ע.ר. צים שווק ישיר בע"מ נ. א.ב. פסגות טבריה בע"מ

15 בבית המשפט העליון רע"א 9368-11-24 לפני: כבוד השופטת רות רונן המבקשת: גלובל ריטייל ק.י. (ע.ר.) בע"מ נגד המשיבים: 1. א.ב. פסגות טבריה בע"מ 2. אהרון בלום 3. אברהם יונה בלום בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי נוף הגליל-נצרת בת"א 11326-05-22 מיום 10.9.2024, שניתנה על ידי כב' השופט א' זגורי בשם המבקשת: עו"ד אשר אפריאט; עו"ד בוריס שמקר בשם המשיבים: עו"ד יצחק דהן פסק-דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי נוף הגליל-נצרת (כב' השופט א' זגורי) בת"א 11326-05-22 מיום 10.9.2024, שדחתה את בקשת המבקשת למתן צו עיקול זמני עצמי.  הרקע לבקשה 1. ביום 26.10.2017 נחתם הסכם למכירת מקרקעין בעיר טבריה (גוש 15051, חלקה 48; להלן: המקרקעין) בין המבקשת (לשעבר ע.ר. צים שיווק ישיר בע"מ) לבין עו"ד יצחק דהן (להלן: הנאמן), בתפקידו כנאמן עבור המשיבה 1 (להלן: פסגות). במועד כריתת הסכם המכר, חברת פסגות טרם התאגדה. לפיכך, עובר לחתימה על הסכם המכר – ביום 1.10.2017 – נחתם הסכם נאמנות בין המשיב 3 לבין הנאמן, בו נקבע כי הנאמן ירכוש את הזכויות במקרקעין כאשר הנהנית היא חברת פסגות כשתוקם. הנאמן התקשר אפוא בהסכם עבור המשיב 3 אשר הקים את פסגות, מחזיק במניותיה ומשמש כדירקטור בה (המשיב 3 יחד עם פסגות יכונו להלן ביחד: הרוכשים; ההסכם בין הצדדים יכונה להלן: הסכם המכר). המשיב 2 הוא אביו של המשיב 3 ומי שניהל את המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם המכר (להלן: האב). בהסכם המכר סוכם כי המבקשת תמכור לרוכשים את המקרקעין תמורת סכום של 8 מיליון ש"ח ובתנאים שנקבעו בהסכם. בהמשך לכך, ביום 1.2.2018, נרשמה הערת אזהרה על המקרקעין לטובת הנאמן. 2. לאור מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים באשר למועדי ביצוע התשלומים בהתאם לקבוע בהסכם המכר, הגישה המבקשת ביום 11.11.2018 תביעה לביטול הסכם המכר בבית משפט השלום בטבריה (ת"א 22579-11-18). במסגרת ההליך הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה) בו נקבע כי הסכם המכר ימשיך לעמוד בתוקפו, בכפוף לתשלומים שישולמו על ידי הרוכשים במועדים שצוינו בהסכם הפשרה. כן הוסכם כי מועדים אלה יחליפו את לוח הזמנים שנקבע בהסכם המכר, וכי יתר תנאי הסכם המכר יעמדו בעינם בשינויים המתחייבים. בהסכם הפשרה התחייבו הרוכשים, בין היתר, להעביר למבקשת תשלום ראשוני של 2 מיליון ש"ח עד ליום 18.12.2018 (להלן: התשלום הראשון). כן הוסכם כי אם הרוכשים לא יעמדו במועדי התשלום שנקבעו בהסכם הפשרה, יינתן פסק דין הצהרתי המצהיר על בטלותו של הסכם המכר. בית משפט השלום נתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין ביום 18.11.2018. 3. משחלף המועד להעברת התשלום הראשון והוא לא הועבר במלואו, ביקשה המבקשת מבית המשפט השלום ביום 25.12.2018 להכריז על בטלותו של הסכם המכר. במקביל, דיווח בא כוחה של המבקשת לרשויות המס על ביטול הסכם המכר וביטל את הערת האזהרה שהייתה רשומה לטובת הנאמן במקרקעין. בית המשפט השלום קבע במספר החלטות כי מלאכתו בתיק הסתיימה עם מתן פסק הדין מיום 18.11.2018. עוד יצוין כי לצד התרחשויות אלה, התקשרה המבקשת בסוף שנת 2018, במועד שאינו מוסכם בין הצדדים, עם חברת מאיר קבבצ'י ובניו נכסים בע"מ (להלן: קבבצ'י) בחוזה למכירת המקרקעין תמורת סכום של 7,500,000 ש"ח. בחוזה זה נכלל תנאי מתלה, שלפיו קיומו מותנה בביטול הסכם המכר שנכרת בין המבקשת לבין הרוכשים. כעולה מכתבי הטענות, ביום 25.6.2019 הושלמה עסקת המכר בין המבקשת לקבבצ'י, וקבבצ'י נרשמה כבעלת המקרקעין. 