גבריאל אשור נ. השר לביטחון פנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 9382/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9382/12 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית העותר: גבריאל אשור נ ג ד המשיבים: 1. השר לביטחון הפנים 2. שרת המשפטים עתירה למתן צו על-תנאי תאריכי הישיבות: י"ג בסיון התשע"ג י"ד בשבט התשע"ד (22.5.2013) (15.1.2014) בשם העותר: עו"ד רולנד רוט בשם המשיבים: עו"ד מיכל מיכלין-פרידלנדר פסק-דין השופטת א' חיות: עניינה של העתירה בבקשת העותר, אסיר המרצה את עונשו בכלא צלמון, כי יועבר לצרפת לריצוי יתרת תקופת מאסרו, בהתאם לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996 (להלן: חוק לנשיאת עונש מאסר או החוק). עוד התבקש בעתירה כי יתאפשר לעותר להתייצב לדיון משפטי המתקיים בעניינו בצרפת. הרקע העובדתי 1. העותר, יליד שנת 1976, הוא אסיר בכלא צלמון המחזיק באזרחות ישראלית ובאזרחות צרפתית. בחודש מרץ 2007 נעצר העותר והועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לצד עשרים ושלושה נאשמים נוספים בגין מעורבותו בארגון פשיעה שפעל לסחיטת אנשי עסקים בישראל ומחוצה לה, ובהם אזרחים צרפתים שהתגוררו מעת לעת בישראל (תפ"ח 1049/07). בחודש יוני 2009 הורשע העותר בעבירה של ניהול ארגון פשיעה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק מאבק בארגוני פשיעה); בעבירות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים וכליאת שווא לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977; ובעבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000. בית המשפט המחוזי גזר על העותר תשע שנות מאסר, מתוכן שמונה לריצוי בפועל החל מיום מעצרו. ערעורים שהגישו המדינה, העותר ונאשמים נוספים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדונו במאוחד בבית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים (ע"פ 6785/09), ובפסק הדין שניתן ביום 2.2.2011 הוחלט, בין היתר, לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר את עונשו של העותר כך שיעמוד על אחת עשרה שנות מאסר בפועל. מועד שחרורו המלא של העותר חל, אפוא, ביום 27.3.2018. 2. בחודש דצמבר 2011 התקבל במחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה מכתב ממשרד המשפטים הצרפתי, המביע את הסכמתה של ממשלת צרפת לבקשה שהפנה אליה העותר להעבירו לצרפת לשם ריצוי יתרת תקופת מאסרו. במכתב זה צוין, בין היתר, כי העונש המוטל בצרפת בגין עבירות של "הונאה מאורגנת" בהן הורשע העותר, עומד על שבע שנות מאסר בצירוף קנס בסך של 750 אלף אירו, וכי הממשלה הצרפתית מסכימה להעברת העותר לצרפת "ומתחייבת להמשיך את ביצוע העונש הישראלי". בעקבות כך פנה העותר בחודש ינואר 2012 למחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה בבקשה להעבירו לצרפת לריצוי יתרת תקופת מאסרו וטען כי מרבית חייו התגורר בצרפת, כי