ד"ר מרים אנגל נ. עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ

החלטה בתיק ע"א 9344/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9344/04 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקש: ד"ר דניאל אנגל נ ג ד המשיבה: עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ בקשה לביטול פסק הדין בערעור בשם המבקש: עו"ד גולדנברג איל בשם המשיבה: עו"ד זאב שרף, עו"ד שרון בן-חיים, עו"ד יונתן לב פסק דין השופטת מ' נאור: פסק הדין בערעור 1. המבקש (יחד עם שנים נוספים, ולהלן ביחד: המערערים) הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה על הסף בקשה לאישור תובענה יצוגית מכח חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 ומכח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כיוון שעילת התובענה התיישנה. במועד שנקבע לשמיעת הערעור, ביום 21.11.2005, ניתן בבית משפט זה פסק הדין בערעור וזו לשונו: "בעצת בית המשפט, לאור הפסיקה בעניין תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולאור פסק-הדין ברע"א 2616/03 ישראכרט בע"מ נ' רייס (טרם פורסם), חזרו בהם המערערים מערעורם, ואילו המשיבה ויתרה על ההוצאות שנפסקו לטובתה בערכאה הראשונה. הערעור נמחק כאמור. אין צו להוצאות בערכאתינו". הבקשה לביטול פסק הדין בערעור 2. למעלה מחודשיים לאחר מתן פסק הדין בערעור (ביום 29.1.2006) הגיש המבקש בקשה שכותרתה "בקשה בכתב – תובענה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד" (להלן: הבקשה). המזכירות סיווגה את הבקשה כבקשה במסגרת תיק הערעור. בבקשה נתבקש בית המשפט להורות על "ביטולו של הסכם הפשרה שקיבל ביום 21 נובמבר 2005 תוקף של פס"ד בע"א 9344/04... וכן להורות על החזרת התיק בע"א 9344/04 למסלול הדיוני". טענות הצדדים 3. לטענת המבקש, ביטולו של פסק הדין בערעור (ובלשון הבקשה – ביטולו של "הסכם הפשרה") מתחייב "עקב פגם שנפל בהתקשרות מחמת שההסכמה ניתנה עקב טעות (אי ידיעה על כך שבתוך זמן קצר ביותר ישתנה המצב המשפטי)". לטענתו, הבקשה לאישור התובענה היצוגית לא הוגשה כלל על פי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, מאחר וחוק זה, בנוסחו עת הוגשה הבקשה לאישור התובענה היצוגית, לא אפשר הגשת תובענות יצוגיות בעילה של הטעיה שנולדה לאחר מועד ההתקשרות בעסקה, שהיא העילה שביסוד התובענה היצוגית בענייננו. ואולם שלושה שבועות לאחר שניתן פסק הדין בערעור תוקן חוק הגנת הצרכן באופן המאפשר הגשת תביעה גם בעילה שנולדה לאחר מועד ההתקשרות בעסקה (סעיף 1 לחוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 18), התשס"ו-2005, להלן: חוק התיקון, התקבל בכנסת ביום 13.12.2005 ופורסם ביום 22.12.2005). הוראת המעבר לחוק התיקון קובעת כי חוק התיקון יחול על "תובענה, תובענה ייצוגית או בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, שהוגשה לפני תחילתו של חוק זה בשל הטעיה, ובלבד שטרם ניתן בה פסק דין סופי" (סעיף 2(א) לחוק התיקון). על כן טען המבקש, כי המצב המשפטי-חקיקתי שהיה הבסיס להסכמת הצדדים השתנה באופן "ששמט את הקרקע תחת הבסיס להסכמה זו", שהרי לדידו "אין ולא יכול להיות ספק שלו עובדה זו היתה ידועה במועד הדיון... לא היתה ניתנת ההסכמה שניתנה" (סעיף 20 לבקשה). או-אז, כך סבור המבקש, היה הערעור עדיין תלוי ועומד בעת חקיקת חוק התיקון, והוא היה רשאי לתקן את התובענה ולהוסיף לה עילה חדשה. המבקש הדגיש כי "הטעות בה עסקינן היא אי-הידיעה כי על המדוכה עומדת הצ"ח" (סעיף 29 לבקשה). כמו כן טען המבקש, בשולי בקשתו, כי המשיבה הפֵרה הפַרה יסודית את "הסכם הפשרה" שמונח בבסיסו של פסק הדין. לטענתו, אף בחלוף 70 ימים לאחר מתן פסק הדין בערעור, עדיין לא השיבה לו את ההוצאות שנפסקו לטובתה בבית המשפט המחוזי, וכי גם מטעם זה יש לבטל את פסק הדין בערעור. 