פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 939/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1272/13 ע"פ 939/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערער בע"פ 1272/13: אברהים אכתילאת המערער בע"פ 939/13: אסמאעיל אכתילאת נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 16.10.2012 ועל גזר דין מיום 2.1.2013, של בית המשפט המחוזי נצרת, בת"פ 32617-09-11, שניתנו על ידי כב' השופט י' בן חמו תאריך הישיבה: כ"ה בסיון התשע"ג (3.6.2013) בשם המערער בע"פ 1272/13: עו"ד ראפי מסאלחה בשם המערער בע"פ 939/13: עו"ד יחיא דהאמשה בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 16.10.2012, ולחלופין על גזר דין מיום 2.1.2013, שניתנו בבית המשפט המחוזי בנצרת, בת"פ 32653-09-11, על-ידי כב' השופט י' בן-חמו. 2. המערערים הורשעו, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). המערער 1 הורשע, בנוסף, בעבירה של ניסיון לעבירות נשק, לפי סעיף 144(ב2) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. 3. בעקבות הכרעת הדין המרשיעה, גזר בית משפט קמא על המערער 1, אברהים אכתילאת, את העונשים הבאים: 5 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו; שתי שנות מאסר על-תנאי, למשך שנתיים, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע; וקנס כספי בסך 20,000 ₪ או 40 ימי מאסר תמורתו. על המערער 2, אסמעיל אכתילאת, הושתו העונשים כדלקמן: 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו; שתי שנות מאסר על-תנאי, למשך שנתיים, לבל יעבור את העבירה בה הורשע; וקנס כספי בשיעור של 20,000 ₪ או 40 ימי מאסר תמורתו. כמו כן, הורה בית משפט קמא על חילוט המחשבים והטלפונים הניידים שנתפסו אצל המערערים. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערערים 4. בכתב האישום נאמר, כי המערער 1 הינו תושב הכפר דבוריה, ומשנת 2010 הוא החל ללמוד לימודי שריעה, באוניברסיטת ירמוך שבירדן. במהלך לימודיו, נהג המערער 1 להגיע, מידי מספר חודשים, לביקור בישראל. המערער 2 הינו בן דודו של המערער 1, ואף הוא תושב הכפר דבוריה. נטען בכתב האישום, כי "הסלפיה ג'יהאדיה" הינו זרם רעיוני התומך בחזרה למקורות הראשונים של האסלאם, וכן בג'יהאד במוסלמים המואשמים בכפירה "ובראשם המשטרים המוסלמים שאינם שולטים עפ"י השריעה". כמו כן, דוגלת "הסלפיה ג'יהאדיה" בג'יהאד כלפי לא מוסלמים, המוגדרים בכתביו כ"ברית הציונית-צלבנית", וכל זאת "על מנת שדת האסלאם תשלוט בעולם". נטען בנוסף, כי על-פי זרם זה, קיימת חובה דתית לבצע פיגועים נגד "הכופרים", ובין היתר, יש להילחם בארה"ב ובישראל, אשר "כבשו אזורים מוסלמים כדוגמת פלסטין". לפי כתב האישום, ארגוני ג'יהאד עולמי ובפרט ארגון אל-קאעידה, שהוכרז על-ידי ממשלת ישראל כארגון טרוריסטי, אימצו את התפיסה של "הסלפיה ג'יהאדיה". 5. עוד נטען בכתב האישום, כי החל משנת 2009, אימץ המערער 1 את "הסלפיה ג'יהאדיה" ותמך בעקרונות העומדים בבסיסה, כמפורט לעיל. המערער 1 קיבל על עצמו, בפרט, את "האמונה הדוגלת בג'יהאד (לחימה) ואעדאד (הכנה)". ככל שמדובר בהכנה, הרי שעסקינן בצורך "להכין את עצמו מבחינה פיסית, נפשית וצבאית למאבק האלים נגד היהודים, אשר על-פי אמונתו הינם כופרים". כחלק משלב ההכנה לקראת היציאה לג'יהאד, החליט המערער 1, כך נטען, להכין מטעני חבלה והוא תכנן לעשות שימוש במטענים אלה במסגרת פיגועים שיבוצעו נגד היהודים, בתחומי מדינת ישראל. לצורך כך, הוריד המערער 1 מידע מהאינטרנט, לגבי האופן "בו ניתן לייצר מטעני חבלה עם מנגנוני השהייה". בהמשך, הכין המערער 1 מטען מאולתר, תוך שימוש בפחם טחון, גופרית וחומרים נוספים, וניסה להפעיל את המטען בהר תבור. המערער הצית פיסת בד שהיתה מחוברת לקופסה, שבתוכה הוא הניח את המטען המאולתר. הקופסה נדלקה אך המטען עצמו לא התפוצץ. 6. במהלך שנת 2009, כחלק משלב ההכנה, החליט המערער 1 לפעול להשגת נשק. לצורך כך, פנה המערער 1 אל אחיו ואל תושב אום אל פחם (להלן: התושב), על-מנת לבדוק אם יוכלו להשיג עבורו אקדח. אותו תושב אמר למערער 1 כי יוכל להשיג עבורו אקדח תמורת 8,000-7,000 ₪, אך העיסקה לא יצאה, בסופו של דבר, אל הפועל. 7. דמות נוספת המתוארת בכתב האישום היא של איסלאם אלאטרש (להלן: איסלאם), שהוא תושב הכפר דבוריה, ובינו לבין המערער 1 קיימת היכרות בת מספר שנים. היה ידוע למערער 1 כי איסלאם הוא פעיל של "הסלפיה ג'יהאדיה", ועל רקע זה התהדקו היחסים בין השניים. בד בבד, וכפי שנטען בכתב האישום, התחבר המערער 1, במהלך לימודיו בירדן, לפעילים של "הסלפיה ג'יהאדיה", שהם סטודנטים מישראל השוהים בירדן לצורך לימודיהם (להלן: הסטודנטים). המערער 1 קיים מפגשים עם הסטודנטים בירדן, ובמהלכם הם שוחחו אודות הצורך לבצע פיגועים בישראל, על-מנת להילחם בשלטון הישראלי הכופר, כך על פי תפיסתם, בדרך של ג'יהאד. במהלך המפגשים, חלק המערער 1 על עמדת רוב הסטודנטים, לפיה לוחמי הג'יהאד צריכים להגיע מחוץ לגבולות ישראל, וטען כי על ערביי ישראל להתחיל את הג'יהאד בעצמם. לאור עמדתו זו, תכנן המערער 1 להשיג מידע לצורך הכנת מטעני חבלה "על מנת להוכיח כי ערביי ישראל יכולים להתחיל את הג'יהאד ללא עזרה מבחוץ". לצורך כך, פנה המערער 1 אל איסלאם, ובירר עימו אם יש לו נגישות לפורום של הזרם הסלפי הקרוי "אל שומוח" (להלן: הפורום), ואיסלאם אישר כי הוא חבר בפורום. או אז, ביקש המערער 1 מאיסלאם כי יעביר לו מידע על אודות האופן בו מייצרים מטעני חבלה. איסלאם נכנס לפורום והעתיק למחשבו מידע בנוגע לייצור מטעני חבלה, והעביר את המידע לטלפון הסלולרי שלו. לאחר מכן, הודיע איסלאם למערער 1 כי החומר מוכן אך המערער 1 "לא לקח את החומר". 8. עוד נטען, כי במהלך מבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2009, נפגשו שני המערערים בביתו של המערער 1, ובאותו מעמד הציע המערער 1 למערער 2 לפעול נגד היהודים ולבצע נגדם ג'יהאד, והמערער 1 ציין, באותה פגישה, כי ניתן להשיג נשק מחיילים המשרתים בצה"ל. במהלך חודש יוני 2011, בעת שהמערער 1 הגיע לביקור בישראל, נפגשו המערערים בביתו של המערער 1. במהלך הפגישה, סיפר המערער 1 למערער 2 על היכרותו עם הסטודנטים בירדן, ובדק עימו האם נכונותו לבצע, ביחד איתו, פיגועים נגד היהודים, בעינה עומדת. המערער 2 שב ואישר, בפגישה זו, כי הוא מוכן לבצע ג'יהאד. בעקבות הסכמתו של המערער 2, החל המערער 1 לפעול לשם הוצאת התוכנית מהכוח אל הפועל. כיוון שלא היה ברשותם של המערערים נשק, תכנן המערער 1 לתקוף, ביחד עם המערער 2, שניים מבני דודיו המשרתים בצה"ל ובמשטרת ישראל, על-מנת לקחת מהם בכוח את נשקם. נטען בכתב האישום, כי המערער 1 בחר לתקוף את בני דודיו, שכן הוא ראה בשירותם בצבא, "פגיעה בעקרונות הסלפיה ג'יהאדיה, ופגיעה זו חייבה, לשיטתו, תגובה אלימה". הכרעת דינו של בית משפט קמא 9. שני המערערים כפרו באשמות המיוחסות להם, כאשר כל אחד מהם נקט בקו הגנה שונה. המערער 1 הסכים להגשת כל הודעותיו בחקירה, ואת כל ראיות התביעה, והודיע כי אינו מבקש לחקור מי מבין עדי התביעה. לטענת בא כוחו של המערער 1, חומר הראיות שבידי התביעה אינו מגלה כל עבירה. המערער 2, לעומת זאת, ניהל משפט זוטא סביב קבילות הודעותיו בשב"כ ובמשטרה. לטענתו של המערער 2, הושיבו אותו חוקרי השב"כ בחדר החקירות כאשר ידיו אזוקות מאחורי גבו. חקירתו נמשכה שעות ארוכות, במהלכה הופעל עליו לחץ נפשי כבד. אחד החוקרים הצמיד את מצחו לראשו של המערער 2 ואיים עליו כי יהרוס את חייו. עוד נטען, כי לאחר מכן הוחזק המערער 2 בצינוק שהיה מואר באור חזק, גם בשעות הלילה. חוקר המשטרה, אשר גבה את הודעתו של המערער 2, לא הסביר לו את זכויותיו, לא קרא את ההודעה בפניו, ולא איפשר לו לקרוא את ההודעה בשלמותה, טרם שהוא חתם עליה. טענתו של המערער 2 היא כי יש לפסול את קבילות הודעתו במשטרה, ת/7, שניתנה לאחר חקירה ממושכת ורוויית אמצעים פסולים. בהתייחס לעבירה שעניינה קשירת קשר לפשע, טען המערער 2 כי אכן שוחח עם המערער 1, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", על רעיונות הג'יהאד, לאור מצוקתם של תושבי עזה. המערער 2 "הביע הסכמה עקרונית עם רעיונות אלה", אך המדובר בשיחה היפותטית גרידא, "ללא שום כוונה או יוזמה לביצוע מהלכים בעתיד". לטענת המערער 2, לא דובר כלל על עניינים מעשיים "לא על נשק ולא על הצורך להשיג נשק". בשיחה נוספת שהתקיימה בין המערערים, כאשר המערער 1 שב והעלה את נושא הג'יהאד, נמנע המערער 2, לטענתו, מלהביע כל הסכמה עם רעיונותיו של המערער 1 "אלא אמר במפורש [למערער 1] שעליו להיזהר מרעיונות אלה". 