מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. אינה ליוונוב

פסק-דין בתיק רע"א 9388/12 בבית המשפט העליון רע"א 9388/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל המבקשים: 1. מנורה חברה לביטוח בע"מ 2. חיים אלי נ ג ד המשיבה: אינה ליוונוב בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק ע"א 7978-10-10 שניתן ביום 26.11.2012 על-ידי כב' ס' הנשיאה השופטת א' קובו; כב' ס' הנשיאה השופטת מ' רובינשטיין וכב' השופטת ע' צ'רניאק בשם המבקשים: עו"ד א' ברוש-לימור בשם המשיבה: בעצמה פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה ביום 26.11.2012 את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 28.6.2010, ומכאן בקשת רשות הערעור דנא. ההליך בבית משפט השלום 2. המשיבה הגישה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים מיום 24.7.2003 (ת"א 77437/04). כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, וכמפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הצדדים הסכימו כי סך כל הפיצויים המגיעים למשיבה עומדים על סכום של 951,078 ש"ח (בתוספת שכ"ט עורך דין). עוד הוסכם, כי מתוך הסכום הנ"ל יוקפא, בהתאם לחוות דעת אקטוארית, סכום של 465,553 ש"ח, עד למתן פסק דינו של בית משפט השלום, שיכריע בשאלת הניכויים מהפיצוי. כפי שניתן להסיק מפסק דינו של בית משפט השלום, המשיבה מקבלת תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), בסכום (מהוון) כולל של 477,328 ש"ח, בשל נכויות שונות, שלא כולן קשורות עם תאונת הדרכים הנדונה. בפסק הדין מיום 28.6.2010 קבע בית משפט השלום, כי סכום של 175,943 ש"ח מבטא את סך כל התגמולים שמשולמים למשיבה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) בגין הנכויות שנגרמו לה בתאונת הדרכים. לפיכך, נפסק כי סכום זה ינוכה מהסכום שהוקפא בהסכמה (465,553 ש"ח), והיתרה (289,610 ש"ח) תשולם למשיבה כחלק מהפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה. המחלוקת שבין הצדדים מתייחסת אך לסוגיה זו: מהו הסכום אותו יש לנכות מהפיצויים המגיעים למשיבה והמבטא את סכומן הכולל של הגמלאות המשולמות למשיבה על-ידי המל"ל בגין הנכויות שנגרמו לה בתאונת הדרכים. בעוד שבית משפט השלום פסק כי מדובר ב-175,943 ש"ח (ולכך מסכימה המשיבה), המבקשים גורסים כי התגמולים המשולמים למשיבה על-ידי המל"ל בקשר עם הנכויות שנגרמו לה בתאונה (ושיש לנכותם מהפיצויים שעל המבקשים לשלם למשיבה) הם בסכום של כ-410,000 ש"ח, באופן שעל המבקשים לשלם למשיבה, מתוך הסכום שהוקפא, סכום של 64,818 ש"ח בלבד. בית משפט השלום מינה שלושה מומחים רפואיים לצורך הערכת נכויות המשיבה. האורתופד ד"ר אייכנבלט מצא כי הנכות האורתופדית היא בשיעור של אחוז אחד, וכי המשיבה אינה סובלת מנכויות אורתופדיות מעבר לכך. המומחה ברפואת העיניים, ד"ר גוטמן, מצא כי נכותה של המשיבה בתחום העיניים כתוצאה מהתאונה עומדת על 10% וכי אין למשיבה נכויות נוספות בתחום האמור. הפסיכיאטר ד"ר גאוני חיווה דעתו כי נכותה הכוללת של המשיבה, בתחום מומחיותו, עומדת על 30%, מהם 5% בגין מצב שקדם לתאונה. על יסוד חוות הדעת האמורות הוסכם כי הנכות הכוללת המשוקללת של המשיבה בגין התאונה עומדת על 33.175% (25% נפשי, 10% עיניים ו- 1% אורתופדי). עוד הוסכם, כי שיעור נכותה הכולל של המשיבה כפי שנקבע במל"ל עומד על 90%. בית משפט השלום העיר בפסק דינו, כי