פלוני נ. פלוני

החלטה בתיק בע"מ 9358/04 בבית המשפט העליון בע"מ 9358/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עדיאל המבקשות (באמצעות אימן): 1. פלונית 2. פלונית נ ג ד המשיב: פלוני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק ע"מ 1152/04 שניתן ביום 28.9.04 על ידי כבוד השופטים ס' רוטלוי, י' שנלר וא' ש' שילה תאריך הישיבה: ד' באדר א' התשס"ה (13.02.05) בשם המבקשות: עו"ד יוסף מנדלסון; עו"ד אילת (ישראלי) מרגלית בשם המשיב: עו"ד פנחס אביב; עו"ד לירון שנקמן; עו"ד גלית שפיצר פסק-דין השופטת א' חיות: כללי בית המשפט לענייני משפחה התיר את הגירתן של הקטינות המבקשות (להלן: המבקשות) לארצות הברית יחד עם אימן. אביהן של המבקשות ערער על כך לבית המשפט המחוזי וערעורו התקבל. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו, בה מלינה האם בשם המבקשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהסכמת האב החלטנו לקבל את הבקשה, ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כבערעור. תמצית העובדות וההליכים המשפטיים עד כה 1. המשיב, יהודי אזרח ישראל (להלן: האב) וג', ילידת קנדה שלא הייתה יהודיה (להלן: האם), נפגשו בעת שהאב שהה בקנדה לצורכי עבודתו לפני כחמש עשרה שנים. בין השניים נקשרו קשרי אהבה והם נישאו זה לזו בשנת 1994. החתונה נערכה בישראל, לאחר שהאם השלימה הליכי גיור, וסמוך לאחר מכן שבו בני הזוג לקנדה שם נולדו שתי המבקשות: ל', ילידת 1995, וד', ילידת 1997. בשנת 1998 עלו בני הזוג עם בנותיהן לישראל במטרה לבנות כאן את ביתם, אך חיי הנישואין לא צלחו ובשנת 2001 התגרשו בני הזוג. בהסכם הגירושין שנחתם ביניהם ואושר על ידי בית הדין הרבני האזורי בנתניה הוסדרו עניינים שונים של רכוש, ובאשר למשמורת המבקשות נקבע בהסכם כי המבקשות תישארנה בחזקת האם עד הגיען לגיל שמונה-עשרה שנים. כמו כן נקבעו בהסכם הסדרי ראייה לאב, לפיהם תשהינה המבקשות בביתו פעמיים בשבוע מן השעה 17:00 ועד הבוקר שלמחרת וכן בכל סוף שבוע שני ובמשך מחצית מחופשות הלימודים והחגים. עוד נקבע בהסכם הגירושין כי ב"כל עניין הכרוך בשאלות מהותיות כגון חינוך הילדים, בריאותם וכיוצ"ב", תתקבל ההחלטה על ידי שני בני הזוג, ובמקרה של מחלוקת יובא העניין להכרעתו של בית הדין הרבני. 2. לאחר הגירושין הכירה האם את מ', יהודי אזרח ישראל ובן לאב אמריקאי, גרוש אף הוא. מ' התגורר מספר שנים בארצות הברית, במהלכן למד ורכש מקצוע כדוקטור לאופטומטריה. בשנת 2000, לאחר גירושיו מאשתו הראשונה, שב מ' ארצה, וכאן, כאמור, הכיר את האם. האם ומ' נישאו זה לזו ובמרץ 2003 נולדה א', ביתם המשותפת. האב יצר אף הוא קשר זוגי לאחר הגירושין, ולאחרונה נישא לבת זוגו והוא מגדל יחד עמה את בתה מנישואין קודמים. מ' לא הצליח למצוא בישראל תעסוקה ההולמת את הכשרתו, נוכח ההבדלים המשמעותיים הקיימים בין ישראל לארצות הברית בכל הנוגע לסמכויות הרפואיות הקשורות למקצועו. לפיכך החליט מ' לשוב לארצות הברית וחזר להפעיל שם את העסק שהקים בטרם עלה לישראל. האם, שביקשה להגר לארצות הברית יחד עם בעלה, הגישה בשם המבקשות תובענה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בה עתרה להתיר להן להגר עמה. בטרם נדונה התובענה לגופה התקיימו בין הצדדים הליכים ממושכים בערכאות שונות בטענה המקדמית שהעלה האב ולפיה, הסמכות לדון בשאלת הגירתן של המבקשות קנויה לבית