4. על רקע זה, הגישו הרוכשים ביום 13.2.2019 המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (ת"א 32946-02-19; להלן: התביעה לאכיפת ההסכם). בתביעה זו התבקש בית המשפט בין היתר להורות על אכיפת הסכם המכר; ולחלופין, על השבת הסכומים ששולמו למבקשת מכוחו. בתמצית, הרוכשים טענו כי ההוראה לביצוע העברת התשלום הראשון נעשתה בזמן; כי העיכוב בהעברתו נבע מקשיים טכניים; וכי בסופו של דבר התשלום הראשון הועבר במלואו ביום 1.1.2019. כך, ביום 23.12.2018 הועבר סכום בסך 450,000 ש"ח; ביום 24.12.2018 הועבר סכום בסך 500,000 ש"ח; וביום 1.1.2019 הועבר סכום בסך 1,050,000 ש"ח. עוד נטען כי העיכוב בהעברת התשלום הראשון איננו עולה כדי "הפרה יסודית" ולכן אין בו להביא לביטול הסכם המכר באופן חד צדדי; וכי המבקשת עצמה הפרה את הסכם המכר כאשר פעלה לביטולו, לרבות על ידי מחיקת הערת האזהרה, מבלי להשיב את התמורה ששולמה עד אותו מועד. כשלוש שנים לאחר הגשת התביעה לאכיפת ההסכם, הגישה המבקשת ביום 6.5.2022 תביעה לבית המשפט המחוזי בנוף-הגליל נצרת כנגד המשיבים, בה תבעה פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב הפרת הסכם הפשרה, הפרת הסכם המכר וכן עקב ביטולו (ת"א 11326-05-22; להלן: תביעת הפיצויים). סך הפיצויים שתבעה המבקשת עומד על סך של 3,470,280 ש"ח. יצוין כי תביעה זו נדונה על ידי אותו מותב שדן בתביעה לאכיפת הסכם (כב' השופט י' אברהם); וכי ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור שלפניי ניתנה במסגרת תביעה זו. 5. בפסק דינו מיום 27.6.2023 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה לאכיפת הסכם בעיקרה. בפסק הדין הודגש כי הסכם הפשרה נחתם על רקע הפרות חוזרות ונשנות של הסכם המכר, שעיקרן אי עמידת הרוכשים בתנאי התשלום שנקבעו בו. על כן, נקבע כי המחדל בהעברת התשלום הראשון בהתאם למועדים שננקבו בהסכם הפשרה, עולה כדי הפרה יסודית המקימה זכות לביטול הסכם המכר. עוד נקבע כי הרוכשים לא הוכיחו קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את העיכובים שחלו בהעברת התשלום; וכי המבקשת לא יכלה לדעת כי הכספים שהתקבלו בחשבונה אכן הגיעו מפסגות, שכן ההעברות נעשו מחשבונות של אנשים פרטיים (להלן: פסק הדין בתביעה לאכיפת ההסכם). לצד זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את טענת הרוכשים כי משבוטל הסכם המכר יש להורות על השבת הסכומים ששולמו על ידיהם למבקשת מכוחו בקיזוז פיצוי מוסכם בסך 800,000 ש"ח – ובסך הכול 2.3 מיליון ש"ח (להלן: כספי ההשבה או סכום ההשבה), וזאת תוך 30 ימים. יצוין כי בית המשפט דחה את טענת המבקשת לפיה לאור הנזקים שגרמו לה הרוכשים בהתנהלותם, יש לקזז מכספי ההשבה סכומים נוספים (העולים לשיטתה עד סך כספי ההשבה). נקבע כי סכומים אלה לא הוכחו בצורה מספקת בתביעה לאכיפת ההסכם, אף שהם פורטו כנדרש במסגרת תביעת הפיצויים התלויה והעומדת. הבקשה לצו עיקול זמני עצמי 6. בעקבות זאת, עתרה המבקשת ביום 24.7.2023, במסגרת תביעת הפיצויים, למתן צו עיקול זמני עצמי על כספי ההשבה המגיעים ממנה לרוכשים מכוח פסק הדין בתביעה לאכיפת ההסכם, וזאת עד למתן פסק דין בתביעת הפיצויים (להלן: הבקשה או הבקשה למתן צו עיקול). לחלופין, הציעה המבקשת להורות על הפקדת כספי ההשבה בקופת בית המשפט. המבקשת טענה בבקשה כי קיים חשש ממשי שאם כספי ההשבה יועברו לפסגות, המבקשת לא תוכל להיפרע ממנה אם תזכה בתביעת הפיצויים בסכום העולה על כספי ההשבה. זאת, לאור קיומן של אינדיקציות משמעותיות לכך שלפסגות אין יכולת פירעון והיא נעדרת איתנות פיננסית. כך, נטען כי פסגות הוקמה רק לשם כריתת הסכם המכר ואין לה פעילות מסחרית; וכי לפי דו"ח רשם החברות, פסגות אינה משלמת את אגרת רשם החברות החל משנת 2020, אינה פורעת חוב לרשם החברות בסך 6,456 ש"ח, ואינה מגישה דוחות שנתיים, ועל כן מוגדרת כחברה מפרת חוק ובעלת דירוג אשראי בדרגת סיכון מעל הממוצע בהתאם לדו"ח BDI. עוד הוסיפה המבקשת כי התנהלות המשיבים מעידה על קשיים ממשיים מצידם בגיוס כספים. זאת בשים לב לכך שהמשיבים לא הצליחו לשלם בעצמם את התמורה שנקבעה בהסכם המכר; ולכך שכספי ההשבה הגיעו בפועל מצדדים שלישיים חיצוניים לעסקה, במהלך תקופה של למעלה משנה, באופן חלקי ולא במרוכז, ובאיחורים חוזרים ונשנים. כל זאת, תוך הפרת הסכם המכר והסכם הפשרה. בהקשר זה, טענה המבקשת כי ייתכן שפסגות חייבת לאותם צדדים שלישיים כספים בגין התשלומים שהועברו, כך שקיים חשש שאם הבקשה למתן צו עיקול תידחה, יוחזרו