10. בהכרעת דינו, סקר בית משפט קמא, בהרחבה, את הראיות שהוגשו בעניינו של המערער 1. בזכ"ד מיום 18-19.8.2011 (ת/19), אשר נרשם על-ידי המכונה "נפתלי", אישר המערער 1 כי איסלאם אלאטרש מוכר לו מאז היותם ילדים, ובאחת הפעמים הוא ביקש מאיסלאם כי ישיג עבורו מידע אודות הכנת חומר נפץ, וזאת, לדבריו, מתוך סקרנות. איסלאם היה פעיל "סלפי ג'יהאדי" ואת זאת ידע המערער 1, לדבריו, מתוך שיחות עם איסלאם עצמו ומתוך אתר האינטרנט שלו. המערער 1 הודה כי ביקש מאיסלאם להוריד עבורו מידע על חומרי נפץ מאתר של הזרם הסלפי המכונה "אל שומוח". פניה זו נעשתה כשבועיים לפני מעצרו של המערער 1, אך איסלאם לא העביר לו את המידע שהתבקש. בזכ"ד מיום 10.8.2011 (ת/21), שנכתב על-ידי המכונה "אדי", אישר המערער 1 כי ביקש להכין מטענים לצורך ביצוע פיגועים נגד היהודים בתחומי המדינה. הדבר לא תוכנן על-ידו לפרטים אלא כמטרה עתידית, ולשם כך הוא פנה לאיסלאם. המערער 1 מסר כי נמצא בביתו דף העוסק בהכנת מטענים עם מערכת השהייה, שאותו הוא הוריד מהאינטרנט, אך הוא טרם הספיק להכין מטענים לפיגועים. במהלך החקירה, שירטט המערער 1 את מנגנון ההשהייה, והשרטוט צורף לזכ"ד ת/21. כמו כן, כתב המערער 1 בכתב ידו כי הוא פנה לאיסלאם בבקשה לקבל מידע הנוגע להכנת חומרי חבלה, מאתר "אל שומוח", וזאת לצורך ביצוע פיגועים בישראל. המערער 1 הוסיף כי תכנן את הפיגועים בשם הג'יהאד. עוד מסר המערער 1 כי רכש סכין, כאשר היה באילת, לצורכי הגנה עצמית, ובביתו נמצאת תחמושת, שאותה השיג אחיו והביאה לבית. בהודעה שמסר המערער 1 לחוקר המשטרה בוטרוס רושרוש, ביום 21.8.2011 (ת/24), הודע למערער 1 כי הוא חשוד בביצוע עבירות של קשירת קשר לפשע, השתייכות להתאחדות בלתי מותרת ותמיכה בארגון טרור. באותו שלב היה המערער 1 מנוע מלהפגש עם עורך דין. בהודעה זו, חזר המערער 1 על עיקרי הדברים שמסר לחוקרי השב"כ, והוסיף כי הוא משייך את עצמו לזרם הסלפי ג'יהאדי. לגבי הפריטים שנתפסו בביתו, ספרים שונים, חוברות, סכינים, מס' כדורים לרובה M-16 ותרמילי רובה, אישר המערער 1 כי הם שייכים לו. לדבריו, הוא מצא את הכדורים והתרמילים באיזור כפר תבור. לגבי הסכינים, טען המערער 1 כי מדובר בתחביב שלו, מבלי שהוא עשה בהן כל שימוש. הספרים עוסקים בלימודי השריעה האסלאמית, וביניהם היה ברשותו ספר בשם "מילת איברהים", אשר חובר על-ידי פעיל סלפי ג'יהאדי בשם מוחמד אלמקדסי. המערער 1 סירב לומר ממי הוא קיבל ספר זה. לטענתו של המערער 1, כוונתו לבצע פיגועים, היתה כללית בלבד, מבלי שהוא חשב על ביצוע פיגוע קונקרטי. המונח "ג'יהאד" מבטא מבחינתו "לחימה בכופרים שהם כל מי שאינו מוסלמי, ונגד קיפוח". בזכ"ד מיום 28.8.2011 (ת/25), שנכתב על-ידי המכונה "נפתלי", אישר המערער 1, כי במהלך שנת 2008 הוא ניסה לייצר מטען חבלה, אך לא הצליח בכך. לאחר שהוא הצטרף ל"סלפיה ג'יהאדיה", והחליט לעזוב את התנועה האסלאמית שאינה דוגלת בג'יהאד, הוא ניסה, לדבריו, לייצר מטעני חבלה מבלי לשתף אחרים, וזאת באמצעות מידע ששאב מהאינטרנט. המערער 1 אסף את החומרים הדרושים, והכין מטען מאולתר שהורכב מגופרית, פחם טחון וחומרים נוספים. המערער 1 ערך ניסוי במטען זה בהר תבור, אך המטען לא התפוצץ, אלא עלה באש. 11. בשנת 2009, לאחר שהפך להיות סלפי, פגש המערער 1 במערער 2, שהוא בן דודתו. המערער 2 היה אז כבן 23, רווק, תושב דבוריה ו"דתי אדוק". במהלך השיחה עם המערער 2, הוא הציע לו לבצע פעילות במסגרת הג'יהאד, והמערער 2 אמר כי "הרעיון טוב והוא מסכים לכך". המערער 1 הבהיר כי הוא רוצה לפעול נגד היהודים ולבצע ג'יהאד, והמערער 2 הביע את נכונותו לבצע, ביחד עם המערער 1, פעילות נגד היהודים. המערער 1 הוסיף, כי כחודשיים לפני מעצרו, כשהגיע לביקור מירדן, בא המערער 2 לבקרו בביתו. באותה פגישה, בדק המערער 1, האם המערער 2 עדיין מוכן להשתתף עימו "בביצוע ג'יהאד בפועל נגד היהודים והכיבוש הישראלי", והלה השיב בחיוב ואמר כי עודנו מעוניין בכך. לאור הנכונות שהביע המערער 2, החל המערער 1 לחשוב על דרכי פעולה שונות לביצוע הפעילות. בין היתר, הוא חשב על האפשרות כי הוא והמערער 2 יתקפו בסכינים חייל צה"ל ויגנבו ממנו את נשקו. המערער 1 ציין כי ברשותו סכין טובה, שאותה רכש באילת והוא יכול לעשות בה שימוש. המערער 1 הוסיף, כי הוא מתנגד לשירות בני כפרו בצה"ל, ולכן חשב לתקוף בסכין ולגנוב את הנשק מאחד מבני משפחתו המשרת בצבא, בנוסף לבן משפחה אחר המשרת במשמר הגבול. המערער 1 נשאל מדוע הציע דווקא למערער 2 להצטרף אליו, והוא מנה שתי סיבות: האחת, שהוא כבר קיבל בעבר את הסכמתו של המערער 2 לבצע עימו פעילות ג'יהאד, ולכן העריך כי הלה יסכים גם הפעם. שנית, הוא סמך על המערער 2 כי לא יספר על מעשיהם ותוכניותיהם, לאיש. 12. לגבי שהותו בירדן, סיפר המערער 1 כי הכיר פעילים סלפיים, אותם פגש במכללה ובמסגד, ואלה הכירו לו פעילים נוספים מקרב ערביי ישראל, אשר הזמינו אותו למפגשים משותפים שנערכו בירדן. במסגרת המפגשים, אמר המערער 1 כי יש צורך ליישם את רעיון הג'יהאד האיסלאמי, במיוחד בתוך שטח ישראל. כמו כן, דובר על הצורך לשחרר את אדמת ישראל, השייכת למוסלמים, באמצעות ג'יהאד. הנוכחים טענו כי לוחמי הג'יהאד צריכים להגיע מחוץ לישראל, ואילו המערער 1 אמר כי הוא נגד הבאת לוחמים מבחוץ והוסיף כי ערביי ישראל יכולים להתחיל את הג'יהאד בעצמם ושלא להמתין ללוחמי ג'יהאד זרים. באותם מפגשים, דובר גם על חובתו של כל מוסלמי להקריב את עצמו כדי ליישם את העקרונות הסלפיים, והודגש הצורך בהפצת הרעיונות בתוך ישראל. בהמשך לרעיונותיו אלה, פנה המערער 1 אל איסלאם וביקש ממנו מידע אודות ייצור מטעני חבלה בישראל. המערער 1 התעניין ברכישת אמל"ח, אך לדבריו לא היה ברשותו הסכום הדרוש (כ-8,000-7,000 ₪), לצורך רכישת אקדח. 13. בהודעתו במשטרה, מיום 29.8.2011 (ת/26), שנמסרה לאחר אזהרה, אמר המערער 1 כי אינו מעוניין בייצוג על-ידי עורך דין, הוא אינו מאמין בעורכי דין וגם לא בבתי המשפט בישראל, שכן כולם כופרים ואילו הוא "מאמין רק באלוהים, בקוראן ובשריעה המוסלמית". המערער 1 מסר כי הוא גאה בשנאתו ליהודים ולכופרים. מדינת ישראל היא אדמה מוסלמית שאותה יש לשחרר, ועל כל מוסלמי להלחם נגד היהודים ונגד הנוצרים, שעזרו להם להשתלט על המדינה. הוא שב ואישר כי התכוון להכין מטענים ולהשיג כלי נשק כדי להלחם בכופרים היהודים והנוצרים, והוא היה מוכן לצאת לג'יהאד. המערער 1 הודה כי תכנן והתכוון לבצע פיגועים בישראל, אך הדבר לא יצא אל הפועל, כיוון שכוונתו היתה לבצע זאת, רק כשיהיה מוכן "בעוד שלוש ארבע שנים". כאמור לעיל, הוא ניסה להכין מטען חבלה אך לא הצליח בכך, שכן "שלבים בהכנה היו חסרים לו ולכן לא יכול היה להכין את המטען". זו היתה הפעם היחידה שבה הוא ניסה להכין מטען, אך מאז הוא לא הפסיק לאסוף מידע וללמוד כיצד להכין מטעני חבלה. לדברי המערער 1, הוא מוכן לג'יהאד בכל מדינה בעולם הכבושה על-ידי הכופרים ולא רק בישראל. המערער 1 חזר, במסגרת הודעה זו, ופירט את קשריו עם המערער 2, שאמר לו כי רעיון הג'יהאד הוא רעיון טוב. המערער 1 חזר גם על דבריו לגבי כוונתו לייצר מטעני חבלה והניסוי שערך בהר תבור. 14. במסגרת זכ"ד, מיום 30.8.2011 (ת/27), שנרשם על-ידי המכונה "נפתלי", שב המערער 1 ופירט את התפתחות קשריו עם המערער 2. השיחות אודות הג'יהאד החלו בשנת 2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, כאשר המערער 2 הסכים לדבריו כי יש צורך לבצע ג'יהאד צבאי ופיגועים בישראל. בשיחות אלו, דובר על הצורך להשיג כלי נשק לביצוע הג'יהאד ויתכן שאף דובר על כי יש להשיג נשק מחיילים המשרתים בצה"ל. כחודש וחצי לפני מעצרו, שב המערער 1 ושוחח עם המערער 2 לגבי ביצוע פיגועים וג'יהאד, בעקבות