הדין הרבני ולא לבית המשפט לענייני משפחה, שבפניו, כאמור, הגישה האם את התובענה בשם המבקשות. בשל הכרעות סותרות בשאלת הסמכות אשר ניתנו על ידי בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי מזה, ועל ידי בית הדין הרבני האזורי והגדול מזה, הובא עניין הסמכות להכרעתו של בית משפט זה, אשר קבע בפסק דין מיום 21.1.2004, כי הסמכות מסורה לבית המשפט לענייני משפחה (ראו: בג"צ 2898/03 פלונית ואח' נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' פ"ד נח(2) 550). הדיון בתובענה לעיצומו של עניין נמשך, אפוא, בפני בית המשפט לענייני משפחה. להשלמת התמונה העובדתית ראוי לציין כי בחודש ספטמבר 2003 ועוד בטרם ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שב מ', בעלה של האם, לארצות הברית על מנת לנהל את עסקיו שם, ואילו האם נותרה בישראל עם המבקשות ועם ביתם המשותפת. מעת לעת נסעה האם לביקורים בארצות הברית ובמהלך קיץ 2004 נסעו אף המבקשות לארצות הברית ושהו מספר שבועות בבית האם ובעלה. חוות דעת המומחית 3. תוך כדי הדיון בתובענה, ועוד בטרם הוכרעה שאלת הסמכות, הסכימו הצדדים כי ד"ר אביגיל גולומב, רופאה פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית המתמחה בטיפול בילדים ובמתבגרים, תמונה כמומחית מטעם בית המשפט ותחווה את דעתה בשאלת משמורתן של המבקשות ובשאלת הגירתן לארצות הברית. לצורך מתן חוות הדעת הוסמכה ד"ר גולומב לבדוק ולאבחן כל אחד מן ההורים ובני זוגם וכן את המבקשות, ולנקוט לצורך כך בכל הפעולות שתמצא לנכון ובכללן בדיקות פסיכודיאגנוסטיות. בחוות דעתה מיום 1.4.2003 המליצה ד"ר גולומב לאפשר למבקשות להגר לארצות הברית עם האם, אם כי העדיפות שנתנה לאפשרות זו על פני הישארותן בישראל עם האב הייתה "קלה", כלשונה. המלצה זו התבססה על מבדקים פסיכודיאגנוסטיים שנערכו לאב ולאם על ידי הפסיכולוגית נאירה כספי וכן על שלושה עשר מפגשים בהרכבים שונים שקיימה עם האב, עם האם, עם המבקשות, ועם בני הזוג של ההורים. ד"ר גולומב הדגישה בחוות דעתה כי כל אחד מן ההורים ראוי להיות משמורן של המבקשות ללא כל הסתייגות, ובלשונה "כל אחד מהם הוא הורה טוב ומיטיב, עם הסגנון האישי שלו", וזו הייתה גם התרשמותה מבני הזוג החדשים של ההורים. עם זאת סברה המומחית כי הותרת המבקשות בישראל אצל האב עלולה לגרום להן לתחושות נטישה כלפי האם, וזאת בייחוד נוכח העובדה שהאם תיסע לארצות הברית בלוויית הבת המשותפת לה ולבעלה. לעומת זאת, כך קבעה המומחית, אם המבקשות תיסענה עם אימן לא תיגרם להן תחושת נטישה ביחס לאב, משום שהן העוזבות והוא הנשאר בישראל. עוד ציינה המומחית כי האב מגלה מעורבות רגשית מאסיבית העלולה להכביד על המבקשות וכן ציינה כי הוא מפעיל עליהן לחץ גלוי וסמוי להזדהות עם עמדותיו ולהראות עד כמה הן קשורות אליו, דבר המצדיק אף הוא העדפת האפשרות להגירה עם האם. אשר לאפשרות שהאם תישאר בישראל ציינה המומחית כי להערכתה אפשרות זו אינה ריאלית, ומכל מקום היא עלולה להעמיס על המבקשות אחריות רגשית כבדה, כמי שעבורן הקריבו האם ובעלה קורבן כה כבד. עוד ציינה המומחית כי מקומו של האב בחיי המבקשות הינו יציב והאם ובעלה ישמרו עליו, ולפיכך אין לחשוש לאובדן הקשר בינו ובין המבקשות כתוצאה מן המעבר לארצות הברית. המומחית המליצה על הסדרי ביקור נרחבים של המבקשות בישראל (שישה שבועות במהלך חופשת הקיץ, שבועיים במהלך חג המולד, ושבוע