יוסף טדגי נ. עמותת קרית הרשב"י

פסק-דין בתיק רע"א 9359/17 בבית המשפט העליון רע"א 9359/17 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם כבוד השופט י' אלרון המבקש: יוסף טדגי נ ג ד המשיבה: עמותת קרית הרשב"י בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בהפ"ב 45457-05-17, שניתן ביום 22.11.2017 על-ידי השופט ע' טאהא. בשם המבקש: עו"ד בצר מיכאל בשם המשיבה: עו"ד בן צבי עמית פסק-דין השופט י' דנציגר: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בהפ"ב 45457-05-17, שניתן ביום 22.11.2017 על-ידי השופט ע' טאהא. 1. המבקש הציב קרוואן על מקרקעין של המשיבה מכוח הסכם שנכרת ביניהם. בחלוף זמן מה, דרשה המשיבה מהמבקש לפנות את המקרקעין. בעקבות חילוקי דעות בין הצדדים נוהל הליך בוררות. ביום 28.12.2015 התקיימה לפני הבורר ישיבה, במהלכה הועלו על הכתב שתי הסכמות דיוניות. ככל שניתן להבין, הסכמה אחת קבעה כי המבקש יפנה את הקרוואן מהמקרקעין ויעזוב אותם עד לערב פסח בשנת תשע"ז. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה, כדלהלן: "אני החתום מטה בורר חוקי על פי בית המשפט מאשר כנ"ל" (להלן: ההחלטה הראשונה). הסכמה שנייה עסקה בבינוי מסוים שהצדדים הסכימו שייבנה במקרקעין, או במקום אחר, ככל הנראה בהשתתפות שניהם. גם הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה, בה נקבע כי נציגה של המשיבה "מתחייב לכבד הסכם זה" (להלן: ההחלטה השנייה). למרבה הצער, ההסכמות הדיוניות וכך גם שתי ההחלטות המתקפות אותן נכתבו בכתב-יד בלתי קריא, באופן שמקשה עד מאוד לפענחן. זאת ועוד, הבורר לא הקפיד להבהיר מהו טיב ההחלטות שיצאו תחת ידיו – האם מדובר בפסקי בוררות או לא. 2. ביום 10.5.2017 הגישה המשיבה לבית המשפט בקשה לאישור ההחלטה הראשונה בלבד כפסק בוררות. הליך זה נקבע לדיון לפני השופט י' אברהם. המבקש מצדו, הגיש בקשה לאישור ההחלטה השנייה. בקשה זו לא אוחדה עם בקשת המשיבה, והיא נדונה בהליך נפרד, לפני השופט ע' טאהא. 3. במסגרת ההליך שהתנהל לפני השופט טאהא, הגישה המשיבה "התנגדות" לאישור ההחלטה השנייה, בטענה כי להבדיל מההחלטה הראשונה, החלטה זו כלל אינה מהווה פסק בוררות. המשיבה טענה, כי ההחלטה השנייה מהווה בסך הכול "מסמך הסכמות" העוסק בנושא שאינו קשור לבוררות. השופט טאהא קיבל את טענות המשיבה. תחילה נקבע, כי היות שהמשיבה כופרת בעצם קיומו של פסק בוררות, לא נפל פגם בדרך הדיונית שבה היא נקטה – של הגשת "התנגדות" להליך; להבדיל מהגשת בקשה לביטול פסק הבוררות. עוד נקבע, כי על פי מבחן צורני ומהותי, ההחלטה השנייה אכן אינה נחזית להיות פסק בוררות. צוין כי ההחלטה השנייה אינה מכריעה בסכסוך כלשהו, מה גם שבניגוד להחלטה הראשונה, לא מוזכרת בה המילה "בורר". עוד הוטעם, כי ההסכמה וההחלטה השנייה עסקו בנושא שמלכתחילה הבוררות לא נועדה לעסוק בו. 4. נגד החלטת השופט טאהא הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפנינו. המבקש טוען כי החלטת בית המשפט שגויה, מאחר שמובן כי שתי ההחלטות שניתנו על-ידי הבורר משלימות זו את זו, מה גם שההסכמות הדיוניות הושגו כמקשה אחת והיו תלויות האחת בשנייה. עוד טוען המבקש, כי לכל הפחות, היה מקום שבית המשפט יקבל הבהרה מצד הבורר לעניין זה. המשיבה מצדה שבה על טענתה כי ההחלטה השנייה אינה מהווה פסק בוררות, ולכן ממילא לא היה מקום להפנות בנדון שאלת הבהרה לבורר, שלמעשה כלל לא היה "בורר". 