היועץ המשפטי לממשלה נ. בית הדין השרעי לערעורים

פסק-דין בתיק בג"ץ 9385/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9385/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל העותר: היועץ המשפטי לממשלה נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין השרעי לערעורים 2. אמאל עבד אלחמיד הדא אבו קשק 3. פרג' אלסייד אסמאעיל איברהים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ח' בניסן תשס"ה (17.4.05) בשם העותר: עו"ד י' גנסין; עו"ד י' רויטמן בשם המשיבה 2: בשם המשיב 3: עו"ד ש' בלעום; עו"ד נ' אלנאשף עו"ד א' עבליני פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. מונחת בפנינו עתירה, שהוצא בה צו על תנאי, לביטול פסק דינו של בית הדין השרעי לערעורים מיום 17.5.04, בו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין השרעי בטייבה מיום 30.10.03. בשני פסקי הדין האמורים נדחתה טענת העותר כי יש לבטל צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא על ידי בית הדין השרעי בטייבה נגד המשיב 3, אזרח מצרי, ביום 11.5.03. הצו ניתן בגדרה של תביעת מזונות שהוגשה נגדו על ידי אשתו, המשיבה 2, שהינה אזרחית ישראלית בשמה ובשם בתם של בני הזוג. ביטול צו עיכוב היציאה האמור נתבקש עקב העובדה, שהמשיב 3 נתפס בשנת 2002 כשהוא שוהה בישראל שלא כדין מאז שנת 1996, לאחר שנכנס ארצה על פי אשרת תייר למשך שלושים ימים. בהמשך הוצאו כנגדו צו משמורת וצו הרחקה. יוער, כי מאז תפיסתו נמצא המשיב 3 במשמורת לאור עמדת גורמי הביטחון כי שחרורו עלול לסכן את שלום הציבור. 2. בשנים האחרונות, לפני שהחלו ההליכים בבית הדין השרעי במסגרת תביעת המזונות, נקטו המשיבים 2 ו-3 בהליכים משפטיים שונים שנועדו למנוע את הרחקתו של המשיב 3 מן הארץ. לאחר שנתפס המשיב 3 כשהוא שוהה בארץ שלא כחוק, הגישו המשיבים 2 ו-3 עתירה לבית משפט זה על מנת שיינתן למשיב 3 מעמד קבע בארץ. בדיון הוצג בפני בית המשפט חומר מודיעיני חסוי. לאורו שוכנע בית המשפט כי קיימת הצדקה להחלטה בדבר הרחקה. בעקבות זאת הוצע למשיבים 2 ו-3 לחזור בהם מעתירתם והם עשו כן. העתירה נדחתה ביום 11.9.02 (בג"צ 5788/02). עתירה מינהלית שהגיש המשיב 3 לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לאשר את בקשתו לאיחוד משפחות נדחתה ביום 30.10.02. זאת, בין היתר, מן הטעם שפסק דינו של בית משפט זה מיום 11.9.02 מהווה מעשה בית דין בעניין בקשתו של המשיב 3 לאיחוד משפחות (עת"מ 869/02). ביום 4.12.02 נדחה ערעור שהגיש המשיב 3 לבית המשפט המחוזי בתל אביב על ההחלטה להותירו במשמורת (עמ"נ 225/02). באותו יום עצמו החליט בית הדין לביקורת משמורת, לאחר שעיין בחומר ראיות חסוי, לדחות את בקשת המשיב 3 לשחרור בערבות. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב על ההחלטה שלא לשחרר את המשיב 3 ממשמורת נדחה ביום 1.1.03 (עמ"נ 243/02). בקשת רשות ערעור על ההחלטה האחרונה נדחתה על ידי בית משפט זה ביום 2.2.03 (בר"ם 527/03). ביום 5.2.03 נדחתה עתירה נוספת שהוגשה לבית משפט זה על ידי המשיבים 2 ו-3, שאף בה נתבקש מתן מעמד בישראל למשיב 3 (בג"צ 10976/02). העתירה נדחתה, שכן היא לקתה בהעלמת עובדות חמורה לגבי ההליכים הקודמים ולאור קיומו של מעשה בית דין בעניינו של המשיב 3. המשיבים 2 ו-3 לא נואשו והגישו עתירה מינהלית נוספת לבית המשפט המחוזי בירושלים ובה נטען כי חלה טעות בזיהויו של המשיב 3. העתירה נדחתה על הסף ביום 3.4.03 מחמת חוסר סמכות עניינית (עת"מ 475/03). עם זאת, הורה בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 31.3.03 למשרד הפנים (בגדרו של הליך לביטול ההוצאות שהושתו על המשיב 3 בעת"מ 869/02) לבדוק את זהותו המדויקת של המשיב 3. בקשת רשות ערעור שהגישה המדינה על החלטה זו התקבלה ביום 15.4.03 (בר"ם 3384/03). עם זאת, הותר למשיב 3 להגיש עתירה נוספת לבית משפט זה לעניין הטענה בדבר טעות בזיהוי. עתירה כזו אכן הוגשה, אולם היא נמחקה ביום 2.10.03 בעקבות הדיון שנערך בה (בג"צ 4261/03). בד בבד עם ניהול ההליכים האמורים פנה המשיב 3 לבית הדין לביקורת משמורת בבקשה לעיון חוזר בהחלטה להותירו במשמורת על בסיס הטענה של טעות בזיהוי. בקשה זו נדחתה על ידי בית הדין לביקורת משמורת ביום 5.3.03. המשיב 3 הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב על החלטה זו (עמ"נ 146/03). בית המשפט עיין בחומר החסוי ולאור המלצתו חזר בו המשיב 3 מן הערעור ביום 5.5.03 והערעור נמחק. 3. תביעת המזונות של המשיבה 2 בשמה ובשם בתם של בני הזוג הוגשה לאחר שלא צלחו ההליכים המשפטיים הרבים שננקטו על ידה ועל ידי המשיב 3 לשם ביטול צו ההרחקה וצו המשמורת. בית הדין השרעי בטייבה החליט ביום 11.5.03 להוציא צו זמני לעיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב 3. היועץ המשפטי לממשלה החליט להתייצב בהליך בבית הדין השרעי בטייבה וטען כי בנסיבות העניין גובר צו ההרחקה על צו עיכוב היציאה. טענותיו של היועץ המשפטי לממשלה נדחו על ידי בית הדין השרעי בטייבה בפסק דין מיום 30.10.03. ערעור שהגיש העותר על פסק הדין האמור נדחה על ידי בית הדין השרעי לערעורים ביום 17.5.04. שתי הערכאות הללו החליטו לחייב את המשיב 3 במזונות אשתו ובתו (מזונות האישה בסך 1600 ש"ח לחודש ומזונות הבת בסך 1200 ש"ח לחודש). עוד נקבע, כי על מנת להבטיח את תשלום המזונות יעמוד צו עיכוב היציאה מן הארץ על כנו, על אף קיומו של צו ההרחקה. בנוסף צוין, כי לא נשקף עוד סיכון מהמשיב 3 לאור היותו אסיר. 4. טענות העותר בדבר עדיפותו של צו ההרחקה על צו עיכוב היציאה מן הארץ מקובלות עלינו. אין חולק כי בית דין שרעי מוסמך ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ, בין מכוח סמכותו הטבועה ובין מכוח הוראות סעיף 7ב לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז-1956. דא עקא, בנסיבות המקרה דנא אנו סבורים כי יש להעדיף את צו ההרחקה על צו עיכוב היציאה מן הארץ. תקנה 387(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי אם הוצאו נגד אדם צו גירוש או צו הסגרה יש לבטל צו עיכוב יציאה שהוצא נגדו, אם ביקש זאת היועץ המשפטי לממשלה. אמנם, תקנה 387 אינה חלה ישירות