עד שבועיים בתקופת חג הפסח), וכן המליצה לאפשר לאב לעמוד בקשר עם המבקשות בכל עת שיימצא בארצות הברית, ולדאוג לקשר יומיומי בינו ובינן באמצעות וידיאו או דואר אלקטרוני. על חוות דעתה נחקרה ד"ר גולומב הן בפני בית המשפט לענייני משפחה והן בפני בית הדין הרבני, ובמהלך חקירות אלה התמידה בהמלצה שניתנה על ידה, כאמור. פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה 4. בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופטת ט' סיוון) אימץ את המלצת המומחית ד"ר גולומב, בהיסמכו על הנימוקים שפורטו בחוות הדעת לעניין טובתן של המבקשות, ובציינו כי המבקשות נולדו בקנדה לאם ילידת קנדה, וכי המשפחה עלתה לישראל רק בשלב מאוחר יותר, ולפיכך קשה לומר כי מרכז חייהן של המבקשות הינו בישראל. עוד ציין בית המשפט כי לאחר גירושי ההורים נותרו המבקשות במשמורת אימן, כי הן דוברות היטב את השפה האנגלית, וכי בנסיבות אלה, אין לצפות לקשיים מיוחדים בתהליך ההסתגלות והקליטה בארצות הברית. בית המשפט הדגיש כי האפשרות שהאם תיוותר בישראל אינה ריאלית, והיא אף תוביל לפירוק התא המשפחתי החדש שבנתה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם טובת המבקשות. לבסוף ציין בית המשפט לענייני משפחה כי לא מצא לנכון לזמן את המבקשות ולשמוע את עמדתן בשאלת ההגירה, נוכח דבריה של ד"ר גולומב כי הן אינן מעוניינות להביע עמדה לכאן או לכאן בשאלה זו, ועל מנת שלא להעמיס עליהן קושי רגשי נוסף. אשר להסדרי ראייה בין האב לבין המבקשות קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המבקשות תישהינה עם אביהן בישראל בכל שנה בחופשת הקיץ למשך ארבעה שבועות (ולא שישה, כהמלצת המומחית, על מנת שלא לנתקן מסביבתן לזמן ממושך), וכן למשך שבועיים בחופשת הפסח ושבועיים בחופשת חג המולד. בית המשפט הוסיף וקבע כי האב יוכל להגיע לארצות הברית פעמיים בשנה למשך שבוע בכל פעם, ועוד קבע כי האם תשא בהוצאות הטיסה של המבקשות, בהוצאות טיסותיו של האב ובהוצאות שהותו בארצות הברית. הערעור ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. האב ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. בקבלו את הערעור ציין בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: ס' רוטלוי, י' שנלר, א' שילה) כי בית המשפט לענייני משפחה שגה בקבעו כי מרכז חייהן של המבקשות אינו בישראל, ובכך שלא ייחס משקל כלשהו לפגיעה שתיגרם להן כתוצאה מן המעבר לארץ חדשה. בהקשר זה הדגיש בית המשפט המחוזי כי המבקשות הגיעו לישראל בגיל צעיר מאד, וזוהי הסביבה החברתית והתרבותית בה גדלו ועוצבו. בית המשפט הוסיף והדגיש כי מצא לנכון לזמן את המבקשות על מנת לשוחח עימן באופן בלתי אמצעי, ומשיחתו עמן, כך ציין, התרשם שיש להן בישראל קשרים משפחתיים וחברתיים וכי ניתוק קשרים אלה כתוצאה מן המעבר לארצות הברית, יפגע בטובתן. על כן, כך הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, דרוש טעם ממשי שיצדיק את הגירתן של המבקשות לארצות הברית וטעם כזה לא נמצא לו במקרה דנן, בייחוד נוכח העובדה שגם לדעתה של ד"ר גולומב יש להגירת המבקשות לארצות הברית עם האם עדיפות "קלה בלבד" על פני הישארותן בישראל עם האב. אשר על כן, הורה בית המשפט המחוזי כי אין לאפשר את הגירת המבקשות לארצות הברית יחד עם האם. בקשת רשות הערעור וההליכים במסגרתה 6. האם לא השלימה עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והגישה בפנינו, בשם המבקשות, בקשה למתן רשות ערעור. בבקשתה טענה האם כי לא היה מקום לסטות מהמלצתה של ד"ר גולומב, ועל אחת כמה וכמה שלא היה מקום לכך שערכאת הערעור תסטה ממנה, לאחר שאומצה על ידי הערכאה הדיונית. האם הוסיפה וטענה כי המבקשות תסתגלנה בקלות לסביבתן החדשה ולפיכך, אין לייחס משקל יתר לעצם המעבר. עוד טענה האם כי האפשרות של הישארות המבקשות בישראל כרוכה אף היא בניתוקן מסביבת מגוריהן הנוכחית עם האם ובמעבר למקום מגורי האב, וכן היא כרוכה בשינוי משמעותי נוסף של העברת המשמורת אל האב. לפיכך, אין להעדיף אפשרות זו על פני האפשרות של הגירת המבקשות. לבסוף טענה האם כי נוכח העמדה המפורשת שהביעו המבקשות בפני ד"ר גולומב בדבר רצונן שלא להיות מעורבות בהכרעה בשאלת הגירתן, שגה בית המשפט המחוזי בכך שזימן את המבקשות לשיחה עמו על מנת להתרשם מעמדתן בעניין זה. האב, מצדו, התנגד לבקשה וטען כי בית המשפט המחוזי שקל את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, והחליט פה אחד כי לטובת המבקשות מן הראוי שתישארנה בישראל. בהקשר זה טען האב כי בית המשפט לענייני משפחה התעלם מזיקתן הענפה של המבקשות לישראל ומן הפגיעה שתיגרם להן כתוצאה מן המעבר לארץ אחרת. האב הוסיף וטען כי התעלמותו של בית המשפט לענייני משפחה משיקול זה נבעה בין היתר מן הטעות העובדתית המשמעותית שנפלה בפסק דינו בקובעו כי המבקשות עלו מקנדה לישראל בהיותן בנות חמש וחצי ושלוש וחצי שנים, בעוד שבפועל הייתה ל' כבת שנתיים וחצי וד' הייתה כבת עשרה חודשים בלבד בעת הגעתן לישראל. על כן ברור כי המבקשות מצויות בישראל וגדלות בה מיום שעמדו על דעתן ושיקול חשוב זה, כך לטענת האב, נעלם מעיניו של בית המשפט לענייני משפחה. עוד טען האב כי בית המשפט לענייני משפחה התעלם מדברי המומחית לפיהם "בפועל [המבקשות] חיות באווירה של משמורת משותפת", כלשונה (עמוד 8 לחוות הדעת), וייחס משקל רב מדי לעובדה שמשמורתן של המבקשות הייתה עד כה בידי האם. לבסוף טען האב כי בית המשפט המחוזי התרשם באופן ישיר מרצונן של המבקשות בעקבות פגישה שקיים עמן, ואילו בית המשפט לענייני משפחה לא שוחח עם המבקשות וניזון רק מהתרשמותה של המומחית ד"ר גולומב. 7. ביום 13.2.2005 קיימנו דיון בבקשה, ובהסכמת האב החלטנו, כאמור, לקבל את הבקשה, ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כבערעור. עוד הורינו כי נוכח העובדה שחלפו כשנתיים מאז הפגישות שקיימה המומחית ד"ר גולומב עם המבקשות, ונוכח התרשמותו של בית המשפט המחוזי מן המפגש שקיים עימן לפני מספר חודשים, תשוב המומחית ותיפגש עם המבקשות, ולאחר מכן תגיש לעיוננו חוות דעת משלימה ועדכנית. 8. ביום 14.3.2005 הגישה ד"ר גולומב חוות דעת משלימה אשר התבססה על מפגשים נוספים שקיימה עם המבקשות ועם הוריהן. בחוות הדעת המשלימה שבה המומחית וציינה כי הן האב והן האם מתפקדים כהורים טובים, בתנאים הנעשים קשים יותר ויותר נוכח חוסר הוודאות המתמשך בעניין הגירת המבקשות. המומחית חזרה גם בחוות הדעת המשלימה על המלצתה כי יש לאפשר את הגירת המבקשות עם אימן לארצות הברית ונותרה עקבית בדעתה זו גם בתשובותיה לשאלות ההבהרה שהוגשו מטעם האב. ביום 3.4.2005 הגישו שני הצדדים תגובות משלימות בהן התייחסו לחוות הדעת המשלימה ולתשובותיה של ד"ר גולומב לשאלות ההבהרה, ועתה הגיעה עת ההכרעה בערעור. דיון 9. הלכה היא כי: "בקשת הגירה של הורה עם ילדיו תיבחן לאור עיקרון טובת הילדים בלבד" (ראו: רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני פ"ד נה(2) 321 (להלן: עניין פלונית)). אין על כן מקום להעניק במקרים אלה משקל עצמאי לשיקולים אחרים, כגון השאלה האם ההגירה "מוצדקת" אם לאו (ראו: שם, 332; וכן ראו והשוו: ע"א 2784/95 טריף נ' טריף (לא פורסם); ע"א 630/77 בולשטיין נ' בולשטיין פ"ד לב(1) 378). גישה זו מעוגנת בהוראותיו של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית) המונה בין תפקידי ההורים כאפוטרופסים את "הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו" (סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית), וכן הוא קובע כי מקום שבו לא הגיעו הורים החיים בנפרד לכלל הסכם בענייני האפוטרופסות, רשאי בית המשפט להכריע בדבר "כפי שייראה לו לטובת הקטין (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית). הנה כי כן, ההכרעה בשאלות של משמורת ובשאלות הנוגעות למקום מגורי קטינים, צריך שתוכרענה על פי טובת הקטינים (ראו עוד: סעיף 3 לאמנה משנת 1989 בדבר זכויות הילד, כ"א 1038 כרך 31, 221. כן ראו: דו"ח הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה (חלק כללי, תשס"ד) 127 (להלן: דו"ח הוועדה); שם, 132), והוא הדין בשאלת ההגירה העומדת בפנינו, הנוגעת ישירות למקום מגוריהן של המבקשות הקטינות. 10. המושג "טובת הקטין" הינו מושג כללי ורחב, ובתי המשפט נדרשים מעת לעת לצקת בו תוכן ולעצב קריטריונים לצורך יישומו במקרה הקונקרטי העומד לדיון (ראו: ע"א 2266/93 פלונים נ' אלמוני פ"ד מט(1) 221; בג"צ 268/80 ינסן-זהר נ' זהר פ"ד לה(1) 1, 26; פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל (כרך שני, התשמ"ט) 230. וראו את המודל המוצע לעיגון עיקרון "טובת הילד" בחקיקה בדו"ח הוועדה, 136). עם זאת הותוו בעניין פלונית מספר קריטריונים כלליים שיש להביא בחשבון לצורך ההכרעה בשאלה מהי "טובת הקטין", במקרים של הגירתו מישראל עם הורה שבידו המשמורת. וכך קבע בית המשפט (שם, 333): בעניין זה יתחשב בית-המשפט בדעת הילדים; באיכות הקשר בין הילדים לכל אחד משני ההורים; ביכולת האובייקטיבית והסובייקטיבית לשמירת קשר בין הילדים להורה שהמשמורת לא בידיו אם תאושר הגירת הילדים ונכונות ההורה שבידיו המשמורת לסייע בקיומו של קשר זה; ובמסוגלות הילדים להיקלט בסביבה אליה מתבקשת ההגירה. אמות-מידה אלה יישקלו לאור נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. כך, לדוגמה ככל שהילדים פיתחו זיקה חזקה יותר לסביבתם, תקטן הנטייה לנתקם ממנה. אם ההורה שבידיו המשמורת נישא בשנית, יש לבחון את מערכת-היחסים בין בן-הזוג החדש לילדים ונכונותו של בן-הזוג החדש לקלוט את הילדים לתא המשפחתי החדש. כמובן, אף בדיון בבקשה להגירת הילדים, שהם עדיין בגיל רך, יש להוסיף לשיקולים אלה את חזקת הגיל הרך, שעליה עמדתי לעיל. בבואו ליישם קריטריונים אלה על המקרה הספציפי שבפניו, מוטלת על בית המשפט בכל פעם מחדש מלאכה הקשה כקריעת ים סוף (השוו: בע"מ 377/05 פלונית ופלוני נ' ההורים המיועדים לאימוץ הקטין (טרם פורסם) בפסקה 37). אכן, כל מקרה ומקרה מקפל סיפור חיים משלו, ובכל מקרה ומקרה נפרשת בפני בית המשפט מערכת יחסים שהיא ייחודית לבעלי הדין הניצבים בפניו כמשפחה במחלוקת. ההכרעה בשאלה מהי "טובת הקטין" במקרה הקונקרטי מחייבת