: המתלוננת). ביום 5.5.2011 בסמוך לשעה 23:00, נפגשו המערער והמתלוננת ליד בית בעיר פתח תקווה, בו התארחה המתלוננת. כפי שנטען בכתב האישום, עלתה המתלוננת לרכבו של המערער והוא נסע לשטח פתוח בתחום העיר אור יהודה. המערער הוביל את המתלוננת אל מיטה "שהיתה במקום" ואמר לה כי ברצונו לקיים עמה יחסי מין. מכתב האישום עולה, כי המתלוננת, "שנוכח ליקויה השכלי והנפשי" חששה כי המערער יותירה לבדה בשטח, נעתרה למערער. המערער השכיב את המתלוננת על המיטה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, עד שהגיע לפורקן מיני. בהמשך, החדיר המערער, פעם נוספת, את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, והגיע שוב לפורקן מיני. כנטען בכתב האישום, במעשיו אלה, "בעל [המערער] את המתלוננת תוך ניצול מצבה הנפשי והיותה לקויה בשכלה, באופן שלא היתה הסכמתה לבעילה, הסכמה חופשית". גזר דינו של בית משפט קמא 4. כאמור, המערער הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, ובמסגרת הטיעונים לעונש הוגשו לבית משפט קמא מספר חוות דעת פסיכולוגיות בעניינו של המערער. מחוות דעתם של ד"ר נמרוד שני, פסיכולוג קליני מומחה, ושל הגב' דנה קייזר, פסיכולוגית יישומית, מיום 19.9.2012, עולה כי המערער הינו בעל יכולות קוגניטיביות נמוכות מהממוצע. הוא אינו משתלב חברתית במסגרות חינוכיות ולאורך השנים היה המערער קורבן להתעללות מתמשכת מצד בני כיתתו, ועקב מצבו הוא לא גויס לצה"ל. רמת האינטליגנציה של המערער הינה על הצד הנמוך, וצוין בחוות הדעת כי יכולתו של המערער "להעריך את המקובל במצבים חברתיים עלולה להיות מוגבלת למדיי". בסיכום חוות הדעת נאמר כי, המערער הוא "בעל רמה קוגנטיבית נמוכה, מיומנויות חברתיות וזוגיות דלות, בורות בכל הקשור למין ואינטימיות, דימוי עצמי נמוך ויכולת פירוש מצבים חברתיים באופן מוגבל". לאור זאת, הומלץ לשלב את המערער בטיפול מיני חינוכי לבעלי צרכים מיוחדים, וכן לשלבו מחדש בשוק העבודה. הוגשה גם חוות דעת מטעמה של הגב' יונה רימוני, מטפלת בתחום החברתי-מיני, אשר טיפלה במערער ובמשפחתו מאז חודש אפריל 2012. הגב' רימוני התרשמה כי למערער "קושי בסיסי להפעיל שיקול דעת במצבי מצוקה ולחץ, כמו בערב האירוע, כאשר הבין שהסתבך". המערער טרם הכיר "הכרה מלאה" בכך כי הוא ביצע עבירה וטרם הפנים את חומרת מעשיו והשפעתם על המתלוננת. לגישת הגב' רימוני, נראה כי, כיום, "מבין [המערער] את הפסול במעשיו, אך ככל שקרב הדיון בעניינו, הוא מתקשה להשלים עם מה שעשה, מבטא כעס על עצמו ורגש אשמה בין היתר על מה שגרם למשפחתו ולעצמו. בשל מצבים אלה, נדרשת עבודה טיפולית אשר עשויה לעזור לו לקבל את משמעות המעשה שעשה". הומלץ להמשיך בטיפול שיקומי במערער, שכן "אנו נמצאים על סף תחילתה של הבנה כי עשה טעות וכי הדרך לשיקום עוברת דרך הבנה זאת ודרך תשלום מחיר". 