על בתי הדין הדתיים, אולם באיזון האינטרסים שעליהם לעשות בין צו הגירוש לבין צו עיכוב היציאה מן הארץ יש לייחס משקל רב לצו ההרחקה, המבטא את האינטרס הציבורי בהוצאת שוהים בלתי חוקיים מן הארץ, ורק בנסיבות יוצאות דופן יועדף צו עיכוב היציאה על פני צו ההרחקה (השוו: בג"צ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 61-60; בג"צ 4976/02 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית הדין הרבני האזורי - נתניה, פ"ד נו(5) 345, 359-356). זאת ועוד, המשיב 3 נמצא מזה זמן רב במשמורת, לאור הסכנה הנשקפת ממנו. החזקתו במשמורת נבחנה ואושרה על ידי כל הערכאות השיפוטיות הרלוונטיות. לפיכך, ממילא לא יכול המשיב 3 לעמוד בחובת תשלום המזונות לאשתו ובתו כל עוד הוא שוהה בארץ. אדרבא, נראה שדווקא הרחקתו מהארץ היא שתאפשר לו לתמוך כלכלית באשתו ובבתו. במדינתו שלו יוכל הוא להתפרנס ומשם לתמוך במשפחתו הנמצאת בארץ, אם המשפחה תעדיף להישאר כאן. יש לציין עוד, כי מצבה הכלכלי של המשיבה 2 לא יורע עקב הרחקתו של המשיב 3, בהשוואה למצבה הנוכחי, שכן זכותה לקבלת קצבת הבטחת הכנסה וקצבת ילדים עבור בתה לא תיפגע. 5. טעם נוסף לקבלת העתירה הינו שמהשתלשלות ההליכים שננקטו על ידי המשיבים 2 ו-3 עד כה עולה, כי הסכסוך ביניהם בעניין המזונות איננו סכסוך אמיתי אלא סכסוך מלאכותי. תכליתו היחידה של "סכסוך" זה הינה לעכב את הרחקת המשיב 3 מן הארץ. המשיב 3 כלל איננו מתכחש לחובת תשלום המזונות לאשתו ולבתו. חלק מן ההליכים המשפטיים שקדמו לתביעת המזונות ננקטו יחדיו על ידי בני הזוג שהביעו את רצונם לחיות זו עם זה, אם ישוחרר המשיב 3 מן המשמורת. בנסיבות אלה, כאשר לא קיים סכסוך אמיתי בין הבעל לאישה, אין זה ראוי כי בתי המשפט ובתי הדין (ובכלל זה בתי הדין השרעיים) יידרשו למחלוקת שאינה קיימת ויאפשרו על ידי כך את ניצולו לרעה של ההליך השיפוטי (ראו למשל, ע"א 8/74 לייזרוביץ נ' לייזרוביץ, פ"ד כח(2) 436). חריג לכלל, לפיו נדרש סכסוך בין בעלי הדין כתנאי למתן הכרעה שיפוטית, מצוי בסעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995. ההוראה שבסעיף זה קובעת כי בית המשפט לעניני משפחה רשאי לתת תוקף של פסק דין להסכם, אף אם לא תלויה ועומדת לגביו תובענה (ראו, רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר, פ"ד נז(5) 491, 498-496). דעתי היא, כי הוראה זו מלמדת, על דרך ההיפוך, על הכלל הידוע האומר שאין זה ראוי כי בית משפט או בית דין יפעיל את כוחו השיפוטי בהעדר סכסוך אמיתי בין הצדדים שבפניו (לעניין תפקידו של בית המשפט כמברר סכסוכים ראו, ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 58-55). 6. לפיכך, העתירה מתקבלת והצו על תנאי נעשה מוחלט. החלטותיהם של בתי הדין השרעיים להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב 3 - מבוטלות. המשיב 3 יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ"ח בתמוז תשס"ה (4.8.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04093850_S10.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il חכ/