פרנק פביאן נ. עו"ד יוסף שטבהולץ

פסק-דין בתיק ע"א 9370/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9370/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המערער: פרנק פביאן נ ג ד המשיב: עו"ד יוסף שטבהולץ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 1228/04 שניתן ביום 1.10.2009 על ידי כבוד השופטת ע' ברון תאריך הישיבה: ה' בשבט התשע"א (10.1.2011) בשם המערער: עו"ד גדעון כהן בשם המשיב: עו"ד יוסף שלף פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה כספית בסכום של כ-6.7 מיליון ש"ח נגד המשיב, שהינו עורך דין. במוקד התביעה עמדה הטענה, כי המערער זכאי לפיצוי מן המשיב בשל רשלנותו והפרת חובות מצידו, אשר גרמו לכך שהמערער לא קיבל לידיו כספים אותם היה אמור לקבל מחברת מ.ק.ר. אחזקות ומקרקעין בע"מ (להלן – מ.ק.ר). בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' ברון) דחה את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו. 2. המערער, יליד דרום-אפריקה, עלה לישראל בשנת 1978. יצוין, כי עד שעלה לישראל, ובמשך כעשרים שנה, עסק המערער בעריכת דין. לאורך שנים ניהל המערער קשרים עסקיים שונים עם עזרא קריגר (להלן – קריגר). בשלב מסוים צבר קריגר חובות למערער, בהיקף של למעלה מ-1.2 מיליון דולר. המערער דרש כי קריגר יעמיד לו בטחונות לפירעון החוב. קריגר, אשר שלט בתקופה הרלוונטית בחברת מ.ק.ר, הציע כי לפירעון חובו האישי האמור תמחה מ.ק.ר למערער זכויות שונות. על-מנת להבין את טיבן של זכויות אלה יש לעמוד בקצרה על מערכת היחסים בין מ.ק.ר וחברת גן הפקאן קבלנות והנדסה בע"מ (להלן – גן הפקאן). בתמצית, שתי החברות היו מעורבות בהקמת פרויקט בנייה בחלקת מקרקעין בהוד-השרון (להלן – המקרקעין). מדובר במקרקעין בשטח של כ- 62,000 מ"ר. מ.ק.ר הייתה החוכרת של מחצית מן המקרקעין, וגן הפקאן הייתה החוכרת של המחצית השנייה. הזכויות שקריגר ביקש להמחות למערער, היו זכויותיה של מ.ק.ר מתוקף הסכם שנערך בינה לבין גן הפקאן ביום 21.8.1996, אשר נשא את הכותרת "פרטיכל" (להלן – הפרטיכל). במסמך זה נקבעו מנגנונים הדדיים לסילוק חובותיהן של גן הפקאן ושל מ.ק.ר האחת לשנייה. ראשית נקבע, כי לצורך פירעון חובותיה של מ.ק.ר, תזמין היא מגן הפקאן שירותי בנייה להקמת פרויקט מסחרי על חלקה של מ.ק.ר במקרקעין (להלן – הפרויקט המסחרי). מנגד נקבע, כי לסילוק חובה של גן הפקאן כלפי מ.ק.ר, תמחה גן הפקאן למ.ק.ר את התמורה בגין מכירת ארבעה קוטג'ים, אשר גן הפקאן תכננה להקים על חלקה שלה במקרקעין (להלן – ארבעת הקוטג'ים). בהקשר זה נקבע בפרטיכל, כי המשיב ישמש נאמן להבטחת התחייבותה של גן הפקאן להמחות למ.ק.ר את תמורת ארבעת הקוטג'ים. לצורך כך נקבע, כי גן הפקאן תפקיד בידי המשיב (כנאמן) "המחאת זכות בלתי חוזרת ופרטיכל... לקבלת הכספים בגין מכירת הקוטג'ים עבור מ.ק.ר". עוד הובהר, כי כל תקבול שיתקבל בגין מכירת הקוטג'ים יופקד בחשבון נאמנות שינוהל על-ידי המשיב. יוער, כי באותו שלב ייצג המשיב את גן הפקאן ואת מ.ק.ר (במשותף) בחלק מהפרויקטים שהוקמו על ידן במקרקעין. המשיב גם היה מי שערך את הפרטיכל. 3. כאמור, לצורך פירעון חובו האישי, ביקש קריגר להמחות למערער את זכויותיה של מ.