כספי ההשבה לאותם צדדים שלישיים תוך ריקון קופת פסגות. לעניין זה הפנתה המבקשת לקביעתו של בית המשפט בפסק הדין בתביעה לאכיפת ההסכם, לפיה בזמן אמת לא היה ברור שפסגות היא זו שהעבירה את כספי ההשבה. המבקשת הדגישה כי היא עצמה חברה בעלת יכולת פירעון, שומרת חוק ובעלת דירוג אשראי תקין. לכן, אם יהיה עליה להעביר לפסגות את כספי ההשבה בסיומה של תביעת הפיצויים – היא תוכל לעשות כן. באופן זה, בעוד שהנזק היחיד שעלול להיגרם לפסגות הוא קבלת כספי ההשבה באיחור; הנזק שעלול להיגרם למבקשת אם תידחה בקשתה, הוא בלתי הפיך. לאור כלל האמור לעיל טענה המבקשת כי שיקולים של מאזן הנוחות נוטים לטובתה. כן הודגש כי לפי ההלכה הפסוקה ניתן להורות על מתן צו עיקול זמני עצמי, מאחר שתכליתו של צו העיקול היא להבטיח פירעון המגיע לתובע אם יזכה בתביעתו, ואין הצדקה להבחין בין התובע לבין צד שלישי המחזיק בכספי הנתבע. עוד טענה המבקשת כי יש די ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, בעיקר לאור העובדה שאחד הסעדים להם היא עותרת בתביעתה כבר התקבל בתביעה לאכיפת ההסכם (כזכור בית המשפט קיזז את הפיצוי המוסכם מכספי ההשבה לאחר שקבע כי הרוכשים הפרו את הסכם המכר אשר בוטל כדין על ידי המבקשת). בקשתה לקיזוז סכומים נוספים מכספי ההשבה אכן נדחתה בפסק הדין תביעה לאכיפת ההסכם, אך זאת רק לאור קביעתו של בית המשפט כי מדובר בטענות שלא הועלו בפירוט הנדרש בתביעה לאכיפת הסכם, אף שהן אכן הועלו בפירוט הנדרש בתביעת הפיצויים. עם קבלת הבקשה, קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 24.7.2023 כי הבקשה תובא בפני רשם בית המשפט (להלן: ההחלטה מיום 24.7.2023). 7. המשיבים התנגדו לבקשה, וטענו כי מדובר בניסיון חסר תום לב להמשיך ולעכב את כספי ההשבה המגיעים להם לאחר שהמבקשת ביטלה את הסכם המכר. לטענתם, קביעתו של בית משפט קמא בפסק הדין בתביעה לאכיפת הסכם לפיה אין לקזז מסכומי ההשבה את סכומי הפיצויים המגיעים למבקשת לטענתה (סכומים בגינם הוגשה תביעת הפיצויים), מעידה על כך שאין די ראיות לכאורה להוכחת עילת התביעה של המבקשת. המשיבים אף טענו באריכות כנגד סיכויי התביעה. הם הדגישו כי מאז שעוגנה זכות הקניין כזכות חוקתית, נטל ההוכחה המוטל על התובע בכל הקשור למתן צו עיקול זמני כבד יותר, ונקודת האיזון בין זכויות התובע לנתבע נוטה לטובתו של האחרון. כן נטען שהן תביעת הפיצויים, הן הבקשה הוגשו בשיהוי ניכר המצדיק את דחיית הבקשה. בהתייחס למאזן הנוחות, טענו המשיבים כי לא ניתן ללמוד על מצבה הכלכלי של פסגות מדו"ח ה- BDI עליו נסמכה המבקשת בבקשה. זאת מאחר שדו"ח זה הוגש באופן קטוע, חלקי ושאינו ברור. כן טענו המשיבים כי גם דו"ח BDI של המבקשת מכיל חוסרים משמעותיים בקשר למצבה הפיננסי – ובכלל זה מידע הנוגע לחובותיה לבנקים ולנושים, ומידע הנוגע לתזרים המזומנים שלה. נטען גם כי למבקשת יש שעבודים פעילים וקיים ספק בקשר ליכולתה לשלם את חובותיה, בעוד שאין שעבודים הרשומים על נכסי פסגות. המשיבים הודו בתגובתם כי לפסגות יש חוב לרשם החברות, אך טענו כי מדובר בחוב זעום שאין בו כדי להוכיח שפסגות אינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה הפיננסיות. הם הדגישו כי פסגות שילמה אגרות תביעה בעשרות אלפי שקלים וכן את כספי ההשבה עצמם, ובכך יש כדי להעיד על כושר הפירעון שלה. לבסוף, טענו המשיבים כי קבלת הבקשה תסב לפסגות נזק רב, שכן היא יכולה להשתמש בכספי ההשבה לצרכיה העסקיים ולמנף אותם לרווח. 8. למען שלמות התמונה, יצוין כי בד בבד עם הגשת הבקשה למתן צו עיקול, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בתביעה לאכיפת ההסכם, וזאת עד להכרעה בבקשה למתן צו עיקול. ביום 15.8.2023 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה לעיכוב ביצוע, והורה על עיכוב פסק הדין עד ל-7 ימים לאחר שתינתן החלטה בבקשה למתן צו עיקול. בהמשך, ביום 7.12.2023 הגישו הרוכשים ערעור על פסק הדין בתביעה לאכיפת הסכם לבית משפט זה, וערעור זה עודנו תלוי ועומד (ע"א 8649/23). 