אנסטסיה מיקל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9369/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9369/07 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת: אנסטסיה מיקל נ ג ד המשיב: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק פ"ח 551/06 שניתן ביום 20.9.07 על-ידי השופטים: א' אמינוף - סגן נשיא, ז' הווארי וש' אטרש בשם המערערת: עו"ד ד"ר יואב ספיר, עו"ד ליזי פרוינד בשם המשיבה: עו"ד רחל מטר פסק-דין משלים השופט א' רובינשטיין: רקע א. לפנינו פרשה עצובה עד מאוד. בפסק דין מיום 16.2.09 המרנו - מחמת הספק באשר לכוונה להמית - את עבירת הרצח בה הורשעה המערערת בבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 20.9.07 בתפ"ח 551/06 (השופטים אמינוף - סגן נשיא, הווארי ואטרש) לעבירת ההריגה. החלטנו כי הטיעון לעונש - משבטל, עם קבלת הערעור כאמור, עונש מאסר העולם שהושת - יהא בפנינו; והגיעה השעה לגזור את הדין. ב. נזכיר את הרקע, המערערת והמנוח, שהיה חברה, נאסים עפיפי עליו השלום, יצאו לסוף שבוע בכינרת עם זוג חברים נוסף. עיקרי הפרשה הטרגית פורטו בפי השופטת נאור בפסק דינה (פסקאות 6-5): "לא היתה מחלוקת על כך שבשלב המוקדם לדקירה הקטלנית התעורר ויכוח על עניין של מה בכך בין המערערת והמנוח. המערערת נטלה סכין (ששימש את החבורה בפיקניק) שאורכו 25 ס"מ ואורך הלהב שלו 15 ס"מ. באמצעות סכין זה דקרה המערערת את המנוח בכתפו ולאחר מכן החביאה את הסכין מתחת לאוהל שהקימו השניים. לאחר הדקירה, חיטא חאזם את הפצע שנגרם למנוח והויכוח בין השניים נפסק. עם זאת הרמץ שדעך שב והוצת בשלב מאוחר יותר. המערערת טלפנה לידיד שלה כדי שיבוא וייקח אותה מהמקום. הויכוח בין המערערת והמנוח ניצת מחדש. המנוח שתה משקאות רבים, המערערת הוכיחה אותו על פניו ושברה בקבוק וודקה שהיה בידו. היו בין השניים חילופי דברים קשים. המנוח נקט אלימות כלפי המערערת, ואני מוכנה להניח שאלימות זו כללה פעולות של חניקה, מכות, 'גלגול' המערערת על הרצפה ועוד. נוכח אלימות זו קראה אולגה לחאזם שכבר היה באוהל שלו. חאזם יצא מהאוהל והפריד בין הניצים, לפחות פעמיים. כאן מגיעים אנו אל קטע הדקירה הקטלנית, דהיינו לשלב הקריטי של הארוע. כל הקטטה האלימה היתה, כפי שעולה הן מהשחזור והן מהודעתה של המערערת (ת/17), ליד שולחן אוכל מעץ הקבוע בחורשה שם היתה החבורה. בעוד שחאזם אחז כאמור, במנוח, רצה המערערת לאוהל שלה ושל המנוח. האוהל נמצא כפי שעולה מקלטת השחזור מרחק של כ-3 מטר מהשולחן (ראו גם ת/17, בעמ' 24 שורה אחרונה). המערערת התכופפה, נטלה את הסכין אותו הטמינה קודם לכן מתחת לאוהל ואז חזרה לכיוון השולחן - שם היה המנוח. המערערת נעצה במנוח את הסכין נעיצה אחת. בעת שעשתה כן עמד המנוח ליד השולחן (ראו ת/17, בעמ' 10 שורות 5-4)". בעקבות דקירה אחת זו הלך המנוח לבית עולמו. בפסק דינה ציינה השופטת נאור (פסקה 13), כי "לא ניתן לדעתי לשלול ולו מחמת הספק את האפשרות שהמערערת רצתה לפגוע במנוח, אך לא התכוונה להמיתו. יש לזכור, ברקע הדברים, שבתחילת אותו ערב שרטה המערערת את המנוח בכתפו באותה סכין ולא קרה לו דבר משמעותי". בהמשך נאמר (פסקה 14): "ודוק: לא אוכל לומר כקביעה ודאית שהמערערת לא התכוונה להרוג את המנוח. ערה אני לכך שפעמיים ציינה המערערת בשחזור כי פעלה 'עם כל הכוח. גם טיב הדקירה מצביע לכיוון של כוונת קטילה. בית המשפט המחוזי ציין, כי המערערת עשתה שימוש בסכין גדולה, עם להב ארוך, כאשר הדקירה עצמה היתה באזור הלב... לא אוכל לומר, כאמור, שהמערערת לא התכוונה לגרום למוות, אך נותר בליבי בעניין זה ספק: מדובר בנעיצת סכין אחת... המערערת יכולה היתה לכאורה, לו רצתה לגרום למוות, להשלים את המלאכה ולהמשיך לדקור את המנוח משנוכחה לדעת שהוא ממשיך לצעוד כמה צעדים, דהיינו שאולי לא הצליחה, אך המערערת לא עשתה כן". יצוין כי בהמשך אף ניסתה לעזור למנוח. ג. בחוות דעתי ציינתי: "מן הצפיה בקלטת השחזור עולה, כפי שגם ציינה חברתי, כי המערערת דיברה פעמיים על דקירה 'עם כל הכוח', ואכן היה פצע הדקירה עמוק; ועם זאת מנגד עומדות - בכף האחרת - כלל האינדיקציות שתיארה חברתי, ושעמן אני מסכים. ואולם, אבקש להטעים כי לדידי אין ספק לגבי דרגתה הגבוהה של עבירת ההריגה במקרה דנא, שהיא מעין הסוג של 'שוגג קרוב למזיד' במשפט העברי (בבלי בבא קמא ל"ב, ב'). הנפה מכוונת של מאכלת - כזאת היתה סכין המוות - ונעיצתה בגוף הזולת כך שלבסוף קופדו חיים, אינה רחוקה מן הרצח, ואך כפסע ביניהם". השופטת ארבל ציינה בחוות דעתה: "במבט ראשון, נטיתי לאמץ את קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי, אשר הרשיע את המערערת בעבירה של רצח בכוונה תחילה. ואמנם, מהלך העניינים שתחילתו בדקירת המערער בכתפו, המשכו בהסתרת הסכין באוהל וסופו בנטילת הסכין ודקירת המנוח בסמוך ללב 'בכל הכוח' מצביעים, על פניהם, על החלטה להרוג. עם זאת, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בחומר, שכלל צפייה בקלטת השחזור בזירת האירועים והתרשמות, גם אם אמצעית, מן המערערת, מסכימה אני עם מסקנתה של חברתי השופטת נאור, כי קיים ספק באשר ליסוד ההחלטה להמית. בעניין זה...". ועוד: צירוף הנסיבות מקשה "על קביעה קונקלוסיבית כי יסוד ה'החלטה להמית' אמנם התקיים במערערת. אמת הדבר, כמו בנוגע לעצם ביצוע העבירה, גם לגבי האינדיקציות המקלות, אין לדעת מה הניע את המערערת לפעול כשפעלה. כך, אין לדעת אם הימנעותה של המערערת מלהוסיף ולדקור את המנוח נבעה באמת מתוך בחירה, בהינתן האנשים הנוספים שהיו בסביבה בעת ביצוע המעשה. אין גם לדעת בוודאות אם ניסיונה להציל את המנוח ממוות נבע מרצון כן להצילו או מפחד מאימת הדין. ברי כי נסיבות המקרה מציבות אותו ברף העליון של עבירות הריגה, הנושק במאפייניו ובחומרתו לעבירת הרצח. עם זאת, ככל נאשם זכאית גם המערערת כי הספק הקיים בנוגע להחלטתה