מוחמד סעדה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 938/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 938/06 ע"פ 1376/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברלינר המערערים בע"פ 938/06 1. מוחמד סעדה המערער בע"פ 1376/06: 2. דאוד הרמאס מוחמד אלעזה נ ג ד המשיבה מדינת ישראל ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 15.12.05, בת.פ. 839/05, שניתן על ידי סגן הנשיא צ' סגל, והשופטים י' נועם ור' כרמל תאריך הישיבה: כ"ט בכסלו התשס"ז (20.12.06) בשם המערערים בע"פ 938/06 בשם המערער בע"פ 1376/06: עו"ד מ' חסאן עו"ד ג' בולוס בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד י' חמודות גב' שושנה אלימלך פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בחודש דצמבר 2004 שהו שלושת המערערים בישראל שלא כדין. בכתב אישום שהוגש נגדם לבית המשפט המחוזי נטען, כי אחד המערערים, מחמד סעדה (להלן: סעדה) החליט באותם ימים לדקור יהודי, ולאחר שסיפר על כך למערער השני, דאוד הארמס (להלן: הארמס), נתן זה האחרון את הסכמתו לסייע בידו. את זממם הוציאו השניים לפועל ביום 19.12.04. תחילה הם פנו למערער 3, מחמד אל עזה (להלן: אל עזה), שעבד במסעדה בירושלים, וביקשו ממנו סכין מטבח תוך שהם אינם טורחים להסתיר את השימוש שהם עתידים לעשות בה. אל עזה סרב לתת להם את מבוקשם, ובעקבות כך השיגו את הסכין במקום אחר, ושבו אליו וביקשוהו להשחיזה. גם הפעם ניסה אל עזה להניאם מביצוע המעשה, אולם לאחר הפצרות ושכנוע הסכים לעשות זאת. בהמשך, הלכו סעדה והארמס לשכונת אבו טור, שם הבחינו בבני זוג מבוגרים, ואת הבעל (יליד שנת 1934) דקר סעדה עם הסכין בגבו. לאחר מכן נמלטו שני המערערים מהמקום. 2. המערערים הודו בעובדות שיוחסו להם, ובעקבות כך הורשעו סעדה והארמס בעבירות של ניסיון לרצח, בעוד שאל עזה הורשע בסיוע לניסיון רצח. כל המערערים הורשעו גם בעבירה של שהייה בישראל שלא כדין. בעקבות כך, נדון סעדה ל-17 שנות מאסר, והארמס ל-15 שנות מאסר. כמו כן, נדונו מערערים אלה ל-3 שנים מאסר על-תנאי בהן ישאו אם יעברו תוך 3 שנים עבירה מסוג פשע, וכן 4 חודשי מאסר על-תנאי בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל. אל עזה נדון ל-4 שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי בעבירות מסוג פשע, וכן 4 חודשים בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל. 3. הערעורים מופנים כנגד העונש. נטען, כי העונשים נוטים לחומרה יתרה, וחורגים מרמת הענישה שהושתה במקרים דומים ואפילו חמורים יותר. כן נטען, כי לא ניתנה הדעת לנסיבותיהם האישיות של המערערים והמצוקה אליה נקלעו, בעקבות כך שמדינת ישראל אינה עושה די כדי לשפר את תנאי חייהם. ועוד נטען, כי לא ניתן משקל ראוי להודאת המערערים ולחרטה שהביעו. באשר לאל עזה, סבור בא-כוחו, כי חלקו בפרשה שולי, הוא לא היה מוכן לסייע לשני המערערים האחרים, ואף ניסה לשכנעם לחזור בהם מכוונתם, ואם פעל בסופו של יום כפי שפעל, היה זה מחמת המצוקה אליה נקלע על כורחו. 