5. לבית משפט קמא הוגש גם תסקיר קורבן עבירה, ממנו עולה כי מדובר במתלוננת כבת 23, רווקה, השוהה בהוסטל שיקומי. המתלוננת סובלת מפיגור התפתחותי, מקוגניציה ירודה, מבעיות למידה קשות, בוחן המציאות והשיפוט לקויים, ובנוסף קיימות אצלה בעיות רגשיות, נפשיות והתנהגותיות. סיפור חייה של המתלוננת עגום ביותר, אמה נפטרה בהיותה תינוקת ואביה נטש אותה ואת אחותה. היא סובלת מחרדות נטישה וחוויות דחייה קשות, והיא חשה בדידות וחוסר שייכות למסגרת בה היא שוהה. המתלוננת כמהה למצוא בן זוג, להינשא ולהקים משפחה, והיא האמינה כי למערער יש כוונות רציניות כלפיה, אך הוא ניצל את אמונה כדי לספק את צרכיו המיניים, ולאחר מכן השליכה מעליו. נאמר בתסקיר כי המתלוננת חשה "מרומה, נבגדת, מושפלת וזועמת", והיא דרשה כי המערער ייענש באורח משמעותי. ועוד צוין בתסקיר, כי המתלוננת זקוקה להכרה חברתית בפגיעה שנגרמה לה. 6. בבואו לגזור את דינו של המערער, ציין בית משפט קמא כי למרות ניסיונו של בא כוח המערער להציג את המפגש בין שולחו למתלוננת "כמפגש בין שני אנשים מוגבלים ופגועים, כל אחד בדרכו", אין ספק, על-פי מבחן התוצאה, כי "ביחסי הכוחות בין [המערער] והמתלוננת היתה ידו של [המערער] על העליונה וגם הוא (למרות מגבלותיו) חש בחולשתה של המתלוננת וניצל את כמיהתה לזוגיות". עם זאת, ציין בית משפט קמא כי המערער הודה באשמה, כאשר הודאה זו "מצביעה על הפנמת החומרה שבמעשיו ועל חרטתו". כמו כן, קבע בית משפט קמא כי יש לעודד את המערער בהליכי שיקומו, וליתן משקל לקולה לנכונותו להתמיד בפגישות עם הגורמים המטפלים בבעיותיו המיניות. עוד ציין בית משפט קמא, כי מסוכנותו המינית של המערער הוערכה כנמוכה-בינונית, וקיים סיכוי טוב להפחית רמת מסוכנות זו, "בהינתן טיפול הולם". לגישת בית המשפט, יכולותיו הקוגניטיביות של המערער בצד סיכויי שיקומו, מהווים "טעם מיוחד", שלא להשית עליו את עונש המינימום הקבוע בחוק, היינו רבע מהעונש המירבי שנקבע לצד העבירה בה הורשע המערער, עונש העומד על 16 שנות מאסר. עם זאת, סבר בית משפט קמא כי, לנוכח חומרת מעשיו של המערער והנזק שגרם למתלוננת, אין להמנע מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל על המערער, והחליט להשית עליו את העונשים המפורטים בפסקה 2 לעיל. יצוין, כי ביצוע עונש המאסר שנגזר על המערער עוכב, בהסכמת המשיבה, עד להכרעה בערעור שהוגש על-ידו. תסקירים וחוות דעת שהוגשו לקראת הדיון בערעור 7. טרם הדיון בערעורו של המערער, הוגשו לעיוננו שלושה מסמכים אודות המערער, כמפורט להלן: חוות דעת עדכנית, מיום 20.3.2013, שעניינה הערכת מסוכנותו המינית של המערער; חוות דעת, מיום 16.3.2013, הכוללת סיכום מפגשים טיפוליים עם המערער בתחום המיני-חברתי; ותסקיר מטעם שירות המבחן למבוגרים, מיום 9.9.2013. בחוות הדעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות, צוין כי המערער שיתף פעולה