9. ביום 6.6.2024 התקיים דיון בבקשה, בו הודו האב ובא-כוח המשיבים כי פסגות היא חברה בתחילת דרכה שהתאגדה במטרה לבצע את עסקת רכישת הזכויות במקרקעין (ראו עמ' 4, שורה 6; עמ' 6, שורה 8; עמ' 7, שורה 1 לפרוטוקול הדיון מיום 6.6.2024). בדיון הסכים האב להיות ערב לכך שפסגות תשלם את חובותיה במידת הצורך; תוך שהוא העיד כי הוא צפוי לקבל בחודשים הקרובים סכום בסך 280,000,000 ש"ח במסגרת אחת מעסקאותיו. ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור 10. ביום 10.9.2024 ניתנה על ידי כב' השופט א' זגורי ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור דנן (להלן: ההחלטה), בה נדחתה הבקשה למתן צו עיקול. בית המשפט ציין כי הדין מאפשר מתן צו עיקול עצמי זמני. כך עולה מתקנה 103(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) לפיה "רשאי בית המשפט להטיל עיקול זמני על נכסים של המשיב של המשיב שברשותו או ברשות המבקש או ברשות המחזיק [...]"; ומפסק הדין ברע"א 5169/93 בלוך נ' גילאור, פ"ד מח(2) 608 (1994) (להלן: עניין גילאור). עם זאת, קבע בית המשפט כי יש להידרש לבקשה מסוג זה "בזהירות הראויה", בשים לב לדעת המיעוט שניתנה בעניין גילאור וכן לכך שמדובר בבקשה שאיננה שכיחה בפסיקה. לגופו של עניין נקבע כי די בקביעות בפסק הדין בתביעה לאכיפת ההסכם כדי לעמוד ברף של ראיות מספקות לכאורה, וזאת בלא לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי התביעה. משכך התמקד בית המשפט בהחלטתו בשאלת מאזן הנוחות. בהקשר זה צוין כי קיימים נתונים העשויים ללמד על קשיים כספיים של פסגות, וכי בנסיבות רגילות היו נדרשים נתונים קונקרטיים יותר בדבר כושר הפירעון שלה לשם הכרעה בבקשה. יחד עם זאת, נקבע כי החשש שמא תובע יתקשה בגביית כספים בהם זכה במסגרת תביעה הוא חשש המתעורר לעיתים תכופות; ובענייננו אין מקום להעמיד את המבקשת במצב טוב יותר מפסגות שזכתה בדין בהליך משפטי במקביל. נוסף על כך, בית משפט קמא סבר כי ערבותו של האב לחיובי החברה משיגה את מטרתו של צו העיקול הזמני בדרך פוגענית פחות, ואף היא מטה את הכף לדחיית הבקשה. זאת, בשים לב לכך שמהדיון מיום 6.6.2024 עלה כי האב הוא אדם אמיד ובעל אמצעים, והוא יוכל לכן לעמוד בכל חיוב כספי שיוטל על החברה במידת הצורך. בית המשפט הוסיף כי הבקשה מהווה למעשה ניסיון של המבקשת לעקוף את הדרך בה היה עליה לפעול אם סברה כי איננה חייבת את סכומי ההשבה – הגשת ערעור ולצידו הגשת בקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטה צוין כי אין לאפשר שימוש לרעה בהליכים על ידי קבלת הבקשה למתן צו עיקול שמטרתה להכשיל את ביצוע פסק הדין; וכי הבקשה הוגשה בשיהוי של חודש ימים לאחר מתן פסק הדין בתביעה לאכיפת ההסכם. לנוכח כלל האמור, דחה בית המשפט את הבקשה תוך רישום התחייבותו של האב לערוב לחיובי פסגות כלפי המבקשת – אם פסגות לא תהיה בת פירעון. 11. בעקבות החלטה זו, הגישה המבקשת ביום 26.9.2024 בקשה להארכת עיכוב ביצוע פסק הדין בתביעה לאכיפת ההסכם וזאת עד להכרעה סופית בתביעת הפיצויים, ולחלופין עד להכרעה בבקשת רשות הערעור שלפניי. ביום 8.10.2024, לאחר קבלת תגובת הרוכשים (שהתנגדו לבקשה להארכת עיכוב הביצוע), הורה בית המשפט המחוזי על הארכת תוקפו של עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשת רשות הערעור בכפוף להפקדת כספי ההשבה בקופת בית המשפט. ביום 28.10.2024, לאחר שהופקדו כספי ההשבה, הורה בית המשפט על עיכוב הביצוע. על החלטות אלו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, שנדחתה ביום 19.12.2024 (רע"א 7993-12-24). בקשת רשות הערעור 12. בבקשה הנוכחית חוזרת המבקשת על טענותיה שפורטו לעיל. לטענתה, מאחר שהסכום הנתבע הוא משמעותי, היא עומדת בתנאים הדרושים למתן סעד זמני ובפרט למתן צו עיקול זמני. כן נטען כי כספי ההשבה שעיקולם מבוקש מצויים ברשות המבקשת, בהתאם להוראות תקנה 103(א) לתקנות; וכי למצער קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין בתביעת הפיצויים. זאת, מאחר שהמשיבים הוכיחו פעם אחר פעם את חוסר יכולתם לעמוד בחיוביהם – בין היתר