בני משפחתו וקרוביו מתגוררים בצרפת וכי אין לו כל זיקה לישראל. בהתאם לחוק לנשיאת עונש מאסר הועברה בקשת העותר לעיונם של המשיבים - השר לביטחון הפנים ושר המשפטים (דאז) (להלן יחד: השרים) - וביום 16.8.2012 החליט השר לביטחון הפנים לדחות את הבקשה בציינו כי "האסיר משתייך לארגוני פשיעה בארץ ובעולם ובעל קשרים ענפים בצרפת" וכי "האסיר מתכוון לממש זכויות להקלה בעונשו בצרפת [...] בהם קיצור תקופת מאסרו והטבות נוספות". העותר ביקש מהשר לביטחון הפנים לקיים עיון מחודש בעניינו ובבקשתו הוסיף וציין כי זומן להתייצב לדיון בהליך פלילי המתנהל נגדו בבית משפט בצרפת, אשר צפוי להתקיים ביום 15.1.2013. לאחר שבקשתו לעיון מחודש נדחתה, ועוד בטרם התקבלה החלטת שר המשפטים בבקשת ההעברה, הגיש העותר את העתירה דנן ביום 27.12.2012 וביקש כי נורה למשיבים להעבירו לצרפת לריצוי יתרת תקופת מאסרו וכן כי יתאפשר לו לצאת מישראל לדיון הפלילי המתקיים בעניינו בבית המשפט בצרפת. ימים ספורים לאחר הגשת העתירה, ובהתאם להמלצת בית המשפט לפיה עליו לפעול למיצוי הליכים, פנה העותר לשר המשפטים בבקשה לאפשר את התייצבותו לדיון המשפטי המתקיים בצרפת. ביום 14.1.2013 נענה העותר כי עליו לפנות בעניין זה לשירות בתי הסוהר ולחלופין לפנות לבית המשפט בצרפת בבקשה לדחיית הדיון. פנייתו של העותר לשירות בתי הסוהר נדחתה אף היא, בנימוק שאין הוראה בדין המאפשרת להתיר לאסיר לצאת מתחומי מדינת ישראל במהלך תקופת מאסרו. עוד צוין בתגובת שירות בתי הסוהר כי מועד הדיון בעניינו של העותר בצרפת ממילא חלף בינתיים. ביום 18.2.2013 נשלחה לעותר החלטת שר המשפטים הדוחה את בקשתו לריצוי יתרת תקופת מאסרו בצרפת, בה צוין כי נוכח חומרת העבירות שבהן הורשע – אשר בוצעו בישראל ומחוצה לה – קיים חשש לפגיעה בשלום הציבור אם יועבר לצרפת לריצוי עונשו. עוד צוין כי במכלול הנסיבות עניינו של העותר מצדיק את נשיאת עונשו בישראל ולא מתקיימות נסיבות המצדיקות את העברתו לצרפת, הגוברות על השיקולים הרלוונטיים שבבסיס דחיית הבקשה. 3. ביום 22.5.2013 קיימנו דיון ראשון בעתירה ובסיומו ניתנה למשיבים שהות לפנות אל הגורמים המוסמכים בצרפת ולהביא בפניהם נתונים מפורטים באשר לעבירות שבהן הורשע העותר, ובאשר לקביעות שנקבעו לגביו על-ידי הערכאות השיפוטיות בישראל. זאת, על מנת לקבל את עמדתם העדכנית של הרשויות בצרפת בסוגיות שעל הפרק. כמו כן, הוחלט כי המשיבים יבקשו מן הרשויות בצרפת הבהרה לגבי המשמעות של התחייבותן לקיים את פסק הדין הישראלי, לעניין משך המאסר שנגזר על העותר. בעקבות החלטה זו, פנו המשיבים לרשויות בצרפת ובחודש אוקטובר 2013 התקבלה תשובתן בה צוין, בין היתר, כי בקשתו של העותר נשקלה על-ידי הגורמים המוסמכים בצרפת בהתאם לקריטריונים הקבועים באמנה בדבר העברת נידונים (Convention on the Transfer of Sentenced Persons; כ"א 45, 1324, נפתחה לחתימה ב-1983) (להלן: האמנה) ונמצא כי העותר עומד בדרישות הקבועות בסעיף 3(1) לאמנה. עוד