4. לטענת המשיבה, פסק הדין בערעור הוא סופי ואיננו ניתן לביטול, אף אם רואים בו פסק דין בהסכמה. לגישתה, פגיעה בסופיות פסק דין בהסכמה בשל עובדות או נסיבות חדשות תתאפשר רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל, שאינם מתקיימים בענייננו. בעת מתן פסק הדין בערעור לא היה ידוע כי חוק התיקון אכן יצלח את הליכי החקיקה ויכנס לתוקף, וידיעה זו התקיימה רק לאחר מתן פסק הדין בערעור. על כן הטעות הנטענת בענייננו היא טעות לגבי העתיד, והיא אינה בגדר טעות המצדיקה ביטול הסכם, לא כל שכן, פסק דין בהסכמה. אשר לטענת אי-תשלום ההוצאות במועד טענה המשיבה, כי אין מדובר כלל בהפרה יסודית של ההסכם, וכי המחאה מתאימה שנשלחה למבקש (ביום 9.2.2006) הושבה על ידו ולא נפדתה. במכתב ששלחה המשיבה לבא-כוח המבקש (ביום 22.2.2006) הודיעה המשיבה למבקש כי "ההמחאה... בגין החזר ההוצאות שנפסקו לטובת מרשתי בערכאה הראשונה – ואשר מרשך סירב לקבלה – מצויה אצל מרשתי, ומרשיך מוזמנים לקבל את ההמחאה לידיהם בכל עת". לסיום ציינה המשיבה, "למעלה מן הדרוש" כי יש פגם בכך שרק אחד מבין שלושת המערערים בחר להגיש את הבקשה. דיון 5. הצדדים טענו ביחס לפסק הדין בערעור כאילו היה פסק דין בהסכמה. עמדה זו אינה, לדעתי, נקיה מספיקות. אך משנטענו הטענות כולן בהתבסס על הנחה זו, אלך גם אני בדרך ניתוח זו. בנוסף אצא מן ההנחה, שהמבקש צדק בפנייתו לבית משפט זה לביטול פסק דין בהסכמה מחמת עילה חוזית של פגם בהסכמה, להבדיל מפניה לבית המשפט המוסמך בערכאה הדיונית (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא (1) 577, 589; בג"צ 6103/93 לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח (4) 591, 608; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה) 312; והשוו ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח (לא פורסם, מיום 1.5.2005); ע"א 689/02 שרבט נ' שרבט (טרם פורסם, מיום 8.6.2006)). חרף שתי ההנחות הללו אין מקום להיעתר לבקשה. 6. אקדים מסקנה לניתוח ואומר, שהבקשה מבוססת על רצף הנחות היפותטיות התלויות אחת בשניה כבמגדל קלפים, ואין בהן כדי להצדיק את ביטול פסק הדין בערעור. אפתח בעיקר: לצד שתי ההנחות לעיל, ההנחה הסמויה הנוספת בבקשה היא שאלמלא הסכים בא כוח המערערים לעצת בית המשפט, היה עדיין הערעור תלוי ועומד ביום כניסתו לתוקף של החוק המתקן. הנחה זו כשלעצמה היא הנחה ספקולטיבית, שכן המצב המשפטי לעת הדיון בערעור נראה ברור, ולא פחות סביר להניח, שאלמלא הסכים בא כוח המערערים לחזור בו מהערעור, היה ניתן על אתר פסק דין הדוחה את הערעור, שהנמקתו כהנמקה הקצרה שבפסק הדין שצוטט לעיל, ואולי אף היה נעשה חיוב בהוצאות לטובת המשיבה, ולא היה ויתור על ההוצאות בערכאה הראשונה. די בנימוק זה, לדעתי, כדי לדחות את הבקשה שלפני. כל שייאמר להלן ייאמר בבחינת למעלה מן הצורך. 7. לגופו של עניין השאלה היא האם עומדת למבקש הטענה כי טעה לחשוב כי הדין "חוסם" את עילת התובענה בעניינו ועל כן "רשאי בית המשפט... לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת" (סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ז-1973, להלן: חוק החוזים)? אף אם טעה לחשוב, אין די בכך, שכן בהנחה כאמור כי פסק הדין בערעור הוא פסק דין בהסכמה - "הלכה היא כי פסק דין שניתן בהסכמה והוסכם כי הוא יהיה סופי ויסיים את המחלוקת בין הצדדים, אין לפתחו אלא במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי צדק" (רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה, פ"ד נה (5) 592, 597; וראו