חברה לנסיעות והשכרה "ארז" 1971 בע"מ נ. רשות הנמלים והרכבות

בבית המשפט העליון רע"א 96 / בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשות: 1. חברה לנסיעות והשכרה "ארז" 1971 בע"מ 2. "ארז" השכרת כלי-רכב בע"מ נגד המשיבה: רשות הנמלים והרכבות בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-פו מיום 24.11.96 בר"ע 8064/96 שניתן על ידי כבוד השופטת ה' גרסטל בשם המבקשות: עו"ד שלמה ליבליך החלטה המבקשות הן דיירות מוגנות במשרד המצוי בתחנת הרכבת ברח' ארלוזורוב בתל-אביב. המשרד הוא אחד מנכסיה של המשיבה. המשיבה הגישה לבית הדין לשכירות בתל-אביב-יפו בקשה לקביעת דמי שכירות, בטענה שהשימוש שעושות המבקשות במשרד נמנה עם השימושים המנויים בתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המירביים וההפחתות), תשמ"ג - 1983, והם שימושים שלא נקבע לגביהם שיעור שכר דירה מירבי. בית הדין לשכירות (כב' השופט קרניאלי) דחה את הבקשה. המבקשות ערערו על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים א' אבן-ארי, ד' בר-אופיר ור' שטרנברג אליעז) קיבל, בדעת רוב, את הערעור וקבע בפסיקתא שבסיום פסק-דינו: "לאור האמור לעיל הוחלט ברוב דיעות לקבל את הערעור ולקבוע כי תקנה 1 (10) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המירביים וההפחתות) תשמ"ג - 1983 - חלה על המושכר. הענין יחזור לבית הדין לשכירות לצורך קביעת דמי השכירות, בהתאם לאמור בפסק הדין." המבקשות ביקשו לערער על פסק דין זה לבית משפט זה, אך בקשת רשות הערעור שלהן נדחתה (ביום 8.8.95) על ידי כב' השופטת דורנר (רע"א 3544/94). מששב הענין לבית הדין לשכירות ביקשו המבקשות להביא את ראיותיהן לענין טיב השימוש שהן עושות במושכר. בית הדין (כב' השופט קרניאלי) בחן את דעות שלושת השופטים שדנו בערעור, ציין, כי שופט אחד (כב' השופט ד' בר-אופיר) סבר שיש לדחות את הערעור וכי שני שופטי הרוב הסתמכו על קביעה עובדתית שלא נדונה בבית הדין ולא הוכרעה, דהיינו על הקביעה כי במשרד האמור מתנהל עסק הקשור בהעמסות, פריקות והובלות וקבע: "קראתי בעיון את סיכומי הצדדים ונראה לי כי אמנם בוטל פסק הדין הראשון של ביה"ד לשכירות והתיק הוחזר לביה"ד לשכירות, לדיון בבקשה. ולפיכך רשאי כל צד להביא עדים כרצונו וכפי שהוא מוצא לנכון. שאם לא כן, אם באמת היה כל החומר בפני ביהמ"ש המחוזי, למה לא יתן הוא פסק דין, בשעתו... משמע, משהוחזר התיק לבימ"ש השלום, המשפט טרם יסתיים וכמו שאומר עוה"ד ליבליך - ההחלטות שניתנו, אפילו בביהמ"ש המחוזי, אינן אלא החלטות ביניים בלבד, וביה"ד לשכירות יכול להגיע להחלטות דומות או אחרות. הכל בהתאם לראיות שיובאו בפניו." המשיבה ביקשה לערער על החלטה זו. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת גרסטל) החליט ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי: "לא יעלה על הדעת שלאחר שערכאת הערעור הפכה את פסק-דינו הראשון של השופט הנכבד וקבעה קביעה עובדתית ומשפטית שונה, יתעלם מכך השופט הנכבד ויורה על תחילת שמיעת הראיות מלכתחילה במקום להמשיך מהנקודה אליה הביא פסק-הדין של ערכאת הערעור ולהשלים השלב השני של המשפט. מתן אפשרות כזו לשופט הנכבד כמוה כמתן ערכאת ערעור נוספת ע"י הערכאה הראשונה על החלטה של ערכאות גבוהות ממנו. גם אם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי נראה לשופט הנכבד שגוי, אין הוא רשאי להתעלם ממנו או לסתור אותו. זהו פסק-הדין שקביעותיו (לאחר שהבר"ע עליו נדחתה) מהוות מעשה בית דין. בנקודה זו קיים השתק פלוגתא ברור וחד משמעי." לפיכך, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והורה, כי הדיון בבית הדין לשכירות יתייחס אך ורק לגובה דמי השכירות על-סמך קביעת בית המשפט המחוזי בע"א 1743/93. מונחת בפני בקשתן של המבקשות למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקשות טוענות נגד העובדה שבית המשפט המחוזי דן בבקשת רשות הערעור כבערעור בלא הסכמתן וכי הואיל ומהות בקשת רשות הערעור שהיתה בפני בית המשפט המחוזי נגעה לפרשנות פסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן על ידי שלושה שופטים מן הראוי היה שגם בקשת רשות הערעור תישמע על ידי שלושה שופטים. עוד טוענות המשיבות, כי מתן הרשות לערער יצר תקדים אשר יש לו השפעה ציבורית לאור פרשנות תקנות חוק הגנת הדייר ולאור קביעתו של כב' בית המשפט היוצרת זכויות וחובות למתדיינים ללא שנתבקש. כמו-כן טוענות המבקשות נגד המסקנות שהסיקה כב' השופטת גרסטל ביחס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. ביסוד הבקשה עומדות טענות המבקשות נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע.א. 1743/93. כאמור לעיל נדחתה בקשת רשות הערעור על פסק דין זה עוד ב - 8.8.95. אין מקום לשוב ולדון בטענות אלו אגב דיון בבקשת רשות ערעור על החלטה שניתנה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לשכירות שניתנה בהמשך לע"א 1743/93. הטענות הנוגעות להחלטתה של כב' השופטת גרסטל אינן מעוררות כל שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או כללית ולפיכך אין הן מצדיקות מתן רשות ערעור בערכאה זו (וראה: רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) פ"ד לו (3) 123). הבקשה נדחית. ניתנה היום, כ"ט באדר ב' התשנ"ז (7.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96093600.A02/דז/