ציינו הרשויות בצרפת כי בהתאם לסעיפים 9(1)(א) ו-10 לאמנה בחרה צרפת בשיטת "האכיפה המתמשכת" ("Continued Enforcement"), לפיה היא מחויבת לטיבו המשפטי ולמשכו של גזר הדין כפי שנקבע על-ידי המדינה השופטת (ובענייננו – מדינת ישראל). יחד עם זאת הובהר בתשובה כי צרפת שומרת על זכותה על-פי האמנה להתאים את עונשו של העותר לדין הצרפתי, ככל שבית המשפט בצרפת ימצא שהעונש שהוטל על העותר חמור יותר מן העונש המירבי בגין אותה עבירה לפי החוק הצרפתי. בהקשר זה צוין כי העונש המירבי בגין עבירת ההונאה (swindle) בדין הצרפתי הוא חמש שנות מאסר, כי בהצטרף נסיבות מחמירות לעבירה זו עונשה עומד על שבע שנות מאסר, וכי ככל שבוצעה העבירה תוך כדי שותפות לביצוע פשע מגיע העונש המקסימאלי עד לעשר שנות מאסר. אשר לאופן ריצוי העונש בצרפת, צוין כי עם הגעתו של העותר לצרפת יוחלט האם גזר הדין הישראלי יבוצע תוך התאמה לדין הצרפתי וכי ככל שיוחלט שביצוע גזר הדין ייעשה ללא התאמת העונש יהיה זכאי העותר ל"הקלה אוטומטית ככל אסיר המרצה עונש מאסר בצרפת". בנוסף, בכל שנה יוכל שופט לבחון הקלה נוספת של עד שלושה חודשים בעונשו של העותר, ושחרורו המוקדם יוכל להישקל בחלוף מחצית מתקופת עונשו. הרשויות בצרפת הדגישו כי אין בידיהן אפשרות להשיב כבר בשלב זה מה יהיה מועד שחרורו המדויק של העותר מהכלא הצרפתי אם יוחלט להעבירו לשם לריצוי יתרת תקופת מאסרו, ולבסוף הוסיפו הרשויות בצרפת וציינו כי בראשית שנת 2013 נשפט העותר בצרפת, בהעדרו, בגין עבירות הונאה שונות שביצע. 4. תשובתן המפורטת של הרשויות בצרפת הועברה לעיונם של השרים, ובחודש נובמבר 2013 החליטו הן השר לביטחון הפנים הן שרת המשפטים כי אין בה כדי להביא לשינוי בהחלטות הקודמות אשר דחו את בקשתו של העותר להעבירו לצרפת. לקראת דיון נוסף שקיימנו בעתירה ביום 15.1.2014 הגישו הצדדים טיעונים משלימים עליהם אעמוד להלן, ולמען שלמות התמונה יצוין כי העותר לא פנה לרשויות בצרפת בבקשה לדחות את ההליך הפלילי שהתנהל נגדו (אף שלפי סעיף 2 למסמך הזימון שהציג היה באפשרותו לעשות כן). בינתיים הסתיים אותו הליך ונראה שמטעם זה לא נכללה בטיעוניו המשלימים של העותר התייחסות לסוגיה זו. משכך התייתרה העתירה ככל שעניינה בבקשת העותר להתייצב לדיון המשפטי שהתקיים בצרפת. טענות הצדדים 5. העותר טוען כי מרכז חייו בצרפת וכי שם מתגוררים בני משפחתו ובת זוגו. על כן ונוכח תקופת המאסר הממושכת שבה עליו לשאת, טוען העותר כי יש להעבירו לצרפת על מנת לאפשר לקרוביו לבקרו. העותר מוסיף וטוען כי הן האמנה (עליה חתומה גם מדינת ישראל) הן החוק לנשיאת עונש מאסר שנחקק לביצועה, מושתתים על שיקולים הומניטאריים ושיקולים שיקומיים ולדבריו החלטת המשיבים שלא להיעתר לבקשתו מתעלמת משיקולים אלה ונגועה בחוסר סבירות, בחריגה מסמכות ובשיקולים זרים. לטענת העותר, הוא עומד בכל התנאים הקבועים בחוק לנשיאת עונש מאסר ובתקנות העברת אסירים לארצותיהם, התשנ"ח-1997 (להלן: תקנות העברת