כאשר הפרו את הסכם המכר והסכם הפשרה, וכשהעבירו את כספי ההשבה באמצעות צדדים שלישיים. עוד צוין כי פסגות מוגדרת כחברה מפרת חוק ברשם החברות; בעלת דירוג אשראי בסיכון גבוה מהממוצע; וכי היא הוקמה רק לצורך מימוש הסכם המכר ונעדרת כל פעילות מסחרית נוספת. כמו כן, טוענת המבקשת – לראשונה בהליך זה – כי האב, שעל התחייבותו הסתמך בית המשפט בהחלטתו, הורשע בעבר בעבירות של אי ביצוע דיווחי מס כדין ונמנע מלקחת אחריות על מעשיו; ושבכתב ההגנה בתביעת הפיצויים התנערו האב ובנו (המשיב 3) מאחריותם ביחס לחברה. לנוכח האמור, טוענת המבקשת כי שגה בית משפט קמא משסמך על הבטחותיו של האב וראה בהן כערבות אישית לתשלום החיוב; וכאשר הוא לא ביסס את החלטתו על ראיות ברורות בדבר איתנותם הכלכלית של המשיבים. לטענת המבקשת, לו רצה האב לערוב לפסגות היה עליו לעשות כן באופן מסודר, על ידי הפקדת סכום כסף בקופת בית המשפט או המצאת כתב ערבות מפורט הנתמך במסמכים רלוונטיים. לעומת זאת, בית משפט קמא הסתפק בהתחייבות ערטילאית שנעשתה בעל-פה ושבבוא העת יהיה קל להתנער ממנה. לכן, טוענת המבקשת כי אין מדובר בחשש "רגיל" של תובע שלא יוכל לגבות את כספי זכייתו, אלא שהתנהלות המשיבים לאורך הדרך מקימה חשש ממשי ליכולת הגבייה שלה אם תזכה בתביעת הפיצויים. כן נטען כי המשיבים לא הוכיחו שקבלת הבקשה תסב להם נזק משמעותי. לאור כל אלה נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. עוד נטען בהקשר של מאזן הנוחות כי מאחר שמדובר בצו עיקול זמני עצמי – הוא אינו פוגע בשמם הטוב של המשיבים ואף לא מכביד על דירוג האשראי שלהם, אלא רק מעכב את ביצוע התשלום. המבקשת הבהירה כי לא השתהתה וכי פרק הזמן שחלף ממתן פסק הדין בתביעה לאכיפת ההסכם ועד להגשת הבקשה הוא סביר. כן נטען כי הערעור שהגישו המשיבים על פסק הדין בתביעה לאכיפת ההסכם עומד בסתירה לרצונם לקבל את כספי ההשבה. 13. המשיבים בתשובתם העלו טענה מקדמית לפיה בהתאם להחלטה מיום 24.7.2023, מדובר למעשה בערעור על החלטת רשם. משכך לטענתם היה על המבקשת להגיש ערעור בזכות על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. לגופו של עניין, חוזרים המשיבים על טענותיהם בהליך קמא. לגישתם, סיכויי תביעת הפיצויים נמוכים והמבקשת אינה עומדת ברף הראייתי הדרוש למתן צו עיקול זמני. זאת בפרט לאור הקביעה בפסק הדין בתביעת לאכיפת הסכם לפיה המבקשת אינה זכאית לקיזוז פיצויים מכספי ההשבה מעבר לפיצוי המוסכם. כן טוענים המשיבים כי הבקשה הוגשה בשיהוי; כי כספי ההשבה מעוכבים כבר מספר שנים באופן המסב לפסגות נזקים חמורים (שכן היא יכלה להשתמש בכספי ההשבה לצורך הגדלת רווחיה); וכי פסגות שילמה את כל חובותיה וכן הוצאות משפט רבות, באופן המעיד על כך שהיא חברת בת פירעון. עוד נטען כי הבקשה נסבה בעיקר על קביעות עובדתיות של בית משפט קמא בעניין ערבותו של האב, ועל כן, לפי הפסיקה, אין לקבלה. דיון והכרעה 14. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובטיעוני הצדדים על נספחיהם, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות וערעור הוגש על פי הרשות שניתנה, בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות. 15. ראשית, באשר לטענה המקדמית. בהתאם להחלטה מיום 24.7.2023, הועבר הדיון בבקשה לשופט זגורי אשר כיהן באותה עת כרשם בבית המשפט המחוזי, וככזה הוא החל לדון בבקשה. במצב דברים רגיל אכן היה מקום להגיש על החלטתו ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי (סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). אולם, פני הדברים שונים במקרה דנן, שכן במהלך הדיון בבקשה מונה השופט זגורי לשופט בית המשפט המחוזי, ובמועד בו נתן את ההחלטה – הוא כבר כיהן כשופט. את החלטתו הוא נתן אפוא כשופט ואף חתם עליה כשופט ולא כרשם. לכן, אין מדובר עוד בהחלטה של רשם אלא בהחלטת ביניים של שופט שהדרך להשיג עליה היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, כפי שעשתה המבקשת. יוער במאמר מוסגר שפני הדברים עשויים להיות שונים כאשר מדובר במצב בו רשם מכהן במקביל גם כשופט בפועל (לעניין זה ראו למשל: רע"א 1067/04 רולן בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 427 (2004); ע"א 134/72 חברת גן לויתן בע"מ נ' רייך, פ"ד כו(2) 094 (1972)). 