שמעון אורי ,עו"ד - מפרק החברה קילופי הזהב בע"מ נ. יעקב ברוך

פסק-דין בתיק ע"א 9341/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9341/17 ע"א 1655/18 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת י' וילנר המערער בע"א 9341/17: עו"ד שמעון אורי – מפרק החברה קילופי הזהב בע"מ המערער בע"א 1655/18: יעקב ברוך מנדלסון נ ג ד המשיבים בע"א 9341/17: 1. יעקב ברוך מנדלסון 2. אברהם גד מנדלסון 3. ישראל מנדלסון 4. דן עדרי 5. עודד עדרי 6. אבנר משה ביתאן 7. מדינת ישראל (משרד הכלכלה והתעשייה – הרשות להשקעות ולפיתוח התעשייה והכלכלה) 8. בנק מזרחי טפחות בע"מ 9. הכונס הרשמי המשיבים בע"א 1655/18: 1. עו"ד שמעון אורי – מפרק החברה קילופי הזהב בע"מ 2. בנק מזרחי טפחות בע"מ 3. הכונס הרשמי שני ערעורים, האחד על החלטה מיום 16.10.2018 והשני על פסק דין מיום 12.1.2018, שניהם של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות) בפר"ק 2199-05 תאריך הישיבה: י"ט באב התשע"ח (31.7.2018) בשם המערער בע"א 9341/17 והמשיב 1 בע"א 1655/18: בעצמו (עו"ד אורי שמעון); עו"ד מורן עזרן בשם המערער בע"א 1655/18 והמשיבים 3-1 בע"א 9341/17: עו"ד נתנאל אבאיו; עו"ד אילון עישר בשם המשיב 4 בע"א 9341/17: עו"ד אמנון פרום בשם המשיב 5 בע"א 9341/17: עו"ד אביתר בינו בשם המשיב 6 בע"א 9341/17: עו"ד מרדכי רז בשם המשיבה 7 בע"א 9341/17: עו"ד חגית שפיצר בשם המשיב 9 בע"א 9341/17 והמשיב 3 בע"א 1655/18: עו"ד ענבל קדמי-עברי פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. לפנינו שני ערעורים, האחד על החלטה מיום 16.10.2017 והשני על פסק דין מיום 12.1.2018, שניהם של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות) בפר"ק 2199-05, בגדרם נדונו בקשות הנוגעות לפירוקה של חברת קילופי זהב בע"מ (להלן: החברה), כמפורט להלן. השאלה המרכזית העומדת להכרעה בענייננו היא מתי מתחילה תקופת ההתיישנות בבקשות לפי סעיפים 355(א) ו-268 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה או פקודת החברות). רקע 2. החברה נוסדה בשנת 2001 והקימה מפעל לקילוף, אריזה ושיווק של ירקות. יעקב מנדלסון, הוא המערער בע"א 1655/18 (להלן: מנדלסון), השקיע כספים בחברה והפך לבעל מניות ולשותף בה. 3. בשנת 2005 חתמה החברה על הסכם פשרה עם המשווקת הבלעדית של תוצרתה, במסגרת הליך בוררות שהתנהל בפני בד"ץ העדה החרדית ירושלים. בהמשך לכך, ביום 25.7.2005 פנה מנדלסון לבד"ץ העדה החרדית ירושלים וביקש צו מניעה נגד אכיפת הסכם הפשרה בטענה כי הוא פיקטיבי ונעשה שלא בידיעתו. צו מניעה ניתן כמבוקש. למחרת, ביום 26.7.2005, מכר מנדלסון בשם החברה, ועל דעת עצמו בלבד, את בית האריזה של החברה לצד שלישי תמורת סך של 874,575 ש"ח בתוספת מע"מ. בו ביום הפקיד מנדלסון את ההמחאה שהתקבלה מהצד השלישי בחשבון החברה בבנק הפועלים, והעביר מייד את הסכום לחשבונו הפרטי באותו בנק. ברישומי הבנק נרשם כי מדובר בהחזר הלוואת בעלים. כמו כן, הופקדה על-ידי מנדלסון בחשבון החברה בבנק מזרחי טפחות המחאה נפרדת על סך 148,677 ש"ח עבור המע"מ בגין עסקת המכירה, אך היא הוחזרה פעמיים, וכובדה, בסופו של דבר, רק ביום 1.9.2005. 