באופן חלקי בלבד בבדיקתו, בלט רצונו של המערער לרצות את הבודקת ולמסור תשובות, שהוא חשב כי הן "נכונות" מבחינתו. הוא תיאר את העבירה שביצע באופן מינימאלי, "תוך נטייה לחזור ולדקלם". המערער ציין כי הכיר את המתלוננת באמצעות האינטרנט ולא ידע כי היא סובלת מבעיה נפשית ומפיגור כלשהו. הוא ווידא, לדבריו, את גילה וקבע להפגש עמה, כאשר רק במפגש השלישי הוא ביצע את עבירת המין. המערער ידע כי המתלוננת מתגוררת בהוסטל, אך לדבריו הוא "לא ברר לעומק מה זה הוסטל". המערער אישר כי כבר במפגש הראשון עם המתלוננת, היא אמרה לו כי היא מחפשת קשר רציני, ובתגובה, אמר לה המערער כי אף הוא מבקש "בעקרון" קשר רציני. לדבריו, הוא חיפש "משהו רציני" עם המתלוננת, ולטענתו, כבר במפגש השני ביקשה המתלוננת חיבוק, ואף אמרה לו כי היא רוצה לשכב עימו, אך הוא דחה אותה, באומרו "לא היום". המערער אישר כי את המפגש השלישי הוא תכנן לפרטיו, ואף אמר למתלוננת כי הוא מעוניין להפגישה עם הוריו, הגם שלא התכוון לעשות כן. חרף זאת, הוביל המערער את המתלוננת לשטח פתוח באור יהודה, בהכירו את המקום מטיוליו באופנים וביודעו כי מצויה שם "זולה" עם מיטה. בהתייחסו לכך, אמר המערער לבודקת כי "כעיקרון לא הייתי בסדר... לא יודע מה עבר לי בראש... אני חושב שמרוב שלא יצרתי קשר עם בחורה, במקום לקחת להורים לקחתי למקום בשטח, מקום לא ראוי...". צוין בחוות הדעת, בהקשר לדבריו אלו של המערער, כי הם "נשמעו מדוקלמים". לטענתו של המערער, הוא ביקש לשוחח עם המתלוננת ולאחר מכן להציגה בפני הוריו. ברם, המתלוננת עצמה התעקשה, לטענתו, לקיים עמו יחסי מין ואף הסירה את בגדיה, למרות שהוא חזר ואמר לה, כי אינו מעוניין בכך, שכן "אנחנו לא מכירים היטב ובתוך 3 פגישות את כבר רוצה". המתלוננת סירבה להתלבש, כך לטענת המערער, והיא חשבה, לדבריו, כי הוא רוצה להיפרד ממנה "ואז קיימנו יחסי מין". נאמר בחוות הדעת, כי גרסתו זו של המערער אינה עולה בקנה אחד עם האמור בכתב האישום, בו הודה המערער, והוא אף הכחיש כי קיים פעמיים יחסי מין עם המתלוננת. לטענתו, הוא הניח על איבר מינו קונדום שנקרע, ואפשר שהנחת קונדום נוסף גרמה למתלוננת לחשוב כי מדובר בשתי בעילות ולא באחת. בהקשר לעניין אחרון זה, צוין בחוות הדעת כי העובדה שהמערער הצטייד באמצעי מניעה, מעידה על תכנון מוקדם מצידו לקיים יחסי מין עם המתלוננת. המערער טען כי הוא מבין שהמתלוננת נפגעה ממנו "כי היא הלכה להתלונן", אך נקבע בחוות הדעת כי מדובר "בדברים מדוקלמים", שאינם "מעידים על הבנה של מהות וחומרת הפגיעה בקורבן ואף אינם נובעים מאמפתיה לקורבן". המערער התקשה להתייחס לגורמי הסיכון בהתנהגותו, הגם שלדבריו הוא צריך ללמוד "לשלוט בעצמו". התרשמותה של הבודקת היא כי מדובר באדם בעל מגבלה קוגנטיבית, אך למרות יכולותיו הנמוכות הוא מצליח לתפקד בעבודה ובמסגרות אחרות. קיים אצל המערער ליקוי משמעותי