16. ועתה לגוף טענות הצדדים. הלכה היא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות בעניין סעדים זמניים, ובכלל זה החלטות בעניין צווי עיקול זמניים. ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בשיקול דעת זה, למעט במקרים חריגים בהם הדבר נדרש על מנת למנוע עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין (ראו מיני רבים: רע"א 8353/23 שלום נ' קרלינסקי, פסקה 10 (29.1.2024); רע"א 1162/17 ארבוב נ' gennarino caspasso, פסקה 8 (19.2.2017); רע"א 7561/13 אדיסיאן נ' סומך, פסקה 16 (12.2.2014) (להלן: עניין סומך); רע"א 6934/10 כספי תעופה בע"מ נ' JSC AEROAVIT AIRLINES, פסקה 8 (28.10.2010)). כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי המקרה שלפניי נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות בית משפט זה, וכי דין הערעור להתקבל. 17. כידוע, שני השיקולים העיקריים שעל בית המשפט לבחון בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני הם סיכויי התביעה להתקבל ומאזן הנוחות. בין השניים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר ככלל שיקולי מאזן הנוחות יקבלו מעמד בכורה (ראו: רע"א 7640/22 אליאס נ' סלייח, פסקה 7 (15.11.2022); רע"א 6625/23 חברת אלתעמיר בע"מ נ' חוסיני, פסקה 5 (13.9.2023)). לצד שיקולים אלה, על בית המשפט לשקול גם שיקולי יושר וצדק, ובכלל זה גם את תום ליבו של מבקש הסעד ואת מידת השיהוי בהגשת הבקשה (תקנה 95(ד) לתקנות; רע"א 215/22 פלינטשטיין נ' לוין, פסקה 11 (7.2.2022); רע"א 4218/19 פנחסוב נ' ב.ס.ד דירות מגורים בע"מ, פסקה 10 (27.6.2019)). 18. בנוסף, בבקשה למתן צו עיקול זמני, יש להידרש גם לסוגיית ההכבדה, כלומר לשאלה האם קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין אם הוא יוכרע לטובת מבקש הצו. את סוגיית ההכבדה יש לבחון על רקע נסיבותיו הפרטניות של המקרה, תוך התחשבות בין היתר בחשש מפני הברחת נכסים על ידי הנתבע; ביכולתו הכלכלית של הנתבע; ובגובה סכום התביעה. סכום תביעה גבוה עשוי להוות אינדיקציה לקיומה של הכבדה, אם מבקש העיקול מראה כי אין די באמצעים הכספיים של הנתבע כדי לשלם את החוב הנטען (ראו רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Lnc, פסקה 6 (28.11.2007) (להלן: עניין בנק דיסקונט); רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר, פסקה י"ב (29.1.2007); רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC INDUSTRIES INC, פסקה יז (4.1.2007) (להלן: עניין כפרית)). עוד נקבע כי מידת ההכבדה שעל מבקש צו העיקול הזמני להוכיח היא הנמוכה ביותר שיש להוכיח לעומת סעדים זמניים אחרים (עניין בנק דיסקונט, שם; רע"א 693/21 מרכז מכרות היהלומים בע"מ נ' כפריס אן. די.סי. בע"מ, פסקה 16 (6.4.2021) (להלן: עניין מרכז מכרות היהלומים בע"מ)). 19. בפסיקה הוכרה האפשרות למתן "צו עיקול זמני עצמי", קרי צו עיקול על נכסי המשיב המצויים בידי המבקש (ולא בידי צד שלישי) במצבים בהם "המבקש חב למשיב סכום כסף והוא מבקש לעקלו בעיקול זמני להבטחת חובו הוא". זאת גם כאשר חובו של מבקש הצו הוא חוב פסוק (עניין גילאור, בפסקאות 5-4; ראו גם אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 759 (מהדורה 13, 2020) (להלן: גורן)). יפים לעניין זה דבריו של השופט ש' לוין בעניין גילאור: "הנח שפלוני שאל מאלמוני מכונית המוחזקת על-ידיו, שעליו להשיבה לו, ובעת ובעונה אחת הגיע פירעונו של שטר עשוי על-ידי אלמוני לפקודת פלוני. מה טעם למנוע מפלוני לעקל את המכונית, והאם יש היגיון לדרוש ממנו, ללא סייג, להחזיר את המכונית לאלמוני בלי שיוכל להיפרע ממנה את חובו? והוא הדין בחוב שאלמוני חב לפלוני (להלן – החוב הראשון) ופלוני חב לאלמוני (להלן – החוב השני). איני רואה כל טעם למנוע בעד פלוני לעקל את החוב השני