4. ביום 26.8.2005 הוגשה בקשה לפירוק החברה על-ידי שניים מנושיה, וביום 16.12.2007 מונה כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) כמפרק זמני. בהמשך, ביום 27.12.2007 מונה עו"ד אריה נח למנהל המיוחד של החברה, וביום 21.2.2008 בוטל מינויו ומונה תחתיו עו"ד שמעון אורי, הוא המערער בע"א 9341/17. ביום 14.7.2008 ניתן צו פירוק לחברה, וביום 10.3.2009 מונה עו"ד שמעון אורי למפרק החברה (להלן: המפרק). 5. ביום 9.7.2015 הגיש המפרק בקשה למתן הוראות נגד מנדלסון ונגד בנק המזרחי (להלן: בקשה 33), בגדרה ביקש כי בית המשפט המחוזי יורה למנדלסון להשיב לקופת הפירוק סך של 874,575 ש"ח (הסכום אשר העביר מנדלסון לחשבונו הפרטי) בטענה כי מדובר בהעדפת מרמה הבטלה לפי סעיף 355(א) לפקודת החברות. כן התבקש בית המשפט המחוזי להורות למנדלסון ולבנק המזרחי להשיב לקופת הפירוק סך של 148,677 ש"ח (סכום המחאת המע"מ), בטענה כי ההמחאה נפרעה לאחר תחילת הפירוק ומשכך היא בטלה לפי סעיף 268 לפקודה. ביום 12.7.2015 הגיש המפרק בקשה נוספת למתן הוראות בגדרה התבקש בית המשפט המחוזי לחייב את המשיבים 6-1 בע"א 9341/17, נושאי משרה בחברה ובהם גם מנדלסון (להלן ביחד: המשיבים 6-1), בפירעון מלוא חובות החברה, וזאת בהתאם לסעיפים 373 ו-374 לפקודה ובהתאם לסעיפים 6, 252 ו-254 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: בקשה 34). לבקשה צורף תסקיר מטעם המפרק, בגדרו פורטו המעשים והמחדלים המיוחסים לכל אחד מהמשיבים 6-1, הכוללים, בין היתר, העברת פעילות החברה בתחום הירקות הטריים והמצוננים לחברה אחרת (המשיבים 3-1), חיסול פעילות החברה בתחום הירקות המקולפים (המשיבים 6-4), גניבת המכונות וציוד המפעל (המשיב 4), וכריתת הסכם פשרה פיקטיבי לניהול החברה תוך ניגוד אינטרסים (המשיב 6). 6. ביום 12.10.2015 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ) את בקשה 33 על הסף מחמת התיישנותה. בהחלטה נקבע כי מועד מינויו של בעל התפקיד הוא אשר פותח את מרוץ ההתיישנות להגשת תביעות נגד נושאי משרה, ובענייננו מועד זה חל ביום 16.12.2007 עת מונה הכנ"ר כבעל תפקיד זמני. משכך, נקבע כי הבקשה דנן, אשר הוגשה בחלוף שבע שנים מיום התחלת מרוץ ההתיישנות, התיישנה, וכי דינה להידחות על הסף. ביום 27.10.2015 הבהיר בית המשפט המחוזי כי החלטת השופט מינץ מיום 12.10.2015 חלה גם על בקשה 34, כך שאף היא נדחתה על הסף. 7. המפרק ערער לבית משפט זה על ההחלטה לדחות את הבקשות על הסף (ע"א 7467/15). במסגרת הדיון בערעור הסכימו הצדדים על ביטול ההחלטה מיום 12.10.2015 והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לדון מחדש בבקשות 33 ו-34, כשטענות הצדדים שמורות להם. 8. בשלב זה, הגיש מנדלסון תגובתו לבקשות 33 ו-34 וטען כי תקופת ההתיישנות להגשתן חלפה, וכן טען לשיהוי בהגשת