אסירים), ועל כן מוקנית לו זכות לרצות את עונשו במדינת אזרחותו. עוד טוען העותר כי השיקול של שמירה על שלום הציבור, אשר צוין בהחלטת המשיבים ונזכר בסעיף 7 לחוק לנשיאת עונש מאסר, מתייחס לשמירה על שלום הציבור בישראל בלבד ולא לשלומו של הציבור בצרפת, ולדבריו אין כל מידע מודיעיני עדכני המצביע על מסוכנותו לציבור הישראלי. בהקשר זה אף מציין העותר כי ככל שיועבר לצרפת הוא מוכן להתחייב שלא לשוב לישראל למשך תקופה ממושכת לאחר שישוחרר ממאסרו. כמו כן טוען העותר כי החוק לנשיאת עונש מאסר אינו רואה בחומרת העבירה שבה הורשע האסיר שיקול רלוונטי בהחלטה האם להעבירו לריצוי עונשו במדינת אזרחותו. העותר מוסיף וטוען כי על פי סעיף 2 לאמנה יש חשיבות רבה לשיתוף פעולה בין המדינות החתומות ביישום הוראות האמנה, ולדבריו ביחסים שבין מדינת ישראל לצרפת מעולם לא סורבה בקשה להעברתו של אסיר. העותר מציין עוד כי בחודש מרץ 2013 הוא הורשע בצרפת בביצוע עבירה של "הונאה מאורגנת" ותלוי ועומד נגדו שם עונש של שלוש שנות מאסר. על כן לטענתו ככל שתתקבל עתירתו והוא יועבר לצרפת תקופת המאסר הצפויה לו תהא ארוכה יותר מזו שצפויה לו בישראל. 6. המשיבים טוענים, מצידם, כי בנסיבות המקרה דנן אין כל עילה להתערב בהחלטה לדחות את בקשת העותר. לטענת המשיבים, בקשת העותר נשקלה בכובד ראש על-ידי הגורמים המקצועיים ובהחלטתם נתנו השרים דעתם למכלול השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה: מסוכנותו של העותר לציבור, חומרת העבירות שבהן הורשע וזיקתו לישראל אל מול זיקתו לצרפת. המשיבים מציינים כי העותר – שהוגדר על-ידי בית המשפט המחוזי כ"מנהל הדסק הצרפתי" ובכיר בארגון הפשיעה שבו פעל – הורשע בעבירות חמורות, בהדגישם כי אזרחותו הזרה של העותר שימשה אותו בביצוע אותן עבירות. לטענת המשיבים, יש לייחס משקל רב לעובדה שהעותר הורשע בעבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה ועובדה זו משליכה לשיטתם על רמת הסיכון הנשקף ממנו לשלום הציבור. עוד טוענים המשיבים כי נוכח רמת מסוכנותו הגבוהה מסווג העותר במערכת שירות בתי הסוהר כאסיר בקטגוריה א' המנוע מלצאת לחופשות, ולטענתם העותר לא זנח את דרך הפשע גם במהלך שהותו בבית הסוהר. בהקשר זה מפנים המשיבים להחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת מיום 1.10.2013 שניתנה במסגרת עתירת אסיר שהגיש העותר לעניין יציאתו לחופשות, בה נקבע כי קיים מידע מודיעיני עדכני לגבי העותר המלמד על "דפוסי התנהגות כוחנית בין כותלי בית הכלא" בעלת "מאפיין ארגוני" (עת"א 37054-08-13). המשיבים טוענים כי נוכח האמור, העברת העותר אל מחוץ לשליטתם של גורמי האכיפה בישראל תסכן את שלום הציבור בישראל ואת שלומם של אזרחים ישראלים-צרפתים אשר שימשו קורבן לעבירות שבהן הורשע. המשיבים מוסיפים וטוענים כי ננקטו מאמצים רבים על מנת להביא את העותר לדין וכן כי לעותר זיקה לישראל, הנלמדת בין היתר מעובדת היותו אזרח ישראלי ומן העובדה