להבטחת פירעונו של החוב הראשון" (שם). אפשרות זו של "עיקול עצמי" עולה בקנה אחד גם עם נוסח התקנות לעניין מתן צו עיקול זמני. כך נקבע בתקנה 103(א) לתקנות כי ניתן "להטיל עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו או ברשות המבקש או ברשות מחזיק". הכללים שפורטו לעיל ביחס למתן צו עיקול זמני, חלים גם ביחס למתן צו עיקול זמני עצמי. 20. בהתייחס לסיכויי התביעה, מסקנתו של בית משפט קמא הייתה כי די בהם לשם מתן סעד זמני. מסקנה זו מקובלת עליי. על פני הדברים, נראה כי תביעת הפיצויים מעוררת שאלות רציניות הראויות לבירור והיא איננה בגדר תביעת סרק (ראו רע"א 7076/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 14 (22.10.2017); עניין מרכז מכרות היהלומים בע"מ, בפסקה 15). זאת בפרט על רקע פסק הדין בתביעה לאכיפת ההסכם בו נקבע כי המשיבים הפרו באופן חוזר ונשנה את ההסכמים עם המבקשת; ובו הורה בית המשפט על קיזוז הפיצוי המוסכם מסכום ההשבה. כאמור, בית המשפט ציין שם כי הסכומים הנוספים להם טענה המבקשת פורטו כנדרש במסגרת תביעת הפיצויים התלויה והעומדת (סעיף 132 לפסק הדין בתביעה לאכיפת הסכם). 21. באשר למאזן הנוחות – אני סבורה כי המבקשת עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי קיים חשש סביר לכך שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין וכי שיקולים של מאזן הנוחות נוטים לטובתה. זאת מאחר שאין מחלוקת כי פסגות הוקמה לצורך הסכם המכר; כי היא בעלת חוב – גם אם בסכום לא משמעותי – לרשם החברות; וכי היא מוגדרת כחברה מפרת חוק ברשם החברות (מאחר שלא מילאה אחת או יותר מחובותיה לפי חוק החברות, התשנ"ט-1999 ובכלל זה לא הגישה דו"ח שנתי או לא שילמה אגרה שנתית וחובות אגרה שנתית, בהתאם להגדרה של "חברת מפרת חוק" באתר רשם החברות). כמו כן, לא נסתרו טענות המבקשת לפיהן לפסגות אין כל פעילות מסחרית נוספת; וכי דירוג סיכון האשראי שלה לפי דוח BDI הוא מעל הממוצע. זאת ועוד, וזה העיקר. מלבד הטענה לפיה פסגות העבירה בסופו של דבר את כספי ההשבה ושילמה הוצאות משפטיות בהליכים המשפטיים אותם היא מנהלת – פסגות לא הציגה כל אסמכתא אשר יכולה להעיד באופן מהימן על היקף עסקיה ועל מצבה הפיננסי – לא בהליך קמא, ולא במסגרת ההליך דנן. כך, למשל, פסגות טענה כי דו"ח ה-BDI שהגישה המבקשת בעניינה הוגש באופן חלקי. חרף זאת היא לא הגישה את המסמך השלם או כל מסמך אחר המעיד על מצבה הכלכלי. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור קביעותיו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין בתביעה לאכיפת הסכם, שם נקבע כי התנהלותם של הרוכשים הייתה בעייתית החל מכריתת הסכם המכר. בכלל זה נקבע בפסק הדין האמור כי הרוכשים הפרו באופן חוזר ונשנה את ההסכמים עם המבקשת; העבירו את התשלומים באיחור ללא הצדקה הנראית לעין; והעבירו את התשלומים דרך צדדים שלישיים שאינם מוכרים למבקשת או קשורים לפסגות, באופן שלא אפשר לזהות שהמקור האמיתי של התשלומים הוא פסגות עצמה (סעיפים 88, 90, 98-97, 103-102, 107 ו-117 לפסק הדין בתביעה לאכיפת הסכם). התנהלות זו מוסיפה לספקות בדבר יכולתה הפיננסית של חברת פסגות לבצע את פסק הדין בתביעת הפיצויים, ככל שזו תוכרע לטובת המבקשת. 22. ואכן, בית משפט קמא קיבל אף הוא את עמדת המבקשת לפיה הנתונים שלפניו עשויים היו ללמד על כך שפסגות מצויה בקשיים כלכליים. בית המשפט אף קבע כי בנסיבות "רגילות" היה נכון לדרוש נתונים קונקרטיים בדבר יכולת הפירעון של חברת פסגות. אולם, חרף האמור – הבקשה נדחתה לאור התחייבותו של האב לשלם את חיובי פסגות במידת הצורך, התחייבות שלגישת בית משפט קמא מטה את הכף לדחיית הבקשה. 