גם רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם); ע"א 6330/99 יערי נ' כפר ביאליק, פ"ד נה (5) 100). עילת הטעות – טעות לגבי העתיד 8. העילה החוזית הקונקרטית שנטענה בענייננו היא פגם בהסכמה מחמת "טעות", שטיבה אי-ידיעה על עילת תביעה חדשה שצמחה, לכאורה, כתוצאה מתיקון חקיקה שנעשה לאחר מתן פסק הדין בערעור. המבקש אינו טוען כי למשיבה היה ידוע על טעותו בעת מתן פסק הדין בערעור, ומכאן כי ההוראה הרלוונטית לענייננו היא סעיף 14(ב) לחוק החוזים, אשר חלה גם על טעות משותפת (עניין בן לולו, 590ז). חלותו של חוק החוזים בענין זה נובעת מן האופי החוזי של פסק דין בהסכמה (עניין בן לולו, 589ז). השאלה שיש להכריע בה היא אפוא, האם העובדות הנטענות בבקשה מקימות למבקש עילה לביטול ההסכמה בטענה של טעות, מכוח סעיף 14 לחוק החוזים. את התשובה לשאלה האמורה – "יש לגזור גם מחלוקת הסיכונים בין הצדדים להסכם פשרה לענין האפשרות כי במועד מאוחר יותר יתברר כי הנזק שנגרם בפועל שונה מזה שהובא בחשבון בפשרה" (עניין בן לולו, 591ב). לדעתי, בענייננו, התשובה לשאלה האמורה היא כי הטעות הנטענת היא טעות לגבי העתיד ואין היא מצדיקה, הן נוכח דיני הטעות החוזיים והן בהתחשב בחלוקת הסיכונים בין הצדדים, את ביטול ההסכמה שביסוד פסק הדין בערעור. אבאר דבריי. 9. הבסיס להסכמת הצדדים במועד הדיון בערעור היה, כי אפילו יתקבל הערעור וייקבע שלא חלה עילת הסף בדבר התיישנות, הרי שלא יהיה בנמצא נתיב חוקי לצעוד בו לשם אישורה של התובענה כתובענה יצוגית, שכן הנתיב החוקי של תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 "נחסם" על ידי דנ"א 5161/03 א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ נ' מ"י (טרם פורסם) ואילו הנתיב החוקי של חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988 "נחסם", בנסיבות הענין, על ידי פסק הדין ברע"א 2616/03 ישראכרט בע"מ נ' רייס (טרם פורסם). המערערים לא טענו בכתב הערעור לנתיב חוקי שלישי וממילא לא ננקטה לגביו כל עמדה. אין חולק כי מצב עניינים זה - מצב משפטי זה - היה נכון בעת הדיון ומתן פסק הדין בערעור. הצדדים הסתמכו על כך עת נתנו הסכמתם למחיקת הערעור, מתוך הבנה באשר לויתוריהם ההדדיים וטיב הסכמתם. ואף-על-פי-כן, מבקש המבקש להיבנות כעת מחוק התיקון המאוחר לעת הדיון ומתן פסק הדין. "הנסיבה המיוחדת" לדידו היא חקיקת חוק התיקון וכניסתו לתוקף. אולם נסיבה זו אינה מהווה טעות המקימה עילה לביטול פסק דין. הטעם לכך הוא, שנסיבה זו לא היתה קיימת בעת מתן פסק הדין בערעור וממילא לא הייתה ידועה לצדדים בעת ניהול ההליך עצמו (ראו סעיף 19 לבקשה – "לא היה ידוע (לרבות לא לפרקליט המייצג – הח"מ)"). הנסיבה המיוחדת נולדה וגובשה לאחר מתן פסק הדין בערעור. לפיכך, היא מהווה התפתחות עתידית לפסק הדין. טעות לגבי העתיד איננה בגדר טעות. סעיף 14 לחוק החוזים מכיר רק בטעות הנוגעת למצב העניינים בעת עריכת החוזה, ובענייננו, בעת מתן פסק הדין על יסוד הסכמת הצדדים, אך לא בטעות הנוגעת למצב העניינים העתידי: "מעצם טיבה מתייחסת טעות למצב הקיים בהווה או בעבר. טעות לגבי העתיד איננה בגדר טעות. כשמדובר בעובדות קיימות בהווה ובאירועים שהתרחשו בעבר ניתנת האמת להיקבע בוודאות. לפיכך יכול להיווצר פער בין סברתו המוטעית של המתקשר לבין המצב לאשורו. פער כזה אינו יכול להיווצר באשר לעתיד, כי לא קיימת וודאות לגביו. אמונה לגבי העתיד אינה בגדר טעות חוזית אלא תוחלת שנכזבה או תקווה שנתבדתה... הדין מבחין אפוא בין טעות, המתייחסת למצב העובדתי או המשפטי הקיים בעת כריתת החוזה, לבין אמונה מוטעית המתייחסת לעתיד. הערכה מוטעית של אירועים שיתרחשו או נסיבות שיתקיימו לאחר עריכת החוזה אינה בגדר טעות. סעיף 14 מכיר רק בסיכון של טעות הנוגעת למצב העניינים הקיים בעת עריכת החוזה, ולא בסיכון של אירועים עתידיים" (ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה) 278; לעניין חלוקת סיכונים בין צדדים להסכמה ביחס להתפתחויות עתידיות ראו: שם, בעמ' 281; ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך ב, תשנ"ג) 728, 736, 741; ענין בן לולו, בעמ' 591ד, 595ה). 