מפגשיו עם גורמים סלפיים בירדן, והמערער 2 הסכים להצטרף אליו לביצוע הפיגועים. על דברים אלה חזר המערער 1 גם בהודעה שמסר, ביום 30.8.2011 (ת/28), לחוקר בוטרוס רושרוש. בעקבות מה שנתפס אצלם כטבח בתושבי עזה, במסגרת מבצע "עופרת יצוקה", אמר המערער 2 כי הגיע הרגע לבצע ג'יהאד נגד הכופרים היהודים והביע את נכונותו לעשות כן, ביחד עם המערער 1, ובהמשך הם שוחחו ביניהם והסכימו כי צריך לבצע פיגועים בישראל. השניים גם דיברו על הצורך להשיג נשק, כדי לממש את מטרות הג'יהאד ולסלק את הכופרים מארץ הקודש – פלסטין. לא דובר על פיגוע קונקרטי ואיזה סוג נשק נדרש, אך המערער 1 אמר לחברו כי ניתן להשיג נשק מחיילים המשרתים בצה"ל. המערער 1 מסר כי התקיים מפגש נוסף עם המערער 2 כחודש לפני מעצרו, ובאותה הזדמנות הביע המערער 2 "נכונות והסכמה חד משמעית שלא משתמעת לשתי פנים כי הוא מוכן לעשות פיגועים וללחום ביהודים". כמו כן, דובר על האפשרות לתקוף שני חיילים שבהם קרובי משפחה המשרתים בצה"ל "וכך ניתן להשיג נשק למטרת פיגועים ורצח יהודים, אך זה לא יצא לפועל". המערער 1 אישר כי החזיק בביתו קלמר ובו חוטי מתכת וסוללות, לצורך הכנת מטענים. ת/34 הוא דו"ח פעולה המתעד חיפוש שנערך בביתו של המערער 1 ואת החפצים שנתפסו: ארבעה מכשירים סלולאריים, שני כרטיסי "סים", מארז מחשב, דיסקים וניירת שונה. 15. למרות שהמערער 1 לא טען כי הודעותיו נגבו תוך הפעלת אמצעים פסולים, פרט בית המשפט את אופן ניהול החקירה בעניינו. החקירה בשב"כ וכן במשטרת ישראל התנהלה בשפה הערבית. בחקירתו במשטרה הוזהר המערער 1 והוסברו לו זכויותיו, הדברים שמסר הוקראו לו תוך כדי רישומם, ולאחר מכן קרא המערער את הודעותיו, לפני שחתם עליהן. 16. במסגרת ראיות התביעה הוגשו בהסכמה הודעותיו של איסלאם אלאטרש, מהן עולה כי הוא הוריד מהאינטרנט סרטונים המסבירים כיצד להכין מטענים, לצורך העברתם לחברו, הוא המערער 1. לדבריו, ידע המערער 1 כי יש לו גישה לתכנים מעין אלה, ולכן ביקש את עזרתו, כיוון שהלה ביקש להכין מטעני חבלה. איסלאם העריך כי המערער 1 ביקש את החומר הנוגע להכנת מטענים לצורך ג'יהאד "שכן הוא סלפי ג'יהאדי", וזאת למרות שהמערער 1 לא הבהיר במפורש את תוכניותיו. בזכ"ד שנרשם מפיו של איסלאם, נאמר כי המערער 1 ביקש כי הוא יפיק עבורו מידע לגבי אופן ייצורם של מטעני חבלה, באמצעות אתר "אל שומוח". המערער 1 הסביר כי אינו מתמצא בנושאי כימיה ולכן דרושים לו שיעורים ומידע, כדי לבחון את יכולותיו בתחום זה. איסלאם מסר כי הבין שכוונתו של המערער 1 היא לייצר מטענים "במסגרת פעילות הג'יהאד המוסלמי בתוך מדינת ישראל נגד היהודים". 17. התביעה הגישה חוות דעת מומחה, שהוכנה על-ידי ד"ר אליהו אלשייך (ת/67) (להלן: המומחה), אשר עסק, בין היתר, בתנועות הג'יהאד העולמי ושימש כמרצה וכראש פרויקט הג'יהאד והטרור במכון M.E.M.R.I . לדברי המומחה, הזרם הסלפי המסורתי קובע כי סטייה מהאיסלאם הצרוף היא בגדר כפירה. "הסלפיה ג'יהאדיה", שהיא חלק מהזרם הסלפי, גורסת כי האיסלאם הצרוף מצוי על סף כליה ויש לפעול לתיקונו ולהצלתו, אך זאת "רק בכוח החרב". על-פי גישה זו, יש לפעול במהירות ובנחישות, גם במחיר של שימוש באלימות ורצח, וכן ביצוע פיגועי תופת ומאבק מזוין בכופרים. הדוגלים בזרם זה, טוענים כי יש לפגוע בשליטים מוסלמים ותומכיהם, שאינם מקבלים ערכים אלו, וכן הם יוצאים חוצץ נגד המערב והשפעותיו "המשחיתות". "הסלפיה ג'יהאדיה" מהווה מקור השראה לצמיחתם של תאי טרור מקומיים ועצמאיים בישראל, כמו גם במדינות המערב. חלקם של הפעילים נתפס בשלבי תכנון של פיגועים, וחלקם מימש או ניסה לממש את הפיגועים. המאפיין זרם זה, הוא כי אין להם זיקה לארגון טרור מוכר; תהליך ההקצנה הוא אישי ואינדיבידואלי, באמצעות חשיפה לחומרים קיצוניים, לימוד עצמי ודרשות במסגד; נעשה נסיון להתחבר לאנשים בעלי תפיסה אידיאולוגית דומה כדי לקבל חיזוק, דבר המוביל להקמת תא; הסתייעות והכנות לביצוע הפעילות הטרוריסטית, תוך כניסה לאתרי האינטרנט של הג'יהאד העולמי; ולבסוף, תכנון וביצוע הפיגועים עצמם. בשנים האחרונות, החלו לצמוח בישראל תאים "סלפיים ג'יהאדיים" עצמאיים, וכך נעצרו, בשנת 2000, בנצרת כ-20 חברי תא סלפי ג'יהאדי שחלקם היה מעורב ברצח נהג מונית יהודי, בתקיפת נוצרים ויהודים, באמצעות רימוני הלם ובקבוקי תבערה, והתנכלות לבתי עסק שנחשבו "בלתי מוסריים". המומחה ציין כי התבטאויותיו של המערער 1, לפיהם הוא אינו מאמין בעורכי דין ובבתי המשפט, שכן כולם כופרים, ואמרתו כי הוא שונא שנאת מוות כל מוסלמי המשרת בצבא ובמשטרה "מעידים על התפיסה הסלפית הג'יהאדית המובהקת של [המערער 1]". עובדה זו עולה גם מהספרות שנתפסה ברשותו של המערער 1. האעדאד (ההכנה) הוא שלב מקדים לג'יהאד, כאשר מדובר בהכנה פיזית ומנטלית לקראת המסע הקשה של הג'יהאד, והוא גם נועד "להטיל מורא בלב האויב". המומחה הבהיר, בחקירתו הנגדית, כי התכנים המופיעים בהודעותיו של המערער 1 עונים או תואמים את האידיאולוגיה "הסלפית ג'יהאדית". בהתייחסו לחוות דעת המומחה, קבע בית המשפט כי המומחה גילה בקיאות ראויה לציון בנושאים הנידונים. הוא "התייחס למושגים, לציטוטי קוראן, לאישים שונים ולמאמרים השונים שפורסמו, תוך גילוי ידענות מעמיקה ומעוררת הערכה". לפיכך, ניתן משקל נכבד לחוות דעתו של המומחה. 18. המערער 1 העיד כעד הגנה יחיד, ובעדותו הוא התכחש לכל שמסר בחקירתו. הוא הכחיש כי הוא משתייך לזרם "הסלפיה ג'יהאדיה"; כי החליט להכין מטעני חבלה וערך ניסוי במטען כזה; כי פנה לאחיו ולתושב אום אל פחם ובירר את האפשרות להשגת נשק; כי הוא מכיר את המערער 2; כי הוא קיים מפגשים עם אנשי ג'יהאד איסלאמי בירדן; כי הוא פנה לאיסלאם אלאטרש כדי שיעביר לו מידע אודות הכנת מטענים; כי תכנן עם המערער 2 ליטול חלק בפעילות ג'יהאד; וכי תכנן לפגוע בשני בני דודיו המשרתים בצבא. בית המשפט ציין כי המערער 1 התנהג על דוכן העדים "באופן מזלזל", כאשר "חיוך נסוך על פניו" והוא סירב בתוקף לדבר עברית, למרות שהוא נבחן בבחינות הבגרות, בשפה זו. משנשאל המערער 1 מה היה בחקירה השיב "לא זוכר". לדבריו, הוא חתם על הודעותיו מפני שחוקריו איימו עליו כי אם לא יחתום הוא "יחזור לחקירות". לשאלה אם שיקר בדבריו בחקירה, השיב המערער 1 "לא, אני לא נוהג לשקר", אך הוא חזר והכחיש את דבריו. לגבי המערער 2, טען המערער 1 כי הוא, אמנם, מכיר אותו "אבל לא סומך עליו", ולטענתו הוא סומך רק על עצמו. למרות הקשיים שעבר, לדבריו, בחקירה, טען המערער 1 כי הוא לא הודה בדבר, והתנהלותם של חוקרי השב"כ לא השפיעה על שיקול דעתו. בית המשפט הזכיר, כי כל חומרי החקירה בעניינו של המערער 1 הוגשו לבית המשפט בהסכמת בא כוחו, כאשר מבין כל עדי התביעה, נחקרו על-ידי הסנגור רק גובה ההודעות, החוקר בוטרוס רושרוש, והעד המומחה. בית המשפט קבע בהכרעת דינו כי אינו מאמין לגרסה שמסר המערער 1 מעל דוכן העדים ואינו מקבל את נסיונו לחזור בו מאמרותיו, שהוא "חזר ואישר שוב ושוב". בית משפט קמא ציין כי "עדיפות בעיניי הודעותיו ואמרותיו של [המערער 1] במהלך חקירתו כפי שהוצגו". עוד נקבע, כי בנוסף להודאותיו של המערער 1, מסבכות אותו גם הודעותיו של איסלאם אלאטרש שהוגשו אף הן בהסכמה, ויתר הראיות שנתפסו בביתו. זאת, בנוסף להודעותיו המפלילות של המערער 2. 19. בית משפט קמא קבע כי נקשר קשר פלילי בין המערער 1 לבין המערער 2, שעה שהאחרון נענה להצעתו של המערער 1 לבצע ג'יהאד נגד היהודים. המערער 1 אישר כי המערער 2 הביע את הסכמתו לג'יהאד בשתי הזדמנויות לפחות. הפעם הראשונה היתה בשנת 2009 על רקע מבצע "עופרת יצוקה" והפעם השנייה, בה חזר המערער 2 והביע את הסכמתו, היתה כחודשיים לפני המעצר. לאחר שהמערער 1 וידא כי יש לו "פרטנר" לביצוע פעולת הג'יהאד, הוא החל לתרגם למעשים את מטרת הקשר, בכך שבירר אפשרויות להשגת נשק, ותכנן להשיג אמל"ח על-ידי פגיעה בבני משפחתו, המשרתים בצה"ל. לאור זאת, קבע בית משפט קמא כי "הוכח הרצון של [המערער 1] לביצוע פיגועים ביהודים ונגד כופרים אחרים, [וכן] קשירת הקשר עם [המערער 2], [המערער 1] החל בצעדים ממשיים להגשמת מטרת הקשר". לפיכך, הורשע המערער 1 בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. 