שבשנים אשר קדמו למעצרו הוא ביקר תכופות בישראל ואף רכש בה דירה. עוד מציינים המשיבים כי מאז מעצרו בשנת 2007 בני משפחתו של העותר, בת זוגו, קרוביו ועורכי דינו ביקרו אותו בכלא מאות פעמים. המשיבים מוסיפים וטוענים כי סמכותם להתיר העברה של אסיר לצורך ריצוי עונשו במדינת אזרחותו הינה סמכות שברשות, וכי הדין אינו מקנה לעותר זכות כזו. עוד טוענים המשיבים כי בחותמה על האמנה לא התפרקה מדינת ישראל משיקול הדעת המסור לה בקשר עם בקשות של אסירים לריצוי עונשם במדינה אחרת, ולטענתם אפילו התקיימו כל התנאים המנויים באמנה רשאית מדינת ישראל שלא להסכים לבקשת האסיר בהקשר זה. המשיבים מציינים כי בהתאם לסעיף 7 לחוק לנשיאת עונש מאסר השיקול בדבר הצורך בשמירה על שלום הציבור הוא אחד השיקולים הרלוונטיים בבחינת בקשת אסיר להעברתו למדינה אחרת, ועוד הם מציינים כי השיקולים שעניינם חומרת העבירות שביצע האסיר והמאמצים שננקטו על מנת להביאו לדין, הוכרו אף הם בפסיקה כשיקולים רלוונטיים. המשיבים מוסיפים וטוענים כי התכלית ההומניטארית שביסוד האמנה וביסוד החוק לנשיאת עונש מאסר, נועדה למנוע מצב בו אסיר מרצה את עונשו במדינה הזרה לו בשפתה ובתרבותה. ואולם, כך טוענים המשיבים, במקרה דנן מחזיק העותר באזרחות כפולה – הן של המדינה בה הורשע (ישראל) הן של המדינה אליה הוא מעוניין לעבור (צרפת) – ועל כן השיקול ההומניטארי חלש יותר. לבסוף טוענים המשיבים כי כעולה מתשובת הרשויות בצרפת, ככל שיוחלט להעבירו לצרפת יעמדו בפני העותר אפשרויות נרחבות לקיצור בעונשו, ואין לאפשר לעותר לבחור את ה"פורום" על פי אורך תקופת המאסר שתיקצב לו. דיון והכרעה 7. דין העתירה להידחות. סעיף 2 לחוק לנשיאת עונש מאסר קובע עיקרון כללי-הדדי לפיו "אזרח ישראלי שהוא אסיר במדינה אחרת ניתן להעבירו לישראל, כדי שישא את מאסרו בישראל" (סעיף קטן (א)) וכן כי "אזרח של מדינה אחרת שהוא אסיר בישראל ניתן להעבירו למדינה שבה הוא אזרח, כדי שישא שם את מאסרו" (סעיף קטן (ב) [ההדגשות הוספו]). העברת אסיר כאמור מותנית על-פי סעיף 4 לחוק בהסכמתו של האסיר, בהסכמתה של מדינת ישראל (באמצעות שר המשפטים והשר לביטחון הפנים) וכן בהסכמת "המדינה האחרת". סעיף 7 לחוק לנשיאת עונש מאסר מוסיף וקובע מהם התנאים שבהתקיימם ניתן להעביר אסיר לנשיאת מאסרו בישראל, וזו לשון הסעיף: (א) ניתן להעביר אסיר לנשיאת מאסרו בישראל אם סברו השרים כי נתקיימו כל אלה: (1) בעת שעבר את העבירה היה האסיר אזרח ישראל; (2) האסיר מתגורר דרך קבע בישראל; (3) קיימות נסיבות המצדיקות את נשיאת המאסר בישראל; (4) המעשה שבשלו נידון האסיר למאסר היה מהווה, אילו נעשה בישראל, עבירה פלילית; (5) אין מניעה, מטעמים של שלום הציבור או בטחון הציבור, להעביר את האסיר לישראל. (ב) השרים רשאים לפטור אסיר מהתנאים המפורטים בסעיף קטן (א) פסקאות (1), (2) ו-(4) אם ראו טעם לכך. סעיף 13 לחוק לנשיאת עונש מאסר מחיל את התנאים הקבועים בסעיף 7 לחוק, בשינוים המחויבים, גם על