10. לסיכום: כאשר התברר הערעור וניתן פסק הדין, הוא שיקף מצב עובדתי ומצב משפטי נכון. אשר על כן, בנסיבות אלה, גוברת הציפיה הלגיטימית של המשיבה "לקנות את השקט מפני תביעות ולסמוך על קיומה של פשרה תקפה" (ענין בן לולו, 592ב) ואין הצדקה לביטול פסק הדין. עילת אי השבת ההוצאות 11. כזכור טען המבקש, בשולי בקשתו, כי התקיימה גם הפרה יסודית של ההסכמה שביסוד פסק הדין, בדמות אי-השבת ההוצאות במועד סביר לאחר מתן פסק הדין. לטענתו יש בכך להצדיק את ביטולו של פסק הדין. המשיבה מצידה טענה כי אין לראות בעיכוב זה משום הפרה יסודית של ההסכמה שביסוד פסק הדין, ובכל אופן הודיעה כי הסכום המבוקש עומד לפרעון מיידי. סוף דבר 12. אפילו תחת רצף ההנחות שבבסיס בקשת המבקש, לא עלה בידו להוכיח כי התקיימו בענייננו אותם טעמים מיוחדים וכבדי משקל המצדיקים ביטול פסק דין, שניתן על יסוד הסכמת הצדדים. איני נוקטת כל עמדה באשר לסוגיית תיקון כתב התביעה המקורי או הגשת תובענה חדשה על סמך המצב המשפטי-חקיקתי הנוכחי. 13. אשר על כן הבקשה נדחית. המבקש ישא בשכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ש"ח. 14. לאחר שקראתי את דבריו של חברי השופט רובינשטיין, אבקש להוסיף דברים לשאלת הסמכות לדון בביטולו של פסק דין שניתן בהסכמה מחמת עילה חוזית. הנימוק המכריע לדחיית הבקשה שלפנינו הוא, כאמור, כי לצד ההנחות ההיפותטיות של המבקש, לא פחות סביר להניח שאלמלא הסכים בא כוחו לחזור בו מהערעור, ממילא היה ניתן על אתר פסק דין הדוחה את הערעור. דומה כי לנימוק מכריע זה מסכים חברי השופט רובינשטיין. לצורך מתן נימוק מכריע זה יש לשופטי ההרכב בענייננו "יתרון יחסי" על בית המשפט המוסמך בערכאה הדיונית, כמעין "עדים" ליסוד ההסכמה שבבסיס פסק הדין שניתן. על כן יצאתי מן ההנחה כי צדק המבקש בפנייתו לבית משפט זה, כאמור בפסקה 5 לעיל. במקרה ספציפי זה, מוכנה אני לקבל את מסקנתו של חברי השופט רובינשטיין כי היה מקום לבירור הבקשה בבית משפט זה. אולם הטעם לכך, בעיני, איננו בקביעה הכללית שקובע חברי כי בית משפט זה "הינו בית המשפט אשר נתן את פסק הדין". הטעם לכך, בעיני, נעוץ בנסיבות העניין בהן כאמור יש לשופטי ההרכב "יתרון יחסי", וכלל לא נדרשת - נוכח האמור בפסקה 6 לעיל - בחינה עובדתית מפורטת לגוף העניין. 15. מדבריו של חברי השופט רובינשטיין עולה לכאורה כי יש להגיש תביעה לביטול פסק דין בהסכמה מחמת עילה חוזית לבית המשפט שנתן את פסק הדין, לרבות בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים. אכן, הלכה היא כי הדרך לביטול פסק דין שניתן בהסכמה מחמת עילה חוזית - להבדיל מחמת עילה שיפוטית - היא בהגשת תביעה "בפני בית-המשפט המוסמך" (עניין שוחט הנזכר לעיל) וככלל בית המשפט המוסמך הוא "בית המשפט אשר נתן את פסק הדין" בהסכמה (ראו האסמכתאות בפסק דינו של חברי). ואולם לכלל זה יש חריג. "אם בית המשפט שנתן את פסק הדין המוסכם הוא בג"ץ, על בעל דין המבקש את ביטולו להגיש תובענה לא לבג"ץ אלא לבית המשפט המחוזי" (ח' בן-נון הערעור האזרחי (תשס"ד) 199, הערת שוליים 13) ו"זאת משום שהליכי בג"ץ אינם מיועדים ואינם מתאימים לשמיעת תובענה רגילה שבה יש להשמיע ראיות ולחקור עדים" (ב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי, פ"ד לז(2) 181, 186, הנזכר