20. אשר לעבירה שעניינה ניסיון לייצור נשק, ציין בית משפט קמא כי המערער 1 אישר כי ביקש מאיסלאם אלאטרש להשיג עבורו מידע אודות ייצור מטעני חבלה. בביתו נתפס קלמר ובו חוטי חשמל, וכן שרטוט המציג מטען עם מערכת השהייה. המערער 1 ניסה להשיג חומרי גלם, בהתאם למידע שאסף, לשם ייצור מטען חבלה, כאשר בניסוי שערך המערער 1, המטען לא התפוצץ. מכאן עולה, לגישת בית משפט קמא, כי המערער 1 "פעל לייצור נשק, ייצר מטען חבלה מחומרים נפיצים שלא התפוצץ וניסה לפעול על-פי הוראות להכנת מטען שהוריד מהאינטרנט. על כן, הוכחה העבירה של ניסיון לייצור נשק". לאור האמור, הורשע המערער 1 גם בעבירה של ניסיון לייצר נשק, לפי סעיף 144(ב1) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. 21. ומכאן להכרעת הדין בעניינו של המערער 2. נפתח, תחילה, בטענות הזוטא שהעלה המערער 2 בעדותו בבית המשפט. בעדותו, טען המערער 2 כי נעצר בשעה 02:00 ונאמר לו כי הוא חשוד בעבירות נגד בטחון המדינה, ומשם הוא נלקח לצינוק. לדבריו, הוא נחקר על-ידי שלושה חוקרים כאשר "כל פעם מישהו דיבר בקול רם". הוא היה עייף בגלל צום הרמדאן, וכן מכיוון שיומיים לפני כן לא ישן. במהלך החקירה, הטיחו בו חוקריו כי הוא קשור לפעילות נגד בטחון המדינה, אך הוא הכחיש את הטענות "עד שהתעייף ולא יכל לדבר". בשלב זה, התקשרו החוקרים למרפאה, והחקירה הופסקה עד למפגש עם רופא. המערער 2 מסר כי החוקר המכונה "אדי" ישב מולו במהלך החקירה ו"הצמיד את ראשו למצח של [המערער 2]". ונאמר לו כי אם לא ישיב לשאלות, הם "יגרמו לכך שאחיו יפוטר מעבודתו ושלא יתנו [למערער 2] להתחתן ויקשו עליו את החיים". עוד נטען על-ידי המערער 2, כי נאמר לו שהחקירה לא תסתיים עד אשר יודה. לגבי ההודעה שמסר במשטרה (ת/7), טען המערער 2 כי החוקר אמר לו לספר את מה שמסר לחוקרי השב"כ "וזהו". החוקר שאל אותו אותן שאלות והוא השיב אותן תשובות, כאשר הם דיברו בערבית אך החוקר רשם את הדברים בעברית. המערער 2 אישר כי ניתנה לו האפשרות לקרוא את הודעתו, והדברים גם תורגמו לו מעברית לערבית, ואז הוא שם לב, "שכתובים דברים שהוא לא אמר". 22. בתגובה לטענותיו של המערער 2 באשר לדרך התנהלותה של החקירה, מסר איש השב"כ המכונה "רוני" כי הוא לא שמע כל איומים שהופנו כלפי המערער 2, במהלך החקירה. החוקרים ישבו קרוב מאד למערער 2 "אך לא זכור לו מצב של הצמדת מצח למצח". אשר למצבו הרפואי של המערער 2, מסר העד כי הוא עבר בדיקת רופא, כמקובל, על-מנת שניתן יהיה להתחיל בחקירה. בשלב הראשון, היה מצבו של המערער 2 "רגיל ותקין", אך לקראת סוף החקירה, המערער 2 "שמט את ראשו אחורה ולא הגיב", ולפיכך, הוא הועבר לבדיקה על-ידי רופא. המערער 2, שהיה בצום בחודש הרמדאן סירב לשתות ולאכול, והחקירה התחדשה רק לאחר שניתן אישור הרופא. לגבי שעות החקירה, נטען כי המערער 2 נחקר על-פי הנוהל המותר בחקירה. לדברי העד, לא הופעלו על המערער 2 "לחצים או איומים כלשהם". עד התביעה המכונה "שאולי" מסר כי חקירתו של המערער 2 התנהלה ללא אירועים מיוחדים או חריגים. לקראת סוף החקירה, כאשר המערער 2 לא חש בטוב הוא הועבר למרפאה, קיבל טיפול וכשחזר הוא נשאל לשלומו ואמר כי מצבו טוב. לטענת העד, לא הושמעו איומים כלפי המערער 2, ולא היתה סיטואציה של הצמדת מצח למצח, גם אם היו החוקרים קרובים לנחקר "אך ללא מגע פיזי". חקירתו של המערער 2 נמשכה רק לאחר שהתקבלו ממצאי בדיקתו הרפואית ובאישורו של ראש הצוות. לדברי העד, החקירה התנהלה בהתאם לדין וכל שנדרש מהמערער 2 הוא לספר את האמת. עדות דומה נמסרה על-ידי המכונה "ביטון", אשר נכח בשתי חקירות של המערער 2. ראש צוות החוקרים בשב"כ, המכונה "אדי", מסר כי אין צינוק במתקן השב"כ ולפיכך אין אמת בדברי המערער 2 כי הוחזק בצינוק. לדברי העד, ההתנהלות בחדר החקירות היתה "עניינית, נוחה וחיובית לחלוטין". לא הופנו כלפי המערער 2 איומים כלשהם, ואיש לא הצמיד את מצחו לראשו או למצחו של המערער. בשלב שבו הובא לידיעתו כי המערער 2 אינו חש בטוב, הוא הופנה מיידית למרפאה לבדיקתו של רופא. 23. העיד גם השוטר בוטרוס רושרוש, אשר גבה את הודעותיו של המערער 2, ת/7 ו-ת/12. העד אישר כי החקירה התנהלה בשפה הערבית ונרשמה בעברית, ולדבריו נכללו בהודעות כל הדברים שנאמרו על-ידי המערער 2. לאחר גביית כל הודעה, היא הוקראה למערער 2 והוא אף קרא אותה בעצמו וחתם עליה. העד דחה את טענת המערער 2, כי ביקש לכתוב את ההודעה בעצמו. הדברים נכתבו בעברית לאחר שהמערער 2 מסר כי הוא שולט בשפה זו. במהלך החקירה, היה המערער 2 "בסדר גמור", ולא נשמעו מפיו תלונות כלשהן. לאחר בחינת הראיות בעניין זה, לרבות עדויות עדי התביעה והמערער 2, קבע בית משפט קמא כי "אין ממש בטענות הזוטא של [המערער 2]". בית המשפט ציין כי טענותיו של המערער 2 "לא היו עקביות, לא ממוקדות ולא שכנעו בכל מקרה". בית המשפט הוסיף וקבע, כי הדברים שמסר המערער 2 בהודעותיו השונות "הם דברים שנמסרו מרצונו החופשי" וכי המערער 2 "לא נאלץ ולא אולץ לומר דברים שמבחינתו אינם נכונים ואינם משקפים". לפיכך, נקבע כי כל הודעותיו של המערער 2 הינן בגדר ראיה קבילה במשפטו. 24. צוין בהכרעת הדין, כי בשלבים הראשונים של החקירה, הכחיש המערער 2 את שיוחס לו על-ידי חוקרי השב"כ, והתמיד בעמדתו זו גם לאחר שהוצגו בפניו הדברים שמסר המערער 1, אודותיו. בחקירתו מיום 30.8.2011, אשר תועדה בזכ"ד (ת/16) על-ידי המכונה "שאול", שינה המערער 2 את טעמו ומסר כי "עד כה הכחיש משום שחשש לבן דודו אברהים (הכוונה למערער 1 – א.ש.), וכן חשש לסבך את עצמו במשהו גדול, אך כעת הוא מבין שהכל ידוע ואין מנוס מאמירת האמת". בהמשך, פרט המערער 2 את גרסתו בהרחבה. לדבריו, הוא והמערער 1 הם בני אותו גיל והם נהגו להתרועע מגיל צעיר. בשנת 2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" אמר לו המערער 1, כי בשל המתרחש בעזה, הוא רוצה להיכנס לשם כדי להלחם בצבא ובחיילים. המערער 2 הסכים איתו ואמר לו כי הוא מבקש להצטרף לרעיון זה. הרעיון לא מומש, מאחר שהם חששו לחייהם ומשום שלא היו להם קשרים בעזה. לדברי המערער 2, באותה תקופה הוא היה מחוסר עבודה וללא תכניות ולכן "הסכים לבצע ג'יהאד" עם המערער 1. כחודש לפני מעצרו של המערער 1, מעט לפני חג הרמדאן של שנת 2011, הוא ביקר את המערער 1 אשר חזר לחופשה מלימודיו בירדן. באותה פגישה, אמר לו המערער 1 כי הוא "סלפי", והמערער 2 חש כי חברו עבר סוג של הקצנה דתית בירדן, והשתנה מאוד בדיבורו ובאורחות חייו. המערער 1 סיפר כי יש לו חברים סלפים בירדן, והסביר כי הסלפים הם אנשים מאמינים כאשר אחד מעקרונותיהם הוא הג'יהאד. המערער 2 הבין, לדבריו, כי המערער 1 וחבריו "רוצים לבצע ג'יהאד ופיגועי טרור בישראל". המערער 1 שאל את המערער 2 אם הוא מעוניין להצטרף אליהם והמערער 2 אמר "אינשאללה", גם לשאלה אם הוא מעוניין לבצע פעילות ג'יהאד נגד מדינת ישראל, השיב המערער 2 "אינשאללה". לדברי המערער 2, חברו הבין ממנו כי הוא מעוניין לבצע עימו פעילות ג'יהאד נגד ישראל, וכי הוא מחזיק באותם רעיונות. 