להמית את המנוח, יפעל לטובתה". ד. סוף דבר, כאמור, הומרה ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה. פרשת גזר הדין ה. באים אנו עתה לפרשת גזר הדין. עוד לקראת הדיון בערעור על הכרעת הדין ביקשה הסניגוריה להגיש, בגדרי ראיות נוספות, חוות דעת מטעם פרופ' אליעזר זומר, פסיכולוג מאוניברסיטת חיפה, בעניין השפעת רקעה הקשה של המערערת ואירועים אלימים קשים שסבלה מקטנותה - על מבנה אישיותה, ועל תגובתה לתקיפתה על-ידי המנוח. המדינה התנגדה לכך, בנימוק שניתן היה להגיש זאת עוד בבית המשפט המחוזי ואין בכך כדי לשנות את תוצאות הדיון. בפסק הדין נאמר מפי השופטת נאור, כי אין מקום לקבלת ראיה זו לעניין הערעור על ההרשעה, ו"עם זאת פתוחה הדרך בפני ההגנה לבקש להגיש את הראיות האמורות לעניין העונש". לאחר פסק דיננו, נתבקשה על-ידי הסניגוריה הגשת חוות הדעת לעניין העונש. המדינה התנגדה בטענה כי המדובר בחומר הרלבנטי לאחריות הפלילית ולא למצבה העדכני של המערערת לעניין העונש, חוות הדעת לא הועמדה לחקירה נגדית. כפי שיוברר להלן, הסכמנו לקבל את חוות הדעת במסגרת הטיעונים לעונש, תוך שהצדדים חלוקים לגבי משקלה. ו. עוד נתבקשו בהסכמה משירות המבחן למבוגרים, מזה תסקיר באשר למערערת - ומזה תסקיר באשר לבני משפחתו של המנוח, לפי סעיף 187(ב1) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982. ז. התסקיר המקיף של שירות המבחן למבוגרים באשר למערערת ציין את תולדותיה הקשות; היא נולדה בברית המועצות לשעבר ב-1986 והגיעה ארצה בשנת 2000. אין לה הרשעות קודמות. אמה של המערערת נפטרה בהיות המערערת כבת אחת עשרה, וכנאמר התקשה האב להנהיג את המשפחה, והמערערת עצמה נסוגה לתפקוד לקוי בבית הספר, דבר שגרם לאלימות מצד האב. בגיל 14 הגיעה ארצה בניגוד לרצונה, ולא הצליחה, חרף נסיונות מצד גורמי טיפול, להשתלב במערכת החינוך. בגיל 15 נישאה לבן זוג והרתה, אך סבלה מאלימות והתגרשה. תפקודה ההורי היה בעייתי, ועל כן הועבר בנה - כיום כבן שבע - למשפחה אומנת. שירות המבחן התרשם, כי אבי המערערת נושא רגשי אשם בשל תרומה להידרדרות בתו. לאחר תקופה של היעדר קשר בין המערערת לבנה הוחל בתהליך הכרזתו כבר אימוץ, אך היא חזרה בה מהסכמתה לכך; על זאת עוד להלן. המערערת תיארה את הקשר הזוגי עם המנוח כחיובי ומיטיב לעומת קשרים קודמים שהיו לה, ואציין שבשני מקרים הולידו הללו תיקים פליליים בעבירות אלימות כנגד בני הזוג; ואת האירוע שנסתיים בהריגתו, כנובע מאכזבה ממנו ביום המעשה מזה, ותזכורת לאלימות שחוותה מאחרים מזה. תואר מפי המערערת חשבון נפש, הבא לביטוי גם בהשתתפות בקבוצות טיפוליות בבית הסוהר; תפקודה במאסר תואר כחיובי, והיא ממתינה לטיפול פרטני. בסיכום נאמר, כי להערכת השירות, במצב שנוצר סמוך להריגת המנוח שוחזרו חויות טראומטיות מוקדמות להן הגיבה המערערת בהגנה מסלימה; היא מצויה בתחילת תהליך, שככל שתעמיק בו ותרכוש כלים להתמודדות עם עברה, לרבות הפגיעות המוקדמות בה, יפחת הסיכון להישנות התנהגות אלימה. למערערת אין עבר פלילי קודם. ח. תסקיר הנפגע באשר למשפחת המנוח תיאר השפעה ארוכת טווח של אבל על בני המשפחה; האם מתקשה לצאת מביתה כל עיקר. המדובר במשפחה נורמטיבית, והמנוח תואר כמי שעבד כצבע במסגרת הפסקה מן הלימודים באדריכלות, וסייע כלכלית למשפחה. האם מתארת שינוי גדול בחייה לאחר מותו ואבדן טעם החיים, תוך תפילה בכל יום אל מול תמונת המנוח וביקור על קברו. למשפחה חמישה ילדים נוספים, בעיסוקים שונים, והרושם הוא כי טרם האירוע הטרגי אופיינה המשפחה בלכידות, שיתוף פעולה ושמחת חיים, וכך המנוח בתוכה. כיום מצויה המשפחה בתהליך אבל מתמשך, בית ההורים הפך לבית סגור, וההתנהלות סביב מצב האם מקשה על חזרה למסלולי חיים, ובכך נזק לכל המשפחה; כמכלול, "החיים עצרו מלכת והם מאופיינים כיום בעצב עמוק ותוגה, על האבדן הטראומטי ובושה בעקבות נסיבות האירוע"; הרשעת המערערת בהריגה העצימה את הכעס, והובעה תקוה מטעם המשפחה למיצוי הדין. ט. בדיון בפנינו הודענו כי בדעתנו לקבל את חוות דעתו של פרופ' זומר, אך בידי הצדדים כמובן לטעון למשקלה. בטרם נסקור את עיקרי הדיון, נאמר בתמצית את אשר עולה מחוות הדעת. פרופ' זומר סקר את תולדותיה של המערערת, לרבות תלונות וכתבי אישום שהוגשו נגד בני זוג שלה לשעבר שהורשעו בהכאתה כאמור. צלקות שנצפו בשעתו על זרועותיה הוסברו בשבירת בקבוקים על-ידיה מתוך שכרות, נוכח זעם רב, לשם פגיעה בגופה שלה; עוד כללו תולדותיה התנהגות מסתכנת ונסיונות אבדניים. על פי הנאמר, האלימות שהופעלה על-ידי המערערת כלפי המנוח התאימה לדפוס המתואר בספרות המחקר של שימוש באלימות על-ידי נשים בהקשר של היותן קרבנות אלימות בעצמן, ונוכח תוקפנות בני זוג כלפיהן; ועוד יש לצרף לכך, כנטען, את חויות ההתעללות בילדותה של המערערת. מנקודת מבטה שלה חוותה בעת אירוע ההריגה, כך נאמר, סכנה ואבדן עשתונות, נוכח שתיית המנוח והסלמת אלימות נגדה, שיצרו "אימת מוות של קרבן לכוד" ו"ערפול חושים שתוצאותיו - אבדן עשתונות מוחלט". שנית, המערערת - כך נאמר - התרעמה נגד הדיכוי הגברי בחייה, ושאפה שלא להישאר עוד קרבן פסיבי לאלימות והשפלה מצד גברים, יהיו אשר יהיו. סוף דבר, ההתרשמות מחוות הדעת היתה "כי העבר רווי האלימות וההשפלה בנו בלבה של אנסטסיה מיקל תחושות פחד מצטבר וזעם אצור שאיים להתפרץ אל נוכח התגרות מאיימת", וכל האמור מעלה הפעיל בה פחד, תגובות פוסט-טראומטיות מועצמות בשל זכרונות החרדה מאלימות, ותגובות זעם מועצמות. י. הסניגוריה הגישה גם את שני פסקי הדין מן העבר של אלימות בני זוג כלפי המערערת, מן השנים 2002 ו-2003. בן הזוג הראשון, אבי בנה, תקף אותה בחודש השמיני להריונה וגרם לה חבלות של ממש - המטומה במצחה. אותו נאשם הורשע ונדון למאסר על תנאי ולקנס. צורפה גם תלונתה מאותו מקרה, ובה תיאור המכות וכן מכות בעבר. בכתב האישום מ-2003, נגד גבר אחר, הורשע הנאשם בשל תקיפת המערערת