23. בתי משפט אכן נוטים לעיתים להעדיף חלופות פוגעניות פחות למתן צו עיקול זמני – דוגמת הפקדת ערבות או התחייבות בבית המשפט (ראו עניין כפרית, בפסקה יט; כן ראו תקנה 95(ד)(2) לתקנות). עם זאת, בנסיבות המקרה בעניינו, ובשים לב לסכום המשמעותי שתבעה המבקשת בתביעת הפיצויים (כ-3 מיליון ש"ח), ראוי היה למצער לבחון לעומק את איתנותו הכלכלית של הערב שהוא אדם פרטי; או לדרוש ממנו התחייבות בטוחה יותר כמו ערובה או שעבוד. כך למשל, ברע"א 3176/23 מש-קר בע"מ נ' שלו (15.5.2023), הופקד – לצורך הבטחת קיום פסק הדין – כתב ערבות צד ג' מטעם החברה האם של החברה עליה הוטל צו העיקול הזמני (כשבאותו עניין, איתנותן הכלכלית של שתי החברות לא הייתה שנויה במחלוקת). בעניין כפרית, ניתן כתב התחייבות עצמית מטעם החברה המשיבה אשר הערכאה הדיונית מצאה כי חוסנה הכלכלי והונה העצמי הגבוה לא נסתרו. במקרה דנן, איתנותו הכלכלית של האב לא נבחנה; והצהרותיו בבית המשפט בעל פה היו הצהרות בעלמא שלא אומתו כאמור בראיות או בנתונים אחרים כלשהם. 24. זאת ועוד. פסגות לא ביססה את טענתה לפיה מתן הצו יפגע בה או בפעילותה השוטפת. מעבר לטענה כוללנית לפיה צו העיקול יגרום לה נזק מאחר שהיא יכולה לעשות שימוש בכספי ההשבה לצרכיה העסקיים – לא הועלתה טענה ביחס לנזק קונקרטי כתוצאה מצו העיקול. זאת בעיקר בשים לב לכך שטענת המבקשת לפיה לפסגות אין פעילות מסחרית – לא נסתרה. אין להקל ראש בטענת המשיבים כי הם מעוניינים לממש את זכותם מכוח פסק הדין לקבלת כספי ההשבה, אולם לאור כלל נסיבות המקרה כפי שפורטו לעיל אני סבורה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. 25. בית משפט קמא ביסס את החלטתו גם על הקביעה שהבקשה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. זאת, מאחר שאם הייתה המבקשת סבורה כי היא איננה חייבת להשיב את כספי ההשבה, היה עליה לערער על פסק הדין בתביעה לאכיפת ההסכם; ובד בבד לבקש את עיכוב ביצועו של פסק הדין. מסקנה זו אינה מקובלת עלי. המבקשת אינה טוענת כי אינה חבה בהשבתם של כספי ההשבה למשיבים (ולכן לא היה מקום לכך שתגיש ערעור על פסק הדין בתביעה לאכיפת הסכם שקבע את חובתה להשיבם). עמדת המבקשת היא כי החיוב להשבה בעינו עומד; אלא שהיא מבקשת שהמועד להעברת הכספים יידחה עד להכרעה בתביעת הפיצויים שבה היא תובעת סכום העולה על סך כספי ההשבה, כדי שתוכל לקזז בין הסכומים. כפי שפורט באריכות לעיל, לגישת המבקשת צו העיקול נדרש לאור החשש שהעברת כספי ההשבה למשיבים בשלב זה לא יאפשר לה להיפרע מהמשיבים אם היא תזכה בתביעת הפיצויים בסכום העולה על כספי ההשבה. המבקשת מבהירה בבקשתה כי אם בסופו של ההליך בתביעת הפיצויים, לאחר קיזוז כל הסכומים הרלוונטיים, התוצאה תהיה כי עליה להשיב את סכום ההשבה כולו או חלקו, היא תעשה כן. המשיבים העלו כזכור טענות ביחס למצבה הכלכלי של המבקשת – ולחשש מפני הותרת כספי ההשבה בידיה שלה. את החשש הזה ניתן יהיה להפיג באמצעות הותרת כספי ההשבה שהופקדו בקופת בית המשפט, כפי שיובהר להלן. עוד אעיר כי לא מצאתי מקום להתייחס לטענות שהמבקשת העלתה לראשונה בבקשה שלפניי אשר לא עלו בבית המשפט קמא, לרבות בעניין עברו הפלילי של האב (רע"א 659/24 ויסברוד נ' בונוס ביוגרופ בע"מ, פסקה 13 (2.5.2024)); וממילא אין בהן צורך לאור הכרעתי. 26. לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל במובן זה שיינתן צו עיקול זמני עצמי על כספי ההשבה. משהכספים מופקדים בקופת בית המשפט, ולאור הוראות תקנה 96 לתקנות הנוגעת לתנאים הדרושים למתן סעד זמני, כספי ההשבה יישארו בקופת בית המשפט כערובה לצו העיקול. 27. עוד יודגש כי ככל שיש למשיבים טענות קונקרטיות ומבוססות לחלופות לצו העיקול; או טענות אחרות בקשר לשינוי נסיבות המצדיק לשיטתם שינוי בצו שניתן – פתוחה בפניהם הדרך לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה בליווי אסמכתאות מתאימות (ראו והשוו: רע"א 7396/16 גרין נט מחזור וטיפול בפסולת בע"מ נ' עיריית ירושלים, פסקה 32 (22.11.2016); רע"א 3076/22 גלעד נ' קמעונאי און-ליין בע"מ, פסקה 15 (24.5.2022); עניין סומך, בפסקה 19). בית המשפט המחוזי יכריע בבקשה כזו, ככל שתוגש, בהתאם לשיקול דעתו ולאור טענות הצדדים כפי שיועלו בפניו. 28. סוף דבר: הערעור מתקבל. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת בהליך זה בסכום של 7,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ח טבת תשפ"ה (28 ינואר 2025). רות רונן שופטת