5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי יש מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר על כן אציע לחבריי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 6. קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה ההחלטה השנייה מהווה "תיעוד של ההסכמות" ותו לאו, ואין לה למעשה כל תוקף במישור היחסים והחיובים בין הצדדים, מוקשית בעיני. ככל שאכן ההחלטה השנייה נעדרת משמעות אופרטיבית, ניתן לתמוה מדוע מלכתחילה היא ניתנה בתום הליך הבוררות. הסברה כי הצדדים והבורר העלו את ההסכמה בנדון על הכתב במסגרת ישיבת בוררות, סתם כך ללא כל סיבה, מעוררת ספקות ושאלות. גם ההנחה שלפיה הבורר כלל לא היה מוסמך לדון בנושא שעומד במוקד ההסכמה הדיונית השנייה היא הנחה בעייתית. אם אמנם כך, לא ברור מדוע המשיבה לא התנגדה בזמן אמת לדיון שנערך, מדוע היא העבירה לבורר נוסח של הסכמה דיונית, ומדוע לא התנגדה לחתימתו על ההחלטה השנייה מיד לאחר ישיבת הבוררות. שאלה זו מתעוררת גם אם נוסח הסכם הבוררות מראשיתו היה מוגבל, שכן כידוע, אין מניעה שהצדדים ירחיבו את סמכויות הבורר והיקף הנושאים המתבררים על ידו, בהסכמה ביניהם בעל-פה או על-ידי התנהגות, תוך כדי התקדמות הליך הבוררות (השוו: רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' כידון, פ"ד נ(5) 466, 476 (1997); אורי גורן בוררות 45 (2018)). אוסיף ואציין, כי בניגוד לעמדת בית המשפט המחוזי, אינני סבור כי יש מקום לתת משקל רב לעובדה שחתימתו של הבורר על ההחלטה השנייה הייתה בנוסח שונה מההחלטה הראשונה. ייתכן שחתימה זו נחתמה באופן זה בשל טעות טכנית בלבד, וייתכן שבכוונת מכוון. על כל פנים, מובן כי עניין זה אף הוא טעון בירור מעמיק יותר. 7. בשים לב לתמיהות השונות, המתווספות על כך שהחלטות הבורר קשות לפענוח במישור הלשוני, דומני כי טוב היה לו בית המשפט המחוזי היה מפנה שאלת הבהרה לבורר. בסיטואציה שלפנינו, הוגשה בקשה לאישור פסק בוררות מכוח חוק הבוררות, התשכ"ח-1968. אמנם, הצד שכנגד כפר בעצם הטענה כי מדובר בפסק בוררות, אך עד אשר טענה מקדמית זו הוכרעה, מוחזק המסמך כפסק בוררות ומי שנתן אותו כבורר. בכפוף לכך, אין מניעה לבקש הבהרה מהבורר, כפי שניתן לבקש בהליכי אישור וביטול פסקי בוררות. אכן, השאלה אם מסמך מסוים הוא פסק בוררות או שאינו פסק בוררות, אינה דורשת לעיתים קרובות הבהרה מצד הבורר. עם זאת, במצבים חריגים, "אין מניעה להזמין את הבורר למתן עדות אודות אירועים הקשורים בניהול הבוררות, כגון התביעות שנמסרו להכרעתו או הראיות שהובאו בפניו..." (סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל 1219 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)). במקרה הנדון, דומה כי צעד מיוחד זה הינו מחויב המציאות. 8. אוסיף ואציין כי, טוב היה לו הצדדים היו מגישים בקשה לאיחוד הליכי האישור שהוגשו ביחס להחלטה הראשונה והשנייה. בהינתן החפיפה בין ההליכים, אין הגיון לקיים את שניהם לפני מותבים שונים, באופן שעלול להוביל להכרעות סותרות ולבזבוז זמן שיפוטי. 9. לבסוף אציין כי לא מצאתי מקום לקיים דיון בשאלה הדיונית, קרי בשאלה האם מלכתחילה יכולה הייתה המשיבה להגיש "התנגדות" לאישור פסק הבוררות בדרך שאינה הגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, וככל שכן, מהו סד הזמנים להליך זה. נוכח התוצאה אליה הגעתי, הדיון בשאלה זו אינו נדרש. 10. לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את טענות המבקש, ולהורות על החזרת ההליך לדיון נוסף לפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי יפנה שאלת הבהרה לבורר בנושא שבמחלוקת, ולאחר מכן תתקבל החלטה חדשה בעניין. נוכח תוצאה זו, המשיבה תישא בהוצאות לטובת המבקש, בסך 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ט בשבט התשע"ח (‏4.2.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17093590_W03.doc מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il