על-ידי אגרופים וסטירה בפנים. הנאשם נדון למאסר על תנאי. הטיעונים בדיון י"א. בדיון טענה גב' מטר למדינה, וחלקה על חלק מן התשתית העובדתית שסקר פרופ' זומר. לשיטת המדינה יש להטיל על המערערת את העונש המירבי שבחוק; בהכרעת הדין נכתב מפי שניים מן השופטים, כי המדובר במעשים שברף העליון של עבירת ההריגה, וכך יש לקבוע על פי עובדות האירוע. אשר לתקיפת המערערת על ידי בני זוג קודמים והשלכתה על רמת העונש, אין מחלוקת כי היו תלונות במשטרה, אך לשיטת המדינה מנסה המערערת להגזים בתיאור, ואין לדעת בדיוק את רמות התקיפה הקודמות; גם אם אין מחלוקת כי מי שחוה אלימות בחייו, מושפע מכך. השאלה היא המשקל שיש לייחס לאלה; אין לקבל שמי שחוה תקיפה בצעירותו ילך ויהרוג בבגרותו. י"ב. עוד טענה עו"ד מטר, כי יש שוני בין האמור בתסקיר שירות המבחן לגבי הקשר בין המערערת לבנה, ובין האמור במכתב המשפחה האומנת באשר לכך, שהוגש מטעם הסניגוריה והמציג תמונה חיובית יותר. נאמר עוד, כי עסקינן בנטילת חיי אדם, שיש מקום לגביה למסר למערערת ולציבור, גם בעקבות הנזקים הקשים למשפחת המנוח, שאינה מצליחה להשתקם. גם בהנחת היסוד שמדובר באשה מוכה, אין הדבר צריך להשפיע על הערכת האירוע הנוכחי, שניזום - כנטען - על-ידי המערערת ללא סיבה ממשית. י"ג. נציגת שירות המבחן, גב' פרויד, ציינה כי הטראומות שעברו על המערערת השפיעו על תגובותיה והגיעו לשיא באירוע העבירה; אך כיום מבינה המערערת את משמעות המעשה ותוצאותיו, ומפנימה זאת; על תהליך זה להימשך. נאמר, כי חלק מן התהליך יימשך בעת שחרור ברישיון בעתיד. מנגד, נאמר באשר למשפחת המנוח, כי היא שרויה במצב משברי שאין זה ברור להיכן יתפתח. י"ד. בא כוח המערערת, שכדרכו לא הניח אבן לא הפוכה, השליך יהבו כמצופה על נסיבותיה האישיות הקשות של המערערת. הוא טען בהרחבה באשר לקורות חייה של שולחתו, שכדבריו מאז מות אמה בהיותה בת 11 היתה האלימות תושב קבע בחייה, גם מצד אביה, ללא חינוך ממשי וללא השגחה; דבר זה הגיעה לממדים קיצוניים. בהיותה בת 15 הרתה, ואחר כך הוכתה על-ידי בן זוגה וילדה בלידה מוקדמת; אלימות בני הזוג גרמה לתגובה פוסט טראומתית, כנטען, שהתבטאה בפרשה נשוא התיק. תסמונת זו משמעה, על פי חוות הדעת, תגובה של האשה המוכה לנסיונה הקשה המתמשך, אותו היא חיה מחדש בעת האירוע. צוין כי דברי המערערת עוד בחקירתה הראשונית במשטרה נסבו על אירועי אלימות שחוותה; אשר לחומרת המעשה, נטען כי המדובר במצב קרוב להגנה עצמית שבו פעלה המערערת, בסיטואציה מאיימת של מכות ואיומים, בחינת מעין "קנטור", וכל אלה הולידו מקרה חריג של הידרדרות לעבירה. המערערת, כך נטען, מביעה צער אמיתי וכאב גדול תוך חשבון נפש. אכן, בפרשות אוחנה ובוחבוט (ע"פ 6353/94 כרמלה בוחבוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 647; ע"פ 9680/04 מזל אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). היה סבל קשה מתמשך לנאשמת מידי הקרבן, והעונש היה קל יחסית; ונטען כי עם כל השוני מאותם מקרים, בכל זאת יש מקום להשוואה - הגם שאין מדובר כמו שם באותו בן זוג - באשר לתגובה הפוסט-טראומתית. על כן נתבקש ליתן למערערת תקוה על-ידי גזירת עונש מתון. לקראת הכרעה ט"ו. ד"ר ספיר הגיש לנו בדיון כרך של מסמכים טיפוליים הקשורים בעברה של המערערת, מאמרים אקדמיים באשר לתגובות של נשים שסבלו מאלימות ובאשר לתסמונת הפוסט-טראומתית, וכן פסיקה רלבנטית, ומכתבים מאת חברתה של המערערת לכלא ומאת המשפחה האומנת את בנה. ט"ז. עיינו בחוות דעת הפסיכולוגית ד"ר פ' יסקי שנערכה למערערת ב-2001, זמן לא רב לאחר עלייתה, ומשנתגלו קשיים לגביה. נאמר, כי למערערת אינטליגנציה תקינה אך סימני הזנחה חינוכית, ולכן פער עצום בידע; כוחותיה מתבזבזים על מתחיה הפנימיים; קוי הפרעה רגשית מתגלים באישיותה; היא מצויה ברגרסיה בשל אבדן ביטחון בסיסי והיעדר יכולת לסייע לה במשפחה; היא אוהבת לעזור לזולת. הומלץ על שיבוץ במסגרת מחוץ לבית, שתציב גבולות ותאפשר הזדהות. כפי שלמדנו, כל אלה לא הסתייעו. י"ז. קובץ גדול מאוד ועצוב מאוד שבו עיינו הוא גליונות הטיפול של מחלקת הרווחה במגדל העמק במערערת ובאביה, שראשיתם ב-26.12.00 וסיומם המהותי בסוף 2005, אך התיק נסגר בתרשומת עצובה לאחר קטילת המנוח. קראתי עמוד אחר עמוד בגליון הטיפול ובטפסי טיפול בילד. מורכבותה של המשפחה - היחסים הקשים עם האב, בעיות ההורות הבוסרית בגיל פחות מ-16, הקשיים הכרוכים בטיפול בילד שהביאו להוצאתו למשפחה אומנת - כל אלה עוברים כחוט השני וכמיתר נוגה. י"ח. כאמור, הסניגוריה הפנתה אותנו למכתב מאת המשפחה האומנת (השניה) של בן המערערת, המוכתר "עדות אופי". לפיו, לאחר תקופה חשדנית ראשונה בעקבות נסיון לא טוב עם משפחה אומנת קודמת, רכשה המשפחה הנוכחית את אמונה של המערערת, והיא היתה באה אחת לשבוע (ולאחר תקופה מסוימת של נתק); היא נפגשה עם הילד במרכז קשר, בנוכחות אחד האומנים, ודאגה כפי יכולתה להביא לו בגדים ונעליים. לאחר המעצר הסכימה בנסיבות לוותר על ביקורי הילד בבית הסוהר - והאומן, שוטר, ראה זאת כדבר הראוי להוקרה, כדי שלא יינזק הילד. היא יצרה קשר טלפוני עם הילד; והובעה תקוה לשחרורה במהרה כדי שבנה יכיר את אמו. כאמור, הפרקליטות מפנה לתיאור הבעייתי של התפקוד ההורי הבא לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן. י"ט. אסירה לשעבר ששהתה עם המערערת בבית הסוהר, תיארה את עזרת המערערת לה; אף שלא הכירה אותה לפני כן - "חילקה אתה הכל חצי בחצי, אפילו שלה לא היה הרבה", וסייעה לה להיגמל מן הסמים; היא עודדה אותה, ומצויה עמה בקשר גם לאחר שחרורה של אותה אסירה: "אני מאמינה בכל לבי שאלוהים עוד השאיר משהו בשביל נסטיה, כי בסך הכל היא בן אדם טוב וצריך לתת לה הזדמנות פעם אחת בחיים". כ'. צורפו גם תעודות מבית הסוהר - מקורס שסיימה המערערת בניהול קונפליקטים, מחוג פסיכודרמה ומטיפוח פינת החי. כ"א. עיינו גם במאמרים