בפסק דינו של חברי). לדעתי הטעם העומד בבסיס חריג זה תקף גם לנסיבות בהן בית המשפט שנתן את פסק הדין בהסכמה הוא בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים. ואכן, חריג זה יושם בעבר בבית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים, וכוונתי ל-ע"א 961/97 קלמנוביץ נ' הנדרי (מיום 15.5.1997), הנזכר גם הוא בפסק דינו של חברי. בעניין קלמנוביץ נתן בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים, פסק דין ולפיו "המערערת חזרה בה מן הערעור" (ראו פסק הדין מיום 9.4.1997) בעוד הצדדים הגיעו "לפי הצעתנו, להסכמה כלהלן..." (שם). לאחר מתן פסק הדין הגישה המערערת בעניין קלמנוביץ "בקשה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה". בית המשפט העליון דחה את הבקשה מן הטעם שהיה על המבקשת להגיש תובענה חדשה לביטול הסכם לבית המשפט המוסמך ולא לבית המשפט העליון (החלטה מיום 15.5.1997): "המבקשת עותרת לביטול פסק-דין שיצא מלפנינו על יסוד הסכמת בעלי הדין... המבקש להשיג על חיובו לפי פסק-דין כזה, מחמת פגם בהסכם שעליו נתבסס מתן פסק הדין, להגיש לבית המשפט המוסמך תובענה לביטול ההסכם... המבקשת אינה טוענת לפגם בהליך שהתקיים לפנינו, ושבגדרו ניתן פסק הדין. טענתה היא כי ההסכם, שמכוחו ניתן פסק-דיננו, נפגם; אם מחמת טעותה שלה ואם מחמת הטעייתה על-ידי המשיבים. הפגם, עליו סומכת המבקשת, טעון הוכחה; והנטל רובץ על המבקשת. בידי המבקשת, אם רצונה בכך, להגיש תובענה לביטול ההסכם; ואין צריך לומר, שעל סיכוייה להצליח בתובענה כזאת איננו מביעים כל דעה. הבקשה נדחית". לדעתי יש להקיש מעניין קלמנוביץ גם לענייננו. אך מעבר להיקש המתבקש, דעתי היא כי עניין קלמנוביץ הוא דוגמא למדיניות שיפוטית ראויה. זאת, כיוון שבתביעה לביטול פסק דין בהסכמה מחמת עילה חוזית "בדרך כלל יש גם צורך לשמוע ראיות בקשר לפגמים שבחוזה" (ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2) 729, 733). לפיכך, בדרך כלל, בית משפט זה איננו הערכאה המתאימה לניהול הליך כאמור. הערכאה המתאימה לכך היא הערכאה הדיונית. אכן, לערכאה הדיונית יש סמכות להיזקק לתובענה לביטול פסק דין בהסכמה מחמת עילה חוזית, גם אם פסק הדין בהסכמה ניתן בבית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים: "סמכותה של הערכאה הדיונית להיזקק לתובענה לביטול פסק דין בעניין אזרחי, אף כאשר ההליך נדון והוכרע על ידי ערכאת הערעור; וכן לדון בתובענה לביטול הסדר פשרה אשר אושר על ידי ערכאת הערעור" (השופט גרוניס ב-עניין שרבט הנזכר לעיל והאסמכתאות שם). 16. מכאן שהכלל הוא אומנם כי הערכאה המתאימה לשמיעת תובענה לביטול פסק דין בהסכמה מחמת עילה חוזית היא "בית המשפט אשר נתן את פסק הדין". ואולם חריג לכלל הוא כאשר בית המשפט אשר נתן את פסק הדין הוא בית המשפט העליון, בין אם בשבתו כבג"ץ ובין אם בשבתו כבית משפט לערעורים (כאמור בעניין ספטי ובעניין קלמנוביץ הנזכרים לעיל, וראו סעיף 15(ב) לחוק יסוד: השפיטה). אינני נוקטת עמדה בשאלה, האם יש מקום לקבוע חריג דומה לגבי כל ערכאת ערעור ולא רק לגבי בית המשפט העליון. שאלה זו לא התעוררה במסגרת ההליך שלפני. ודוק: אין המדובר בהעדר סמכות אלא בשיקול דעת. לבית המשפט העליון יש סמכות להכריע בעניין ביטול פסק הדין שניתן בהסכמה בערכאה זו, אם מצא לנכון לדון בכך בהתאם לשיקול דעתו: "דומה הדבר למקרה בו אישר בית המשפט העליון הסכם פשרה בין בעלי דין בערעור ועתה מבקשים לתקפו על יסוד פגם בכריתתו. לערכאה הראשונה סמכות לטפל בענין זה, והדברים הם כך ביתר שאת כאשר אין מצויים בידי ערכאת הערעור הכלים לטפל בבקשה ל'משפט חוזר' על ידי שמיעת ראיות וקביעת ממצאים. אכן, אין אנו מוכנים לקבוע שלעולם