ביכולת ליצור קשרים חברתיים ובהבנה חברתית, וכן, "ליקוי בסיסי ביכולת האמפתיה". לא אובחנה אצל המערער סטייה מינית, אלא מדובר "בניצול סיטואציה וקורבן חלש". המתלוננת העבירה למערער, ככל הנראה, מסרים מבלבלים, אך למרות שהוא זיהה כי "משהוא לא בסדר" עם המתלוננת, הוא ניצל זאת לצרכיו, תוך התעלמות מוחלטת ממצבה של המתלוננת. נקבע בחוות הדעת, כי המערער עצמו מצוי במצוקה בשל חוסר יכולתו ליצור קשרים נורמטיביים עם בנות זוג, ומצוקה זו מהווה "גורם סיכון משמעותי", ולכן הוא זקוק לליווי וסיוע ביצירת קשרים מעין אלה. לאחר בחינת גורמי הסיכון הדינאמיים והסטאטיים, נקבע כי רמת מסוכנותו המינית של המערער היא בינונית-נמוכה, ועוד נאמר בתסקיר, כי הוא "זקוק להמשך ליווי וטיפול לאורך זמן, דבר שעשוי להפחית את מסוכנותו המינית". 8. מחוות דעתה המעודכנת של הגב' יונה רימונה, מומחית לבעלי צרכים מיוחדים, עולה כי היא מטפלת במערער מאז חודש אפריל 2012 בתדירות של שני מפגשים בשבוע, והחל מחודש אוגוסט 2012, מדובר במפגש אחד לשבוע. בחודש אוקטובר 2012, החל המערער בטיפול קבוצתי במכון "רם", המתמחה בטיפול מיני חברתי לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. בתחילת הטיפול, התקשה המערער לקבל את ההבנה כי המתלוננת היא הקורבן, כאשר הוא תפס את עצמו ככזה. כיום, הוא מבין "יותר ויותר" את הפסול שבמעשיו. המערער למד להתמודד עם מצבי לחץ, להפעיל שיקול דעת נכון ולהימנע מטעויות. בחודשים האחרונים, עלתה רמת שיתוף הפעולה של המערער והתנגדותו לטיפול הלכה ופחתה, וכיום "נראה שהוא נהנה מהשיח ומתחושת ההישג שלו". קיים, עדיין, צורך לבסס את ההישגים אליהם הגיע המערער, ונבנתה עבורו תשתית מתאימה, שבמסגרתה "יש להמשיך ולהתמודד להתמקד בתחומים כמו אמפתיה, שליטה עצמית, וכלים להיחלצות ממצבים מורכבים". 9. תסקיר המבחן העדכני הוגש, כאמור, ביום 9.9.2013, וממנו עולה כי לצד התייחסותו ההצהרתית של המערער לאחריותו לעבירה ולפסול שבהתנהגותו, ההתרשמות היא כי הוא "מתקשה לקבל על עצמו אחריות מלאה לבעייתיות בהתנהגותו המינית ולביצוע העבירה ונוטה להשליך את האחריות על המתלוננת". אף כי אין מדובר בסטייה מינית, קיימים אצל המערער עיוותי חשיבה, וקושי לגלות אמפתיה לקורבן. התנהגותו של המערער מלמדת על "אלמנטים של תכנון ושל ניצול בהתנהגותו בנסיבות שקדמו לביצוע העבירה ובעת ביצועה". עם זאת, מקובל על שירות המבחן כי המערער נזקק לטיפול ההולם את צרכיו ואת יכולותיו, דבר העשוי להפחית את רמת הסיכון להישנות אירועים דומים בעתיד. חרף חומרת התנהגותו של המערער, ממליץ שירות המבחן שלא לקטוע את הרצף הטיפולי בו החל, ולפיכך הומלץ להמיר את עונש המאסר לריצוי בפועל בעבודות שירות, בצד המשך התהליך הטיפולי ובשילוב צו מבחן למשך שנתיים. טיעוני המערער 10. הטיעון העיקרי שהיה בפי בא כוח המערער, נוגע למוגבלותו של המערער