בחינה של עניינים עדינים ומורכבים הנוגעים לנפש האדם, ובהם, כאמור, הקשר בין ילדים להוריהם וחוסנו הנפשי של כל אחד מבני המשפחה להתמודד עם מצבים שהחיים מזמנים לו, ובמקרה שלפנינו – הגירת אחד ההורים לארץ אחרת. לצורך הכרעה ב"דיני נפשות" אלה, נדרש בית המשפט כדבר שבשגרה לעזרתם של מומחים לדבר, שיסייעו בידו באיסוף הנתונים, בעריכת מבדקים ובחיווי דעה מקצועית. חשיבותו של כלי עזר זה לצורך הכרעה בשאלת טובתו של הקטין שעניינו עומד על הפרק, כבר הוטעמה בעבר בדבריו של בית משפט זה בבג"ץ 5227/97 דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול פ"ד נה(1) 453, 462 (להלן: עניין דויד), אשר קבע כי: על דרך הכלל - וברובא-דרובא של המקרים - לא יקבע בית-משפט טובת הילד מהי עד אשר יונחו לפניו חוות דעתם של מומחים - מומחים לבריאות הגוף ובעיקר מומחים לבריאות הנפש, קרי: רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים - בשאלה מה היא טובת הילד ומה היא רעתו, מה ייטיב לילד ומה ירע לו. טובתו של ילד אינה מושג תיאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת ממצאים-שבעובדה. ממצאים אלה בית-משפט לא יוכל לקובעם - על דרך הכלל - אלא אם יובאו לפניו ראיות; וראיות לענייננו פירושן הינו - בעיקרם של דברים - חוות-דעת של מומחים... אבחון מצבו הנפשי והגופני של אדם - לרבות השפעת סביבתו הקרובה על מצבו הנפשי והגופני - הינו עניין לאנשי המקצוע לענות בו; ואני מתקשה לראות כיצד יוכל בית-משפט להכריע בשאלת הטובה והאינטרס של קטין בלא שייעזר בחוות דעתם של מומחים לדבר. המומחים יאספו את הנתונים שלעניין, ינתחו ויעבדו אותם, ויציגו לפני בית-המשפט, או בית-הדין, את כל אלה לרבות את חוות דעתם המקצועית. (וראו עוד בהקשר זה: בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד מו(3) 423, 438; עניין פלונית, שם) חוות דעתם של מומחים מהווה, אפוא, מכשיר חשוב בו מסתייע בית-המשפט בבואו להכריע בשאלות הנוגעות לטובתו של הקטין וככלל, אף יאמץ בית המשפט את המלצת המומחים שאותם מינה, אלא אם כן קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים סטייה מאותה המלצה (ראו: עניין פלונית, שם; ראו גם: עניין דויד, 463, והשוו לעניין חוות דעתו של מומחה רפואי: ע"א 2160/90 רז נ' לאץ ואח' פ"ד מז(5) 170). 11. במקרה שלפנינו המליצה ד"ר גולומב כבר בחוות דעתה מיום 1.4.2003 כי המבקשות תהגרנה עם האם לארצות הברית. באותה חוות דעת ציינה ד"ר גולומב את החשש מתחושת נטישה שתיגרם למבקשות אם תישארנה בישראל ללא האם, את הלחץ שהאב מפעיל על המבקשות להזדהות עם עמדותיו ואת מעורבותו הרגשית המאסיבית שעלולה להכביד עליהן. בית המשפט לענייני משפחה אימץ המלצה זו, אך בית המשפט המחוזי סבר כי יש לסטות ממנה משום שלא ניתן בה משקל הולם לפגיעה העלולה להיגרם למבקשות עקב ניתוקן מישראל. אכן, השפעתו של תהליך ההגירה עצמו על המבקשות לא קיבלה ביטוי מספיק בחוות הדעת הנ"ל, אולם המומחית נדרשה לסוגיה זו במהלך חקירתה הנגדית בבית המשפט לענייני משפחה (פרוטוקול הדיון מיום 17.7.2003 עמוד 39 ואילך) וכן במהלך הדיון בבית הדין הרבני (פרוטוקול הדיון מיום 10.7.2003 עמוד 13), וציינה מפורשות כי היא אינה רואה בשינויים שהמבקשות אמורות לעבור כתוצאה מן ההגירה "משהו שנוגע באיזה שהיא נקודה רגישה או בעייתית או מיוחדת אצל מי מהבנות" ועל כן, לא מצאה כי המעבר