העברת אסיר שנידון בישראל למדינה אחרת, כבקשת העותר בענייננו. סמכותם של השרים לאשר העברה של אסיר לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו הינה סמכות שברשות המסורה לשיקול דעתם, והדבר עולה מפורשות מנוסחו של סעיף 7 המצוטט לעיל (ראו: בג"ץ 190/13 בוגטיק נ' השר לבטחון פנים, פסקאות 21 ו-29 (6.6.2013) (להלן: עניין בוגטיק)). תמיכה למסקנה זו ניתן למצוא בהוראות האמנה בדבר העברת נידונים, שעל הוראותיה נסמכו העותר והרשויות בצרפת שאישרו את פנייתו. כך קובע סעיף 3(1) לאמנה כי "ניתן להעביר נידון לפי אמנה זו" בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף, ואחד מאותם התנאים הוא הסכמתה של "המדינה השופטת" - קרי המדינה שבה ניתן גזר הדין נגד האסיר. יתר על כן, מדברי ההסבר לאמנה עולה מפורשות כי גם בהתקיים כל התנאים המנויים בסעיף 3 לאמנה, רשאית המדינה שבה נושא האסיר את עונשו לסרב לבקשה להעבירו למדינה אחרת ובעניין זה צוין בסעיף 20 לדברי ההסבר כך: "It is to be noted, however, that even where all the conditions for transfer are satisfied, the requested State remains free to agree or not to agree to a requested transfer". העותר ניסה להיתלות בהוראת תקנות העברת אסירים ובטפסים שבתוספת לאותן תקנות לביסוס טענתו כי מוקנית לו זכות להיות מועבר למדינת אזרחותו. טענה זו אין בה ממש ככל שהעותר סבור כי מדובר בזכות בלתי-מותנית המגבילה באופן כלשהו את שיקול הדעת המסור למדינה השופטת בעניין זה, ובמקרה דנן - מדינת ישראל. תקנה 2 לתקנות העברת אסירים קובעת כי על מנהל בית הסוהר שבו כלוא האסיר להביא לידיעתו, בהקדם האפשרי ולא יאוחר מעשרים ואחת יום לאחר כניסתו לבית הסוהר, את זכותו לפי החוק לבקש לשאת את עונשו במדינת אזרחותו. אין בהוראה זו כדי לתמוך בטענתו מרחיקת הלכת של העותר לפיה מדובר בזכות הקנויה לאסיר להיות מועבר למדינת אזרחותו. טופס 1 המצורף לתקנות העברת אסירים, והנושא את הכותרת "הודעה לאסיר זר בדבר זכותו לשאת את עונשו בארץ אזרחותו", אף הוא אין בו כדי לתמוך בטענת העותר בהקשר זה שכן אין הוא אלא טופס סטנדרטי הכולל את נוסח ההודעה המועברת לאסיר על-פי תקנה 2 לתקנות העברת אסירים. הנה כי כן, לאסיר אין זכות קנויה להיות מועבר למדינת אזרחותו ולשרים שמורה הסמכות לשקול את בקשתו בעניין זה על פי אמות-המידה שהותוו בחוק. כפי שכבר צוין, במקרה דנן ובשים לב למכלול השיקולים הרלוונטיים שעליהם אעמוד להלן, הגעתי למסקנה כי החלטת המשיבים לדחות את בקשת העותר להעבירו לצרפת לריצוי יתרת תקופת המאסר, היא החלטה סבירה ואינה מצדיקה התערבות. 