בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
9347/99
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט י' זמיר
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
העותר: עלי
חמזה
נ
ג ד
המשיבים: 1.
בית הדין השרעי לערעורים בירושלים
2.
גיהאן אחמד עלי
עתירה
למתן צו על תנאי
בשם
העותר: עו"ד וופא זועבי-פאהום
בשם
המשיבה 2: עו"ד סנא סירייה
פסק-דין
השופט ת' אור:
1. עלי חמזה (להלן: העותר) וג'יהאן אחמד
עלי (להלן: המשיבה) נישאו בחודש נובמבר 1991 בהתאם לכללי הדת
האסלאמית. בחוזה הנישואין שנחתם ביניהם נקבע, כי המוהר הדחוי של המשיבה הינו
25,000 דולר. בשלהי שנות התשעים עלו נישואיהם על שרטון. בין בני הזוג נטושה מחלוקת
מה הגורם לכך. בני הזוג הגישו תביעות הדדיות - העותר לשלום בית, והמשיבה למזונות
ולגירושין. בהסכמת הצדדים נמחקו תביעות אלו ובית הדין השרעי הפנה את בני הזוג
לבוררות, פתרון המוסדר בסעיף 130 לחוק המשפחה המוסלמי (להלן: החוק).
לאור זאת, מינה הקאדי בבית הדין השרעי האזורי
שני בוררים ממשפחתם של בני הזוג (אחד מכל משפחה), בהתאם לאמור בסעיף 130 לחוק (ראה
נוסחו להלן).
דרכם של בוררים אלו לא צלחה והקאדי חזר ומינה
בוררים אחרים תחתם. בוררים אלו עמדו במשימה והגישו חוות דעת לקאדי. חוות דעת זו
בוססה, כעולה מסיכומם של הבוררים, על פגישות שערכו עם בני הזוג, אחת משותפת ואחת
נוספת עם כל אחד בנפרד, עם העותר בבית בני הזוג ועם המשיבה, בבית הוריה בו עברה
להתגורר. בחוות דעת זו ציינו הבוררים, כי במהלך עבודתם כבוררים הם השקיעו מאמצים
בנסיון לפשר ולהשלים בין בני הזוג, אך ללא הועיל. הבוררים מציינים, כי הסירוב הוא
מצדה של האשה, שמתעקשת להפרד מהעותר, כאשר לדעתם אין סיבה מוצדקת לפירוד. בחוות
הדעת הם סוקרים את השתלשלות הארועים, בהם, בין השאר, מחלת המשיבה, טיול לחו"ל
ועניינים כספיים שונים בין בני הזוג. מסקנתם הסופית היא זו:
"1.
להפריד בין בני הזוג בגירושין עם אפשרות החזרה.
2.
האשה תוותר על 80% מהמוהר שלה הרשום בכתובה משום
שהיא זו האחראית לסכסוך...".
לאחר הגשת מסקנת הבוררים, ולאורה, הוגשו כתבי
טענות על ידי בני הזוג בהם העותר ביקש, לאור מסקנת הבוררים, לפטור אותו מתשלום כל
המוהר ולמצער, לקבל החלטת הבוררים כלשונה. המשיבה, לעומתו, תקפה את מסקנת הבוררים
בנוגע לאשמתה בהתפרקות היחסים בינה לבין העותר. לטענתה, מסקנה זו מנוגדת לעובדות
שהובאו בפני הבוררים והיא ביקשה שבית הדין יקיים דיון ויבחן את ראיות הצדדים
בעניין.