ק.ר מכוח הפרטיכל, כלומר את זכותה של מ.ק.ר לקבל מגן הפקאן את תמורתם של ארבעת הקוטג'ים. ביום 23.11.1997 נפגשו קריגר והמערער במשרדו של המשיב. מן התצהיר שהגיש המערער לבית משפט קמא, עולה כי במהלך הפגישה ביקש המערער שהמשיב יאשר בפניו שמ.ק.ר יכולה להמחות לו את זכותה לקבל מגן הפקאן את תמורת ארבעת הקוטג'ים. כן ביקש המערער לוודא, שהמשיב מוכן לפעול בכספי התמורה על-פי הוראות המערער. לאחר הפגישה שלח המשיב מכתב אל המערער, בו סוכמו ההבנות שגובשו בין הצדדים (מכתב מיום 12.12.1997; להלן – מכתב המשיב). המכתב נרשם בשפה האנגלית. זאת, ככל הנראה, משום שהמערער אינו שולט בשפה העברית. במכתבו ציין המשיב, בין היתר, כי קריגר הנחה אותו להעביר לידי המערער, בהמחאת זכויות בלתי-הדירה, את כל זכויותיה של מ.ק.ר בקוטג'ים. בלשון המכתב – “…[Krieger] have instructed me to transfer all M.K.R’s rights and privileges in M.K.R’s Cottages, to you… so that all M.K.R’s rights and privileges, in relation with M.K.R’s Cottages, are hereby assigned to you irrevocably”. לאחר שמכתב זה הגיע לידי המערער, הסכים הוא, לגרסתו, לקזז מחובו של קריגר סכום של כ-1.2 מיליון דולר. בשנת 1999, ובטרם נמכרו ארבעת הקוטג'ים, הודיעה גן הפקאן למ.ק.ר כי היא מבטלת את כל ההתחייבויות ההדדיות ביניהן. זאת, בטענה שמ.ק.ר הפרה התחייבויות שונות שנטלה על עצמה. מדובר, ככל הנראה, בהפרת התחייבויותיה של מ.ק.ר לחתום מול גן הפקאן על הסכמים לבניית חלקים מסוימים של הפרויקט המסחרי, וכן בהפרת התחייבותה של מ.ק.ר לפעול לקבלת היתר בנייה לפרויקט המסחרי. כפועל יוצא מהודעת הביטול, לא העבירה גן הפקאן למ.ק.ר את תמורתם של ארבעת הקוטג'ים נשוא הפרטיכל. אין מחלוקת, שהמשיב, מ.ק.ר, גן הפקאן או כל גורם אחר, לא עדכנו באותו שלב את המערער על התפתחות זו. לטענת המערער, נודע לו על כך לראשונה רק במהלך שיחה שקיים עם המשיב בחודש מרץ 2001. בשיחה זו עדכן המשיב את המערער, כי ההתקשרות בין מ.ק.ר לבין גן הפקאן בוטלה ומשכך, אין המערער זכאי לקבל את תמורת הקוטג'ים. המשיב שב ועדכן את המערער על כך בפגישות נוספות שהתקיימו בין השניים מספר חודשים לאחר מכן. להשלמת התמונה יצוין, כי בשלב מסוים נקלעה מ.ק.ר להליכי חדלות פירעון. במסגרת הליכים אלו מונתה כונסת נכסים לנכסיה. הכונסת לא ראתה בתמורת ארבעת הקוטג'ים חלק מנכסי הכינוס, לאחר שנמסר לה כי גן הפקאן ביטלה את ההסכמים שנכרתו בין מ.ק.ר לבינה. 4. בחודש פברואר 2004 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את התביעה העומדת במוקד הערעור דנא. בכתב התביעה טען המערער, כי זכותו לקבלת תמורת הקוטג'ים הוגדרה במכתבו של המשיב ככזו שאינה תלויה בכל תנאי. לכן, כך טען המערער, ביטול ההסכמים בין גן הפקאן לבין מ.ק.ר לא יכול היה לגרוע מזכותו לקבל את תמורת הקוטג'ים. עוד ציין המערער, כי בינו לבין המשיב נוצרו יחסי נאמנות, ולחלופין יחסי שליחות או יחסי עורך-דין לקוח. טענתו הייתה, כי המשיב הפר חובות בהן הוא חב כלפיו. כך למשל, טען המערער, כי המשיב יצר כלפיו מצג שווא בכך שלא סיפר לו כי זכותה של מ.ק.ר לקבלת תמורת הקוטג'ים מותנית בקיום התחייבויותיה של מ.ק.