עצמו עלול לגרום להן בעיות חריגות או קשיים גדולים במיוחד. גם בחוות הדעת המשלימה והמעודכנת שהוגשה בפנינו, חוזרת ד"ר גולומב ומדגישה כי להערכתה המעבר לארצות הברית אינו צפוי לגרום למבקשות קשיים מיוחדים. ההערכה המעודכנת בעניין זה מתבססת, בין היתר, על דברים ששמעה מן המבקשות במפגשים החוזרים שקיימה עימן לאחרונה, וזאת לאחר ששהו בארצות הברית בחופשת הקיץ. וכך מציינת ד"ר גולומב בהקשר זה בחוות הדעת המשלימה: הבנות אמנם מסוגלות להיקלט בארצות הברית, והן מתייחסות בצורה נבונה, הן קונקרטית והן רגשית, למעבר אפשרי. הן אף מכינות את עצמן לאפשרות שלא יגורו ברעננה אם יישארו כאן... הן מכינות את עצמן לכל אחת מהפרידות שצפויה להן, כולל מהחיים בארץ. ברור שהחיים כאן הם המוכרים להן, ושמרכז החיים שלהן היה בארץ. אולם בתחושתן, ארצות הברית איננה מקום זר לחלוטין, לא מבחינת המגורים עם האם ולא מבחינת חיי חברה, לימודים וכו'. יש להן תשתית טובה לעשות את המעבר, ואינני יכולה לבסס את ההמלצות על עצם המעבר. ה"מעבר" של פרידה מהאם יהיה יותר קשה, כפי שבמעבר לארצות הברית אני רואה בפרידה מהאב את הקושי העיקרי. 12. עמדתה זו של ד"ר גולומב אינה עולה בקנה אחד עם גישתו של בית המשפט המחוזי, אך נראה לי כי בעניין זה יש להעדיף את חוות דעתה המקצועית של ד"ר גולומב על פני קביעותיו של בית המשפט המחוזי. כפי שכבר צוין, יש למומחה המתמנה על ידי בית המשפט הכלים המקצועיים והמיומנות הדרושה לבחון ולהעריך שאלות הנוגעות לטובתם של קטינים ועל כן, בהעדר טעם מבורר וממשי אין מקום לסטות מהמלצותיו. טעם כזה לא נמצא במקרה הנדון, בייחוד נוכח הדברים הברורים שכתבה ד"ר גולומב בחוות הדעת המשלימה, אשר נערכה לאחר מפגשים נוספים שקיימה עם המבקשות ועם ההורים. מפגשים אלה נערכו במתכונת שהמומחית אמונה עליה מתוקף מקצועה וכישוריה וניתן להתרשם מן האמור בחוות הדעת המשלימה כי במהלך אותם מפגשים נתנו המבקשות ביטוי מלא ואמיתי לרגשותיהן, באופן שאיפשר למומחית לחזור ולהמליץ את אשר המליצה. לא למותר לציין כי מן האמור בחוות הדעת עולה כי במפגשים הנוספים שקיימו המבקשות עם ד"ר גולומב באה לידי ביטוי תחושה של מועקה מצידן בעקבות המפגש שהתקיים בינן ובין שופטי בית המשפט המחוזי. המבקשות סיפרו בהקשר זה על מתיחות שנוצרה ביניהן משום של', האחות הבכורה, חששה שההכרעה נפלה על סמך דבריה וכעסה על האחות הצעירה, על שלא דיברה במפגש. נוכח דברים אלה, נראה בדיעבד כי יתכן שבמקרה זה מוטב היה אילו כיבד בית המשפט המחוזי את רצונן של המבקשות שלא להיות מעורבות בהחלטה שתיפול (כפי שנהג בית המשפט לענייני משפחה), ונמנע מקיום המפגש עם המבקשות. 13. זאת ועוד, והוא עיקר: מחוות דעתה המשלימה של ד"ר גולומב עולה כי הדינמיקה שהייתה קיימת עוד במועד מתן חוות הדעת הראשונה בין המבקשות לבין כל אחד מן ההורים, התעצמה והתחדדה כתוצאה מן המתח הכרוך בניהול ההליכים ובהתמשכותם. ד"ר גולומב מפרטת בחוות הדעת המשלימה כי קיימת התגברות מסוימת של עצב ולחץ מצידן של המבקשות, וכי הן מתאמצות במודע שלא להביע כל עמדה בשאלת הגירתן, על מנת שלא לפגוע במי מהוריהם, וכך נאמר בחוות הדעת המשלימה בהקשר זה: נראה לי שבנקודה זו הטוטאליות של האב מלחיצה אותן עוד יותר. הן משוכנעות שהוא אוהב אותן ויאהב אותן בכל מקום שתהיינה – ונוגעות יותר בשאלה מה יהיה הכאב שלו. בכל צורת הדיבור שלו האב מביע את שכנועו העמוק