2. בית הדין השרעי האזורי פסק, כי יש לקבל ולאמץ
את מסקנת הבוררים. היינו, כי יש לפסוק על פירוד בין הצדדים על ידי גירושין וכי
העותר פטור מתשלום 80% מהמוהר המוסכם. בהחלטתו, מציין בית הדין, כי הבוררים מונו
על פי בקשת המשיבה ובהסכמת שני הצדדים. עוד הוא מזכיר, כי האשה טענה שהבוררים
התעלמו מטענותיה והעדיפו על פניהן את טענות הבעל וכתוצאה מכך בקשה מינוי בוררים
אחרים או שמיעת עדיה ובדיקת ראיותיה. בהתייחס לכך הוא מציין:
"שמי
שמחליט לפנות לבוררות, חייב להסכים לפסק הבוררים, מה גם שהם עשו את עבודתם כדת
וכדין. הבוררים נפגשו עם בני הזוג יותר מפעם אחת ושמעו את תלונותיהם ולפי זה הם
הגיעו לתוצאה הזו, וכל עוד שהמתדיינים לא טענו לפסילת הבוררים תוך כדי הבוררות
ולפני מתן הפסק הדין, אין מנוס מלסמוך על פסיקתם, ומלפסוק לפיו".
היינו, בית הדין השרעי האזורי הבין את סעיף
130 כך שאם אין עילה לפסילת הבוררים, עליו לקבל כלשונן את החלטות הבוררים שמונו על
ידו, וכך עשה.
3. המשיבה ערערה על פסק דינו של בית הדין השרעי
האזורי לבית הדין השרעי לערעורים. בערעורה טענה, בין השאר, כי החלטת בית הדין
השרעי מקפחת אותה ומנוגדת לכללי השריעה המקובלים. זאת, בהתבסס על כך שהבוררים
התעלמו מטענותיה כי המשיב הוא הגורם להתערערות היחסים ביניהם. בית הדין השרעי
לערעורים קבל את ערעורה וחייב את העותר לשלם למשיבה את כל סכום המוהר, כפי שהוסכם
בחוזה הנישואין. בית הדין השרעי לערעורים סוקר את ההליכים בין בני הזוג עד להגיעם
לדיון בפניו, וקובע (על פי תרגום ההחלטה מערבית לעברית, כפי שנערך על ידי העותר):
"...
הגישו הבוררים את החלטתם לביה"ד קמא שמפרט מה שכל אחד מבני הזוג טען ומדברי
המשיב בפני הבוררים נאמר שאשתו אינה אשמה בכך שהיא חולה ונזקקה לטיפול ושלא שבה
לביתם מאצל הוריה ואין חילוקי דיעות ביניהם אלא המחלוקת שלו היא עם הוריה והוא
מסכים שתחזור, בית משפט לערעורים לא מצא סיבה לגרוע מזכויות המערערת שכתובות
בכתובה ולא הוכחה שום אשמה שמהווה עילה לגרוע במוהר ואו חלק ממנו כפי שנטען
בפני הבוררים ובכך הוא כפר בסיבות טענה אין בכך מויתור מזכות שאלוהים נתן לה,
וטענתו שהוריה הם הסיבה למחלוקת אין בה סיבה למנוע ממנה את זכויותיה השרעיים.
על
כן אנחנו מחליטים לקבל את הערעור כביטול ההחלטה בה נגרע 80% מהמוהר הנדחה ואיזון
ההחלטה בהתייחס לסע' 10(ב) לחוק בית הדין לערעורים השרעים, וזיכוי המערערת בכל
המוהר הנדחה שכתוב בכתובה" (דגש שלי - ת"א).
לאור החלטה זו פנה העותר לבית הדין לערעורים
בבקשה לעיון חוזר. בית הדין לא נענה לבקשה זו וקבע כי אין סיבה לדון בתביעה מחדש.
בתשובתו לבקשה זו מציין בית הדין לערעורים, שוב, כי לדעתו אין בסיבות לסכסוך
שהוצגו כדי להצדיק גריעה כלשהי מהמוהר הדחוי, היינו, כי לא ניתן להסיק מהן אשמה של
האשה.
העתירה שבפנינו מופנית כנגד החלטת בית הדין
השרעי לערעורים להתערב בהחלטת בית הדין השרעי האזורי ולפסוק לאשה את כל סך המוהר
הדחוי.