ר כלפי גן הפקאן. המערער טען בהקשר זה, כי מסמכים שונים אשר רק מהם ניתן היה להבין שההתחייבויות היו מותנות, לא הוצגו לו על-ידי המשיב אף שהיו ברשותו בעת ששלח את מכתבו. עוד טען המערער, כי המשיב כשל בכך שלא עדכן אותו בזמן אמת על ביטול ההסכמים בין מ.ק.ר לבין גן הפקאן. מטעמים אלה דרש המערער כי המשיב ישלם לו סכום של כ-6.7 מיליון ש"ח, המשקף את הסכום שקיזז מחובו של קריגר. תביעת המערער נדחתה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' ברון) מיום 1.10.2009. על כך נסב הערעור שבפנינו. 5. לא ראיתי מקום להתערב בפסק-דינו המנומק של בית המשפט המחוזי. משכך, סבורני כי דינו של הערעור להידחות. אפרט את הטעמים המובילים אל מסקנה זו. בפתח הדברים, יש לעמוד בקצרה על טיב הזכויות אותן ביקש קריגר להמחות למערער. כפי שצוין, הזכויות שהומחו למערער היו זכויותיה של מ.ק.ר לקבלת תמורת ארבעת הקוטג'ים מגן הפקאן, וזאת מכוח הפרטיכל, שהינו הסכם, שנכרת בין השתיים. דא עקא, עם ביטול ההסכמים בין מ.ק.ר לבין גן הפקאן, בעקבות הודעת הביטול ששלחה גן הפקאן בשנת 1999, בוטלה התחייבותה האמורה של גן הפקאן להמחות למ.ק.ר את תמורת ארבעת הקוטג'ים. יוער, כי המערער טען בפני בית המשפט המחוזי, כי ההסכמים בין מ.ק.ר לבין גן הפקאן לא בוטלו כדין ומשכך לא בוטלה גם התחייבותה של גן הפקאן להעביר לידי מ.ק.ר את תמורת ארבעת הקוטג'ים. בית משפט קמא דחה את טענות המערער. בערעור שבפנינו לא העלה המערער כל טעם מבורר המצדיק התערבות במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. משכך, נקודת המוצא לדיון היא, כי התחייבותה של גן הפקאן להמחות למ.ק.ר את תמורת ארבעת הקוטג'ים בוטלה כדין. לדעתי, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי ביטול התחייבות זו הוביל, למעשה, לאיונה של המחאת הזכות ממ.ק.ר למערער. כזכור, קריגר המחה למערער את זכויותיה של מ.ק.ר מכוח הפרטיכל. משפקעו התחייבויותיה של גן הפקאן, הפכו זכויות אלה לריקות מתוכן. ברור, שהמערער אינו זכאי לקבל ממ.ק.ר את תמורת ארבעת הקוטג'ים, ככל שמ.ק.ר לא זכאית לקבלם מגן הפקאן. זאת, מן הטעם הפשוט שמ.ק.ר לא יכולה הייתה להמחות למערער יותר ממה שהיה לה (ראו, שלום לרנר המחאת חיובים 329-331 (2002); כמו כן ראו והשוו, ע"א 357/00 יהושע נ' בוכהולט, פ"ד נז(4) 529, 540 (השופטת א' פרוקצ'יה) (2003); ע"א 8357/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' בנק דיסקונט למשכנתאות, פיסקה 10 (לא פורסם, 8.10.2006)). יצוין, כי במכתבו ציין אומנם המשיב כי זכויותיה של מ.ק.ר הומחו למערער באופן בלתי הדיר ("irrevocably"). אולם, הוראה זו אינה מלמדת, כאמור, כי מ.ק.ר יכולה הייתה להמחות למערער יותר ממה שהיה לה. 6. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה, הינה האם יש להטיל על המשיב את האחריות לכך שעקב ביטול ההסכמים בין גן הפקאן ובין מ.ק.ר, לא הגיעה לידי המערער תמורת הקוטג'ים. סבורני, כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. טענתו העיקרית של המערער, היא כי המשיב לא הבהיר לו שזכותה של מ.ק.ר לקבלת תמורת ארבעת הקוטג'ים מותנית בקיום התחייבויותיה כלפי גן הפקאן. לטענתו, נתון זה לא עלה מנוסח המכתב שהעביר לידיו המשיב. דין הטענה להידחות. במכתבו של המשיב צוין, כי הפרטיכל שנערך בין מ.