פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9356/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9356/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, מום 1.10.09 ומיום 2.11.09 (בהתאמה), בפ' 68/09, שניתנו על ידי כבוד השופטת א' הלמן תאריך הישיבה: י"ג בחשון התשע"א (21.10.10) בשם המערער: עו"ד פתחי פוקרא בשם המשיבה: עו"ד בת-עמי ברוט פסק-דין השופט ע' פוגלמן: 1. המערער הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' הלמן), לאחר שמיעת ראיות, בעבירות אלימות חמורות שביצע כלפי זוגתו (להלן: המתלוננת): חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים. בנוסף הורשע בעבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית והיזק לרכוש בזדון. עבירות האלימות בוצעו בשתי הזדמנויות שונות. כפי המפורט כהכרעת הדין, בין המערער, שהוא תושב הרשות הפלסטינית, לבין המתלוננת התעורר ויכוח, על רקע חשדו של המערער כי זו מקיימת קשר רומנטי עם אדם אחר. המערער תקף את המתלוננת והיכה אותה באלימות קשה לאורך שעות, תוך שימוש באמצעים וכלים שונים – לרבות בקבוק זכוכית שאותו ניפץ על ראשה וסכין שבאמצעותה חתך את המתלוננת בגבה. עקב כך, נגרמו למתלוננת פגיעות חמורות שבעטיין נזקקה לטיפול רפואי, ואושפזה בבית חולים לשלושה ימים. בין היתר, נגרמו למתלוננת חתך בבטנה, שטפי דם בחלקים רבים של גופה ושיניה נשברו. שנה קודם לכן, תקף המערער את המתלוננת על רקע דומה, והיכה אותה בכל חלקי גופה. מעשים אלה בוצעו, כפי שנקבע בהכרעת הדין, בעת שהמערער שהה בארץ שלא כדין. כמו-כן, בעת שנתפס על-ידי המשטרה, נמצאו ברשותו של המערער כחצי גרם חשיש, והוא הודה בהחזקתם. 2. בגזר-דינו, פרש בית המשפט את השיקולים השונים שהנחו אותו בקביעת העונש שיוטל על המערער. בין השיקולים לחומרא, עמד בית המשפט על הנסיבות המחמירות של המעשים שביצע המערער. בין היתר, ציין בית המשפט כי המערער תקף את המתלוננת יותר מפעם אחת, תוך שימוש באלימות קשה שגרמה לה לחבלות קשות ולטראומה. במקרה האלימות האחרון, לא בחל המערער באמצעים כדי לפגוע במתלוננת, והשתמש בבקבוק זכוכית, סכין וכלים נוספים. בית המשפט דחה את טענתו של המערער כי יש להקל עימו היות שהוא היה נתון להשפעה של אלכוהול וסמים בעת ביצוע המעשים, וקבע כי המערער היה מודע היטב למעשיו ולחומרתם בעת האירוע. לחובתו של המערער נזקף גם עברו הפלילי המכביד, הכולל הרשעה בעבירת רצח (בבית משפט צבאי) וכן עבירה של תקיפת בת זוג משנת 2003. בין השיקולים לקולא, סקר בית המשפט את נסיבות חייו הקשות של המערער והקשיים הצפויים לו במסגרת מאסרו, כפי שהוצגו על-ידי סניגורו. בית המשפט המחוזי הניח לטובת המערער, למרות שקבע כי הדבר לא הוכח, כי הוא שוחרר לאחר שנתיים מעונש מאסר העולם שהוטל עליו בגין הרשעתו בעבירת רצח בשל נכונותו לשתף פעולה עם כוחות הביטחון. לטענת סניגורו של המערער, שיתוף פעולה זה הביא בתורו לניתוק קשריו עם בני משפחתו וסביבתו הקודמת, וסיכן את בטחונו. לאחר שנתן דעתו למכלול השיקולים האמורים, גזר בית המשפט את דינו של המערער ל-54 חודשי מאסר בפועל; הפעלת 4 חודשי מאסר מותנה שירוצו בחופף לעונש המאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, בתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; ו-4 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, בתנאי שלא יעבור במשך תקופה זו עבירה על חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל) או עבירה של החזקת סם מסוכן לשימוש עצמי. כן הוטל על המערער לשלם למתלוננת פיצויים בסך של 25,000 ש"ח. הערעור שלפנינו מופנה לרכיב המאסר בפועל שהוטל על המערער. טענות הצדדים 3. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לשיקולים לקולא שנמנו בגזר הדין, ובייחוד לנסיבותיו האישיות. לטענת המערער, הוא שיתף פעולה עם כוחות הביטחון החל משנת 1993, ותרם רבות לביטחון המדינה ולשלומה. בעקבות שיתוף הפעולה עם כוחות הביטחון, נאלץ המערער לנתק את קשריו עם בני משפחתו המתגוררים בשטחי הרשות הפלסטינית, ולא ראה איש מהם מזה שנים. הנתק מבני משפחתו ובדידותו של המערער, עומדים לו לרועץ – כך לטענתו – גם בהתמודדות עם הקשיים הכרוכים במאסר. עוד נטען, כי המערער סובל מבעיות רפואיות קשות שהחמירו בתקופת מעצרו הארוכה – לרבות לחץ דם גבוה, ליקויים בפעילות הכליות והטחול, סכרת ועוד. המערער טוען כי בגזירת עונשו, היה על בית המשפט קמא לתת את הדעת לכך שסיכוייו לזכות בשחרור מוקדם הינם נמוכים, היות שהוא מנותק ממשפחתו ונעדר מעמד חוקי בארץ. המערער מצביע על שיקולים נוספים לקולא, שלשיטתו, לא זכו להתייחסות הולמת בגזר הדין. בין היתר, הוא טוען כי למתלוננת לא נגרם נזק גופני בלתי הפיך; כי הוא הודה בעבירות שייוחסו לו לפי חוק הכניסה לישראל, וכן בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, ובכך חסך זמן שיפוטי; וכי אירוע האלימות המרכזי שבו הורשע בוצע תחת השפעת אלכוהול וסמים, שערפלו את שיקול דעתו. עוד נטען, כי המערער והמתלוננת התגרשו בחודש דצמבר 2009, ולכן, בשלב זה, לא נשקפת ממנו מסוכנות כלפיה. 