ולרמתו הקוגנטיבית הנמוכה, דבר שהוביל, על-פי הטענה, לחוסר יכולתו לפרש מצבים חברתיים, בצד מיומנות חברתית וזוגית, דלה. עוד נטען, כי המקרה הקשה הינו תולדה "מצערת" של צירוף נסיבות, כאשר מצד אחד ניצבת המתלוננת בעלת ליקויים שכליים ונפשיים, אשר "מבטאת אובססיביות לזוגיות ועיסוק בתכנים מיניים ונוטה לכפות עצמה על בני זוג פוטנציאליים". מהצד האחר, ניצב המערער שמוגבלותו הקוגנטיבית הקשתה עליו לפרש את הסיטואציה המינית אליה נקלע. בשל מגבלותיו אלה, התקשה המערער להבין את הפסול שבמעשיו ולא היה מסוגל להפעיל שיקול דעת נכון ונורמטיבי. לפיכך, נטען, כי היבט "הניצול" במעשיו של המערער הינו בעל עוצמה נמוכה. לגישת בא כוח המערער, ראה בית משפט קמא חשיבות רבה במיצוי התהליך השיקומי בו החל המערער, אך בה בעת גזר עליו 24 חודשי מאסר בפועל, דבר שיביא לגדיעת התהליך הטיפולי. המערער הוסיף וטען, כי הוא לא יוכל להשלים את הליכי שיקומו בין כותלי הכלא, דבר שיוריד לטמיון את המאמצים שנעשו עד כה, בתחום זה. בטיעונו בפנינו, ביקש עו"ד ניר זנו, בא כוחו של המערער, לדחות את הדיון בעניינו של מרשו לפרק זמן של כשנה ומחצה, על-מנת לאפשר למערער להשתלב במסגרת מתאימה בבית חולים "אברבאנל", שם יינתן לו טיפול ייעודי. אם לא תענה הבקשה לדחייה ממושכת, מבקש בא כוחו של המערער להמיר את עונש המאסר בעבודות שירות, על-מנת לאפשר לו להשלים את הטיפול השיקומי. עוד נטען, כי אין כל אפשרות להעניק למערער את הטיפול שלו הוא זקוק, בין כותלי הכלא, ואם לא יסופקו למערער הכלים המתאימים "אנו נביא לכך שבתוך הכלא יצמח עבריין מין חדש". בנסיבות אלה, התבקשנו לקבל את הערעור ולהורות כי המערער ירצה את עונש המאסר בדרך של עבודות שירות, בצד צו פיקוח מטעם שירות המבחן. יצוין, כי, לעמדה זו הצטרפה גם הגב' אסתי שדה, נציגת שירות המבחן, שמסרה כי בנוסף לעונש של עבודות שירות, מוצע כי יינתן צו מבחן למשך שנתיים וכן צו פיקוח לצורך הגנה על הציבור, ועל-מנת שהמערער ישולב בטיפול קבוצתי ייעודי. תגובת המשיבה 11. עו"ד חגית גלוסקא, באת כוח המשיבה, ביקשה לדחות את הערעור, בשים לב לחומרת התנהגותו של המערער ולנזק הרב שגרם למתלוננת. עו"ד גלוסקא ציינה כי המערער לא הוגדר כמפגר, הוא עובד למחייתו ונוהג כאדם עצמאי. המערער תכנן את מעשיו באורח מדוקדק, הוא הגיע למקום כשהוא מצוייד באמצעי מניעה, והוביל את המתלוננת למקום שבו היתה מיטה, עליה ביצע את זממו. המשיבה הצביעה על העובדה כי המערער אינו מקבל אחריות מלאה על מעשיו, הוא מתנהג כקורבן, ומשליך את עיקר האשם על המתלוננת עצמה. בנוסף, הזכירה המשיבה כי במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי המאשימה תעתור לעונש של שלוש וחצי שנות מאסר, כך שעונשו של המערער מצוי בטווח הענישה המוסכם. עו"ד גלוסקא הוסיפה, כי קיימת אפשרות לטיפול בעברייני מין בעלי יכולות מיוחדות, גם