ק.ר לגן הפקאן מצורף אליו כנספח. את הפרטיכל לא ניתן להבין אלא כמסמך המפרט חיובים מותנים של גן הפקאן ומ.ק.ר האחת לשנייה (לאבחנה בין חיובים חוזיים "רגילים" לבין חיובים "מותנים" (וחיובים "שלובים"), ראו ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח(2) 701, 712-708 (הנשיא מ' שמגר) (1984); ע"א 674/83 דניאלסה ס.א חברה זרה נ' "גד-שט" שותפות לבניין ולהשקעות, פ"ד מא(4) 113, 127-125 (השופט ג' בך) (1987)). כזכור, בפרטיכל נטלה על עצמה מ.ק.ר התחייבויות שונות כלפי גן הפקאן. כך, בין היתר, התחייבה מ.ק.ר להזמין מגן הפקאן שירותי בנייה לצורך הקמת הפרוייקט המסחרי. מנגד, הובהר בפרטיכל כי זכותה של מ.ק.ר לקבלת תמורת הקוטג'ים כפופה למילוי התחייבויות שונות שנטלה על עצמה כלפי גן הפקאן. כך, למשל, נאמר בפרטיכל, כי המשיב יהא רשאי להעביר למ.ק.ר את הכספים נשוא תמורת ארבעת הקוטג'ים, "מיד לאחר תשלום מלוא התחייבויות מ.ק.ר לגן הפקאן בגין ההסכמים ביניהם נשוא פרוייקט נאות הפקאן בהוד השרון...". ניתן להפנות, בנוסף, להוראה בפרטיכל בה נקבע כי "הסכם בניה מפורט ינוסח על ידי עו"ד יוסף שטבהולץ". הוראה זו מלמדת, כי בלא שייכרת "הסכם בניה מפורט", לא יהיה בכך משום קיום מלוא התחייבויותיה של מ.ק.ר כלפי גן הפקאן. אכן, העובדה שהחיובים של גן הפקאן ושל מ.ק.ר היו מותנים, במובן זה שאי קיום התחייבותה של מ.ק.ר איפשר לגן הפקאן שלא להמחות לה את תמורת הקוטג'ים, עלתה בצורה ברורה ביותר בפרטיכל. חובה לחזור ולהזכיר בהקשר זה, כי המערער עסק בעריכת-דין (בדרום אפריקה) במשך כ-20 שנה. בנסיבות אלה היה על המערער להבין, מקריאת הפרטיכל, כי המחאת תמורת הקוטג'ים למ.ק.ר הייתה מותנית במילוי ההתחייבויות שנטלה על עצמה כלפי גן הפקאן. עוד יצוין, כי המערער טען שלא היה באפשרותו להבין את האמור בפרטיכל, משום שאין הוא שולט בשפה העברית בה נערך הפרטיכל. בצדק דחה בית משפט קמא טענה זו. זאת, משום שמכתבו של המשיב, אשר הוא שביסס את המחאת הזכויות למערער, נרשם בשפה האנגלית. במכתב זה הפנה המשיב, כאמור, לפרטיכל. לא ניתן, אפוא, לקבל את הטענה לפיה רק בשל קשיים בשפה העברית לא יכול היה המערער לדעת על כך, שהתחייבותה של גן הפקאן להמחות למ.ק.ר את תמורת הקוטג'ים מותנית הייתה בהתחייבויות שמ.ק.ר נטלה על עצמה. 7. טענה נוספת שמעלה המערער, היא כי בפרטיכל לא פורטו בבירור אותן התחייבויות אשר הפרתן על-ידי מ.ק.ר היא שגרמה לגן הפקאן לבטל את ההסכמים בין הצדדים (מדובר היה, כאמור, באי השגת היתרי בנייה להקמת הפרויקט המסחרי ובאי כריתת הסכמי בנייה מפורטים). בהקשר זה טוען המערער, כי הוא יכול היה לדעת על קיומן של ההתחייבויות האמורות, רק אם היה המשיב מאפשר לו לעיין בשורה של מסמכים נוספים שהוחלפו בין מ.ק.ר וגן הפקאן (להלן – המסמכים הנוספים). המערער טוען שהמשיב לא מסר לעיונו את אותם מסמכים ולא יידע אותו על עצם קיומם ומשכך, לא יכול הוא היה לדעת על אופיין וטיבן המדויק של זכויות מ.ק.