לא יזקק בית משפט לערעורים לבקשות מסוג זה. הענין אינו של העדר סמכות אלא של שימוש בשיקול הדעת" (דנ"א 4546/96 חוף גיא נ' חברת מקורות בע"מ (לא פורסם, מיום 14.5.1997)). וכך בענייננו: טיבו של שיקול הדעת הביא להיזקקות לבקשה שלפנינו בבית משפט זה, מן הטעם, כמבואר לעיל, שלשופטי ההרכב בענייננו יש "יתרון יחסי", כמעין "עדים" ליסוד ההסכמה שבבסיס פסק הדין בהסכמה, וכלל לא נדרשת בחינה עובדתית מפורטת לגוף העניין. ואולם, אילו נדרשה הכרעה עובדתית מפורטת היה מקום להפנות את הצדדים לערכאה הדיונית. 17. לסיכום: להוציא המקרים המיוחדים שבית משפט זה יבחר להיזקק להם, בהתאם לשיקול דעתו, הרי דעתי היא שיש להגיש את התובענה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה בבית המשפט העליון, מחמת עילה חוזית, לבית המשפט המוסמך בערכאה הדיונית (וראו עניין קלמנוביץ הנזכר לעיל). בכך יהיה כדי לווסת את התביעות שאינן מתאימות לאופיו ולטיבו של בית המשפט העליון למקומן המתאים, "לפורום הנאות", בערכאה הדיונית המיועדת לבירורן. כזכור המבקש הגיש את "התביעה" לבית משפט זה. על דרך העיקרון, לא היה מקום להיזקק לתביעה בבית משפט זה. יחד עם זאת, כיוון מדובר בחריג שבשיקול דעת, ובנסיבות העניין כאשר יש מחד, "יתרון יחסי" לשופטי ההרכב שנתנו את פסק הדין בהסכמה, ומאידך, אין צורך בבחינה עובדתית מפורטת לגוף העניין, הרי שבחרתי כאמור להניח שהמבקש צדק בפנייתו לבית משפט זה לביטול פסק הדין שניתן בהסכמה. כאמור, דעתי היא כי גם בהינתן הנחה זו, אין מקום להיעתר לבקשה, כאמור בפסקה 6 לעיל. משהעיר חברי את אשר העיר, סברתי שראוי להתייחס לשאלה ביתר הרחבה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת נאור. לדידי, המדובר בפסק דין שניתן בהסכמה, ומכל מקום - כפי שכתבה חברתי - הצדדים הניחו הנחה זו. אשר לסמכות לדון בביטולו של הפסק, סבורני כי במקרה ספציפי זה הסמכות היא בבירור לבית משפט זה, באשר "הינו בית המשפט אשר נתן את פסק הדין" בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ובדונו בערעור (ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 699 - השופט בך; ראו גם ע"א 3203/91 אזולאי נ' אזולאי (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, אור; רע"א 238/87 רוס נ' רוס, פ"ד מא(3) 597, 599 - המשנה לנשיא, בן פורת; ע"א 143/51 עירית רמת גן נ' פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י(3) 1804, 1817 - השופט, כתארו אז, זוסמן). אמנם ראו ב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי, פ"ד לז(2) 181, 186 (השופטת אבנור), בו נקבע כי פסק דין שניתן בהסכמה בבג"צ חוזר בהליך ביטול לבית המשפט המחוזי בשל אופיו של הדיון בבג"צ. אכן, במקרים השכיחים בפסיקה מדובר בפסקי דין בערכאה דיונית שניתנו ככלל בהסכמה והגיעו לערעור, והן הדוגמאות שהביאה חברתי, וראו גם בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2), 203-199, אך בענייננו המדובר בהסכמה שניתנה בשיג ושיח עם בית משפט זה, ושליחת התיק עתה אחר כבוד לערכאה ראשונה, היתה יוצרת מצב מלאכותי ולא רצוי גם כמדיניות שיפוטית. סבורני כי אין להקיש מע"א 961/97 קלמנוביץ נ' הנדרי (לא פורסם) לענייננו, שכן חרף דמיון חיצוני בעובדות, לא ברור מפסק הדין ההוא הרקע להסכמה. לכן צדקה לדעתי, חברתי, בכל הכבוד, בהנחות שהניחה. אוסיף, לאחר עיון בהערותיה של חברתי השופטת נאור בעקבות דברי, כי אכן כאשר המדובר במקרה שבו יש צורך בראיות, יאה לדיון בתובענת הביטול הערכאה הדיונית. אולם כאשר לא אלה פני הדברים, עשויה כף שיקול הדעת לנטות לכיוונו של בית המשפט שלערעור, יהא זה בית המשפט העליון או בית משפט אחר שלערעור, בשל יתרונו היחסי