עיון בדו"ח קצבת נכות של המל"ל העלה כי בין יתר הנכויות שנקבעו למשיבה על-ידי המל"ל כלולה גם נכות נוירולוגית, בשיעור 30%. לענין זה ציין בית המשפט, כי "לו נדרשה בחינה של יחסיות הנכויות אשר אינן קשורות לתאונה, עם אלה שקשורות לתאונה, היה מקום להורות על מינוי מומחה בתחום הנוירולוגי". אלא שלא הוגשה כל בקשה בענין זה "מטעם הנתבעת". מדברים אלה עולה שבית משפט השלום סבר, כי הנתבעים (המבקשים כאן) הם אלה האמורים להוכיח את שיעור הנכות הנוירולוגית של המשיבה (שאינה קשורה לתאונה), לצורך חישוב היחס שעל פיו ייקבע שיעור הניכוי של גמלאות המל"ל. כפי שנראה בהמשך, בכך שגה בית משפט השלום. נוכח הנתונים והמסקנות שפורטו לעיל חישב בית משפט השלום את סכום התגמולים אותם יש לייחס לתאונה (ולנכות מהפיצויים) בדרך הבאה: 33.175% - הנכות המשוקללת הכוללת בגין התאונה 0.3686 = 90% - סך כל הנכות שנקבעה על-ידי המל"ל סך כל תגמולי המל"ל עמד על 477,328 ש"ח, כך שחלק התגמולים המתייחס לתאונה (36.86%) הוא 175,943 ש"ח. סכום זה יש לנכות מהסכום שהוקפא (465,553 ש"ח), והמבקשים חויבו לשלם למשיבה את ההפרש בסך 289,610 ש"ח, בתוספת שכ"ט עורך דין והוצאות משפט. הערעור לבית המשפט המחוזי 3. המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי (ע"א 7978/10-10) וטענו כי בית משפט השלום היה צריך לבחון את היחס שבין שיעור הנכות הכוללת המשוקללת שבגין התאונה (33.175%) לבין שיעור הנכות הכוללת המשוקללת של המשיבה, כפי שזו הוכחה בבית המשפט (במובחן מהנכות הכוללת המוכרת על-ידי המל"ל). נתון אחרון זה עומד על 37.63% (30% נכות נפשית, 10% עיניים ו- 1% אורתופדית). על פי עמדת המבקשים, החישוב האמור, של היחס בין הנכויות הנ"ל (כלומר – 33.175% לחלק ל- 37.63%), מוליך למסקנה כי 88.16% מהתגמולים המשולמים למשיבה על-ידי המל"ל מתייחסים לתאונה (ולא 36.86%, כפי שנפסק בבית משפט השלום), כך שיש לנכותם מהפיצוי לו זכאית המשיבה. על יסוד טענה זו, לשיטת המבקשים המשיבה זכאית ל-64,818 ש"ח (כולל שכ"ט עו"ד) מתוך הסכום שהוקפא (תחת הסכום של 289,610 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד, שנפסק בבית משפט השלום). בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. נפסק, כי לא היה מקום למנות מומחה רפואי נוסף לבירור נכותה הכוללת של המשיבה, שכן העובדות היו "מונחות לפני בית המשפט ולמעשה לא היתה לגביהן מחלוקת". הערעור נדחה והמערערים חויבו לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך 30,000 ש"ח. בקשת רשות הערעור 4. בבקשת רשות הערעור נטען, כי הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי שגו ביישום ההלכות שנקבעו בבית משפט זה בקשר עם הסוגיה שבמחלוקת, וכי על פי הדין היה על המבקשים לשלם למשיבה סך של 64,818 ש"ח (הכוללים שכ"ט עו"ד) מתוך הסכום שהוקפא, ולא 289,610 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד. בין היתר טוענים המבקשים, כי בעל הדין המבקש להפחית את שיעור הניכויים של תגמולי המל"ל –כלומר: המשיבה (התובעת) – הוא זה שצריך להוכיח שאין מקום לנכות את מלוא סכום התגמולים. בהעדר הוכחה אחרת, היה על בית משפט השלום להניח, על-פי הראיות שהיו בפניו, כי שיעור הנכות הכוללת של המשיבה עומד על 37.63% (כמפורט לעיל), ולא על 90%, וכי שיעור הנכות המשוקללת הנובעת מהתאונה עומד על 33.175%. המבקשים טוענים כי את החלק היחסי של התגמולים יש