במסגרת שב"ס, הגם שקבוצת טיפול מעין זו אינה פעילה כרגע. עוד נטען כי ניתן, עקרונית, להכניס לכלא מטפל פרטי, להמשך טיפול במערער. לאור האמור, התבקשנו לדחות את הערעור. דיון והכרעה 12. לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים ונתנו דעתנו לחוות הדעת ולתסקירים השונים שהוגשו בעניינו של המערער, הגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות. הננו סבורים כי אין בעונש אשר הושת על המערער כל חריגה מרמת הענישה הראויה במקרים דומים, ואף לא מצאנו בגזר הדין טעות מהותית המצריכה את התערבותנו (לעניין היקף התערבותה של ערכאת הערעור במידת העונש, ראו, ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (29.7.2009); ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל (14.10.2012); ע"פ 9074/12 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (13.6.2013)). להלן נבאר את הטעמים לעמדתנו זו. 13. מעשיו של המערער הינם חמורים על-פי כל אמת מידה, הם מעוררים סלידה וראויים לכל לשון של הוקעה וגינוי. המערער ניצל את האמון שנתנה בו המתלוננת, צעירה הלוקה בפיגור שכלי קל, בפסיכוזה, ונתונה בבעיות אישיות קשות, על-מנת ליתן דרור ליצריו המיניים, לנצל את מוגבלותה, ולבצע בה את זממו. המדובר במעשה מתוכנן לפרטיו, שעה שהמערער הצטייד באמצעי מניעה והוביל את המתלוננת למקום נידח שבו מצויה, על-פי היכרותו את השטח, מיטה זמינה. לצד חומרת התנהגותו של המערער, מקוממת במיוחד טענתו כי המתלוננת היא שיזמה את יחסי המין עמו והוא "נאלץ", כביכול, להענות לדרישותיה. טענה זו, עליה חזר המערער גם במסגרת התסקיר המשלים של שירות המבחן, אינה מתיישבת עם עובדות כתב האישום, בהן הודה המערער, ומהן עולה כי הוא זה שדרש מהמתלוננת לקיים עמו יחסי מין, והיא נענתה לדרישתו מחשש כי יותירה לבדה בשטח. כמו כן, הכחיש המערער כי בעל את המתלוננת פעמיים, בניגוד לאמור בכתב האישום. עוד ראוי לציין כי המערער אינו מגלה אמפתיה למתלוננת ולסבלה, והוא אף רואה עצמו כקורבן של האירוע. 14. בית משפט זה עמד, לא אחת, על חובתו להגן על קורבנות חלשים ובעלי מוגבלות, מפני ניצולם המיני על-ידי עברייני מין חסרי מצפון. כפי שנקבע בע"פ 7169/07 פלוני נ' מדינת ישראל (5.3.2009): "חומרת המעשים המיוחסים למערער, אשר בוצעו כלפי נער המוגבל בשכלו, ברורה. המערער ניצל את תמימותו של המתלונן, הנמנה על אוכלוסייה פגיעה במיוחד שמהווה 'טרף קל' עבור אילו שאינם חסים על כבודם ואוטונומיית גופם בדרכם להשבעת צרכיהם המיניים. בהיבט זה על העונש לבטא גם את חובת בית המשפט להגן על המוגבלים והחריגים בחברה. על בית המשפט להעביר מסר ציבורי חד משמעי שגופם וכבודם של אוכלוסיות פגיעות אינו הפקר" (שם, בפסקה 24, וראו גם, ע"פ 4889/02 מדינת ישראל נ' רעד (16.2.2003); ע"פ 5673/04 מזרחי נ' מדינת ישראל (30.12.2004); ע"פ 