4. כקבוע בסימן 52 לדבר המלך במועצה, הדין החולש
על קשרי המשפחה בין בני זוג מוסלמים הוא הדין השרעי. מתוקף הדין השרעי נחקקו חוקים
אזרחיים שנועדו להתוות דרך ליישום הדין השרעי. בין חוקים אלו ניתן למנות את החוק
בו עסקינן בעתירה זו, חוק המשפחה המוסלמי, שנחקק בשנת 1333 לספירה המוסלמית, 1917
לספירה האזרחית (להלן: החוק). חוק זה אומץ בפקודת חוק המשפחה המוסלמי
(התפרסם ביום 25 לספטמבר 1919, חא"י פרק 96). החוק נחקק במקורו בממלכה
העותמאנית כשתכליתו לשמש כחוק ממלכתי לכל האזרחים בממלכה העותמאנית ללא הבדל דת
(שם החוק כשנחקק היה 'חוק המשפחה העותמאני'). הפקודה המנדטורית צמצמה את תחולתו
למוסלמים בלבד, ובמתכונתה זו אומצה הפקודה עם כלל דברי החקיקה המנדטוריים אל חיק
המשפט הישראלי, עם קום המדינה (מכוח סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט). תחולתו
של החוק היא, אם כן, על בני זוג מוסלמים בלבד.
5. הסעיף הרלבנטי, המסדיר את אפשרות הבוררות
במסגרת דיני המשפחה בקרב מוסלמים, הוא, כאמור, סעיף 130 לחוק. נוסחו של הסעיף הוא
כדלקמן:
"אם
פרצו בין בני הזוג מריבות וחילוקי דעות, ופנה אחד מהם אל השופט, ימנה השופט שני
בוררים ממשפחות הזוג ואם לא נמצאו בוררים מבני המשפחות, או שאינם בעלי התכונות
הנדרשות, ימנה השופט בוררים מתאימים שלא מבני המשפחות. מושב-משפחה בהרכב כזה יקשיב
לתלונות הצדדים וטענותיהם וישתדל במיטב יכולתו להביאם לידי התפייסות. אם אין זה
אפשרי בעטיו של הבעל יפסקו על התרת קשר נישואיהם, ואם בעטיה של האשה יבטלו גם את
זכותה על המוהר כולו או מקצתו. לא הסכימו הבוררים ביניהם, ימנה השופט בוררים
מתאימים בהרכב אחר, או בורר שלישי שלא מבני המשפחות. החלטת אלה תהיה סופית
ואינה ניתנת לערעור." (דגש הוסף - ת"א).
על פי האמור בסעיף, על בית הדין השרעי האזורי
למנות בוררים, כאשר העדיפות הראשונה היא שהם יהיו מבני משפחותיהם של בני הזוג. באם
לא נמצאים בוררים מבני המשפחה, ימונו בוררים על פי שיקול דעת בית הדין. באם אלו
אינם מצליחים להגיע לתמימות דעים, ימונו בוררים נוספים או שימונה בורר שלישי,
שתפקידו יהיה להכריע בין שני הבוררים שמונו קודם לכן. בוררים אלו, תפקידם כפול:
ראשית, עליהם לקבוע האם קיים סיכוי לשלום בית או שמא אין מנוס מפירוד בין בני
הזוג. באם ההחלטה היא שעל בני הזוג להפרד, על הבוררים לקבוע מי אשם בפירוד. אם
האשם בבעל, האשה זכאית לכל המוהר המוסכם בין בני הזוג, ואילו אם נקבע כי האשם
באשה, הרי שיש לבטל את זכותה למוהר, אם לכולו ואם לחלקו. הסעיף נחתם במשפט הבא:
"החלטת אלה תהיה סופית ואינה ניתנת לערעור" (להלן: המשפט שבמחלוקת).
