פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 9389/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9389/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין האזורי בחיפה 3. פלוני עתירה למתן צו על-תנאי ולצו ביניים בשם העותרת: עו"ד גבי ברנדס בשם המשיב 3: עו"ד לאה ציגנלאוב פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותרת כי יבוטל פסק דין של בית הדין הרבני הגדול והחלטות של בית הדין הרבני האזורי. פסק הדין, כמו גם החלטות בית הדין הרבני האזורי שקדמו לו, עוסקים בהליכי מכר של בית מגורים שבבעלות העותרת והמשיב 3 (להלן – בית המגורים). 2. העותרת והמשיב 3 (להלן – המשיב) הם בני זוג לשעבר. הם נישאו זה לזו בשנת 1987. נולדו להם שלושה ילדים. ביום 30.8.2005 הגישה העותרת תביעת גירושין בבית הדין האזורי בחיפה וכרכה בתביעתה את חלוקת הרכוש ביניהם. בין הצדדים התנהלו מספר הליכים שאין צורך לפרטם. ביום 5.1.2009 הגיעו הצדדים להסכם בעניין חלוקת רכוש. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני הגדול. במועד זה כבר היו הצדדים גרושים, וזאת בעקבות החלטה אחרת של בית הדין הרבני הגדול. ההסכם, אשר נסוב ברובו סביב אופן מכירת בית המגורים, הוא מוקד המחלוקת בין הצדדים. עיקרי ההסכם הדרושים לענייננו הם כדלהלן: א. בית המגורים יוצע למכירה בשוק החופשי כפנוי, לכל המרבה במחיר בתוך 3 חודשים. ב. לעותרת זכות לרכוש את חלקו של המשיב, בהתאם להערכת השמאי מיום 16.7.2007, בסך כולל של 250,000$ כזכות קדימה במהלך תקופה זו. ג. אם בית המגורים לא יימכר ו/או העותרת לא תרכוש את חלקו של המשיב בתקופה האמורה, תיערך התמחרות בין הצדדים תוך 14 יום. 3. כאמור, ההסכם נערך ונחתם ביום 5.1.2009. ואולם, עד היום טרם נמכר בית המגורים. הצדדים חלוקים ביניהם בכל הנוגע לסיבה שבגינה לא נעשה הדבר, כאשר כל צד טוען כי האחר אחראי לכך שלא נחתם ביניהם, תוך תקופת שלושת החודשים, הסכם לרכישת חלקו של המשיב בבית המגורים. ביום 30.8.2009 פנה המשיב לבית הדין הרבני האזורי בבקשה כי תינתן חוות דעת שמאי עדכנית לגבי בית המגורים. העותרת הגיבה לבקשה, וביום 13.1.2010 נערך דיון בבית הדין הרבני האזורי. ביום 19.1.2010 התקבלה החלטה לפיה באי כוח הצדדים ימונו ככונסי נכסים וכי תיערך שומה חדשה לנכס. ביום 1.2.2010 התקבלה החלטה בנוגע לזהות השמאי. העותרת ערערה על שתי החלטות אלה לבית הדין הרבני הגדול. עיקר ערעורה נסוב סביב ההחלטה כי תיערך שומה חדשה לנכס. ביום 11.10.2010 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור. 4. בעתירתה מבקשת העותרת כי בית משפט זה יכריז על בטלות פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, וכן על בטלותן של שתי ההחלטות הנזכרות של בית הדין הרבני האזורי. בנוסף מבקשת העותרת, כי בית משפט זה יכריז על תוקפו של ההסכם שאושר כפסק-דין מיום 5.1.2009. זאת, מחמת פגמים אשר נפלו לטענת העותרת בפסק הדין ובהחלטותיו של בית הדין הרבני. טענתה העיקרית של העותרת היא, כי החלטות בית הדין הרבני ניתנו בחוסר סמכות. 5. דין העתירה להידחות על הסף. בית המשפט הגבוה לצדק אינו ערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים. התערבותו מוגבלת לעילות של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; למשל, בג"ץ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לו(2) 733 (1982); בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מו(3) 423 (1992); בגץ 2593/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי פתח-תקווה (לא פורסם, 16.8.2006)). העתירה שבפנינו אינה נכנסת לגדר אותם מקרים חריגים בהם יתערב בית משפט זה בפסיקת בתי הדין הרבניים. אומנם, שאלת "סמכותו הנמשכת" של בית הדין הרבני להמשיך ולדון בעניין בו ניתן פסק דין סופי על ידו היא שאלה סבוכה, אשר נדונה פעמים רבות בפסיקה. ואולם, בענייננו אין מקום להידרש לטענות העותרת בהקשר זה. זאת, שכן ממכתב מיום 19.4.2009 (כלומר, לאחר פסק הדין שנתן תוקף להסכם בין הצדדים), אשר צורף לנספחי העתירה עולה, כי העותרת עצמה טענה באותה עת כי אם לא יקויים ההסכם היא תאלץ לפנות לבית הדין הרבני הגדול בבקשה למתן הוראות. בכך ניתן לראות משום יצירת מצג ברור להסכמתה לכך שהדיון ימשיך להתברר בבית הדין הרבני אף לאחר מתן פסק הדין (ראו והשוו למשל, בג"ץ 4111/07 פלונית נ' פלוני, פיסקה 12 וההפניות שם (טרם פורסם, 27.7.2008)). הדברים אמורים גם בהתחשב בעובדה כי ההסכם בין הצדדים עוסק בענייני רכוש, אשר נכרכו כדין, על ידי העותרת עצמה, לתביעת הגירושים שהוגשה לבית הדין הרבני. 6. גם בטענותיה האחרות של העותרת אין ממש. אשר לטענת העותרת לפיה נפגעה זכות הטיעון שלה: העותרת הגיבה לבקשתו של המשיב בעניין עריכת שומה חדשה ביום 28.10.2009 ואף טענה את טענותיה בפני בית הדין בדיון שהתקיים ביום 13.1.2010. בכך כובדה זכות הטיעון של העותרת. אכן, החלטתו של בית הדין האזורי בדבר זהות השמאי מיום 1.2.2010 התקבלה טרם שחלפו 15 הימים שהוקצבו לצדדים למתן התנגדויות. אולם, אף שהייתה בכך פגיעה מסוימת בזכות הטיעון של העותרת, אין צידוק להתערבות של בית משפט זה, לאחר שהעניין בא בפני בית הדין הרבני הגדול. באשר לשאר טענות העותרת הרי שגם אם נניח, לטובת העותרת, כי העובדות שבבסיס הטענות נכונות הן, אין בכך כדי להקים את אחת מעילות ההתערבות המפורטות בפיסקה 5 לעיל. סיכומם של דברים הוא כי אין העתירה מגלה אף לא אחת מעילות ההתערבות בפסיקת בתי הדין הרבניים, ומשכך אין מנוס מדחייתה. 7. העתירה נדחית אפוא על הסף. ממילא נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים. העותרת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ש"ח לזכות המשיב 3. ניתן היום, ‏כ"א באדר ב' התשע"א (27.03.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10093890_S05.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il