לחשב על ידי מציאת היחס שבין הנכות שנגרמה בתאונה (33.175%) לבין הנכות הכוללת, כפי שהוכחה בבית המשפט (37.63%), והתוצאה היא שהיחס בין הנכויות הוא 0.8816. על-פי יחס הנכויות הנ"ל, כאשר 88.16% מהנכות נובעים מהתאונה, היה על בית המשפט לחשב את סכום הניכויים של תגמולי המל"ל מתוך הסכום שהוקפא לשם כך. 5. המשיבה, שהיתה מיוצגת בערכאות הקודמות, בחרה הפעם שלא להיות מיוצגת והגישה בעצמה את תשובתה לבקשת רשות הערעור, אף כי בהחלטה מיום 21.2.2013 ציינתי כי הבקשה דנא מעלה, לכאורה, "שאלה משפטית שהתייחסות אליה מצריכה בקיאות בדין". המשיבה טוענת, כי כלל אין מקום ליתן רשות ערעור לאחר שהסוגיה נדונה על-ידי שתי ערכאות שהגיעו לאותה מסקנה וכיוון שלא עולה כל שאלה משפטית בעלת היבט כללי או עקרוני. בתשובת המשיבה נטען עוד, כי הסכימה לפשרה בענין סכום הפיצויים על יסוד ההנחה כי הנכות הכוללת בגינה משתלמות לה גמלאות, לרבות נכויות שאינן קשורות לתאונה, תעמוד על 90% (מתוכם 33.173% בלבד מהתאונה). המשיבה מפרטת את הנכויות שהיו לה עוד קודם לתאונה, בין היתר כתוצאה מאירועים תאונתיים קודמים, הכל במטרה להראות כי יחס הנכויות שנקבע בבית משפט השלום משקף את המצב לאשורו. דיון והכרעה 6. לאחר עיון בבקשה, בתשובה ובנספחיהן, המסקנה היא שיש מקום ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור. על כן הבקשה לרשות ערעור תידון כאילה ניתנה רשות והוגש ערעור על-פיה. 7. פסק דינו של בית משפט השלום ניתן לפני שנפסקה ההלכה ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (27.3.2011) (להלן: ענין כלל), אשר במידה רבה הבהירה את הסוגיה שעניינה שיעור ניכוי גמלאות מל"ל, כאשר אלו משולמות לנפגע בתאונת הדרכים בגין נכות הכוללת פגימות שאינן קשורות לתאונת הדרכים וכאשר לא נקבע על-ידי המל"ל קשר סיבתי בין הנכויות המוכרות על-ידו לבין תאונת הדרכים. אלא שפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לאחר פרסום פסק הדין בענין כלל, מבלי שההלכה שנקבעה בעניין כלל יושמה בגדרו. זאת ועוד, המקרה דנא מעורר אף את השאלה, שגם לגביה נפסקה הלכה בבית משפט זה, מי יישא בתוצאה של אי הוכחת שיעור הנכות הכוללת (במובחן מהנכות שנגרמה בתאונה) במסגרת תביעת הניזוק לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים. נראה, אפוא, כי דווקא מכיוון שעסקינן בסוגיות שכיחות יחסית, יש מקום להבהיר את ההלכה, וקיימת, לפיכך, הצדקה ליתן רשות ערעור. 8. בפסק הדין בענין כלל סקר בית המשפט את ההיסטוריה הפסיקתית שראשיתה בפסק הדין המנחה בענין פרלה עמר (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז(4) 350 (2003)), כך שאין צורך לחזור על הדברים. עוד הוזכר בענין כלל, כי שיעורו של החלק היחסי מתוך תגמולי המל"ל אותו יש לייחס לתאונה, ייקבע על יסוד חוות הדעת הרפואיות המובאות לפני בית המשפט (במובחן מקביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל). בתוך כך הזכיר בית המשפט בענין כלל את פסק הדין ברע"א 5670/10 פלוני נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (19.8.2010), בו הובהר כי הנטל להוכיח שהנפגע מקבל תשלומים מן המל"ל וכן הנטל להוכיח את שיעורם של תגמולים אלה, מוטל לפתחו של הנתבע הטוען לניכוי, ומאידך – הנטל להוכיח כי חלק מן התשלומים אינו קשור לתאונה, ועל כן יש לנכות את תשלומי המל"ל באופן חלקי בלבד, מוטל על התובע (פסקה 10 לפסק הדין בענין כלל). הנה