השאלה כיצד לפרש את המשפט שבמחלוקת היא השאלה
המרכזית העולה בעתירה זו.
האופן בו יפורש הסעיף ייתן מענה על השאלה האם
בית הדין השרעי לערעורים חרג מסמכותו בהתערבו בהחלטת בית הדין השרעי האזורי, שאמץ
את החלטת הבוררים אשר מונו בהתאם לסעיף 130 לחוק. אם אכן יש בכך חריגה מסמכות לאור
האמור בסעיף 130, שלבית משפט זה, ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, הסמכות להתערב בפסקו
של בית הדין השרעי לערעורים, בהתאם לסעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה. מאידך, אם
אין מדובר בחריגה מסמכות, הרי, כטענת העותרת, אל לו לבית משפט זה ביושבו כבית משפט
גבוה לצדק להתערב בהחלטת בית הדין המעוגנת בפרשנותו את עובדות המקרה על רקע הדין
השרעי. אכן, אם לא היתה חריגה מסמכות של בית הדין השרעי לערעורים, הרי שבהתאם
לסעיף 10(ב) לתקנות חוק ההקמה (תקנות שפורסמו על ידי השלטון המנדטורי בתאריך ה10-
באוקטובר 1918 וב1- לאוגוסט 1919), המהוות חלק מהדין בישראל (בהיותן אף הן חלק
מהדין המנדטורי אשר אומץ בסעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט), רשאי היה בית הדין
להחליט כפי שהחליט, דהיינו, להפוך את החלטת בית הדין השרעי האיזורי.
אעבור עתה לבחינת הפרשנות הראויה לסעיף 130.
6. באשר לשאלת פרשנות המשפט שבמחלוקת, העותר טוען
כי משפט זה מגביל את יכולת הערעור של צדדים על החלטת הבוררים. לטענתו, הסעיף קובע
כי מרגע שיש החלטה של הבוררים, לכאן או לכאן, החלטה זו סופית ולא ניתן לחלוק עליה.
פרשנות לשונית זו עולה, לטענתו, בקנה אחד עם מהות הליך בוררות בדרך כלל, בו נמסר
סכסוך להכרעת בוררים על בסיס הסכמה שפסק הבוררים יחייב את הצדדים לסכסוך.
מנגד, המשיבה טוענת כי יש לפרש את המשפט
שבמחלוקת באופן שונה. על פי פרשנותה, עסקינן בהחלטה סופית של בוררים אשר התמנו לפי
סעיף 130, אך אין בסופיות זו כדי למנוע מבית הדין להחליט בשונה ממה שאלה קבעו
בהחלטתם. לטענתה, אין זה מתקבל על הדעת שלצד מן הצדדים לא תהיה אפשרות לערער על
החלטת הבוררים, וכי בית הדין השרעי לא יוכל להתערב בה אם הנסיבות מצדיקות התערבות
כזו. כך, למשל, כשיפסקו הבוררים בניגוד לעובדות אשר באו בפניהם, או שלא על פי
הדין. עוד מזכירה המשיבה בהקשר זה, שהחלטת הבוררים לבדה אינה ברת ביצוע, שכן כדי
שזו תקבל גושפנקא מחייבת, על בית הדין השרעי האזורי לקבלה ולאשרה וליתן לה תוקף של
פסק דין, ופסק דין זה הוא המהווה את נשוא הערעור בבית הדין השרעי לערעורים.