הבקשות. בנוסף לכך טען מנדלסון כי יש לדחות את בקשה 33 אף לגופה. בתגובות המשיבים 6-1 לבקשה 34 נטען כי אין לברר את בקשה 34 במסגרת הדיונית של בקשה למתן הוראות, וכי יש להורות על העברתה למסלול של תביעה רגילה. ההחלטה ופסק הדין עליהם נסבים הערעורים דנן 9. ביום 16.10.2017 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי לפיה בקשה 34 אינה מתאימה לבירור בדרך של בקשה למתן הוראות, ועל כן רשאים המפרק ומדינת ישראל (משרד הכלכלה והתעשייה – הרשות להשקעות ולפיתוח התעשייה והכלכלה), היא המשיבה הפורמאלית 7 בע"א 9341/17 (להלן: הרשות), לעתור לחיוב המשיבים 6-1 בדרך של תובענה רגילה (להלן: ההחלטה). על החלטה זו נסב ערעורו של המפרק. 10. אשר לבקשה 33, ביום 12.1.2018 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדרו נדחו טענות הסף של מנדלסון בנוגע להתיישנות העילה נגדו ושיהוי בהגשת הבקשה. כן נדחו טענותיו לגוף הבקשה (להלן: פסק הדין). בית משפט המחוזי קבע כי סעיפים 355(א) ו-268 לפקודת החברות עליהם מבוססת בקשה 33 הם סעיפים ייחודיים להליך של פירוק חברה. צוין כי סעיף 355(א) לפקודה מורה על ביטול תשלום אשר העניק עדיפות לנושה מסוים בתוך תקופת שלושת החודשים שקדמו להגשת בקשת הפירוק, כאשר התנאי לשלילת התוקף מן ההענקה הוא שהחברה נמצאת בפירוק. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי "אלמלא ניתן צו לפירוק החברה, ההעדפה לא הייתה בטלה והייתה נחשבת לפירעון הלוואת הבעלים, שלא היה בו דופי ולא ניתן היה לתבוע מבעל השליטה להחזיר את כספי ההלוואה לקופת החברה" (ראו: עמוד 8, שורות 11-9 לפסק הדין). בדומה, צוין כי מטרתו של סעיף 268 לפקודה היא למנוע ריקון נכסי החברה בין מועד הגשת הבקשה לפירוק ועד למתן צו הפירוק. משכך, נקבע כי "אילולא ניתן צו פירוק, הפקדת השיק שניתן לטובת החברה לחשבונה בבנק, לא היתה נחשבת לעסקה בטלה" (ראו: שם, שורות 16-14). 11. לנוכח האמור, נקבע כי מתן צו פירוק כנגד החברה הוא תנאי להתגבשות העילות לפי סעיפים 355(א) ו-268 לפקודה, ומשכך, רק לאחר מתן צו הפירוק מתחיל מרוץ ההתיישנות להגשת בקשות מכוח סעיפים אלו. לאור קביעה זו, ומאחר שלא חלפו שבע שנים מיום שניתן צו הפירוק ועד להגשת בקשה 33 על-ידי המפרק, נקבע כי עילת התביעה לא התיישנה, וטענתו של מנדלסון בנדון נדחתה. 12. בית המשפט המחוזי אף דחה את טענת השיהוי שטען מנדלסון ואת טענותיו לגוף הבקשה. בסופו של דבר, חויב מנדלסון להשיב לקופת הפירוק סך של 874,575 ש"ח וסך של 148,677 ש"ח בתוספת הצמדה וריבית. ערעורו של מנדלסון נסב על פסק הדין, כמפורט להלן. ערעורו של מנדלסון על פסק הדין בעניין בקשה 33 13. בערעורו חוזר מנדלסון על טענותיו, לפיהן מרוץ ההתיישנות להגשת בקשות מכוח סעיפים 355(א) ו-268 לפקודה מתחיל כבר ביום הגשת בקשת הפירוק, או לכל המאוחר במועד מינויו של בעל התפקיד. לטענת מנדלסון, עמדה זו עוגנה בפסיקה, והיא נובעת מכך שבעל התפקיד הוא מי ש"ידו לא הייתה במעל", ויכול היה בשקידה סבירה לגלות את המחדלים או המעשים בגינם מוגשת התביעה. לחלופין, טוען מנדלסון כי הבקשה למתן הוראות בעניינו הוגשה בשיהוי רב. מנדלסון אף חוזר על טענותיו לגוף הבקשות, וטוען כי יש לקבל את הטענות ולדחות את הבקשות. 