4. קשות הן העבירות בהן חטאו המערערים. הטענה שהעלה בא-כוחם של סעדה והארמס, לפיה הכוונה היתה לדקור יהודי ולא להמיתו, אינה עולה בקנה אחד עם הודאתם של המערערים בנטען בכתב האישום המתוקן, ובין היתר באמור בסעיף 17, היינו: "במעשיהם המתוארים לעיל ניסו הנאשמים 1 ו-2 בצוותא חדא לגרום למותו של אדם שלא כדין...". אשר על כן, הרשעתם בדין יסודה, והשאלה האחת המחייבת הכרעה היא אם העונש שנגזר למערערים איזן נכונה בין שיקולי חומרה לשיקולי קולא. 5. נקדים ונאמר כי לא מצאנו מקום לשנות מגזר-דינו של בית המשפט המחוזי. סעדה היה היוזם ומי שהוביל את הניסיון לרצוח אדם. לא מחלוקת נתגלעה בינו לקורבנו, ולא יריבות עתיקת יומין, אלא מדובר בקורבן אקראי שלרוע מזלו נקלע בדרכו של סעדה, ואפשר לו לנסות להוציא לפועל את זממו - להרוג יהודי באשר הוא. נטען בפנינו כי סעדה פעל ממניעים "אידיאולוגיים", ואנו תוהים כיצד ניתן להשלים עם הגדרה זו, שהרי מדובר בניסיון רצח לשמו, שכל בר דעת חייב להוקיע אותו בפה מלא. יתר על כן, יש מי שלאחר מעשה מפנים את החומרה המופלגת של העבירה בה חטא, ומצהיר על רצונו לשנות את אורחותיו ולהיטיב את דרכו, ולו מן הפה ולחוץ. לא כזה הוא סעדה, שמתסקירו של שרות המבחן שהונח בפני בית משפט קמא עולה, כי הוא לקח אחריות מלאה למעשיו, ואף ציין כי אינו מתחרט ולא מצטער על דקירת קורבנו. נוכח כל אלה אנו סבורים כי מערער זה מסוכן לציבור באורח מופלג, ועל כן ההחלטה להורות על כליאתו לתקופה ממושכת, היתה במקומה. הוא הדין ביחס להרמאס. מערער זה הצטרף מרצונו למעשיו הנפשעים של סעדה, כאשר מטרתו זהה - להמית יהודי. אכן, ראוי היה להקל מעט בעונשו של הרמאס, הואיל והוא לא הנהיג את הקשר הפלילי. והרי כך נהג בית המשפט המחוזי, ומכאן דעתנו כי לא נמצאה עילה להקל עם מערער זה עוד. באשר למחמד אל עזה – מצבו של מערער זה שונה בתכלית מזה של המערערים האחרים. הוא לא היה שותף לקשר הפלילי, נהפוך הוא, כאשר באו סעדה והראמס למקום בו עבד וביקשו ממנו סכין, הוא דחה אותם ואף ניסה לשכנעם שלא לבצע את זממם. בהמשך, וכאשר שני המערערים האחרים שבו אליו ובידיהם סכין, חזר אל עזה וניסה להניאם, אולם לשווא. בשלב זה היה חייב אל עזה להבהיר, גם אם הדבר היה כרוך באי-נוחות ואפילו בחשש לתגובה אלימה, כי הוא מסרב לסייע בידי שני הקושרים בכל דרך שהיא, ומקל וחומר שהיה חייב לנהוג כך, לאחר שנחשפה בפניו כוונתם לבצע עבירה שאין חמורה ממנה – לקפד את פתיל חייו של אדם אותו לא פגשו מעולם ושכלל לא חטא כלפיהם. לידיו של אל עזה נתגלגלה האפשרות למנוע את המעשה הנורא, ולא זו בלבד שהוא לא נהג כך, אלא שתגובתו לא נותרה פסיבית, אלא הוא טרח והשחיז את הסכין, עטף את ידיתה בנייר, ואז השיבה לבעלים. זו התנהגות שחומרתה רבה, ועל כן לא ניתן היה להגיב עליה בענישה מקלה, באשר הליכה בדרך זו היתה מתפרשת כזילות בערך המקודש של חיי אדם. נוכח האמור, אנו מחליטים לדחות את הערעורים. ניתן היום, כ"ט בכסלו תשס"ז (20.12.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06009380_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il