7. דעתי היא, שהפרשנות הנכונה של המשפט שבמחלוקת
היא, כי הסופיות הנזכרת בו משמעותה, שמהשלב האמור עובר העניין להחלטתו של בית הדין
השרעי אשר מינה את הבוררים. בשלב זה הבוררים סיימו את תפקידם, ועל בית הדין השרעי
לומר את דברו. המשפט משתמש במינוח - "החלטת אלה". "אלה" - הם
הבוררים, וכוונת הכתוב בדבר הסופיות היא כי החלטתם היא סופית, במובן זה שהחלטתם
היא ההחלטה האחרונה הניתנת במסגרת העניין על ידי בוררים קודם שבית הדין
השרעי יאמר את דברו. הליך הבוררות לפי סעיף 130 מוצה, ומשלב זה על בית הדין השרעי
להכריע בסכסוך כשהחלטת הבוררים בפניו. אין פירוש הדבר, שבית הדין השרעי לא יכול
להחזיר העניין לבוררים. אך נכון לשלב זה סיימו הבוררים את מלאכתם, החלטתם
"סופית" והעניין מועבר להחלטת בית הדין השרעי.
פירוש זה מתיישב עם העובדה שעל מנת שיהיה תוקף
לפירוד בין בני הזוג יש צורך בפסק דין של בית דין שרעי. החלטת הבוררים כשלעצמה
אינה מתירה את הנישואין. רק לאחר מתן פסק דין על ידי בית הדין ניתן לרשום את
הגירושין בהתאם לחוק (סעיף 131 לחוק). אין זה סביר לפרש את המשפט שבמחלוקת באופן
שאף על פי שבית הדין נדרש לפסוק, לא מסור לו שיקול דעת אם לקבל את החלטת הבוררים
אם לאו. רק אמירה מפורשת, על פיה בית הדין השרעי קשור בהחלטת הבוררים ונשללת ממנו
הסמכות לפסוק בעניין, יכולה היתה להביא לתוצאה קיצונית שכזו. על כן, הפרשנות
הנכונה היא, כי החלטת הבוררים הינה סופית, במישור הבוררות, אך אין בה לגרוע
מסמכות בית הדין השרעי האזורי לשקול את החלטת הבוררים לגופה ולהכריע אם לאמצה אם
לאו.
פרשנות זו תואמת אף את תכלית הסעיף, למנוע את
הארכת ההתדיינות. הגבלה שכזו שמה סוף להתדיינויות בין בני זוג בפני הבוררים
ומגשימה את המטרה של סיום הסכסוך ביעילות ובמהירות. אולם, הגבלה זו לא באה להגביל
את אפשרות הצדדים לטעון כנגד החלטת הבוררים אם נפגעו, למשל, עיקרי הצדק הטבעי
במסגרת גיבוש מסקנת הבוררים. לדוגמה, מצב בו לא ניתנה זכות טיעון למי מבני הזוג.
אף אין לקבל, באין קביעה מפורשת כזו בחוק, כי יוגבלו אפשרויות הצדדים לתקוף את
מסקנת הבוררים במצב בו מסקנתם אינה עולה בקנה אחד עם הדין השרעי. אשר על כן, מסורה
לבית הדין האזורי הסמכות שלא לקבל את מה שקבעו הבוררים, אם הנסיבות מצדיקות זאת.
לכך יש להוסיף, שאת מה שלא עשה בית הדין השרעי האזורי מוסמך בית הדין השרעי
לערעורים לעשות מכוח סמכותו כערכאת ערעור.
לנימוקים אלו ניתן לצרף את העובדה שהעותר עצמו
סבר כי הן לבית הדין השרעי האזורי והן לבית הדין השרעי לערעורים מסורה הסמכות
להכריע בשונה ממה שקבעו הבוררים, וכי החלטת הבוררים, כשהיא עומדת לעצמה, אינה
שוללת את הצורך של בית הדין השרעי להכריע בעניין.