המקצועיים שצירפה הסניגוריה, שהצד השוה ביניהם הוא הניסיון למקם את עבירתה של המערערת במסגרת חויותיה הקשות כקרבן אלימות - שעליהן אין חולק - וללמוד כי עבר זה ראוי להתחשבות משמעותית בעונש. עבודתה של אורלי אינס-קניג אלימות בין בני זוג: טיפול קבוצתי לגברים אלימים (משרד העבודה והרווחה, יוני 2002), סוקרת תיאוריות שונות לעניין תופעת האלימות בין בני זוג; ראו במיוחד המקורות "להיות אשה מוכה" (עמ' 11). מאמרה של לאה קטן "ה'עצמי המורחב' בסיפור חיים של נשים מוכות וגברים אלימים", חברה ורווחה כ(2) 129, מציג תורה של "בליעת האני של הקרבן" - בין השאר - "התיחסות האלים אל הקרבן כאל רכושו" (עמ' 150); בן הזוג האלים "מרחיב את העצמי שלו ומצמיח את ענפיו ופרחיו היפים על חשבון הפונדקאי - הקרבן"; יתכן מאוד כי במקרים המתאימים יש מקום לראות את מעשה העבירה בהקשר כופה זה, והשאלה היא כמובן מהו המקרה המתאים. כ"ב. ואכן, המלומדים יורם רבין ויונתן לבני, במאמרם "התסמונת הפוסט- טראומתית כטענת הגנה במשפט הפלילי" (עתיד להתפרסם בדין ודברים), מציינים (עמ' 4-3) כי טראומות שחווה אדם, ובהן איום לפגיעה בשלמות גופו, עלולות ליצור היזכרות חוזרת. נאמר כי תסמונת האשה המוכה היא דוגמה לקשר בין התסמונת הפוסט-טראומתית להתנהגות עבריינית; "תסמונת זו עשויה להביא אשה למעשים עברייניים כגון גרימת מוות או תקיפה, וזאת בשל תפיסת מציאות שהיא תולדה של איום על חייה ועל שלמות גופה, שאותו היא חשה מצד בעלה, ואשר עשוי להביא להתפתחות תסמיני התסמונת הפוסט-טראומתית" (עמ' 5). "תסמונת האשה המוכה עשויה להביא לתסמינים המעוותים את תמונת המציאות של האשה ומעצימים את תחושת האיום עליה... במצבים כאלה, עלול האירוע הטראומתי לפגוע ביכולת המנטלית של האשה, באופן שעלול להביא אותה לפגוע בבעלה מתוך אמונה שהיא תחת איום מיידי על חייה..." (עמ' 16). המחברים בודקים את השאלה היש להכיר בתסמונת זו כטענת הגנה (עמ' 9), בשל היעדר אחריות מוסרית נוכח הגבלת יכולתו של הלוקה בה להימנע ממעשהו (ראו מ' קרמניצר, "עקרון האשמה", מחקרי משפט י"ג (1996) 109) במקרים כאלה, לדעת המחברים (עמ' 13) יש מקום למערכת טיפולית ללא הרשעה. מסקירת המשפט האמריקני מוצאים המחברים בין השאר (עמ' 24) כי אף שכשאין מדובר בטענת אי שפיות מקובלת, כי התחשבו בתי המשפט בעת גזירת העונש בקשר שבין תסמיני התסמונת הפוסט-טראומתית למעשה העברייני. ההתחשבות עשויה למצוא את ביטויה בהפחתת משך המאסר, מתן מאסר על תנאי, או גזירת עונש אלטרנטיבי למאסר, דוגמת עבודות שירות". עוד מציינים הם את סעיף 300 א(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 המאפשר הפחתת עונש במקרי רצח; וכן, לשיטתם, ניתן - בהמשך לסעיף 35 לחוק העונשין המתיר שיקול דעת בעניין העונש, להתחשב בעבירות שאינן רצח בקיום התסמונת "ולהפחית את מידת העונש כמידת השפעתה של התסמונת הפוסט-טראומתית על יכולתו של הנאשם להבין את מעשיו או לשלוט בהם" (עמ' 45-44). לסקירה רחבה לעניין "תסמונת האשה המוכה" ראו חוות דעתה של השופטת ארבל בע"פ 1855/05 פרישקין נ' מדינת ישראל פסקאות 13-12, והספרות שם, המטעימה מה - בין השאר - את הפחד כגורם להריגת בן הזוג המכה. ראו גם מאמרן של Dutton ו- Goodman Posttraumatic stress Disorder Among Battered Women: Analysis of Legal Implications", Behavioral Science and the Law, 12, 215-234 המצביעות על התסמונת הפוסט-טראומתית כמסבירה התנהגויות של נשים (עמ' 229-228), לרבות התנהגות עבריינית. כ"ג. פרופ' קתרין מקינון (MacKinnon), המוכרת ככוהנת גדולה של הפמיניזם, בספרה Sex Equality (מה' 2, 2007) נדרשת (עמ' 731-728) לפרשת State v. Norman 366 S.E.2nd 586 (שנהפך ב- (S.E.2nd 378 (N.C. 1989) . בערכאה הדיונית זוכתה אשה מהמתת בעלה בעקבות התעמרות ממושכת, וכאמור התוצאה נתהפכה בערעור. פרופ' מקינון נדרשת לתסמונת האשה המוכה, ומציבה את השאלה מה טיבה של זו, ומה אמת המידה שבה יידונו נשים שהרגו את המתעמרים בהן – "האם 'סבירות' במקרה כזה היא מוטת-מגדר?" (עמ' 729). בעינינו מתקשר הדבר כמובן גם לשאלת כבוד האדם של האשה; ראו גם אורית קמיר, שאלה של כבוד, ישראליות וכבוד האדם (תשס"ה -2004), הנדרשת ל"כבוד הסגולי (dignity) של האדם (עמ' 27; ראו גם עמ' 113-112). עוד ראו מנחם אלון, מעמד האשה – משפט ושיפוט, מסורת ותמורה, ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית (תשס"ה) 201 ואילך (העוסק בהתעללות פיסית ורוחנית של בעל באשה במשפט העברי). כ"ד. ההגנה תמכה יתדותיה בשני פסקי דין בהליכים שלשיטתה מייצגים מקרים דומים לענייננו, האחד הוא R. V. Howell (1977) EWCA Crim 1706 שם הרגה אשה את בעלה, לאחר שהיתה נשואה לפני כן לשני בעלים ששניהם פגעו בה ואחד מהם גם הורשע על פציעתה, לאחר מכן הכירה את בעלה השלישי, אלא שלימים החלו היחסים להידרדר והבעל נהג להכותה, עד שהדבר הגיע לשיא, והאשה הרגה אותו משהכה אותה בעת שכרותו. בית המשפט לערעורים – מפי לורד ברוק – ציין את הקושי שבמקרה, ובדומה לשופט בך בפרשת בוחבוט שדבריו יובאו להלן, הדגיש את הצורך להבטיח שלא יהא שימוש בנשק על ידי בני זוג כנגד בני זוגם - אך הפחית את העונש לשלוש וחצי שנות מאסר. בפרשת R.V.Lawrenson שם הרגה אשה את בן זוגה מתוך שכרות, לאחר מערכת יחסים אלימה, והעלתה טענת הפרעה פוסט-טראומתית ותסמונת אשה מוכה. הקרבן התעמר בנאשמת פסיכולוגית, אנס אותה מספר פעמים ולא איפשר לה לצאת מן הבית; היא היתה משוכנעת, כשמנע ממנה לצאת באותו יום, כי שוב יאנוס אותה. העונש הופחת מחמש שנות מאסר לשלוש. כ"ה. כאמור, ההגנה ניסתה להיעזר, אף בהכרת השוני, בפרשות הישראליות בוחבוט ואוחנה, שבהן התעמר בעל באשתו תקופה ארוכה ואף ארוכה מאד, עד שביום מסויים קופדו חייו על ידיה; באותם מקרים לא ניתן היה לבסס טענה הגנה מזכה, אך היתה התחשבות מרבית בעונש. נטען, כי מקרים אלה אופיניים