14. בתשובותיהם, סומכים המפרק והכנ"ר ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענים כי מרוץ ההתיישנות להגשת תביעות לפי סעיפים 355(א) ו-286 לפקודה מתחיל רק עם מתן צו פירוק, שרק אז קמה עילת התביעה מכוח סעיף 355(א). נטען כי רק בשלב זה מתברר כי "פירעון הלוואת הבעלים" מהווה העדפת נושים פסולה שדינה בטלות. בדומה לכך, נטען כי אף סעיף 268 לפקודה, הכלול בסימן ב' שכותרתו "צו פירוק ותוצאותיו", עוסק בביטול עסקאות אשר אילולא ניתן צו פירוק לא היו בטלות. המפרק והכנ"ר אף מתייחסים לטענות בדבר השיהוי ולטענות מנדלסון לגוף הבקשות, ואולם לנוכח התוצאה אליה הגעתי, כמפורט להלן, לא מצאתי לפרטן. ערעור המפרק על ההחלטה בעניין בקשה 34 15. המפרק טוען בערעורו כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי בקשה 34 אינה מתאימה להתברר במתכונת של בקשה למתן הוראות. המפרק מוסיף כי בקשה 34 נשענת בעיקר על סעיף 373 לפקודה העוסק באחריות נושאי משרה לניהול עסק של החברה בתרמית, ומשכך לבית משפט של פירוק יש סמכות ייחודית לדון בה. נטען כי עילות התביעה הנוספות הנסמכות על סעיפי החוק האחרים הן אך נלוות לעילות העיקריות, אשר, כאמור, המקום לדון בהן הוא במסגרת בקשה למתן הוראות על-ידי בית המשפט הדן בפירוק. 16. הכנ"ר והרשות טוענים בתשובותיהם כי יש לקבל את ערעור המפרק. נטען כי ראוי לדון ולבחון עילות תביעה מכוח סעיפים 373 ו-374 לפקודה במסגרת בית המשפט של פירוק. כן נטען כי לעתים קרובות, בנסיבות דומות, מבקשים בעלי דין אשר מוגשת נגדם בקשה מכוח סעיפים אלו לטעון כי עניינם מצריך בירור עובדתי נרחב, וזאת אך כדי להקשות על המפרק ולהציב מכשולים בדרכו אל הסעד המבוקש. הכנ"ר מוסיף כי אמנם בענייננו נראה כי הבירור העובדתי הנדרש אינו פשוט וידרוש חקירת מומחים ועדים נוספים, אולם כך הוא המצב במרבית הדיונים העוסקים בטענות תרמית ובהטלת אחריות על נושאי משרה אשר ראוי שיתבררו, כאמור, בבית המשפט של פירוק. 17. המשיבים 6-1, אשר נגדם הוגשה בקשה 34, סומכים ידיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו, ומוסיפים כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתו של בית משפט של פירוק בהחלטות מהסוג הנדון. דיון והכרעה ערעורו של מנדלסון – התיישנות בקשות לפי סעיפים 355(א) ו- 286 לפקודה 18. השאלה הראשונה והמרכזית בה יש להכריע בעניין ערעורו של מנדלסון היא האם עילות התביעה מכוח סעיפים 355(א) ו-286 לפקודה התיישנו במועד בו הגיש המפרק את בקשה 33. תקופת התיישנותה של תביעה מתחילה משנתקיימו שלושת התנאים המצטברים הבאים: היווצרות עילת התביעה, ידיעת התובע על אודות העילה, וקיומו של כוח תביעה בידי התובע (ראו: ע"א 7589/13 establishment adoka נ' מכון ויצמן למדע, פסקה 6 (8.6.2015); רע"א 1660/18 