כי כן, כבר עתה ניתן להיווכח, כי המשיבה (התובעת), ולא המבקשים, היא זו שהיתה אמורה להוכיח בבית משפט השלום שחלק ניכר מהתגמולים שהיא מקבלת מהמל"ל אינו קשור לתאונה (כנטען בהרחבה בתשובתה לבקשת רשות הערעור), ומהו אותו חלק. על-פי הנתונים כפי שהוכחו בבית משפט השלום, באמצעות המומחים הרפואיים שהוא מינה, להבדיל מנתוני המל"ל שלא הוכחו ואין להתבסס עליהם לצורך הנדון, רק 5% מתוך הנכות המשוקללת הכוללת בשיעור 37.63% אינם מיוחסים לתאונה, והם בבחינת "נכות קודמת". זו התמונה שהתקבלה על יסוד הראיות, וככל שהמשיבה היתה מעוניינת להוכיח שנתח גדול יותר מהתמלוגים משולם לה ללא קשר לנכויות שנגרמו לה בתאונה, היה עליה להוכיח זאת, באמצעות הגשת בקשה למינוי מומחים רפואיים נוספים. זאת היא לא עשתה. בבית משפט השלום לא הוכח שיעור הנכות הכוללת של המשיבה מעבר ל- 37.63% (נתון שהתקבל על יסוד עדויות המומחים שמונו על-ידי בית המשפט), ובית המשפט לא היה רשאי לקבוע כי הנכות הכוללת עומדת על 90%, אף אם זה השיעור שנקבע על-ידי המל"ל. אך אין זו הטעות היחידה שנפלה במקרה דנא. 9. בענין כלל הובהרה דרך החישוב של השיעור היחסי מתגמולי המל"ל אותו יש לנכות מהפיצויים שנפסקים לנפגע בתאונת דרכים, כאשר התגמולים משולמים עבור מכלול נכויות שלא כולן נובעות מהתאונה. החישוב שנקבע בהלכה בעניין כלל שונה מהחישוב שנעשה על ידי בתי משפט השלום והמחוזי בענייננו, וגם מהחישוב הנטען על ידי המבקשים (לעניין זה ראו גם מאמרו של יועד הלברסברג "על ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי מתביעת ניזוק (בעקבות ע"א 1093/07 בכר נ' פוקסמן" משפטים על אתר ג 1 (תשע"א), מאמר שהוזכר בפסקה 17 בפסק הדין בעניין כלל תוך אימוץ דרך החישוב שהוצעה בגדרו). על-פי מה שנפסק בפרשה הנ"ל, דרך החישוב הנכונה נעשית באופן הבא: משיעור הנכות הכוללת הנוכחית של הנפגע (כפי שהוכחה בבית המשפט!) יש לנכות את שיעור הנכות של הנפגע עובר לתאונה (הנכות הקודמת). היחס שבין ההפרש הנ"ל לבין הנכות הכוללת הנוכחית מבטא את שיעור הניכוי של תגמולי המל"ל. במקרה דנא, ועל פי הנתונים שהוכחו בבית המשפט, הנוסחה תיראה כך: 32.63% = 5% - 37.63% 86.71% = 37.63 37.63% כלומר, לכאורה רק 13.29% מהתגמולים (ובמקרה שלנו, 13.29%% מסכום של 477,328 ש"ח, שהם 63,437 ש"ח) אינם קשורים לתאונה. יתרת הסכום הכולל של התגמולים מבטא תגמולים בגין נכויות שנגרמו בתאונה, ועל כן יש לנכותו מהפיצויים. 10. כל זאת בהנחה שנכותה של המשיבה עובר לתאונה היתה בשיעור 5% בלבד. כך אכן עולה מחוות דעת המומחים שמינה בית המשפט, וכאמור לעיל, ההלכה היא ששיעור הנכות הכוללת (כלומר הנכות שנגרמה בתאונה בצירוף הנכות שהיתה לנפגע עובר לתאונה) מוכח על ידי מומחים רפואיים המתמנים על ידי בית המשפט. ועוד יוזכר, כפי שכבר צוין לעיל, כי הנטל להוכיח שלא כל התגמולים צריכים להיות מנוכים מהפיצוי מוטל על הטוען זאת, דהיינו על הניזוק התובע (ובענייננו – על המשיבה). במקרה דנן קיימת אינדיקציה ממשית לכך כי הנתונים הנוגעים לנכותה הקודמת של המשיבה, כפי שהם מעוגנים בחוות דעת המומחים מטעם בית המשפט, הם חלקיים וחסרים. יש אפשרות שקיים פער ניכר ביותר בין נתונים אלה לבין המציאות. בית משפט השלום היה ער לכך כאשר ציין שנקבעה למשיבה על-ידי המל"ל נכות נוירולוגית בשיעור 30% וכי נכותה הכוללת במל"ל עומדת על 90%. בית משפט השלום הוסיף, כפי שכבר הוזכר, כי "לו נדרשה בחינה של