לתגובה הפוסט-טראומתית. בפרשת בוחבוט אמר כבר בית המשפט המחוזי, כי "כתב האישום מצביע על מסכת ארוכה וממושכת של יסורים וסבל שהיו מנת חלקה של הנאשמת... במהלך חייה המשותפים עם בעלה המנוח" (הדגשה הוספה – א"ר); בעשרים וארבע שנות נישואין עסקינן. בית משפט זה ציין מפי השופט בך (עמ' 652): "אוכל רק להצטרף לדברים הבאים שנאמרו בהקשר זה בגזר דינו של בית המשפט בערכאה הראשונה: לא ניתן לקפד את פתיל חייו של אדם גם אם זה איבד צלם אנוש בהתנהגותו הבלתי אנושית. גם עבריין אלים ונתעב זכאי לכך שעונשו ייקבע בבית משפט ורק בבית משפט. גזר דיננו חייב לשקף את הנורמה האוסרת על קורבן של עבירה למצות בעצמו את הדין עם מי שפגע בו, אפילו היתה הפגיעה קשה וממושכת". זאת ועוד: חייבים אנו לצערנו להיות ערים לכך, כי מצויות במדינתנו נשים רבות ומצויים ילדים רבים, המכונים "נשים מוכות" ו"ילדים מוכים". מדי שבוע מובאים בפנינו מקרים מזעזעים של התעללות בעלים בנשותיהם והורים בילדיהם. אסור בהחלט לעורר את הרושם אצל קורבנות של אלימות כזו, כי ניתן למצוא פתרון פשוט ואלים למצוקתם על-ידי שיקחו את החוק לידיהם ויפגעו במי שגורם לצרותיהם. אין להתעלם מהסכנה, כי עונש קל מדי עבור מעשה כזה, ולא כל שכן עבור עבירה של קטילת אדם, עלול אצל קורבן זה או אחר של אלימות מתמדת לעורר מחשבה כזו. את זאת מחובתנו למנוע. חייבים קורבנות האלימות מסוג זה ומשפחותיהם להבין, כי יש רק דרך אחת לתגובה על מעשים כאלה, כאשר דרכי השכנוע המקובלות אינן מועלות. רק הפניה לרשויות הממונות על כך, היינו משטרת ישראל או רשויות הרווחה והסעד, אשר בחלקן מתמחות במיוחד במצבים מסוג זה, יכולה להוות פתרון הולם ויעיל לקשיים כאלה. אכן דרושים כוח רצון, תושיה ולעתים אומץ כדי לפנות לגורמים הנ"ל ולבקש עזרתם, אך אין מנוס מכך, ואף מחובת קרוביהם וידידיהם של אותם קורבנות לעודדם ללכת בדרך זו, או אף, במקרים חמורים לנקוט בעצמם יוזמה בכיוון זה. במקביל חייבת להיות מודעות לכך, כי פעולה אלימה יזומה מצד אותם קורבנות תגרום להענשה מכאיבה. " השופטת דורנר הצטרפה לשופט בך, באמרה (עמ' 655) כי "אם כל חטאת אינה תגובת הייאוש של קרבן ההתעללות אלא שתיקת החברה"; בדעת רוב הוטלו שלוש (במקום שבע) שנות מאסר. השופט קדמי – בדעת מיעוט שסברה כי אין לקבל את הערעור - חשש כי "הקלה מרחיקת לכת מגמדת את מעשה ההמתה ונוטלת ממנו את יחודו המתמיד... ממסר זה מן הראוי להימנע; ראשית משום שהוא מעוות את התייחסותו - לערך המקודש של חיי אדם, ומתיר למעשה את דמו של הזולת במקום שהדין אוסר זאת, ושנית – משום שמטבע הדברים, יש בו כדי לרפות את המעצורים המוסריים המרתיעים אותנו מנטילת חייו של אחר בתגובה להתנהגות חמורה מצידו" (עמ' 653). בפרשת אוחנה הופחת בבית משפט זה עונשה של אשה שהרגה את בעלה, לאחר מתחים שהגיעו לתגרות ידיים; הנשיא ברק ציין, כי היסוד הנפשי באותו מקרה "עמד ברף הנמוך ביותר של המחשבה הפלילית - קלות דעת - וקרוב היה לרשלנות", זאת שכן נוצר ספק בקשר לעובדות. בית המשפט בהתחשב גם בטובת בנותיה הקטנות של המערערת. ההכרעה כ"ו. אחר כל אלה, השאלה המהותית שלפנינו היא, האם בכגון דא עסקינן במקרה דנא. אכן, מחד גיסא, לא יתכן לחלוק על כך שחייה של המערערת עד הנה היו ללא כוכב, מילדותה המוקדמת; אי אפשר שלא להתרשם כבני אנוש מן הנסיבות הקשות הללו. מאידך גיסא, השאלה היא מה משקל יש ליתן לנסיבות אלה, בבואנו לגזור את הדין בעבירת הריגתו של המנוח הספציפי בו מדובר, שבשונה מכל הנסקר מעלה, אין המדובר במי שהתעלל במערערת באופן מתמשך. יריעת המחלוקת המשפטית מצטמצמת, כך דומה בעינינו לשאלה זו. נאמר כבר כאן, כי לטעמנו יש ליתן לנסיבות האישיות משקל מסוים, אך אין הוא יכול להטות את הכף לעבר ענישה מקלה כפי שהיתה הסניגוריה מייחלת, בסדרי הגודל שבאותם פסקי הדין. כ"ז. ואכן המקרה דנא מתייחד במובהק מן המקרים החרותים בזיכרון השיפוטי של תגובה פוסט-טראומתית, לאחר התעללות ארוכה וממושכת, ולדבר זה גם השלכה ישירה על הכרעתנו בגזר הדין. בעוד שבמקרים האחרים של תסמונת אשה מוכה הופנה, ככלל, מעשה העבירה אל בן הזוג המכה – כך אירע בפרשיות בוחבוט ואוחנה, כך בפסיקה הזרה שנסקרה – ובתי המשפט התחשבו בסבל הרב שסבלה הנאשמת מנחת (וליתר דיוק אי נחת) זרועו ומהתעמרותו של בן הזוג. לעומת זאת בנידון דידן גם אם אין חולק, כפי שפורט, על חיי הסבל שעברו על המערערת משחר נעוריה, הן בביתה, בגדרי יתמות מאם ויחסיה עם אביה, והן מבני הזוג שפגיעתם הרעה בה באה לידי ביטוי בהרשעתם באלימות כלפיה – הנה המנוח נתפס על-ידיה עד אותו ערב טראגי כמיטיב, כעולה כאמור בעליל מתסקיר שירות המבחן. מה שאירע בערב ההוא, שכרות ומכות, היה איפוא פרשת ערב אחד ולא מסכת התעללות. המנוח לא עמד איפוא כל עיקר בקטגורית בני הזוג המתעמרים ההם. באיזונים בהם מדובר, נודע כאן משקל יתר לאינטרס הציבורי של קדושת חיי אדם. כ"ח. קדושת חיי אדם היא ערך עליון. היא נובעת מערכי יסוד אנושיים, היא נובעת מן הערכים שבבסיסה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; היא עוגנה בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, הקובע (סעיף 1) כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו..." והאוסר (סעיף 2) על פגיעה "בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". כ"ט. לדידנו, יש ליתן משקל לקדושת חיי אדם במובנם בערכי מדינת ישראל ובעולם ערכים אוניברסלי – "שופך דם האדם דמו יישפך, כי בצלם אלהים ברא את האדם" (בראשית, ט', ו') ראו גם לקשר בין המוסר לצלם דברי ר' עקיבא במשנה אבות ג' א' "חיבה יתרה נודעת לו (לאדם – א"ר) שנברא בצלם". כותב הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל-אביב במאמרו "קדושת החיים וחירוף נפש: תרתי דסתרי?" (בתוך קדושת החיים וחירוף הנפש, קובץ מאמרים לזכרו של אמיר יקותיאל (ישעיהו גפני ואביעזר רביצקי עורכים), ירושלים