ארנסט אנד יאנג ישראל בע"מ נ' סקיילקס קורפוריישן בע"מ, פסקה 26 (12.6.2018)). בענייננו, המחלוקת העיקרית עוסקת בשאלת התקיימותו של התנאי הראשון – מועד היווצרות עילת התביעה. בית המשפט המחוזי קבע כי כל עוד לא ניתן צו לפירוק החברה, לא נוצרו עילות התביעה נגד מנדלסון לפי סעיפים 355(א) ו-286 לפקודה. על קביעה זו מערער מנדלסון, הטוען כי עילות התביעה לפי סעיפים אלו מתגבשות אף קודם למתן צו הפירוק. 19. נקודת המוצא לשם הכרעה בשאלה זו היא לשון הסעיפים הנדונים, ובה אפתח. סעיף 355(א) לפקודת החברות קובע את בטלותן של עסקאות שנעשו בתוך שלושת החודשים שקדמו לפירוק ואשר יש בהן העדפת מרמה. וזו לשון הסעיף: "כל העברה, משכנתה, מסירת טובין, תשלום, הוצאה לפועל וכל פעולה אחרת בנכסים, שאילו נעשו בידי אדם או נגדו היו רואים אותם בפשיטת רגל שלו כהעדפת מרמה, הרי כשנעשו בידי חברה או נגדה יראו אותם, בפירוקה, כהעדפת מרמה של נושיה, ולא יהיה להם תוקף; לענין סעיף זה, תבוא תחילת הפירוק במקום הגשת בקשת פשיטת הרגל" (הדגשה אינה במקור). סעיף זה מפנה להוראת סעיף 98(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 הקובעת את בטלותן של עסקאות עקב העדפת מרמה בפשיטת רגל, כלהלן: "מי שאינו יכול לפרוע מכספו את חובותיו כשמגיע זמן פרעונם, וכדי לתת עדיפות לנושה פלוני או למי שערב לחובו או מתוך אילוץ או שידול שלא כדין מצד אותו נושה או מטעמו הוא מעביר נכס או משעבדו, או משלם כסף, או נוטל על עצמו התחייבות, או נוקט הליך משפטי או נכנע לו, לטובת הנושה או נאמנו, ועל סמך בקשת פשיטת רגל שהוגשה תוך שלושה חדשים מיום שעשה כן הוכרז פושט רגל, יראו את מעשהו כמעשה מרמה ויהיה בטל כלפי הנאמן". 20. עיון בסעיפים אלה מעלה כי לצורך שלילת תוקפה של עסקה או של פעולה שהחברה הייתה צד לה בשל העדפת מרמה, יש להוכיח את ארבעת הרכיבים המצטברים הבאים: (א) החברה נמצאת בפירוק (ב) בעת עשיית העסקה או הפעולה, לא הייתה לחברה יכולת לפרוע את חובותיה בהגיע זמן פירעונם (ג) הפעולה או העסקה נעשו כדי לתת עדיפות לנושה מסוים או מתוך אילוץ או שידול שלא כדין (ד) הפעולה או העסקה נעשו בתוך תקופת שלושת החודשים שקדמו להגשת הבקשה לפירוק (ראו: ע"א 315/89 ביאלוסטוצקי בע"מ נ' נייר גרף (תעשיות) בע"מ (בפירוק), פ"ד מה(1) 698, 700 (1991); ציפורה כהן פירוק חברות 478-477 (מהדורה שניה,2016) (להלן: כהן)). 21. עינינו הרואות כי קיומו של צו פירוק אינו נזכר בין התנאים המגבשים את עילת תביעה מכוח סעיף 355(א), וכי למעשה, משעה שהחברה "בפירוקה" ויתר התנאים הקבועים בסעיף זה מתקיימים, מתגבשת עילת התביעה. אם כן, השאלה היא מהי משמעות המונח "בפירוקה"? כאמור, בית המשפט המחוזי פירש מונח זה כשלב בו ניתן כבר צו לפירוק החברה, ואולם נדמה כי פרשנות זו אינה מתיישבת עם הוראות סעיף 265(א) לפקודה הקובעת כי "פירוקה של חברה בידי בית המשפט ייחשב כאילו התחיל ביום שבו הוגשה בקשת הפירוק". מכאן שמועד תחילתו של פירוקה של חברה (שלא מרצון) בידי בית המשפט הוא ביום שבו הוגשה בקשת הפירוק ולא ביום מתן צו הפירוק. משכך, עילת התביעה לפי סעיף 355(א) מתגבשת כבר עם הגשת בקשת הפירוק. הרציונל העומד בבסיס כלל זה הוא כי כבר מעת שחברה נכנסת להליכי פירוק, על הדין להגן על האינטרסים של כלל הנושים ועל עיקרון השוויון ביניהם (ראו: כהן, עמ' 478). 