8. החלטת המשיבים לדחות את בקשתו של העותר נסמכה על שלושה נימוקים עיקריים: הצורך להבטיח את שלום הציבור, זיקתו של העותר לישראל והחשש כי העברתו לצרפת תביא בסופו של יום לקיצור משמעותי בעונשו. אשר לנימוק הראשון, לגישת המשיבים נוכח המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העותר – הנלמדת מחומרת העבירות שביצע ומן המידע המודיעיני העדכני עליו עמד בית המשפט לעניינים מינהליים – העברתו לצרפת עלולה לסכן את שלום הציבור בישראל ואת שלומם של אזרחים ישראלים-צרפתים אשר שימשו קורבן לעבירות שבהן הורשע. הבטחת שלום הציבור בישראל הינה שיקול הנזכר מפורשות בסעיף 7(א)(5) לחוק לנשיאת עונש מאסר, כאחד מן השיקולים הרלוונטיים בבחינת בקשה של אסיר להעבירו אל מדינת ישראל. תנאי זה – החל, כאמור, בשינויים המחוייבים גם על העברת אסיר מישראל למדינה אחרת – משמיע לנו את הצורך להבטיח את שלום הציבור ובטחונו לא רק בישראל אלא גם במדינה הנעברת (ראו: עניין בוגטיק, פסקה 26; כן ראו דברי ההסבר להצעת חוק העברת אסירים לנשיאת עונש מאסר בארצותיהם, התשנ"ו-1996, ה"ח 2543, בעמ' 798 ו-800 (להלן: הצעת החוק)). בהקשר זה לא למותר לציין כי העותר בטיעוניו לא חלק על כך שיש לבחון במסגרת בקשת העברתו לנשיאת העונש בצרפת את ההשלכות שיש להעברה כזו על שלום הציבור בישראל. שיקול זה של הבטחת שלום הציבור בישראל וגם מחוצה לה, נושא לטעמי משקל רב בבקשת ההעברה נושא העתירה דנן. זאת בהינתן העובדה כי העותר נטל חלק משמעותי בארגון פשיעה ותפקידו בארגון היה, בין היתר, איתור קורבנות בעלי ממון זרים בכלל וצרפתיים בפרט, לצורך סחיטתם בכוח ובאיומים. לצורך כך עשה העותר שימוש באזרחותו הצרפתית והוא תואר בפסקי הדין שניתנו בהליך הפלילי שהתנהל נגדו בישראל כמי שהוביל את פעילות הארגון בכל הנוגע לסחיטת בעלי עסקים השייכים למגזר הצרפתי (ראו: הכרעת הדין המרשיעה שניתנה בתפ"ח 1049/07, בעמ' 26; פסק הדין שניתן בע"פ 6785/09, פסקה 1 לפסק דינו של השופט א' א' לוי). חומרת העבירות שביצע העותר, כמו גם המידע המודיעיני לפיו הוא עודנו מתנהל באופן כוחני, יש בהם בהחלט כדי ללמד על הסכנה הפוטנציאלית הנשקפת ממנו לשלום הציבור – בישראל ובצרפת כאחד – וסכנה זו היא בהחלט שיקול רלוונטי המציב אינטרס של ממש לטובת המשך ריצוי מאסרו של העותר בישראל (ראו עניין בוגטיק, פסקה 27). 9. העובדה כי העותר מחזיק באזרחות כפולה – ישראלית וצרפתית – וכן זיקתו לישראל כעולה מן הנתונים שהוצגו לפנינו, מהוות אף הן שיקול משמעותי המצדיק את המשך ריצוי עונש המאסר שהוטל עליו בישראל. תכליתו של החוק לנשיאת עונש מאסר, כפי שכבר נפסק, היא הומניטארית והוא נועד "לאפשר לאסיר לרצות את עונש המאסר בקרב בני עמו, במדינתו" (דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439, 450, 460-459 (2001); בג"ץ 3315/04 שטרית נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד (ס)2 413, 442-441 (2005) (להלן: עניין שטרית); עניין בוגטיק, פסקאות 25 ו-28). תכלית זו משתקפת, בין היתר, מדברי ההסבר שבהצעת החוק בהם נאמר: "בעשור האחרון התרחבה התופעה של הרשעת אדם במדינה שאינה המדינה שבה הוא אזרח ושאין הוא מתגורר בה דרך קבע. נשיאת המאסר בנסיבות אלה קשה יותר מאשר נשיאתו בדרך כלל, זאת בשל הריחוק מהמשפחה, הקשיים