ר שהומחו לו על-ידי קריגר. אף דין טענה זו להידחות. אפילו לא הועברו המסמכים הנוספים לעיונו של המערער, ואפילו לא עדכן המשיב את המערער על עצם קיומם ועל תוכנם, ניתן היה, כאמור, להבין מהפרטיכל כי עסקינן בחיובים מותנים. זאת, כפי שפורט לעיל. המערער הוסיף וטען בפני בית המשפט המחוזי, כי למכתבו של המשיב לא צורף אף מסמך, וכי ככל שצורף מסמך כלשהו למכתב לא היה זה הפרטיכל בין מ.ק.ר לבין גן הפקאן. אולם, המערער לא עמד בנטל להוכיח גרסה זו, אשר אינה עולה בקנה אחד עם לשון המכתב, כפי שציין בית המשפט המחוזי ובצדק. יובהר, כי במהלך חקירתו הנגדית של אחד משותפיו העסקיים של המערער (ג'ון אליאסוב), ציין הוא ש"בזמן אמת" ייעץ למערער לדרוש את קבלת הפרטיכל. זאת, לאחר שהבין את חשיבותו ואת מידת הרלוונטיות של האמור בו לצורך הבנת טיב הזכויות שהומחו למערער. היינו, אפילו נכונה גרסת המערער, לפיה לא צורף הפרטיכל למכתבו של המשיב, הוכח במקרה דנא כי המערער היה מודע היטב לחשיבותו הרבה של המסמך. משכך, אין להטיל על המשיב את האחריות לכך שהמערער לא עיין בפרטיכל, ככל שאכן לא עיין בו. 8. הנה כי כן, המשיב העביר למערער את כל המידע שהיה נחוץ לו על מנת לכלכל את צעדיו מול קריגר בכל הנוגע להמחאת הזכויות. נוכח מסקנה זו, אין צורך להידרש לשאלת טיב היחסים בין המשיב למערער (המערער טען, כזכור, כי בין השניים נוצרו יחסי נאמנות, ולחלופין יחסי שליחות או יחסי עו"ד-לקוח). עם זאת אציין, כי נוטה אני לדעה, כי המשיב לא פעל כבא-כוחם של קריגר או של המערער במסגרת ההסכמה שהתגבשה בין השניים. בהקשר זה חובה להדגיש, כי המשיב היה הגורם היחיד אשר יכול היה להעביר לידי המערער את המכתב נשוא התובענה. כזכור, במסגרת הפרטיכל נקבע, כי המשיב ישמש נאמן לצורך העברת תמורת הקוטג'ים לידי מ.ק.ר, ככל שמ.ק.ר תעמוד בהתחייבויותיה כלפי גן הפקאן. קריגר, כזכור, ביקש להמחות למערער את תמורת הקוטג'ים. פרט למשיב לא היה, איפוא, כל גורם שקריגר והמערער יכולים היו לפנות אליו, על מנת שיאשר כי ניתן להמחות למערער את זכויותיה של מ.ק.ר מכוח הפרטיכל. במילים אחרות, המשיב שימש "צינור" להמחאת הזכויות ממ.ק.ר למערער ותפקידו, בכל הנוגע להסכמה שהתגבשה בין המערער לבין קריגר, היה טכני בעיקרו. בהקשר זה אף הדגיש בית המשפט המחוזי, כי למשיב לא הייתה כל מעורבות במערכת היחסים בין המערער לבין קריגר, וביתר פירוט במשא-ומתן ביניהם באשר לפירעון החוב של קריגר למערער. כפי שצוין, על המערער היה לדעת כי המחאת הזכויות מגן הפקאן למ.ק.ר מותנית הייתה במילוי התחייבויותיה של מ.ק.ר כלפי גן הפקאן. היינו, המערער היה צריך לדעת כי הוא נוטל סיכון שמא ההמחאה של זכויותיה של מ.ק.ר אליו תתברר כחסרת תוכן כלכלי. בהתחשב בכך, אין מקום להטיל על המשיב את האחריות לכך שהסיכון אותו נטל המערער התגשם בסופו של דבר. תוצאה כזו, המחייבת את המשיב "לספוג" את מלוא הנזק שנגרם למערער (כ-1.2 מיליון דולר) אינה מידתית בעליל. זאת, בהתחשב במידע שהיה ברשות המערער ובתפקידו של המשיב בשלב בו גובשה ההסכמה בין המערער לבין קריגר. 9. אציע, איפוא, לחבריי לדחות את הערעור. עוד אציע לחבריי כי בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ"ז באדר א' התשע"א (3.3.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09093700_S04.docעכב/גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il