שאין מקום אחר לבנות והן חייבות להישאר כאן, לא רק אתו אלא גם בארץ, במקום שהוא שלהן ושיש להן בו משפחה מורחבת... האב היה מגוייס בשיחה איתי להראות שוב ושוב את הצורך שתהיינה כאן ואת הדאגות שלו לא רק מנסיעה לארצות הברית אלא גם מההורות שתהיה להן שם. הוא לא ראה שום יתרונות שם והדגיש רק את ההישגים וההנאות אתן ואת הדברים שבהם הוא עוזר להן... להערכתי יש בכך לחץ סמוי על הבנות ופחות מקום אצלו לרגיעה ושקט אתן ולראיית הצרכים הרגשיים הדקים שלהן... האם חושפת רגישות רבה להבדלים בין הבנות, לרגישויות של כל אחת, וככלל משרה אווירה יותר שקטה ומאופקת, שלהערכתי נחוצה כיום לבנות. יש כאן הבדלי אופי וכן הבדלי סגנון בין ההורים שאינם נכנסים כלל לתחום הפתולוגיה. סביר שגם אצל האב תחול רגיעה מסוימת אם הבנות תישארנה כאן. אולם בכל זאת האם מצליחה, בתוך מצב חיים מסובך ביותר עבורה, לשמור על מסגרת מכילה, מרגיעה ומארגנת עבור הבנות. הנה כי כן, מעורבותו הרגשית של האב, שהינה כנה ומובנת, יש לה לדעת ד"ר גולומב השפעה שלילית על המבקשות בנסיבות שנוצרו, וזאת לעומת האיפוק של האם התורם בנסיבות אלה להרגעת המבקשות ולהכלת רגשותיהן. ממצאים אלה, וכן התרשמותה של ד"ר גולומב כי האם רואה נכוחה את היתרונות והחסרונות שבכל אחת מן האפשרויות, ואילו האב מציג גישה טוטאלית ואינו רואה כל יתרון באפשרות המעבר של המבקשות לארצות הברית לעומת הישארותן בישראל, כל אלה הביאו את ד"ר גולומב לחזור בחוות הדעת המשלימה בעקביות ובאופן נחרץ עוד יותר על המלצתה הקודמת, ובלשונה: לאור כל האמור לעיל, אני רואה העדפה בהשארת הבנות עם אימן, וזאת – כפי שצוין כבר רבות – מבלי לשלול כהוא זה את הורותו של האב. אני מעריכה שהשכנוע העמוק של האב שמקומן של הבנות כאן, ללא כל ספקות, מהווה לחץ סמוי על הבנות; אני מעריכה שדווקא היכולת של האם לפקפק ולחשוב על מגורי הבנות כאן, למרות כל הכאב עבורה, מאפשר[ת] לה להכיל אותן ולהרגיע אותן ודוק: מתוך מכלול הראיות שהוצגו ואף מחוות דעתה של ד"ר גולומב עולה כי לאב מסוגלות הורית גבוהה שאינה מוטלת בספק. אולם, בנסיבות שנוצרו ובמצב הנוכחי שבו שרויות המבקשות סבורה המומחית כי יש לאפשר להן להגר לארצות הברית עם האם. המלצה זו מנומקת היטב, כמפורט לעיל, והיא ניתנה לאחר שד"ר גולומב התרשמה באופן ישיר מן "הנפשות הפועלות" ובחנה באופן יסודי ומעמיק את כל ההיבטים הצריכים לעניין. בניגוד לעמדתו של בית המשפט המחוזי, וביתר שאת לאחר קבלת חוות הדעת המשלימה, לא מצאתי כי קיים במקרה הנדון טעם המצדיק לסטות מהמלצתה זו של המומחית. 14. אשר על כן, ולו נשמעה דעתי, הייתי מציעה לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולאפשר את הגירת המבקשות לארצות הברית יחד עם האם. כמו כן, הייתי מציעה לחבריי לאמץ את הסדרי הראייה שנקבעו בבית המשפט לענייני משפחה ואת סכומי הערבויות שנקבעו להבטחתם. בנסיבות המקרה, אני סבורה כי ראוי שכל צד יישא בהוצאותיו בכל אחד משלביו של ההליך, ולפיכך הייתי מציעה לבטל את הצו להוצאות שעשה בית המשפט לענייני משפחה. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש יא השופט י' עדיאל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת חיות. ניתן היום, כ"ג בניסן תשס"ה (2.5.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04093580_V08.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il