הנובעים מאי ידיעת השפה, חוסר התמצאות במנהגי המקום שלרוב הם שונים מאלה שהאסיר רגיל להם בארץ שבה הוא אזרח, וכן בשל בעיות חברתיות אחרות [...] החוק המוצע יאפשר לישראל להצטרף לאמנות ולערוך הסכמים שעניינם העברת אסירים בין מדינות" (שם, בעמ' 794). ואולם, במקרה כמו בענייננו שבו האסיר המבקש את העברתו למדינה אזרחותו הינו גם אזרח המדינה בה הוא מרצה את עונשו, נראה כי השיקול ההומניטארי מאבד מעוצמתו (ראו: עניין בוגטיק, פסקה 28; כן ראו סעיף 20 לדברי ההסבר לאמנה לפיהם "A sentencing State is […] free to refuse a requested transfer if it concerns one of its own nationals"). יתר על כן, מן הנתונים שהוצגו לנו על-ידי העותר עצמו עולה כי בחמש עשרה השנים שקדמו למעצרו הוא נהג לבקר בישראל מדי שנה, ובשנת 2006 הוא אף שהה בישראל 303 ימים (כעשרה חודשים). לכך יש לצרף את העובדה שהעותר נולד בישראל ורכש דירה בנתניה, אשר חולטה במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדו (ראו החלטת החילוט שניתנה בתפ"ח 1049/07 ביום 21.10.2009). בהינתן אזרחותו הישראלית וזיקתו הממשית לישראל, נראה כי במקרה דנן אין מקום לייחס משקל משמעותי לשיקול ההומניטארי לעניין העברתו של העותר לצרפת. 10. לטעמי, שני שיקולים אלה – החשש מפני הפגיעה בשלום הציבור בישראל ובצרפת וזיקתו המובהקת של העותר למדינת ישראל – אותם שקלו המשיבים, די בהם כדי ללמד על סבירותה של ההחלטה הדוחה את בקשת ההעברה ולהוליך למסקנה כי אין הצדקה להתערב בה. נוכח מסקנה זו לא ראיתי צורך להידרש בפירוט-יתר לסבירותו של הנימוק השלישי שעמד ביסוד החלטת המשיבים והוא - החשש כי העברתו של העותר לצרפת תעמיד בפניו אפשרויות לקיצור תקופת המאסר. אכן, החוק לנשיאת עונש מאסר לא נועד לאפשר לאסיר לבחור בין המדינה השופטת למדינת אזרחותו אך בשל האפשרויות לקיצור העונש או ההתאמה לדין המקומי, המיטיבות עימו במדינת אזרחותו (ראו: עניין שטרית, בעמ' 444-442; וכן ראו והשוו: בג"ץ 5754/07 לוי נ' ראש הממשלה (4.7.2007)). יחד עם זאת, דחיית בקשתו של אסיר לרצות את עונשו במדינה אחרת אך ורק על יסוד החשש כי עונשו יקוצר באותה מדינה, מעוררת קושי והיא עלולה במקרים מסוימים לחתור תחת תכליות אחרות שביקש החוק להגשים. בענייננו, לא ניתנה למעשה על ידי הרשויות הצרפתיות הערכה ברורה בעניין זה ומתשובתן עולה כי שאלת קיצור עונשו של העותר והמועד שבו הוא צפוי להשתחרר מהכלא הצרפתי אם יועבר, תוכל להתברר רק לאחר הגעתו של העותר לצרפת. כך או כך, החלטת המשיבים בעניינו של העותר נשענה, כאמור, על נימוקים מבוססים אחרים ועל כן לא ראיתי צורך לטעת מסמרות בסוגיה זה. 11. בשל כל הטעמים המפורטים לעיל אציע לחבריי לדחות את העתירה בלא צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, כ"ז באדר א' התשע"ד (‏27.2.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12093820_V15.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il