כבמקרה שלפנינו, ואכן המדובר בשיקול דעת ולא בשאלת סמכות (דנ"א 4546/96 חוף גיא נ' חברת מקורות (לא פורסם) (המשנה לנשיא לוין); ע"א 689/02 שרבט נ' שרבט (טרם פורסם) (השופט גרוניס)). ער אני לכך שבית משפט זה ידיו מלאות עבודה באופן שאין לו כנראה אח ורע, ולוא בקירוב, בתבל, אך חשוב לשקול כל מקרה לגופו, שמא חיסכון במשאבים כאן יכפיל היזקקות למשאבים בערכאה אחרת כמה מונים. לגופם של דברים התלבטתי באשר לכך, שבעת הדיון בערעור כבר היתה הצעת החוק בה מדובר לאחר קריאה ראשונה, כנטען, והשאלה היא אם היתה ההסכמה ניתנת אילו היה דבר זה ידוע, בחינת טעות במצב דברים לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). לפי סעיף זה, כידוע, הואיל והמדובר בנושא שהצד שכנגד לא ידע ולא חייב היה לדעת עליו, אפשרות הביטול תלויה בקביעת בית המשפט שמן הצדק לבטל את ההסכמה. סבורני כי במקרה דנן אין תחושת הצדק מגעת לידי כך. זאת, מה עוד שאל נכון תיארה חברתי את הדיון בנושא זה כמעבר לצורך, נוכח דבריה בפסקה 6 לחוות דעתה. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: 1. מקובלת עליי מסקנתם של חבריי השופטים מ' נאור וא' רובינשטיין, לפיה במקרה שלפנינו לא חלים טעמים מיוחדים המצדיקים את ביטולו של פסק-הדין, שניתן על יסוד הסכמת הצדדים. כן שותף אני לעמדה שהובעה על-ידי חברתי השופטת מ' נאור לפיה על דרך העיקרון תובענה לביטול פסק-דין שניתן בהסכמה בבית-משפט זה, מחמת עילה חוזית, תישמע בפני בית-המשפט המוסמך בערכאה הדיונית ואילו בית-משפט זה יידרש לתובענות מן הסוג האמור אך במקרים חריגים ובהתאם לשיקול דעתו. 2. הלכה ידועה היא, כי תובענה לביטול פסק-דין הנותן תוקף להסכמה שהושגה בין הצדדים מחמת עילה שמקורה בפגם שנפל בהסכם - להבדיל מפגם שנפל בהליך השיפוטי - יש להגיש לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין (ראו למשל, ע"א 3203/91 אזולאי נ' אזולאי (לא פורסם) פיסקה 4 והאסמכתאות המופיעות שם (להלן: פרשת אזולאי)). בענייננו ערכאת הערעור היא שנתנה את פסק-הדין המוסכם. האם משמעות הדבר היא כי הערכאה הדיונית נעדרת סמכות לדון בתובענה לביטול הליך מן הסוג האמור? סבורני שלא. ראשית, מבחינה דיונית איני רואה כל קושי בכך שהערכאה הראשונה תדון בתובענה לביטול פסק-דין שניתן בהסכמה, גם במקרים בהם בית משפט זה בשבתו כבית-משפט לערעורים הוא שנתן את פסק הדין המוסכם, וזאת בהתבסס על תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מן האמור בתקנה זו, למדים אנו, כי בית-משפט של ערעור - ובכלל זה בית-המשפט העליון - מוסמך, בגדרי הדיון בערעור, לעשות שימוש בכל הסמכויות הנתונות לערכאה הדיונית, וכן לתת כל החלטה שצריך היה לתיתה בערכאה הראשונה. בהסתמך על ההוראה האמורה נפסק בעבר, כי בית-משפט של הערכאה הראשונה מוסמך לדון בתובענה לביטול פסק-דין סופי בעניין אזרחי, אף כאשר העניין נדון והוכרע על-ידי ערכאת הערעור (השוו וראו, דנ"א 4546/96 חוף גיא נ' חברת מקורות בע"מ (לא פורסם) (להלן: פרשת חוף גיא)). באופן דומה אף נפסק, כי הערכאה הדיונית תהא מוסמכת להפעיל את הסמכויות הנתונות לה במסגרת חוק הבוררות גם במקרה בו העברתו של העניין לבוררות נעשתה על-ידי ערכאת הערעור. זאת, מאחר וניתן, בהסתמך על האמור בתקנה 462 שלעיל, לראות את החלטתה של ערכאת הערעור להעביר עניין מסוים לבוררות כאילו ניתנה על-ידי הערכאה הדיונית (ע"א 689/02 שרבט נ' שרבט (טרם פורסם) (להלן: פרשת שרבט)). לפיכך, איני רואה כל סיבה שלא לצעוד בדרך האמורה לשם ביסוס סמכותה של הערכאה הדיונית לדון בתובענה לביטול פסק-דין מוסכם שניתן על-ידי ערכאת הערעור. לא למותר לציין, כי סמכות זו אינה תלויה בשאלה האם מדובר במקרה המצריך בחינת ראיות