תשנ"ג) 15, 21); "שפיכת דם בין של עצמו ובין של אחרים היא פגיעה באלוהים, שכן האדם נעשה בצלם אלוהים". נשים אל לב - "שופך דם האדם" נאמר, כל בני אדם; וראו לעניין זה בבלי סנהדרין נ"ז, ב'. איסור שפיכות דמים הוא משבע המצוות המכונות במסורת שבע מצוות בני נוח, החלות על כל בני אנוש מאומות העולם, כבסיס מוסרי (בבלי סנהדרין נ"ו, ב'; וראו גם אנציקלופדיה תלמודית ערך בן-נח, ג', שמ"ח, שנ"א; נ' רקובר, Law and the Noahides (1998); במארס 1991 הועברה בקונגרס ארה"ב (בהשתדלות חב"ד) החלטה המכירה בשבע מצוות בני נוח כאחד מיסודות החברה; הרמב"ם (מלכים ט', א') רואה איסור שפיכות דמים כאחד מן הדברים שבמסורת – "קבלה בידינו ממשה רבנו, והדעת נוטה להן", קרי, הן חלק מהגיונו של כל אדם – ומוסיף, כי אף "מכלל דברי תורה ייראה שעל אלו נצטוה". זהו גם אחד משלושת האיסורים שעליהם נאמר "ייהרג ואל יעבור", והם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים; וכפי שכותב הרמב"ם על שלוש עבירות אלו, "אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור" ("רמב"ם, יסודי התורה ה', ב') וזאת אף במקום סכנת נפשות (שם, ז'), שכן "דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש". דברים אלה מבוססים על דברי התלמוד הבבלי (פסחים, כ"ה, ב'), כי קביעת "יהרג ואל יעבור" בשפיכות דמים נובעת מן הסברה, "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי" (מה ראית שדמך אדום יותר, שמא דמו של האיש ההוא אדום יותר) - וכדברי רש"י שם "וכאן עבירה נעשית ונפש אבודה (אובדת), מי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר משל זה, דילמא (שמא) של זה חביבה טפי (יותר) עליו, ונמצא עבירה נעשית ונפש אבודה". ל'. לא נכחד כי – כדברי המלומד ה.ל.א. הארט, בספרו חוק, חירות ומוסר (מהדורה עברית חדשה, 2006, 73) – "עקרונות של צדק או הוגנות (fairness) כלפי עבריינים שונים מחייבים, שעבירות הנבדלות זו מזו מבחינה מוסרית יזכו לטיפול שונה, ושעבירות דומות מבחינה מוסרית יזכו לטיפול דומה..."; בקביעת מידת העונש במקום שישנה התנהגות מזיקה "עלינו לפנות לעקרונות אשר לפיהם שחיתות מוסרית יחסית של עבריינים שונים היא חלק ממה שאמור לקבוע את חומרת העונש". כל אדם בר דעת חש שבמקרה כשל כרמלה בוחבוט יש מקום להקלה ניכרת בעונש נוכח הנסיבות - גם אם ניתן להתווכח בשאלה אם שלוש או שבע שנות מאסר - שכן מעשי הקרבן, שעליהם לא היתה מחלוקת, היוו נסיבה לקולה כלפי הנאשמת; להתחשבות בתסמונת פוסט- טראומתית בהקשר אחר ראו ע"פ 5136/08 מדינת ישראל נ' לאלזה (לא פורסם, בדעת הרוב). בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, 652 ציין הנשיא ברק, כי "המשפט הפלילי המהותי והדיוני משקף, איזון ראוי בין כבוד הקרבן לכבוד הנאשם". איזון האינטרסים בענייננו מחייב שקלול בין הגנה על חיי אדם לבין התחשבות בעברה הקשה של המערערת; לעניין איזון אינטרסים ראו ראם שגב בהנחיית מרדכי קרמניצר שקלול ערכים ואיזון אינטרסים (2008), שם נאמר (עמ' 243) "הרעיון היסודי של איזון אינטרסים הוא הדרך הסבירה היחידה לקביעת תוכן המשפט". הכף בעינינו נוטה במקרה דנא בבירור לעבר ההגנה על קדושת חיי אדם, בלא להתעלם מרקע המערערת. כפי שהוסבר, הקלה בעונשים במקרים של תסמונת האשה המוכה ככלל ותסמונת הפוסט- טראומתית, יסודה בנסיבות בעלות אופי מוסרי ושיקולי צדק. שכן – בלא שבית המשפט יתן חלילה ידו לנטילת חיים שלא כדין - התעמרות ארוכה באשה על ידי הגבר הנקטל מהוה שיקול מהותי לקולה, אך בנידון דידן שילם המנוח, למעט התנהגותו באותו ערב, את מחיר המטען שנשאה המערערת מאנשים אחרים, ועל כן הדמיון בין הנדון לראיה הוא חלקי מאד. ל"א. בטרם נגזור את הדין "בשורה התחתונה", נזכיר שניים, מזה ומזה. נזכיר מזה את המנוח, ואת אשר קראנו בתסקיר שתיאר את משפחתו. גם במשפט העברי ניתן מקום למעמדו של הנפגע; ראו דוד ניסני, "'עין תחת עין' - ממש או ממון? על מעמדו של הנפגע בהליך הפלילי", פרשת השבוע אמור תשס"ט (גליון 347) (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים), המחבר כותב: "במשפט העברי יש לנפגע ולמשפחתו מעמד של ממש בהליך הפלילי"; במקרא משפחת הנפגע היא היא התובעת את הענישה מכל וכל (ראו שם). ל"ב. ומזה – נזכיר את בנה הקטן של המערערת. אמנם, שלא כבפרשת אוחנה, למשל, אין מדובר במי שהיה עם אמו עד למאורע הקשה; הריהו ילד שנולד לתנאים קשים ועצובים, ומצוי מאז היותו פעוט במשפחת אמנה. ראוי הוא לחידוש הקשר עם אמו, אך אין דבר זה יכול להטות את הכף. עם זאת נאמר בנשימה אחת, שיש מקום לדידנו לחדש את הקשר בין האם לבנה גם על-ידי ביקורים בבית הסוהר, תוך הכנה מתאימה בעזרת בעלי מקצוע, וברבות הימים – משתחל המערערת לצאת לחופשות – גם מפגשים שלה עמו מחוץ לכתלי בית הסוהר; חבל אם הקשר לא יימשך לאורך שנים רבות, שנים עיצוביות בגידול הקטין. ל"ג. סוף דבר, לדעתנו המדובר בענייננו בהריגה הקרובה לרצח, ש"אשמתו המוסרית" של הקרבן בה, אם ניתן להתבטא כך בזהירות הראויה, גם אם פגע במערערת באותו ערב, לא היתה קרובה למקרים של ההתעמרות הנמשכת. על העונש לשקף זאת. התחשבות ברקעו של נאשם היא חלק משיקולי הענישה תדיר, וככל נאשם זכאית המערערת כי נסיבותיה האישיות יישקלו, ואכן כך אנו עושים. גם בלא שנערכו חקירות מפורטות לעניין התסמונת הפוסט-טראומתית, אין צורך במומחיות שמעבר לניסיון האנושי והשיפוטי ולשכל הישר כדי להבין, כי אדם שחייו מקדמת דנא היו בסימן מכות והתעללויות מסוגים שונים, מושפע מכך. אמרנו שאילולא רקעה הקשה של המערערת קרובים היינו לרף המירבי שבדין - עשרים שנות מאסר, שעדיין רחוק הוא מעונש מאסר עולם המוטל כחובה בתיקי רצח. נוכח הנסיבות האישיות, החלטנו להקל עימה במידה מסוימת, ואנו מעמידים את העונש על שש עשרה שנות מאסר מיום המעצר – 16.9.06. ל"ד. בחתימה נציין כי אנו מאמינים, שגילה הצעיר מאוד של המערערת, בת עשרים ושלוש כיום, והתנהגותה התקינה בבית הסוהר כמדווח, פותחים פתח לשיקומה בעתיד, חרף המעשה הנורא שעשתה. אנו מקוים גם כי עם כל הסבל, תתאושש משפחת המנוח. הכרעתנו באשר לעונש היא כאמור. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה לחוות דעתו של חברי השופט רובינשטיין ולעונש המוצע על ידו. אכן, כפי שציין חברי, מילת המפתח היא איזון. הקלה מופרזת בעונש עלולה להתפרש כרשיון להרוג. למצער עלולה הקלה מופרזת בעונש להעביר מסר לפיו התייחסות בתי המשפט לנטילת חיי אדם בידי אשה או גבר שסבלו בעצמם אלימות תהא התייחסות סלחנית. אכן יש לתת משקל מסויים למה שעבר על המערערת, הכל כפי שתואר על ידי חברי. ואולם, לא פחות חשוב מכך הוא להטמיע בציבור את הערך של קדושת חיי אדם, ולחנך לריסון דחפים אלימים, תהא הסיבה להם אשר תהא, ולא לכניעה להם. גזר הדין המוצע על ידי חברי מאזן כראוי את הנתונים השונים שהתבררו בהליך זה, ואני מסכימה לו. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: 1. עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט א' רובינשטיין ובהערותיה של חברתי השופטת מ' נאור. כמוהם גם אני סבורה כי בגזירת עונשה של המערערת יש לאזן בין החומרה הרבה הנשקפת ממעשיה, אשר קיפדו את פתיל חייו של אדם ופגעו בקדושתם, לבין נסיבותיה האישיות הקשות של המערערת, מעשי האלימות שחוותה ומצבה הנפשי בעת ביצוע המעשים. עם זאת לאחר שעיינתי בחומרים השונים שצורפו לערעור והעמקתי בחוות דעתו של הפסיכולוג פרופ' אלי זומר (להלן: חוות הדעת), תוך לקיחה בחשבון כי זו לא עברה תחת מבחן החקירה הנגדית, מצאתי להעניק משקל מעט יותר לתסמונת הפוסט טראומתית שממנה סבלה המערערת, כך לפי חוות הדעת, עת ביצעה את המעשים שבגינם הורשעה. אבהיר את עמדתי. 2. כשם שציין השופט רובינשטיין בחוות דעתו, חייה של המערערת לא היו סוגים בשושנים. לפי דבריה בפני פרופ' זומר, אשר בדק את המערערת פעמים מספר, ובפני שירות המבחן, היא התייתמה מאם בגיל צעיר, והחל משנותיה המוקדמות הייתה נתונה לאלימות מצד אביה. כבר בגיל 15 היא נישאה לבן זוג שהפעיל נגדה אלימות פיסית ומינית. באחד מגילויי האלימות שספגה מבעל זה, היא הוכתה על-ידו בבטנה עת הייתה הרה, ועקב כך ילדה את בנם המשותף בלידה מוקדמת. גם לאחר שנסתיימה מערכת היחסים עם בן הזוג המכה, קיימה המערערת קשרים עם גברים אשר סטרו לה או הכו אותה, כשם שעולה מתלונות שהגישה במשטרה ומפסקי דין שניתנו בשני תיקים שעסקו באלימות שהייתה מנת חלקה. האלימות שספגה, על ביטוייה השונים, הפכו את המערערת, כבר בילדותה, לאדם "כועס", והיא נהגה להגיב בתוקפנות ולהתעמת עם ילדי שכונתה. לדבריה, גם עתה מוסיף לבעבע בה הזעם הכבוש שאגרה בלבה לאורך השנים הארוכות שבהן הייתה נתונה לאלימות. אחד מביטויו של הזעם שהצטבר במערערת הוא התנהגותה המסתכנת באופן מכוון, וניסיונותיה החוזרים לפגוע בעצמה, כשם שעולה מן הסימנים שעל גופה, לדבריה, על מנת לכוון את הזעם לעבר גופה שלה תחת הפנייתו כלפי אחרים. עם זאת, ציינה המערערת כי האלימות שכוונה נגדה הביאה אותה בנקודה מסוימת להחלטה כי לא תניח לגברים להתעלל בה עוד. פרופ' זומר מצא כי מכלול התנהגותה של המערערת, לרבות מעשה הקטילה נשוא הערעור, עולים בקנה אחד עם המאפיינים המוכרים במחקר בדבר תגובותיהן של נשים הנתונות לאלימות מצד בני זוגן. בהתייחס לאירוע נשוא הערעור, ציין פרופ' זומר כי עובר לדקירתו הקטלנית של המנוח, חששה המערערת לחייה, על רקע האלימות שגאתה נגדה באותו ערב מצד המנוח שהיה בגילופין. שבירת בקבוק הוודקה מצדה, שנועדה לעצור את אלימותו של המנוח, שהומרצה משתייה בלתי מרוסנת של אלכוהול, הולידה תגובה אלימה מצד המנוח שנחוותה על-ידה ככואבת ומסוכנת ביותר. לפי עמדתו של פרופ' זומר, אלימותו של המנוח הביאה את המערערת לחוות את עצמה מחדש "כילדה מוכה וחסרת אונים בסכנת חיים". לדבריו- "חוסר האונים שלה הוא כה קיצוני עד שהיא חשה עצמה כתינוקת חסרת ישע הנתונה לחסדי המכה בה. אולם לא רק התנסויותיה כילדה מוכה עולות בה כפלש-בקים אלא גם האלימות הקשה שספגה מידי אבי התינוק שילדה תורמת לאובדן העשתונות" (עמ' 6 לחוות הדעת). לפי פרופ' זומר, במהלך האירוע התעוררו אצל המערערת זיכרונות של אירועי טראומה קודמים, שלוו בתגובות רגשיות השייכות לזיכרונות אלה, וברגשות זעם שהצטברו בלבה במשך שנים ארוכות של קורבנות. כל אלה העצימו את תגובתה להיבט האובייקטיבי של אלימות המנוח, וגררו שרשרת תגובות רגשיות פוסט טראומתיות מועצמות ששיאן בהמתת המנוח. 3. עמדה דומה הובעה על-ידי שירות המבחן למבוגרים. קצינת המבחן מצאה כי הצטברות תחושות של דחייה, תסכול, כעס ובדידות הביאה את המערערת לסגל לעצמה עמדת התגוננות, חשדנות ותוקפנות כלפי הסובבים אותה כאמצעי הישרדותי. עוד ציינה קצינת המבחן כי היותה של המערערת קורבן חוזר ומתמשך לאלימות מצד בני זוגה, העצימה את דפוסי ההתנהגות האמורים, שהתפרצו במלוא עוצמתם במקרה הנוכחי. לדבריה, בעת קרות המקרה נשוא הערעור, שוחזרו אצל המערערת באופן בלתי מודע חוויות טראומתיות מוקדמות, ותגובתה במקרה הנוכחי, שאותה קשה היה לה לווסת, נבעה מאופי הסיכונים שאליהם נחשפה במהלך אותן חוויות עבר. 4. על מהותה של התסמונת הפוסט-טראומתית ועל הקשר בין מעשים פליליים לבין אירועים טראומתיים שנחוו על ידי מבצעם, עמדו יורם רבין ויונתן לבני במאמרם "התסמונת הפוסט-טראומתית כטענת הגנה במשפט הפלילי" (עתיד להתפרסם בדין ודברים), שאליו התייחס בחוות דעתו גם חברי השופט רובינשטיין. לדברי המחברים, התסמונת הפוסט-טראומתית, הנגרמת עקב חשיפה לאירוע קיצוני בעל אופי משתנה, המהווה זרז (stressor), עלולה להביא להופעת תסמינים כגון ייאוש, התנהגות אימפולסיבית, התפרצויות זעם ובמקרים מסוימים גם חוויה חוזרת של האירוע הטראומתי (דיסוציאציה), עד כי הפרט חש שהאירוע הקיצוני שב ומתרחש לנגד עיניו והוא