יחסיות הנכויות אשר אינן קשורות לתאונה, עם אלה שקשורות לתאונה, היה מקום להורות על מינוי מומחה בתחום הנוירולוגי". אלא שבית משפט השלום ראה עצמו פטור מלהתייחס לסוגיה, ואף סבר (בניגוד לפסיקת בית משפט זה) כי המבקשים הם שהיו אמורים לבקש מינוי מומחה לבירור הנכות הקודמת של המשיבה. ואולם, מאז שניתן פסק דינו של בית משפט השלום הובהרה ההלכה, הן לעניין אופן החישוב והן לעניין נטל ההוכחה (בעניין כלל וברע"א 5670/10 שהוזכר לעיל, שבשניהם ניתנו פסקי הדין בבית משפט זה רק לאחר מתן פסק הדין בבית משפט השלום), ועובדה זו, כמו גם החשש שייגרם עיוות דין, מצדיקים, לטעמי, את החזרת הדיון לבית משפט השלום. אגב, במקרים דומים החזיר בית משפט זה את הדיון לערכאה המבררת לאחר הבהרת הכללים שאותם יש ליישם ואופן יישומם (ע"א 4607/03 מוזיקנט נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נט(2) 381 (2005); ע"א 8322/06 פרץ נ' שמחה (13.10.2009)). אכן, כיום ברור שעל המשיבה היה לבקש מינוי מומחה מטעם בית המשפט לקביעת נכויותיה קודם לתאונה, כמו גם נכותה הכוללת עתה, בתחומים בהם כלל לא מונו מומחים (כגון בנוירולוגיה). היא אמנם לא עשתה זאת, אך אין לשלול את האפשרות שהדבר נבע מגישת בית המשפט, שכיום התבררה כמוטעית, לפיה יש רלוונטיות לנכות הכוללת שנקבעה למשיבה על-ידי המל"ל, ולפיה המבקשים הם שצריכים היו להוכיח את שיעור הנכויות הקודמות, וכן מהעובדה שהמצב המשפטי לא היה ברור כל צרכו בעת ניהול התיק בערכאה הדיונית. 11. לסיכום, כדי למנוע עיוות דין, וכיוון שהסוגיה לא נדונה על יסוד ההלכה שנקבעה בעניין כלל, הלכה שנפסקה רק לאחר מתן פסק דינו של בית משפט השלום, אציע לחבריי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על יסוד הרשות שניתנה, לקבל את הערעור ולהחזיר את הנושא לדיון בבית משפט השלום. במסגרת דיון זה יהיה בית המשפט מוסמך להורות על מינוי מומחים, אם ימצא לנכון, לקבל ראיות נוספות ולשמוע את טענות הצדדים, הכל על-פי שיקול דעתו המלא. עוד אציע שלא לעשות צו להוצאות בערכאה זו. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. 1. בהלכת פרלה עמר (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003)) נקבעו שני עקרונות עיקריים: האחד – שיעור הנכות הכוללת מוכח על ידי מומחים רפואיים המתמנים על ידי בית המשפט. השני – הניכוי היחסי של תגמולי המל"ל, עקרון אשר "שוכלל" והובהר בפסק הדין בענין כלל (רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (27.3.2011)). על פי העקרון הראשון שנקבע בהלכת פרלה עמר "המומחה הרפואי שמתמנה על-ידי בית המשפט... הוא זה שיידרש לקבוע את שיעור הנכות הכולל של הנפגע ולחלץ מתוכו גם את שיעור הנכות שאותה הסבה התאונה" (עניין כלל, בפסקה 9). על הלכה זו חזר בית המשפט בפסק הדין בע"א 1093/07 בכר נ' פוקמן (2.7.2009) והבקשה לדיון נוסף שנדחתה (דנ"א 7454/09 בכר נ' פוקמן (10.1.2010)). השורה התחתונה היא, כי הלכת פרלה עמר הובנה באופן שעל בית המשפט למנות מומחים מטעמו על מנת לקבוע את שיעור הנכות הן בגין מעשה העוולה והן את שיעור הנכות הכוללת של הניזוק. 