או לאו. 3. שנית, לעיתים בחינת השאלה האם נפל פגם בחלק ההסכמי של פסק-הדין, עשויה להיות כרוכה בעריכת בירור עובדתי רחב ומעמיק, בגביית עדויות נוספות וחקירת עדים, או בהשוואה של ראיות או עדויות שנגבו במשפט לעומת ראיות חדשות שנמצאות כעת בידי בעל הדין. ברי, כי אין זה ממלאכתה של ערכאת הערעור לערוך בחינת ראיות ולקבוע ממצאים עובדתיים וכי הפורום המתאים לקיומו של הליך מעין זה הינו הערכאה הדיונית (ראו למשל, י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 787; וכן ראו, פרשת חוף גיא; פרשת שרבט). נוכח הטעם האמור נפסק בעבר, כי כאשר פסק-דין ניתן בהסכמה על ידי בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, יש להגיש את התובענה לביטול הסכם הפשרה לבית-המשפט המחוזי המוסמך (ב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי, פ"ד לז(2) 181, 186). ככל שמדובר בנימוק זה, הנוגע לצורך בבחינת ראיות ובקביעת ממצאים עובדתיים, איני רואה מקום להבחין בין מקרים בהם בית-המשפט זה בשבתו כבית-משפט לערעורים נתן את פסק-הדין בהסכמה לבין מקרים בהם פסק-הדין ניתן על-ידי בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק (ראו גם פיסקה 15 לחוות דעתה של חברתי השופטת מ' נאור). 4. שלישית, על פניו, הכלל הקובע, כי יש להגיש את התובענה לביטול פסק-הדין לבית-המשפט שנתן אותו, נועד להביא לפישוט ההליכים ולייעולם. כך למשל, "הגיוני יותר שאותו בית-משפט שנתן את פסק הדין, הבקי בכל מסכת הראיות, הוא שיבחן את הטענה לגופה" (פרשת אזולאי, פיסקה 4; ראו גם, ע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4) 641, 647). אלא שהטעם האמור כוחו נחלש במקרים בהם מדובר בפסק-דין שניתן בהסכמה על-ידי ערכאת הערעור. שכן, ספק אם ניתן לומר כי ערכאת הערעור הינה בקיאה יותר מן הערכאה הדיונית בפרטי פרטיו של סכסוך מסוים, אשר יושב בהסכמה בשלב הערעור. זאת, מאחר והערכאה הדיונית היא שדנה בסכסוך לגופו ואף הכריעה בו, בעוד שערכאת הערעור לא נדרשה לעשות כן, לאור ההסכמה אליה הגיעו הצדדים. לא זו אף זו, יש לזכור כי לעיתים קרובות לאחר שמושגת הסכמה בתיק כלשהו, "מובא בפני בית המשפט רק ההסכם הסופי, מבלי שבית המשפט יהא בקיא בעובדות הקשורות בכריתתו של ההסכם" (פרשת אזולאי, שם). 5. רביעית, ככל שהדברים נוגעים למדיניות שיפוטית ראויה ולחשש מיצירת פיצול מלאכותי של הדיון בין הערכאות השונות, הרי שיש לזכור כי העניין המתעורר לפנינו אינו שונה באופן מהותי ממצב בו מוגשת תובענה לביטולו של פסק-דין סופי בעניין אזרחי שניתן על-ידי ערכאת הערעור (ראו למשל, ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366, 372-373; פרשת חוף גיא). באותו מקרה, בית-משפט זה לא ראה כל פגם בכך שבית-משפט של ערכאה ראשונה נזקק לתובענה לביטול פסק-דין בעניין אזרחי, לאחר שההליך כבר נדון לגופו ואף הוכרע על-ידי ערכאת הערעור (כן השוו וראו הסמכות הנתונה לערכאה הדיונית לדון בבקשה לעיון חוזר בהחלטה של ערכאת הערעור בפלילים (ב"ש 186/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 459)). 6. בהתבסס על מכלול השיקולים האמורים, מקובלת עליי המסקנה אליה הגיעה חברתי השופטת מ' נאור, לפיה על דרך הכלל מן הראוי להגיש תובענה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה בבית-משפט זה, מחמת עילה חוזית, לבית-המשפט המוסמך בערכאה הדיונית. זאת, להוציא מקרים מיוחדים שבית-משפט זה ימצא לנכון להידרש אליהם על-פי שיקול דעתו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏י"ז באלול, תשס"ו (10.9.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04093440_C12.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il