מתנהג ומגיב בהתאם לכך (עמ' 4-3 למאמר). עוד עשוי אירוע טראומתי להוליד, כמודגם במאמר, תסמינים הכוללים התנהגות בעלת אופי הישרדותי, חיפוש ריגושים ונטילת סיכונים, וכן דיכאון והאשמה עצמית שעלולים להוביל לניסיונות התאבדות (עמ' 4). אחת מן הדוגמאות המובאות במאמר לתסמונת הפוסט טראומתית היא זו של 'תסמונת האישה המוכה', המופיעה בקרב נשים מוכות, שעשויה להביא לעיוות בתפיסת המציאות של האישה, להעצים את תחושת האיום עליה ולגרור התנהגות אימפולסיבית ואגרסיבית ולעיתים גם מצבי דיסוציאציה בעקבות ההשפעה המצטברת של מעשי האלימות (עמ' 6). לפי המחברים, גם אם אין בתסמינים אלה כדי לשלול בהכרח את מחשבתו הפלילית של מבצע העבירות ולהכניסו בגדר אחד מן הסייגים לאחריות פלילית, עשויים הם להפחית את מידת השליטה של הסובלים מהם על מעשיהם, ולפגום בתפיסת המציאות שלהם. במצב דברים זה, על רקע יכולת הבחירה המוגבלת של מבצעי העבירות, פוחתת מידת האחריות המוסרית שלהם למעשים שביצעו באופן שיש בו כדי להצדיק כי בית המשפט לא ימצה איתם את הדין עד תום (עמ' 45-44). 5. ככל שניתן להסתמך על חוות הדעת של פרופ' זומר, שהובאה אך בשלב הערעור בלא שנותנה נחקר בחקירה נגדית, ניתן לומר, גם על יסוד תסקיר שירות המבחן, כי מעשה הקטילה שביצעה המערערת הושפע במידת מה מן התסמונת הפוסט טראומתית ממנה היא סובלת. תסמונת זו נתנה את אותותיה והרימה את ראשה באורח קיצוני בעקבות אירוע מזרז, הוא הכאת המערערת על-ידי המנוח, שהכניסה למצב נפשי הישרדותי, להתנהגות אימפולסיבית ולהתפרצות זעם שהצטבר בה, אשר התבטאו בהריגת המנוח. המערערת הייתה מודעת למעשיה ולאסור שבהם. אין מדובר גם במצב של דחף לאו בר כיבוש. תחת אלה, לפנינו מצב בו יכולתה של המערערת להבין את מעשיה או להימנע מהם פחתה על רקע האירועים הטראומתיים שחוותה. הפחתה זו עשויה להביא עמה הצדקה תגמולנית-מוסרית להפחית מן העונש שיש להשית עליה. חברי השופט א' רובינשטיין מציין במידה רבה של צדק כי אין דינו של מקרה זה כדין מקרה שבו קיפדה אישה את חייו של מי אשר התעמר בה והכה אותה לאורך תקופה ממושכת, שכן בניגוד למקרה אחרון זה, בענייננו שילם המנוח את מחיר המטען שנשאה המערערת לאור חשיפתה לאלימות מאנשים אחרים. אכן, קיים הבדל מובהק בתחושת הצדק בין שני המקרים, והמתתו של המנוח, בעיקר מחמת עוונם של אחרים, כמו גם הסבל שהיה מנת חלקה של משפחתו, כשם שעולה מתסקיר הקורבן שנערך לה, יילקחו בחשבון קביעת עונשה של המערערת. ואולם, שיקולי הצדק אינם מתקיימים אך באופן יחסי ותוך התבוננות על המבצע והקורבן, זה לצד זה. שיקולי צדק עוסקים גם באחריותו המוסרית של מבצע עבירה לעבירה שביצע, וברצון כי העבריין ישלם את חובו לחברה באופן פרופורציונאלי למידת אחריותו (ראו Andrew Von Hirsch "Proportionate Punishments" in Principled Sentencing 195 (Andrew Von Hirsch & Andrew Ashworth ed., 1992)). במובן זה, הפגימה ביכולותיה הקוגניטיביות של המערערת בעקבות התסמונת הפוסט-טראומתית, הגם שאין בה כדי להפחית מעצם אחריותה למעשה שביצעה, יש בה כדי להפחית מן החומרה המוסרית שיש לייחס לה לאור מצבה הנפשי והזיקה הסיבתית בין המעשה לבין הטראומות שחוותה בעבר, כך לפי חוות הדעת ותסקיר שירות המבחן. 6. מהו המשקל שיש לייחס לתסמונת הפוסט טראומתית במקרה דנן? כאמור, אין להתעלם מן העובדה שחוות הדעת הובאה על-ידי הסניגוריה רק בשלב הערעור, בלא שעברה בכור ההיתוך של ההליך הפלילי הדיוני ובלא שניתנה לתביעה ההזדמנות להתמודד עם ממצאיה. מעבר לכך, אף בהינתן חוות הדעת, אין להתעלם מן התוצאות החמורות שהיו כרוכות בהתנהגותה של המערערת, שהביאה לקטילתו של בן זוגה שאותו תיארה היא עצמה כאדם חיובי שביטא תחושות אהבה ומחויבות כלפיה, ושהקשר עמו היה מיטיב ומספק. נכון הוא כי בערב האירוע חטא המנוח, באופן חריג, בהכאת המערערת, אך כשם שציין חברי השופט רובינשטיין, גם מעשה זה אינו מבטל את הנורמה הברורה האוסרת על קורבן עבירה למצות בעצמו את הדין עם מי שפגע בו (ע"פ 6353/94 בוחבוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 647, 652 (1995)). כפי שצוין, יש לתת את הדעת גם למצבה של משפחת המנוח, כשם שעולה מן התסקיר שנערך אודותיה. בתסקיר מתואר מצבם של הוריו, אחיו ואחיותיו של המנוח, החווים מאז האירוע תחושות של חוסר אונים, בדידות, ריקנות, היעדר משמעות לחיים וכאב עמוק. לצד הדברים האלה, אין גם להתעלם מן הצורך שלא לפתוח פתח חסר תחומים וגבולות לכל טענה הנטענת בידי מי שביצע עבירה, בדבר פגם נפשי ממנו הוא סובל. הקלה מופרזת בעונשו של מי שביצע עבירה בשל פגם במצבו הנפשי, שלא איין את יכולותיו הקוגניטיביות והרצוניות, עשוי ליצור מדרון חלקלק, שיפגע באפקטיביות של המשפט הפלילי כגורם מרתיע ומחנך, ייצור מסכת אין-סופית של התדיינות, יכרסם בתחושות הצדק של קורבנות העבירה ומשפחותיהם, ועשוי לפגוע באמון הציבור במערכת. על הענישה המופחתת שיש להשית על מי שסבל מתסמונת פוסט טראומתית, לבטא, איפוא, באופן מידתי את הגריעה שהביאה זו ביכולתו להבין את מעשיו או לשלוט בהם ולשקף את היקף הגריעה ואותה בלבד. 7. כפי שנאמר לא אחת, מלאכת גזירת העונש קשה היא כקריעת ים סוף (ע"פ 1399/91 ליבוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 177, 180 (1993)). טרם הומצאו משקלות המספקים אמת מידה מדויקת לכל אחד מן השיקולים העומדים ביסוד הענישה. עם זאת, לאחר שהפכתי בדבר והתלבטתי, ונתתי דעתי גם לעמדת חבריי, מצאתי כי בסופו של יום, שקלול השיקולים שפורטו מצדיק לילך צעד נוסף, ולו קטן, בהקלה בעונשה של המערערת. אשר על-כן, לו נשמעה עמדתי, הייתי מציעה להשית עליה עונש של 14 שנות מאסר. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ב סיון תשס"ט (4.6.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07093690_T15.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il