כזכור, טען העותר בפני בית הדין השרעי האזורי
שעל אף שהבוררים שללו מהמשיבה 80% מהמוהר בלבד, מן הראוי לשלול ממנה את מלוא
המוהר. מכך ניתן להסיק, שלדעתו מוסמך בית הדין השרעי האזורי לחרוג מהחלטת הבוררים,
והוא אף בקשו לעשות כן. באשר לבית הדין השרעי לערעורים, בטענותיו במסגרת הערעור
שהגישה המשיבה לא טען העותר כלל שבית הדין אינו מוסמך להתערב בהחלטת הבוררים. גם
בפנייתו לבית הדין השרעי לערעורים בבקשה לעיון חוזר, לא טען כלל כי סטייה ממסקנת
הבוררים מהווה חריגה מסמכות. טיעונו בפני בית הדין השרעי לערעורים התייחס לגוף
המחלוקת: האם ראוי, בנסיבות המקרה, לשלול מהמשיבה את זכותה למוהר, לכולו או לחלקו.
כידוע, לפי סעיף 15(ד)(4) אין מקום להעלות טענה של חוסר סמכות כנגד בית דין דתי
אלא אם הטוען כך העלה אותה "בהזדמנות הראשונה שהיתה לו" (השוו בג"ץ
6334/96 אליהו נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פ"ד מג(2) 153,
166-165).
8. אף ההלכה הפסוקה בתחום זה, כפי שיצאה מתחת
ידיו של בית הדין השרעי לערעורים מלמדת כי זו הפרשנות הראויה לסעיף 130. בדיון
שהתקיים בעניין זה בפנינו עלתה השאלה כיצד מיישם בית הדין השרעי לערעורים את סעיף
130 לחוק. לבקשתנו, הביאו בעלי הדין בפנינו פסקי דין של בית הדין השרעי ביושבו
כערכאת ערעור על החלטות בתי דין שרעיים אזוריים בפוסקם לפי סעיף 130, כפי שנעשה
כאן. מפסקי דין אלו, שפורסמו בקובץ "אלכשאף" בהוצאת המרכז הבינתחומי
בהרצליה עולה, כי בית הדין השרעי לערעורים פסק באופן עקבי שהוא רשאי להתערב בפסקי
דין של בתי הדין השרעיים האזוריים, שניתנו לאחר החלטת בוררים אשר מונו לפי סעיף
130, ובמסגרת זו להתערב בהחלטת הבוררים.
לדוגמה, בערעור 71/97 (ערעור על בית הדין
השרעי בעכו (628/96) ר.ז.נ.ט. נ' ר.ג.ט.), בית הדין האזורי לא קבל את מסקנת
הבוררים להפחית מדמי המוהר הדחויים מהטעם שההחלטה לא תאמה את העובדות, לפיהן, הבעל
הכה את אשתו. מכך הסיק בית הדין, כי לבעל חלק רב באשמת הפירוד ועל כן פסק לה את כל
המוהר. בית הדין השרעי לערעורים לא התערב בהחלטת בית הדין האזורי (ראה גם ערעור
16/97 ק.א.מ.ק. נ' ס.ס.ק., שם בחנו את הסיבות שהובילו להחלטה והפכו
את החלטת בית הדין האזורי).
דוגמה נוספת, בערעור 161/97 (ערעור על בית
הדין השרעי ביפו (491/96) מ.נ.ג'.ס. נ' כ.י.ס.) נקבע, כי אם החלטת הבוררים
שונה מהעובדות שהוכחו בפניהם, או אם העובדות והנסיבות שהועלו בפניהם לא מוליכים
להחלטה אליה הגיעו הבוררים, או אם היו סיבות ועובדות שהבוררים לא התייחסו אליהם,
הרי שלבית הדין הסמכות להתערב ולשנות את ההחלטה. באותו מקרה בית הדין השרעי
לערעורים התערב והחזיר את העניין לבית הדין השרעי האזורי למנות צוות בוררים חדש
שכן הצוות הראשון שמונה לא מלא את תפקידו.