25. ת/7 היא הודעתו של המערער 2, מיום 30.8.2011, אשר נגבתה על-ידי השוטר בוטרוס רושרוש. המערער 2 הוזהר כי הוא חשוד בקשירת קשר לפשע, השתייכות להתארגנות בלתי מותרת ותמיכה בארגון טרור. המערער 2 סיפר באריכות על קשריו עם המערער 1, ולגבי המפגש שהתקיים כחודש לפני מעצרו של המערער 1, מסר המערער 2, כי נשאל "אם הוא עוד מוכן לעשות ג'יהאד נגד היהודים", והשיב בחיוב, ובלשונו "אני עניתי לו כן". בהודעתו סיפר המערער 2 כי כבר בשנת 2000 או 2001, כאשר שרון עלה להר הבית, הוא שוחח עם המערער 1 על הצורך בג'יהאד נגד היהודים. לדבריו, אמר לו המערער 1 כי צריך לתקוף חיילים וליטול את נשקם על מנת להלחם ביהודים. לאחר מכן, בשנת 2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" אמר לו המערער 1 כי יש צורך ללחום לצד המוסלמים בעזה, ולשם כך יש להשיג נשק ולבצע ג'יהאד בחיילים הישראלים, שלדבריו הורגים נשים, ילדים וגברים בעזה. המערער 2 הביע את הסכמתו להצעה ומסר כי הוא מוכן להשתתף עם המערער 1 בג'יהאד נגד היהודים. המערער 1 חזר ואמר כי צריך להשיג נשק, ולשאלתו של המערער 2, כיצד יעשה הדבר, השיב המערער 1 כי ניתן לתקוף חיילים ולגנוב את נשקם, ואם לא יצליחו בכך הוא יגנוב נשק מדודו שהוא נהג מונית וברשותו אקדח. המערער 2 טען כי "הכל היה בדיבורים", וכי הם לא עשו דבר להגשמת התכנית. לגבי השיחה האחרונה עם המערער 1, מסר המערער 2 כי חברו דיבר בהתלהבות רבה על הצורך בג'יהאד, על ביצוע פיגועים בישראל, ועל הצורך בהשגת נשק, באמצעות תקיפה של חיילים. תגובתו של המערער 2 היתה "אינשאללה", והוא לא התנגד לדברים. המערער 2 אישר כי שניים מבני משפחתו משרתים בצבא, וברשותם נשק אישי. לדבריו, בכל הפעמים בהם נדון עניין הג'יהאד התבצעה פעילות ישראלית נגד הפלסטינאים, למעט בפעם האחרונה, כשאז לא היתה כל פעילות. המערער 2, הבהיר כי כאשר אמר, בתגובה להצעתו של המערער 1, "כן, אינשאללה", היתה זו טעות מצידו והוא מצטער עליה. בפועל לא בוצע כל פיגוע והיו אלה רק דיבורים. לשאלת החוקר, מה היה קורה לו השיג המערער 1 נשק, השיב המערער 2 "אני לא יודע מה להגיד לך. כי הייתי מאוד עצבני בזמן האירועים נגד תושבי השטחים ולא יודע מה יכולתי לעשות". בהודעתו מיום 1.9.2011 (ת/12), סיפר המערער 2 על שיחותיו עם המערער 1 בנושא הג'יהאד, ולטענתו הדברים לא יצאו לפועל ונשארו בגדר דיבורים. לדבריו "הוא איננו יודע אם היה עושה ג'יהאד למרות שהביע נכונות לכך". 26. בעדותו בבית המשפט, אישר המערער 2 כי שוחח, בשנת 2009, עם המערער 1 לגבי ביצוע ג'יהאד, לאור האירועים בעזה. באותה שיחה, הסכים המערער 2 עם הדעות שהציג המערער 1, כיוון שהיה לו קשה לראות את המראות מעזה, "וכדי לשחרר לחץ". המערער 2 טען כי הם לא שוחחו אודות השגת נשק, וכי יתר הדברים "היו רק דיבורים של ילדים". בפגישה נוספת עם המערער 1, שהתקיימה בשנת 2011, כחודש לפני מעצרו של האחרון, שאל אותו המערער 1 אם הוא עדיין בעד רעיון הג'יהאד, והמערער 2 השיב לו, לדבריו, בשלילה ואף הוסיף "תיזהר מהדברים האלה", למרות שהוא לא התרשם כי המערער 1 "רוצה לעשות משהו". לשאלה, מדוע הוא חוזר בו מהדברים שאמר בחקירה, טען המערער 2 כי אמר "אינשאללה", לאחר מספר ימי חקירה כשהיה עייף, כאשר החוקרים שאלו אותו שוב ושוב, ומכל מקום היתה אמירתו "אינשאללה" במובן השלילי. זאת שכן, לטענתו, מילה זו "משמשת גם לחיוב וגם לשלילה". בחקירתו הנגדית, התייחס המערער 2 לדברים שאמר לחוקר בוטרוס רושרוש בהודעתו ת/7, ולטענתו הוספו בהודעה דברים שהחוקר כתב, מבלי שהם נאמרו על-ידו. לדבריו, הוא רק קרא את התחלת ההודעה וחתם עליה, משום שהיה עייף. המערער 2 אישר כי ההודעה הוקראה בפניו ותורגמה לערבית, ולטענתו הוא ראה כי אין התאמה בין התרגום של החוקר לבין מה שכתוב בהודעה. אשר לתוכן הדברים שנמסרו בהודעה, טען המערער 2 כי "אני אמרתי את המילה אינשאללה מתוך לחץ בחקירה". לשאלת התובע, מדוע התנצל על מעשיו, במסגרת ההודעה ת/7, השיב המערער 2 "אני אמרתי שאני מצטער, ואני רוצה להסביר למה. אמרו לי החוקרים של השב"כ, אם אתה תתנצל, זה עלול להועיל לך בבית המשפט. זאת הסיבה שהתנצלתי". סיבה שניה שנתן המערער 2 להתנצלותו, נעוצה בטעות שעשה, לדבריו, בשנת 2009, כאשר הסכים עם העמדות שהציג בפניו המערער 1. לשאלה, האם הסכים עם המערער 1 כי יש לעשות ג'יהאד נגד היהודים, השיב המערער 2 "הוא כשהציג בפניי את הדעות, אני הסכמתי עם הדעות והתשובה שלי היתה כן, רק לשחרור לחץ ולא לשום כוונה אחרת. אבל זה לא שתכננו דבר מסוים או זממנו משהו". המערער 2 אישר בחקירתו הנגדית, כי למרות טענתו בדבר איומים שהופנו אליו, הוא לא הודה בדבר עקב האיומים ו"לא היה מצב שהוא הודה במשהו שהחוקרים רצו שיודה". 27. בית משפט קמא דחה כבלתי אמינה את גרסתו של המערער 2 בבית המשפט, בקובעו, כי הגרסה "לא היתה עקבית והיא שונתה והתפתחה כפי שניתן להתרשם במהלך עדותו". בתחילה טען המערער 2, כי אמר את המילה "אינשאללה" עקב האיומים שהופנו אליו, ולאחר מכן טען כי התכוון לדברים במובן השלילי, וכי אין לראות במילה זו משום אישור או הסכמה לדבריו של המערער 1. לטענתו, הדברים שנרשמו בהודעתו במשטרה נאמרו על-ידו, משום שהחוקר אמר לו לחזור על הדברים שאמר בשב"כ, ולפיכך, הוא לא ראה צורך לומר, בחקירה במשטרה, כי כוונתו היתה למובן השלילי של המילה "אינשאללה". בית משפט קמא קבע כי המאשימה הביאה ראיות מספיקות להוכחת עבירת הקשר המיוחסת למערער 2. הוא עצמו הודה כי במהלך מבצע "עופרת יצוקה" הוא הסכים עם רעיונותיו של המערער 1 לבצע ג'יהאד ביהודים. לאחר מכן, הוא הביע הסכמתו להצטרף למערער 1 לג'יהאד במפגש שהתקיים בשנת 2011, זמן קצר טרם מעצרו של המערער 1. ראיות התביעה, מבוססות על אימרותיו של המערער 1, אשר נמצא להן חיזוק בדמות הודעותיו של איסלאם אלאטרש, וכן על הודאתו של המערער 2 עצמו בחקירתו בשב"כ ובהודעתו במשטרה, ת/7. בית המשפט דחה את טענתו של המערער 2, כי התחרט על הסכמתו וחזר בו מהדברים מרצונו. לגישת בית משפט קמא, "לא רק [שהמערער 2] לא הוכיח חרטה, אלא מתוך עדותו [של המערער 2] בפני השוטר – ת/7, עולה [שהמערער 2] חיזק את הקשר הזה בפגישה הנוספת שנערכה בינו לבין [המערער 1] בסמוך לפני המעצר". בית המשפט הוסיף וקבע כי "יש להעדיף את הודאתו של [המערער 2] במשטרה על פני עדותו בבית המשפט", וציין כי הודאה זו אינה עומדת בפני עצמה אלא שהיא מצטרפת להודעותיו של המערער 1 "שבהן סיבך את [המערער 2]". כאמור, נקבע על-ידי בית המשפט כי לא הופעל כל לחץ פסול על המערער 2, למרות, שככלל, "חקירה איננה דבר נעים". המסקנה היא, אפוא, כי הודעותיו של המערער 2 במשטרה "הינן הודאות אמת", ויש לייחס משקל ראייתי גם להודאותיו של המערער 2 בחקירה בשב"כ, אשר תועדו בזכ"דים, ולדידו של בית המשפט, מדובר ב"משמעות ראייתית ממשית". למרות שחלקו של המערער 2 היה משמעותי פחות מחלקו של המערער 1, קבע בית משפט קמא כי הוא שוכנע מעבר לספק סביר כי המערער 2 ביצע את העבירה המושלמת של קשירת הקשר. זאת שכן, "ברגע כריתת הברית וההסכמות בין הקושרים" נשלמה עבירת הקשר "גם אם לא נעשה צעד אפקטיבי, התורם מבחינה פיזית, לביצוע העבירה הסובסטנטיבית". לסיכום עמדתו, קבע בית משפט קמא כי המערער 2 נענה לאתגר שהציב בפניו המערער 1 וכרת עימו ברית, על מנת לבצע פעולות ג'יהאד נגד היהודים וכוחות הבטחון, ובכך הוא עבר את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום, ולפיכך הוחלט להרשיעו בעבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. גזר דינו של בית משפט קמא 28. בבואו לגזור את דינם של המערערים, ציין בית משפט קמא כי קשירת הקשר ביניהם לא היתה אירוע חד פעמי וספונטני, אלא שמדובר בתהליך ארוך, אותו עבר המערער 1 ושאליו הוא צירף את המערער 2. נקודת המפגש ביניהם היתה כפולה, בשנת 2009 ובשנת 2011, ובשתי ההזדמנויות הם קשרו קשר לבצע פיגוע נגד יהודים וכוחות הבטחון, בתחומי מדינת ישראל. לגישת בית משפט קמא, במפגש השני כבר היתה "בשלות ומוכנות ברמה גבוהה יותר", מצד שני המערערים, להוציא אל הפועל את מטרת הקשר. בית המשפט הוסיף וקבע, כי קיים פער משמעותי בין חלקו של המערער 1 לבין חלקו של המערער 2. המערער 1 היה היוזם והאידיאולוג מאחורי תכנית הקשר, כאשר התנהלותו במהלך המשפט וגם בפני שירות המבחן מעידה כי כולו "שנאה יוקדת ליהודים ולכופרים", שבעטייה הוא היה מוכן להקריב את עצמו, על-מנת להוציא לפועל את תוכניתו. כעולה מתסקיר שירות המבחן, נשקפת מהמערער 1 רמת מסוכנות גבוהה, ולפיכך לא באה כל המלצה טיפולית בעניינו. המערער 1 עמד על סף מימוש תכניתו ואף ניסה להכין מטעני חבלה, אך הדבר סוכל עקב מעצרו, כאשר "הדבקות שלו במשימה נמשכה ביתר שאת", לקראת מעצרו. אשר למערער 2, ציין בית המשפט כי המערער לא זנח את רצונו להצטרף למערער 1 לשם ביצוע פיגועים, כאשר הסכמתו ועצם קשירת הקשר מצידו, בשתי הזדמנויות, מלמדות "על דעותיו הקיצוניות ועל כך שמדובר בהסכמה מודעת ומתמשכת מצידו לביצוע מטרת הקשר, בניגוד לניסיונו להמעיט בכך". בית משפט קמא קבע כי מתחם הענישה בעניינו של המערער 1, נע בין 4 ל-7 שנות מאסר, ואילו המתחם בעניינו של המערער 2 נקבע בתווך שבין 18 חודשי מאסר לבין 4 שנות מאסר. בית משפט קמא זקף לזכותם של המערערים את עברם הנקי, את גילם הצעיר, ואת הפגיעה