5382/11 פלוני נ' מדינת ישראל (10.5.2012)). בענייננו, נתן בית משפט קמא משקל ראוי לשיקולים לקולה, ובכלל זה להודאתו של המערער באשמה, להבעת חרטתו בבית המשפט, לנתוניו האישיים הדלים ולמגבלותיו הקוגנטיביות. בשל כל אלה, החליט בית משפט קמא שלא למצות את הדין עם המערער, והשית עליו מחצית מתקופת המינימום הקבועה בחוק, ובכך איזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים. 15. בהינתן העובדה כי עונש המאסר שהושת על המערער, כשלעצמו, אינו חמור כלל ועיקר והוא אף נוטה לקולה, השאלה העיקרית אשר העסיקה אותנו היא איזה משקל יש ליתן לשאלת שיקומו של המערער. זאת, בשל קיומו של אופק שיקומי, דבר העולה מכל חוות הדעת שהוצגו בפנינו, שעיקריהן פורטו על ידינו בהרחבה. אין חולק כי אחת ממטרות הענישה היא שיקומו של העבריין, אך אין מדובר במטרה שהיא חזות הכל, שכן "לענישה מטרות מגוונות. מהן תועלתיות – הרתעה כללית ואישית, מניעה שיקום וחינוך; ומהן מטרות שעניינן הגשמת צדק ללא שאיפות תכליתיות מעשיות – תגמול והוקעה" (ע"פ 3031/98 מדינת ישראל נ' שבתאי (14.7.1998)). כאמור, השיקול השיקומי הוא שיקול אחד מיני רבים שעל בית המשפט לשקול, ונזכיר כי בעבירות מין חמורות, יש להעדיף, ככלל, את שיקולי הגמול וההרתעה, על פני שיקולים אחרים, לרבות צורכי שיקומו של העבריין (ראו, למשל, ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, ולעניין המשקל שיינתן לשיקולי שיקום, ראו, ע"פ 2235/08 פלוני נ' מדינת ישראל (17.11.2008); ע"פ 5576/10 אמירוביץ נ' מדינת ישראל (14.4.2011); ע"פ 6074/11 פלוני נ' מדינת ישראל (27.2.2012); ע"פ 5833/12 פלונית נ' מדינת ישראל (12.9.2013)). ובחזרה לענייננו. דעתנו היא כי, בנסיבות דנן, וחרף השתלבותו של המערער בתהליך שיקומי שעל פניו נראה בעל סיכויי הצלחה טובים, יש ליתן את משקל הבכורה לחומרת העבירה ולהשלכותיה הקשות על המתלוננת, וכן לבטא, באמצעות ענישה הולמת, את סלידתה של החברה מהמעשה, וכן להרתיע את המערער ועבריינים פוטנציאליים שכמותו, מפני ביצוע מעשים דומים. 16. סוף דבר, הגענו לידי מסקנה כי אין להתערב בעונש שהושת על המערער, ולפיכך הננו דוחים את הערעור. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 23.10.2013 עד לשעה 10:00, בימ"ר ניצן, או על-פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות ועותק מפסק דין זה. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים 08-9787377 או 08-9787336. הננו ממליצים לשלב את המערער, בהקדם האפשרי, בתהליך טיפולי פרטני או קבוצתי, המותאם למגבלותיו ולנתוניו האישיים, וככל שהדבר ניתן, לאפשר לו להסתייע במטפל פרטי, אם רצונו בכך. ניתן היום, כ"ז בתשרי התשע"ד (1.10.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12093920_I05.doc יא+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il