4. בדיון שנערך לפנינו, סמכה המשיבה את ידיה על גזר דינו של בית המשפט קמא. המשיבה עמדה על הנסיבות המחמירות שבהן בוצעו מעשי האלימות של המערער, תוך שימוש בכלים ומכשירים שונים, ועל הנזק שנגרם למתלוננת. עוד צוין, כי בית המשפט קמא דחה את טענות המערער בדבר שיקול דעת מעורפל בשל שתיית אלכוהול, וכי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין מדובר בשיקול לקולא. בא כוח המשיבה הצביע על עברו הפלילי המכביד של המערער הכולל הרשעה בעבירת רצח, ועל כך שהוא לא נטל אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה. דיון והכרעה 5. לאחר עיון במכלול החומר, בחינת נימוקי הערעור ושקילת טיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לחומרת העונש שהוטל על נאשם, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר דינה של הערכאה הדיונית או שישנה סטייה ברורה ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו לדוגמה: ע"פ 6925/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.10.10)). איני סבור כי המקרה שלפניי נופל בגדר אותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי נימק את גזר דינו ומשתקף ממנו כי נעשה איזון ראוי בין השיקולים השונים הנוגעים לעניין, לקולא ולחומרא, לרבות חומרת העבירות שאותן ביצע המערער אל מול נסיבותיו האישיות. 6. בית משפט זה עמד לא אחת על חומרתם הייחודית של מעשי אלימות בתוך המשפחה, והשלכותיה ביחס לשאלת חומרת העונש: "תופעה זו של אלימות בתוך המשפחה היתה לנגע שפשט בחברה, ויש לעוקרו על-ידי עונשים הולמים, למען ישמע וירא המערער ולמען ישמעו ויראו עבריינים בכוח אחרים. בכגון דא יש להחמיר בדינו של הנאשם, הן מתוך הבעת שאט נפש והוקעת מעשיו והן מתוך מגמה של הרתעה. אכן, תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה; אך כאשר מדובר בענישה של מעשה פשע חמור, כגון זה שלפנינו, יש שמצוי גם מצוי בדרכי הענישה ובמטרותיה, בין היתר, שיקול התגמול בתור הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה, אשר מעוות את דמותה התרבותית הבסיסית של חברה אנושית [...] וחומרת הענישה היא ביטוי להוקעת המעשה ולסלידה הימנו" (ע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 81, 84 (1993)). בענייננו, יש בנסיבות האלימות שהפעיל המערער כלפי המתלוננת אף משום חומרה מיוחדת. המערער כילה את זעמו בזוגתו במשך שעות במכות נמרצות ובאמצעות כלים ומכשירים שנועדו לגרום לה כאב ופגיעה קשים ככל האפשר. המערער נטל מכל הבא ליד – סכין, בקבוק זכוכית, תנור חימום, כבל חשמלי ועוד – וגרם למתלוננת חבלות חמורות. טענותיו של המערער שלפיהן לא נגרמו למתלוננת פגיעות חמורות, מוטב היה לו כלל לא היו מועלות. האירוע האמור, כפי שנקבע בהכרעת הדין, לא היה בבחינת מקרה חד-פעמי ולא היה תוצאה בלתי אופיינית של גחמה רגעית. עברו הפלילי של המערער, לרבות הרשעה בעבירה של רצח וכן בעבירת אלימות נגד בת זוג קודמת, הינו מכביד, ועובדה זו, שנשקלה על-ידי בית המשפט קמא, מלמדת על דפוס התנהגות אלים ומסוכן. בצדק ראה בית המשפט להשית על המערער עונש משמעותי, הנותן משקל לשיקולי גמול והרתעה. השפעת האלכוהול שלה היה נתון המערער, לפי הטענה, אינה – לטעמי – נסיבה מקלה, השכרות אינה מהווה הגנה, למעט במצב הנדיר והלא שכיח של שכרות שנגרמה שלא מרצונו ומדעתו של הנאשם. אך במצב הדברים הרגיל, כאשר אדם משתכר מרצונו החופשי, קובע המחוקק חזקה משפטית כי מתקיימת בו המחשבה הפלילית הנדרשת לביצוע העבירה. דברים אלה יפים לא רק במישור האחריות הפלילית, כי אם גם בכל שאמור בענישת עבריין שהיה נתון להשפעת אלכוהול (השוו: ע"פ 6656/08 חביבולין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.1.10)). גם נסיבותיו האישיות של המערער אינן מצדיקות את התערבותנו בגזר הדין שהושת עליו. בית המשפט קמא נתן דעתו לנסיבות אלה, ואיזן ביניהם לבין יתר שיקולי הענישה. טענות המערער בדבר בעיות רפואיות נטענו בעלמא וללא תימוכין, ועל כל פנים – אין בהן כדי להביא לשינוי באיזון שערך בית המשפט המחוזי. הנחתנו היא כי בעיות אלה – ככל שקיימות – תטופלנה במסגרת השירות הרפואי המוענק לאסירים על-ידי שירות בתי הסוהר. נוכח האמור, הערעור נדחה. ניתן היום, ט"ז בחשון התשע"א (24.10.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09093560_M02.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il