הצפויה בבני משפחותיהם, הגם שצוין, כי המערער 1 לא קיבל כל אחריות על מעשיו ואילו המערער 2 קיבל אחריות חלקית. לאור האמור, גזר בית משפט קמא על המערערים את העונשים המפורטים בפסקה 3 לעיל. הערעורים על הכרעת הדין 29. לקראת הדיון בערעור, חלה התפתחות בעמדת המשיבה לגבי הרשעתו של המערער 1 בעבירה שעניינה ניסיון לעבירות בנשק, לפי סעיף 144(ב2) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. המשיבה הודיעה כי קיים ספק לגבי גילו של המערער 1 בעת ביצוע עבירה זו, ואין לשלול את האפשרות כי הוא היה קטין במועד זה. לפיכך, נדרש אישור היועץ המשפטי לממשלה להעמדתו לדין, לפי סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971. מאחר שלא ניתן אישור מעין זה, מסכימה המשיבה לזיכויו של המערער 1 מעבירה זו. עם זאת, נטען על-ידי המשיבה כי יש להותיר על כנה את ההרשעה בעבירת הקשר, בה הורשע המערער 1. במהלך הדיון, ולאחר ששמע את הערותינו, הודיע עו"ד ראפי מסאלחה, בא-כוחו של המערער 1, כי מרשו זונח את הערעור על ההרשעה בעבירת הקשר, וממקד את טיעוניו בשאלת העונש. לפיכך, אין צורך להידרש לטיעוני המערער 1 בנוגע להרשעתו בעבירת הקשר, בכפוף לזיכויו, בהסכמה, מהעבירה הנוספת שייוחסה לו, שעניינה ניסיון לעבירות בנשק. 30. ערעורו של המערער 2 על הרשעתו בעבירת הקשר נותר על כנו, ולטענת בא-כוחו, עו"ד יחיא דהאמשה, יש לזכותו מכל אשמה. נטען על-ידי המערער 2, כי טעה בית משפט קמא כאשר דחה את טיעוני הזוטא שלו. לטענתו, הופעלו כלפיו שיטות חקירה פסולות, שכללו שעות חקירה ארוכות, תיחקור דורסני, השמעת איומים ומניעת מפגש עם עורך דינו ללא צורך חקירתי, והכל על מנת להביא לשבירת רוחו ולהודאה במיוחס לו. עוד נטען, כי הודעתו של המערער 2 בחקירתו במשטרה, ת/7, הינה מסמך מפוקפק אשר מחזק את טענת המערער 2 כי הוא לא היה "במצב יציב ובמלוא כוחותיו", בעת שנגבתה הודעה זו. נטען בנוסף, כי ההודעה, ת/7, נגבתה בערבית ונרשמה בשפה העברית, מבלי שנערך תיעוד חזותי או קולי של החקירה, וגם מטעם זה יש לפסול את ההודעה. אשר להסתמכותו של בית משפט קמא על הודעותיו של המערער 1 כראיה בעניינו של המערער 2, נטען, כי לא ניתן להסתמך על הודעות של שותף לעבירה, כאשר שני המערערים "מועמדים לדין באותו כתב אישום". זאת, כאשר המאשימה לא ביקשה להגיש את הודעותיו של המערער 1 כראיה לתוכנן, בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). נטען בנוסף, כי לא היה מקום ליתן להודעותיו של המערער 1 משקל משמעותי לגבי המערער 2, שכן מדובר באדם "הנוטה להקצין ולהגזים בתיאור המעללים שהוא מייחס לעצמו ולאחרים". עוד נטען, כי לא היה כל חיזוק לדבריו של המערער 1 בנוגע לקשריו עם המערער 2. טענה נוספת שהיתה בפי עו"ד דהאמשה היא, כי לא התגבשה בין שני המערערים עבירת הקשר, שכן, לפחות מבחינתו של המערער 2, התנהלה שיחה "היפותטית" בבחינת "חילופי דעות בעלמא". כמו כן נטען, כי בית משפט קמא לא דן ביסוד הנפשי הנדרש לעבירת הקשר, כאשר לדידו של הסנגור, יסוד נפשי זה "מתבטא בכך שהקושר שאף לבצע את העבירה נשוא הקשר וראה עצמו בן ברית להסכם הקשר לשם התהוותה". נטען, בהקשר זה, כי אי רצונו של המערער 2 לפעול בהתאם להסכמה הרעיונית שלו, עולה מן הראיות, והמערער 2 לא נקט בכל צעד כדי להתקדם לעבר ביצוע העבירה. נטען לחילופין, כי גם אם נקשר קשר פלילי בין המערערים, הרי שהמערער 2 חזר בו, בשלב מסוים, מרעיון זה. לפיכך, יש לזכותו מכל אשמה גם מסיבה זו. תגובת המשיבה לערעור על הכרעת הדין 31. המשיבה טוענת כי יש בסיס איתן להרשעתם של שני המערערים בעבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. לפי קביעתו העובדתית של בית משפט קמא, המערער 1 הציע למערער 2, בשתי הזדמנויות, להצטרף אליו לביצוע ג'יהאד ביהודים ובכוחות הבטחון, והמערער 2 נתן את הסכמתו לכך. בנוסף, דובר על האפשרות להשיג נשק, באמצעות תקיפת שני בני משפחה המשרתים בצה"ל ובמג"ב, וחטיפת נשקם. בעניינו של המערער 2, העומד על ערעורו לעניין ההרשעה, נטען על-ידי המשיבה כי בית משפט קמא דחה את טענות הזוטא שהועלו על-ידו, וקבע כי הדברים שנאמרו על-ידו בחקירתו בשב"כ ובמשטרה נמסרו מרצונו הטוב והחופשי, והוא לא אולץ לומר דברים שלא רצה למוסרם. המערער 2 הודה כי בשנת 2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", הוא הסכים עם רעיונותיו של המערער 1 לבצע ג'יהאד ביהודים, לאור המתרחש בעזה. בהמשך, הוא חזר על הסכמתו זו, משנשאל על-ידי המערער 1 בשנת 2011, אם הוא עדיין מוכן ליטול חלק בג'יהאד, וכאמור תשובתו היתה חיובית. לגישת המשיבה, מחומר הראיות שהונח לפני בית משפט קמא, עולה בבירור "כי בין שני המערערים נקשר קשר לביצוע פשע לפגוע בחייהם של חיילים ויהודים אחרים". גם אם המערער 1 הוא שהוביל את המהלך, אין ספק, לגישתה של המשיבה, בדבר נכונותו של המערער 2 "לקחת חלק בפעילות הפלילית". אשר לטענה בדבר העדר מסוימות בהתקשרותם של שני המערערים, נטען על-ידי המשיבה, כי אין צורך להוכיח רמת מסוימות, כנדרש בעת עריכת הסכם מחייב בדין האזרחי, ודי להצביע על קיומו של רצון משותף לביצוע עבירה מסוג מסוים. המשיבה הוסיפה וטענה, כי המערערים לא הסתפקו בגיבוש רעיון כללי הנוגע לביצוע פיגועים, אלא שהם שוחחו ביניהם אודות הצורך בהשגת נשק, על-ידי פגיעה בחיילים וחטיפת נשקיהם. עוד נטען, כי אין מדובר באירוע חד פעמי בבחינת "שחרור קיטור", אלא בשיחות רציניות בשתי הזדמנויות שונות, כאשר לא זו בלבד שהמערער 2 לא חזר בו מתכנית הקשר, אלא שהוא "שב ואישר את נכונותו לבצע פיגועים". לאור האמור, התבקשנו לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער 2. הערעור על חומרת העונש 32. עו"ד מסאלחה, בא כוחו של המערער 1 טען כי יש להפחית באורח משמעותי בעונשו של מרשו, בעיקר בשל זיכויו מעבירת הניסיון להשיג נשק, עבירה אשר שימשה, לדידו, כנדבך המרכזי בכתב האישום. לעניין עבירת הקשר, הפנה עו"ד מסאלחה לגזר דינו של איסלאם אלאטרש, שהוגדר על-ידו כרוח החיה בפרשה, ועונשו נקבע לשתי שנות מאסר לריצוי בפועל. נטען בנוסף, כי תכנית הקשר לא התממשה "ומה שנותר הוא רק דיבורים", וגם אם מדובר בדיבורים חמורים, הרי שלא נגרם כל נזק. יצוין, כי מתסקיר משלים שהוגש, לקראת הדיון בערעור, בעניינו של המערער 1, עולה כי יש לחובתו "מגוון עבירות משמעת אשר בוצעו כעבירות קבוצתיות". בהתייחסו לעניין זה, טען עו"ד מסאלחה כי מדובר בעבירות קבוצתיות של אסירים בטחוניים, הנוקטים בצעדי מחאה שונים, לרבות שביתות רעב. בהיותו של המערער 1 מזוהה עם הזרם הסלפי, הוא מוחרם על-ידי אסירים בטחוניים אחרים, והוא חש עצמו מנודה ואינו יכול להשתתף בפעילות חברתית או חינוכית בכלא. לפיכך, התבקשנו להסתפק בתקופת המאסר אותה ריצה המערער 1, עד כה. 33. עו"ד יחיא דהאמשה, בא כוחו של המערער 2, טען, כי גם אם תיוותר עבירת הקשר על כנה הרי שלא היה מקום לגזור על מרשו עונש מאסר לריצוי בפועל. מבחינתו של המערער 2 לא היה כל תכנון מוקדם, וחוץ מהבעת הסכמה לרעיונותיו של המערער 1, לא נעשה דבר, והמערער 2 "המשיך בחייו ובלימודיו". יצוין, כי ביצוע עונש המאסר שהושת על המערער 2 עוכב על-ידי השופט ח' מלצר, בהסכמת המשיבה (ע"פ 939/13 פלוני נ' מדינת ישראל (7.2.2013)). עוד ראוי להוסיף, כי מתסקיר משלים בעניינו של המערער 2, עולה כי הוא מצוי במעצר בית בבית אחותו בכפר מג'אר, והוא רואה בעונש שהושת עליו כעונש כבד ובלתי מידתי. המערער 2 ביטא כעס ותסכול כלפי גורמי אכיפת החוק, וטען כי הם נתנו פרשנות שגויה לדברים שהשמיע, בזמן מבצע "עופרת יצוקה". המערער 2 שלל כוונות או מעשים העלולים לפגוע בשלום הציבור או בבטחון המדינה, וטען כי הוא אינו משתייך לזרם הסלפי. שירות המבחן ציין כי ריצוי המאסר במסגרת של אסירים בטחוניים עלול לחשוף את המערער 2 לגורמים קיצוניים. להערכת שירות המבחן, הסבירות להישנות התנהגות מפרת חוק, מצידו של המערער 2, נמוכה. 