2. בזהירות הראויה, ומבלי לקבוע מסמרות, אומר כי ספק בעיני אם מינוי מומחה מטעם בית המשפט על מנת לבחון את הנכות הכוללת היא הדרך הראויה, ומכל מקום, דומני כי עקרון זה הוא בבחינת הלכה ואין מורין כן בפרקטיקה הנהוגה בבית המשפט. אבהיר ואדגים את דברי. 3. פלוני אשר סובל ממחלת לב, כליות, בעיה בתחום הנפשי וגם מעיוורון בעין אחת, נפגע בתאונה בגינה נגרם לו שבר באגן. על פי הלכת פרלה עמר, למרות שברור כי הנכות הנוגעת לתאונה עניינה אך ורק בשבר באגן, יהא עלינו למנות מומחה רפואי על מנת שיקבע את שיעור הנכות הכולל של הנפגע. אלא שבמצב דברים זה, יהא עלינו למנות מספר מומחים רפואיים לשם כך (בתחום הקרדיולוגי, הנפרולוגי, הנפשי והעיניים). ולא רק זאת, בהלכת פרלה עמר נאמר כי בתאונה שאינה תאונת דרכים, מינוי המומחה יכול וייעשה על פי פרק י"א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובמקרה כאמור, כל צד רשאי לכאורה להגיש חוות דעת מטעמו. זאת ועוד, יכול הטוען לטעון כי גם כאשר בתאונת דרכים עסקינן, הרי שסמכותו של בית המשפט למינוי מומחה רפואי, נוגעת אך ורק לפגיעה הנובעת מהתאונה, בעוד מינוי של מומחה לקביעת נכות שאינה נובעת מהתאונה צריך להיעשות על פי תקנות סדר הדין האזרחי, והרי לפנינו שלושה מומחים לכל תחום גם בתביעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. ודוק: ברי כי מקום בו התאונה מחמירה מצב קודם של הנפגע, מומחה בית המשפט הוא הקובע את שיעור הנכות הרפואית שיש ליחס לתאונה לעומת המצב הקודם, כפי שנקבע במקרה שבפנינו בתחום הנפשי. אולם לגבי כל שאר הנכויות, שאין חולק כי לא נגרמו בעקבות התאונה, כאשר ממילא שיעור הנכות הכוללת שנקבעה על ידי המל"ל ידועה, מינוי מומחה או מומחים נוספים אך ורק כדי לקבוע את הנכות הכוללת, עלול להביא לסרבול ולייקור ההליך המשפטי. לכן, אני סבור כי מקום בו הנכות הכוללת שנקבעה במל"ל ידועה, אין טעם במינוי מומחים על ידי בית המשפט, למעט באותם מקרים בהם לא ניתן לחלץ מקביעות המל"ל את שיעורי הנכות. 4. תנא דמסייע לעמדה, אני סבור כי ניתן למצוא לגבי תביעות השיבוב של המל"ל. כך בפסק דינו של המשנה לנשיא השופט ריבלין ברע"א 5123/10 זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (21.8.2012) נקבע כלהלן (ההדגשות במקור –י"ע): "המנגנון שנקבע בהלכת עמר משמש הן לצורך ניכוי הגמלאות הקשורות לתאונה, במסגרת תביעת הניזוק, והן בתביעת השיפוי של המוסד לביטוח לאומי כנגד המבטח של המזיק... [ ] ...נכון הוא כי במקרים בהם טרם נקבעו שיעורי הנכויות במסגרת תביעתו של הניזוק, יקבע בית המשפט את שיעור הנכות הכוללת של הניזוק ואת שיעור נכותו כתוצאה מן התאונה, בהסתמך על קביעות הוועדה הרפואית של המוסד; רק אם לא ניתן יהיה לחלץ נתונים אלה גם מקביעות המוסד, כי אז יקבעו הנכויות על-ידי מומחים מטעם בית המשפט שדן בתביעת השיפוי של המוסד". 5. בשלב זה, ומאחר שהדיון מוחזר ממילא לבית משפט השלום, כך שאין צורך להכריע בנושא זה, המצריך שינוי הלכה, אותיר את הדברים בצריך עיון. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט זילברטל. באשר להערתו של חברי השופט עמית בעניין שאלת הצורך במינוי מומחה או מומחים מטעם בית המשפט כדי לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של הנפגע שאינה נובעת מהתאונה – אף אני סבור כי מאחר שהדיון בנושא דנן מוחזר בלאו הכי לבית משפט השלום, אין אנו נדרשים לעת הזו להכריע בשאלה האם מינוי מומחה או מומחים מטעם בית המשפט לצורך זה נדרש בכל מקרה. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏י"ט בסיון התשע"ג (‏28.5.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12093880_L03.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il