ודוגמה אחרונה, בערעור 115/97 (ערעור על בית
הדין השרעי בנצרת (469/96) מ.ע.פ. נ' ת.ע.ת.ע.) נקבע, כי ניתן ליטול מאשה
את זכויותיה במוהר הדחוי, כולן או חלקן, רק אם ישנן ראיות וסיבות המחייבות זאת וכי
חשד והאשמות בעלמא שאין מי שיוכיח מידת נכונותן, אין בהן די. ואמנם, בפסק הדין
החליט בית הדין השרעי לערעורים לזכות את האשה במלוא המוהר הדחוי שכן לא היו ראיות
ממשיות לגיבוי החשדות על בסיסן נשללה זכותה למוהר על ידי הבוררים.
ניתן לראות, כי בית הדין השרעי מתערב במסקנת
הבוררים כאשר הוא מוצא שהיא אינה תואמת את עובדות המקרה או שאינה מבוססת על ראיות
מוצקות דיין. עוד ניתן לראות, כי בנסיבות מסוימות מחזיר בית הדין את הדיון למישור
הבוררות. הווה אומר, אף מהפרקטיקה הנהוגה עולה כי לבית הדין סמכות להתערב בהחלטת
הבוררים, וכי כך מתפרש המשפט שבמחלוקת.
9. במקרה שבפנינו, כפי שהדבר עולה מפסק הדין, בית
הדין השרעי לערעורים מצא לנכון להתערב בהחלטת בית הדין השרעי האזורי, אשר אימץ את
החלטת הבוררים, שכן לפי התרשמותו, ההחלטה לבטל את זכות האשה ל80%- מסכום המוהר
הדחוי לא תאמה את העובדות וניתנה על יסוד ראיות לא מספיקות. בין היתר ציין בית
הדין השרעי לערעורים, כי העותר אמר בפני הבוררים ש"אשתו אינה אשמה בכך שהיא
חולה ונזקקה לטיפול ולא שבה לביתם מאצל הוריה ואין חילוקי דעות ביניהם אלא המחלוקת
שלו היא עם הוריה". בית הדין השרעי לערעורים שקל את הדברים, והגיע למסקנה שלא
הוכחה כל עילה לשלילת המוהר מהאשה. פעולת בית הדין היתה במסגרת סמכותו, והחלטתו,
לגופם של דברים, אינה מצדיקה את התערבותנו. לא למקרים מסוג זה נועדה סמכותו של בית
המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטותיהם של בתי דין דתיים, שהרי לפי סעיף 15(ד)(4)
לחוק יסוד: השפיטה, בית המשפט הגבוה לצדק מוסמך להתערב בהחלטותיהם של בתי דין
דתיים רק בעילה של חוסר סמכות.
10. העותר טען טענה נוספת, והיא שהמותב שהחליט
בערעור וכן בבקשה לעיון חוזר מנה שני קאדים בלבד, במקום שלושה קאדים. בנוסף, העותר
טוען כי העובדה, שאחד משני הקאדים שישבו בבית הדין השרעי לערעורים הושעה בינתיים
בשל הגשת כתב אישום נגדו, לבדה, ולא כל שכן בצירוף היותם שניים ולא שלושה, צריכה
לפסול את פסק דינו של בית הדין השרעי לערעורים.
התשובה לטענות אלה כפולה. ראשית, בחוק בחוק
בתי הדין השרעיים (אישור מינוי) תשי"ד1953-, נקבע במפורש בסעיף 3 לחוק, כי:
"...הרכבו של בית דין זה היה חוקי ויהיה חוקי אם ישבו בדין שנים או שלושה מן
הקאדים המפורטים...". היינו, החוק מכיר במותב של שני קאדים כמותב חוקי. חוק
זה הוא החולש על סוגיה זו ועל כן אין ממש בטענת העותר בעניין זה. שנית, בעצם עובדת
השעית הקאדי אין כדי לפגום בהחלטה שנתן קודם השעיתו.
לאור כל הטעמים המפורטים לעיל, דין העתירה
להידחות. כן הייתי מחייב את העותר בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופט י' זמיר:
אני מסכים. ש
ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה. ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, יב' בשבט התשס"א (5.2.2001).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99093470.E04 /עכב