34. המשיבה טענה כי למרות זיכויו של המערער 1 מהעבירה שעניינה ניסיון להשיג נשק, אין מקום להתערב בעונש המאסר שהושת עליו. עו"ד מאיה חדד, באת כוח המשיבה, הסכימה כי כתב אישום, המייחס למערערים עבירת קשר בלבד, הוא חריג. עם זאת, מדובר, לגישתה, בעבירה חמורה של קשירת קשר לביצוע פשע, היינו, קשירת קשר לבצע פיגוע נגד כוחות הבטחון ונגד יהודים בכלל. לטענת עו"ד חדד, יש לקחת בחשבון, לעניין העונש, את העובדה כי המערער 1 ביצע מהלכים שונים לשם השגת נשק וייצור מטעני חבלה. המערער 1 פנה לאיסלאם אלאטרש על מנת שיסייע לו בכך, ואף רכש רכיבים שונים שנועדו לייצור מטען חבלה, הגם שהניסוי שערך נכשל. עוד נטען, כי שני המערערים גילו נחישות רבה ורצון לקדם את תכנית הקשר, גם אם בסופו של דבר, הרעיון לא הגיע לכלל מימוש. בהתייחס לעונשים שהושתו על מעורבים אחרים בפרשה, נטען כי הנסיבות שם שונות מענייננו, ובאחד מהמקרים מדובר בהסדר טיעון, הנובע מטעמים ראייתיים. עו"ד חדד ביקשה לאפשר לה להשלים את הטיעון בכתב לעניין זה, אך החלטנו לדחות את בקשתה, מאחר שהדברים לא היו בגדר הפתעה מבחינת המשיבה. לאור האמור, התבקשנו שלא להתערב בעונשי המאסר שהושתו על המערערים, וגם לא בקנס שבו חוייבו. עם זאת, הסכימה עו"ד לבטל את צו החילוט שניתן על-ידי בית משפט קמא, לגבי המוצגים שנתפסו. דיון והכרעה עבירת הקשר 35. העבירה היחידה שנותרה בכתב האישום, לגבי שני המערערים, היא העבירה שעניינה קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, שזה לשונו (בהשמטת קטעים שאינם נוגעים לענייננו): "קשר לפשע או לעוון (א) הקושר קשר עם אדם לעשות פשע או עוון... דינו – (1) אם העבירה היא פשע – מאסר שבע שנים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר". כפי שנקבע בע"פ 8416/09 מולנר נ' מדינת ישראל (9.6.2010): "ביסוד עבירת הקשר עומדת התחברות בין שני אנשים או יותר שנועדה להביא לביצועו של פשע או עוון... התחברות זו, אין דינה כדין התקשרות חוזית ואין היא מצריכה את רמת המסוימות הנדרשת לשם עריכת הסכם מחייב בדין האזרחי... עם זאת, לשם הוכחת ביצועה של העבירה, נדרשת התביעה להראות כי בין הצדדים נרקם רצון משותף לבצע בצוותא עבירה מסוג מסוים, גם אם לא את העבירה הספציפית שבה הם הואשמו... באשר ליסוד הנפשי הטמון בעבירת הקשר, נדרשת התביעה להוכיח כי הנאשם התכוון להתקשר עם הצד השני וכי במסגרת ההתקשרות, התכוון הוא להביא להגשמת המעשה האסור" (שם, בפסקה 50, וראו גם, ע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667 (2000); ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25 (2002); ע"פ 10946/03 עיסא נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 33 (2005) (להלן: עניין עיסא)). עבירת הקשר הינה עבירה עצמאית העומדת על רגליה, והיא אינה עבירה הנגזרת מהעבירה המושלמת. לפיכך, ניתן להעמיד לדין את הנאשם, הן בגין עבירת הקשר והן בגין העבירה המושלמת, ובלבד שלא יוטלו עונשים מצטברים, בעקבות הרשעה בשתי העבירות (ע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר (12.7.2010)). עבירת הקשר משתכללת מרגע ההסכמה, אליה הגיעו הצדדים, לפעול למען אותה מטרה בלתי כשרה, גם אם לא נעשה על-ידם דבר לקדם מטרה זו (ע"פ 9995/05 מדינת ישראל נ' רבינוביץ (15.2.2007)). על המטרה העומדת ביסוד עבירת הקשר, עמד הנשיא א' ברק בעניין עיסא: "תכליתה של עבירת הקשר היא לתפוס את השלב בו ההתארגנות המוקדמת לביצוע עבירות יוצאת מדל"ת אמותיו של היחיד, ומתגבשת בצורת הסכמה למעשה בין כמה אנשים. להפללת שלב ראשוני זה בהתארגנות העבריינית הצדקות שונות, שעיקרן הסיכון המיוחד שנוצר לחברה עקב ההתקשרות בין כמה אנשים לביצוע משותף של עבירה, הן מבחינת החמרת האפשרות לביצוע העבירה נושא הקשר (לאור העצמת המוטיבציה והמחויבות של הקושרים וההקלה המעשית נוכח שיתוף הפעולה); והן לאור הסיכון העצמאי הנובע מקיומן של התקשרויות עברייניות בחברה" (שם, בעמ' 51). הנה כי כן, הפוטנציאל העברייני הגלום בהתקשרותם של שני אנשים או יותר לביצוע מעשה פלילי, הוא שיוצר את הסכנה לשלום הציבור, ומצדיק את הגישה לפיה עבירת הקשר אינה נבלעת בעבירה העיקרית. 36. לשם הוכחת עבירת הקשר די להצביע על רצון משותף לבצע עבירה מסוג מסוים, ואין נדרשת כוונה לבצע עבירה קונקרטית, במועד זה או אחר (ע"פ 5927/11 הררי נ' מדינת ישראל (23.8.2012)). בע"פ 6467/12 אטון נ' מדינת ישראל (30.7.2013)) הפניתי אל הפסיקה, אשר קובעת כי אין צורך להוכיח, לשם התגבשותו של הקשר הפלילי, "כי הוסכם על פרטי הביצוע של המעשה הפלילי וכי מדובר בתוכנית קונקרטית". ובע"פ 330/85 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 33,29 (1986) נקבע כי "יש לפחות להוכיח רצון משותף לבצע בצוותא עבירה מסוג מסוים (כגון, עבירת שוד) אם כי לאו דווקא עבירה קונקרטית במועד מוגדר" (וראו גם, ע"פ 8416/09 מדינת ישראל נ' חרבוש (9.6.2010); ופסק דיני בע"פ 7555/11 פלוני נ' מדינת ישראל (18.7.2012)). ומן הכלל אל הפרט 37. כזכור, חזר בו המערער 1 מהערעור לעניין ההרשעה בעבירת הקשר, וטוב שעשה כן. אין ספק, למקרא הודעותיו של המערער 1 והזכ"דים המתעדים את חקירותיו בשב"כ, כי הוא קשר קֶשֶר, בשתי הזדמנויות, עם המערער 2. המערער 1 מסר כי נפגש עם המערער 2, בעיצומו של מבצע "עופרת יצוקה", והציע לו לבצע פעילות ג'יהאד נגד היהודים, על רקע הנעשה בעזה, והמערער 2 נתן את הסכמתו לכך. על-פי הודאתו, הוא החל לחשוב על דרכים להשגת נשק לצורך ביצוע הפעילות, וזאת בין היתר, על-ידי תקיפת חיילים וחטיפת כלי נשקם. המערער 1 חזר ופנה אל המערער 2, בשנת 2011, על מנת לבחון אם הוא עדיין מוכן לבצע את פעילות הג'יהאד, והלה נתן את הסכמתו לכך. לדבריו של המערער 1, הוא חזר אל המערער 2, בשל קרבת המשפחה ביניהם והאמון שנתן בו, ומאחר שהלה כבר הביע את הסכמתו בעבר, לבצע פיגוע ג'יהאד נגד היהודים. אכן, לא נרקמה בין השניים תכנית קונקרטית לביצוע פיגועים או לג'יהאד בתוך תחומי מדינת ישראל, וגם לא נקבע מועד להוצאתה של התכנית מהכוח אל הפועל. ואולם, וכפי שנקבע בפסיקה, די בהסכמה בין שני אנשים או יותר, לביצועו של המעשה הפלילי, ואין צורך להוכיח הסכמה בדבר ביצוע "עבירה קונקרטית במועד מוגדר". כמו כן, וכפי שנקבע לא אחת, ההתקשרות אינה טעונה אותה רמת מסוימות הנדרשת לשם קיומו של הסכם מחייב במשפט האזרחי. אכן, היה מקום כי המשיבה תציין, בתוך הגדרת עבירת הקשר, באיזו עבירה מסוג פשע מדובר, אך גם אם לא נעשה כן, אינני סבור כי נגרם למערערים עיוות דין, שכן ברור לכל בר-בי-רב, מעיון בעובדות כתב האישום, כי הכוונה היא לביצוע פיגועים וג'יהאד נגד היהודים, בתוככי מדינת ישראל. זאת ועוד, לפחות לגבי המערער 1, הוכח כי הוא ביצע מעשים שנועדו לקדם את תכנית הקשר, בכך שהחל לאסוף מידע לצורך הכנת מטעני חבלה, וגילה את כוונתו להשיג נשק באמצעות תקיפה של חיילי צה"ל. לפיכך, היה מקום להרשיעו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. 38. אשר למערער 2, יש להדרש, תחילה לשני נושאים, טרם שתבחן שאלת הרשעתו בעבירת הקשר. הנושא הראשון נוגע לטענות הזוטא שהועלו על-ידו, כאשר, לשיטתו, יש לפסול את הודאותיו, הן בחקירת השב"כ והן בחקירת המשטרה. סבורני, כי אין ממש בטענות אלה, לנוכח ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא וקביעות המהימנות שנעשו על-ידו. בית המשפט נתן אמון מלא בחוקרי השב"כ והמשטרה וקבע כי הם לא נקטו באמצעים פסולים, שיש בכוחם להביא לפסילת ההודעות. לגישתו של בית משפט קמא, עדותו של המערער 2 היתה בלתי עקבית בעליל, כאשר מחד גיסא, טען כי החוקרים איימו עליו, חקרו אותו שעות ארוכות, ואחד מהם אף הצמיד את מצחו לראשו של המערער, דבר שהביא לשבירת כוח רצונו, ומאידך גיסא, טען כי לא נאמרו על-ידו דברים בניגוד לרצונו. גם לגבי ההודעות במשטרה, ובעיקר אמורים הדברים בהודעה ת/7, לא היה המערער 2 עקבי בגירסתו. הוא אישר את עצם אמירת הדברים לאחר שהוא הצטווה, לטענתו, לחזור על שנאמר על-ידו בחקירתו בשב"כ. באותה נשימה, טען המערער 2, כי נרשמו בהודעה דברים שלא נאמרו על-ידו. כך או כך, בית המשפט לא נתן כל אמון בגרסתו המשתנה של המערער 2, וקבע כי כל הדברים המופיעים בהודעתו נאמרו על-ידו מרצונו הטוב והחופשי. יצוין, כי גם אם נעשה שימוש באמצעים פסולים (ואינני סבור כי כך היה), יש עדיין להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין אותם אמצעים פסולים לבין מסירת ההודיה, ובענייננו אין ספק כי לא קיים קשר כזה (ראו, לעניין זה, ע"פ 10477/09 מובראק נ' מדינת ישראל (10.4.2013); ע"פ 1410/10 שייח אחמד נ' מדינת ישראל (14.7.2011); ע"פ 1776/06 אל סיד נ' מדינת ישראל (5.9.2011)). טענה נוספת שהועלתה על-ידי המערער 2, נוגעת להסתמכותו של בית משפט קמא על הודעותיו של המערער 1, כחלק מהתשתית הראייתית בעניינו. כזכור, הוגשו הודעותיו של המערער 1 בהסכמה, וכאשר הלה עמד על דוכן העדים הוא הכחיש את הדברים וחזר בו מכל שנאמר על-ידו. נטען על-ידי עו"ד דהאמשה, כי בית משפט קמא לא היה רשאי לקבל את אמרותיו של המערער 1 כראיה נגד המערער 2, כאשר התביעה לא ביקשה לעשות כן, באמצעות סעיף 10א לפקודת הראיות. יש לדחות גם טענה זו. הלכה היא מקדמת דנא, כי "עד במשפט" הוא גם נאשם המעיד להגנת עצמו, לרבות במשפט המתנהל נגדו ונגד נאשמים אחרים. בע"פ 501/81 אבו חצירה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 141 (1982), נקבע, כי כשם שאין מניעה לקבל כראיה עדותו של נאשם אחד נגד נאשם אחר, כך אין "מניעה לקבלת הודעתו של נאשם אחד כראיה נגד נאשם אחר" (שם, בעמ' 152). בע"פ 1258/90 חמידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 731 (1992), נדחתה הטענה, לפיה אין לקבל אמרת נאשם אחד כראיה נגד נאשם אחר, משום שהתביעה לא ביקשה להחיל על אמרה זו את סעיף 10א לפקודת הראיות. נקבע, בהקשר זה, כי "גם בלעדי אזהרה מוקדמת מצד התביעה, על סניגורו של נאשם לדעת ולהיות ער לכך, כי אמרה של נאשם אחד שהעיד, שהוגשה לבית המשפט, עלולה – אם נתקיימו התנאים לכך – לשמש ראיה נגד מרשו" (שם, בעמ' 735). ועוד נקבע, כי אמרתו של נאשם שהעיד במשפט, בו הוא היה אחד הנאשמים, בצוותא חדא עם אחר או אחרים, אינה "נושאת עליה את המגבלה, כי היא תשמש ראיה נגד נותנה בלבד, ובעצם הגשתה יש משום אזהרה מספקת, כי אם יתקיימו התנאים לכך, עלולה היא לשמש ראיה גם נגד נאשם אחר". (וראו גם, ע"פ 3377/92 מעמר נ' מדינת ישראל (1.2.1994)). הנה כי כן, לא היתה כל מניעה להסתמך על אמרותיו של המערער 1, כראיה נגד המערער 2 ולא רק כראיה נגדו, שעה שהוא חזר בו, במסגרת עדותו במשפט, מהדברים המפלילים שנאמרו על-ידו, וניתנה לבא כוחו של המערער 2 הזדמנות לחוקרו. זאת, גם אם התביעה לא ביקשה, מפורשות, להסתמך על אמרותיו של המערער 1, כראיה במשפטו של המערער 2, מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. 39. לאחר שהסרנו מעל הפרק את שתי הטענות המקדימות, אשר הועלו על-ידי בא כוחו של המערער 2, נחזור ונבחן את השאלה, האם יש מקום להבחין בינו לבין המערער 1, לעניין ההרשעה בעבירת הקשר. לאחר עיון במכלול הראיות, לרבות בהודאותיו של המערער 2 בחקירתו בשב"כ ובחקירתו במשטרה, וכן באמרותיו של המערער 1, לא נותר כל ספק כי יש להרשיע גם את המערער 2 בעבירת הקשר. כעולה מהראיות, המערער 2 הסכים, בשתי הזדמנויות, להצעותיו של המערער 1 לפעול בדרך של ג'יהאד נגד היהודים, ודובר על ביצוע פיגועים בתחומי מדינת ישראל. המערער 2 הסביר כי הסכמתו, בתקופת מבצע "עופרת יצוקה", שהתנהל בשנת 2009, ניתנה בשל הפגיעה בתושבי עזה. ואולם, לא היה בפיו הסבר מדוע אמר למערער 1, כחודש לפני מעצרו של האחרון, בשנת 2011, כי הוא עדיין מעוניין ליטול חלק בפעילות ג'יהאד, ואישר את הסכמתו לדברים שנאמרו על-ידו, כשנתיים קודם לכן. יצוין, כי בשום שלב לא הודיע המערער 2 לחברו על חזרתו מתכנית הקשר, והוא לא חזר בו, גם כאשר דובר על רצונו של המערער 1 להשיג נשק, באמצעות תקיפה של חיילי צה"ל, וגם כאשר הועלתה האפשרות לתקוף שניים מבני משפחתו, המשרתים בכוחות הבטחון. המערער 2 אישר כי חברו היה נלהב להוציא את התכנית מהכוח אל הפועל, לאחר שהלה עבר תהליך של הקצנה דתית וחבר לזרם הסלפי ג'יהאדי. המערער 1 מסר בהודעותיו כי סמך על המערער 2, בהיותו קרוב משפחה ואדם אמין, וכן משום שהוא כבר נתן את הסכמתו, בעבר, לביצוע המעשים. נראה בעליל, כי ההתקשרות הפלילית בין השניים לא הסתכמה בדיבורים מהשפה אל החוץ, והם היו רציניים בכוונתם לממש את רעיונותיהם, גם אם לא התגבשה תכנית קונקרטית ולוח זמנים מוגדר. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער 2 לעניין הרשעתו. הערעור על גזר הדין 40. הטענה המרכזית שהיתה בפי המערער 1 נוגעת למשמעות זיכויו מהעבירה שעניינה ניסיון לביצוע עבירות בנשק, והרשעתו בעבירה אחת ויחידה של קשירת קשר. כמו כן, נטען על-ידי המערער 1 כי העונש שנגזר עליו חורג משמעותית מרמת הענישה שנקבעה בעניינם של מעורבים אחרים בפרשה. בא כוחו של המערער 1, הפנה, בעיקר, לעונש שנגזר על איסלאם אלאטרש בבית משפט השלום בנצרת (ת"פ 17001-09-11), לאחר שזה הורשע בשתי עבירות של קשירת קשר לפשע ובעבירה נוספת של חדירה לחומר מחשב שלא כדין, לפי סעיף 4 לחוק המחשבים, התשנ"ה-1995. בית משפט קמא גזר על איסלאם 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל וחייבו בתשלום קנס בשיעור של 5,000 ₪. על נאשם אחר, אשר הורשע בעבירה של קשירת קשר לפשע, נגזרו, במסגרת הסדר טיעון, 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. הנני סבור, כי בנסיבות אלה, יש מקום להפחתה מסוימת בעונשו של המערער 1, הגם שאין להגיע לרמת העונש שנקבעה בעניינו של איסלאם. אין להקל ראש במעשיו של המערער 1, אשר פעל ממניעים אידיאולוגיים קיצוניים, לאחר שאימץ לעצמו את התפיסה של "הסלפיה ג'יהאדיה", הקוראת לפעול בכוח ובאלימות נגד הכופרים, ולהשליט את דת האיסלאם בכל רחבי העולם. הוא הפגין שנאה תהומית כלפי היהודים באשר הם, והביע את נכונותו להקריב את עצמו, למען מימוש רעיונות "הסלפיה ג'יהאדיה". בנסיבות אלה, והגם שתוכניותיו של המערער 1 לא יצאו עדיין מהכוח אל הפועל, יש מקום להשית עליו עונש מאסר לתקופה משמעותית. זאת, גם בשים לב לעובדה כי הוא החל לבצע פעילויות שונות, שנועדו להביאו לידי יכולת להכנה של מטעני חבלה והשגת נשק, ברוח שלב האעדאד (הכנה). לאור האמור, אציע לחבריי להעמיד את עונש המאסר בפועל שיושת על המערער 1 על 4 שנות מאסר, בניכוי ימי מעצרו, וזאת במקום 5 שנות מאסר לריצוי בפועל שהוטלו עליו על-ידי בית משפט קמא. אין מקום לשינוי יתר חלקי גזר הדין, לרבות רכיב הקנס שהושת על המערער 1. 41. אשר למערער 2, אין ספק כי עניינו קל בהרבה מזה של המערער 1, שהיה הרוח החיה בקשירת הקשר והוא היה היוזם, המתכנן, ומי שנשא במטען האידיאולוגי הקיצוני. עם זאת, הנני סבור כי אין מקום להמנע, בנסיבות העניין, מלהשית על המערער 2 עונש מאסר לריצוי בפועל, גם אם קצר יותר במשכו מזה שנקבע על-ידי בית משפט קמא. אין לזלזל בחומרת במעשיו של המערער 2, אשר הסכים, בשתי הזדמנויות, ליתן את ידו לביצוע ג'יהאד, כשהכוונה היא לבצע פיגועים נגד כוחות הבטחון ויהודים בתחומי מדינת ישראל. הוא חזר על הסכמתו זו גם בשנת 2011, כאשר עמדה בפניו האפשרות לסגת מהעניין, שעה שהוצע לו הדבר בשנית על-ידי המערער 1. סבורני, כי בנסיבות אלה, יש להעמיד את עונש המאסר בעניינו של המערער 2 על 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו. אין שינוי ביתר חלקי גזר הדין. בהסכמת המשיבה, יבוטל צו החילוט שניתן על-ידי בית משפט קמא, לגבי שני המערערים. סוף דבר 42. בהתאם להודעתה של המשיבה, יזוכה המערער 1 מהעבירה שעניינה ניסיון לעבירות נשק, לפי סעיף 144(ב2) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. ערעוריהם של שני המערערים על הרשעתם בעבירה של קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, נדחים בזאת. הערעורים על מידת העונש מתקבלים, כמפורט בפסקאות 40 ו-41 לעיל. המערער 2 יתייצב לריצוי עונשו ביום 25.11.2013 עד לשעה 10:00 בימ"ר קישון או על-פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות ועותק מפסק דין זה. על המערער 2 לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר בטלפונים 08-9787377 או 08-9787336. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ח' בכסלו התשע"ד (11.11.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13009390_I08.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il