22. בדומה לכך, אף סעיף 268 לפקודה אינו קובע כי קיומו של צו פירוק הוא תנאי להתגבשות עילת תביעה מכוחו. לשון הסעיף היא כלהלן: "כל עסקה בנכסי החברה וכל העברת מניות או שינוי במעמדם של חברי החברה, שנעשו לאחר תחילת הפירוק - בטלים, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת". לפי סעיף זה, המועד הקובע לעניין ביטול עסקאות שנעשו בנכסי החברה הוא "לאחר תחילת הפירוק" – כלומר, לאחר הגשת בקשת הפירוק. כמו כן, בפסיקה אף נקבע באופן מפורש כי מטרת הסעיף היא "למנוע – בתקופת הביניים למן הגשת הבקשה לפירוק החברה ועד למתן צו הפירוק על-ידי בית המשפט – ריקון של החברה מנכסיה באופן אשר עלול לפגוע בחברה ובנושיה" (ראו: ע"א 126/89 רו"ח בלס, מפרק קופל טורס בע"מ נ' חברת מלונות דן בע"מ, פ"ד מו(3) 441, 450 (1992) (ההדגשה אינה במקור); כהן, עמ' 451). 23. לנוכח דברים מפורשים אלה, אני סבורה כי אין כל עיגון לשוני או תכליתי לקביעה לפיה התגבשות העילות לתביעות מכוח סעיפים 355(א) ו-268 לפקודה, תלויות בקיומו של צו פירוק. בהקשר זה אדגיש עוד כי מקום בו צו פירוק הוא תנאי הנדרש להגשת תביעה או לנקיטת פעולה אחרת – הדבר נקבע במפורש בלשון הפקודה (ראו למשל: סעיפים 267, 271 לפקודה ועוד רבים אחרים). יתר על כן, וכפי שפורט לעיל, מסקנתי לפיה עילות התביעה מכוח סעיפים 355(א) ו-268 יכולות להתגבש כבר במועד תחילת הפירוק, היינו – לאחר הגשת בקשת הפירוק, עולה בקנה אחד עם תכליות הליך הפירוק ועם העקרונות העומדים ביסודו. מן הכלל אל הפרט 24. בשים לב לאמור לעיל, אבחן עתה את התקיימות שלושת התנאים להתחלת מרוץ ההתיישנות בענייננו (היווצרות עילת התביעה, ידיעת התובע על אודות העילה, וקיומו של כוח תביעה בידי התובע). מועד היווצרות העילות 25. עילת התביעה נגד מנדלסון לפי סעיף 355(א) התגבשה כאמור לעיל כבר בעת "פירוקה", היינו בעת הגשת הבקשה לפירוק החברה ביום 26.8.2005. עילת התביעה נגד מנדלסון לפי סעיף 268 התגבשה ביום 1.9.2005, בו נפרעה ההמחאה על סך 148,677 ש"ח שהתקבלה עבור המע"מ בעסקת המכירה. במועד זה כבר הייתה החברה בפירוק, ומשכך היווצרות עילת התביעה מכוח סעיף זה חלה ביום ביצוע העסקה. ידיעת התובע על אודות העילה, וקיומו של כוח תביעה בידי התובע 26. מנדלסון טען הן בבית המשפט המחוזי והן בערעורו לפנינו כי כבר ביום 2.1.2006 הגיש רו"ח שאקי, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט לנהל חקירה בענייני החברה, דו"ח לתיק הפירוק, במסגרתו התייחס למכירת בית האריזה על-ידי מנדלסון. בדו"ח פורטו נסיבות המכירה ואף צוין כי היא בוצעה באורח חד צדדי וללא ידיעת שותפיו, כשמטרתה היא "להבריח נכסי החברה". טענה זו לא נסתרה על-ידי הכנ"ר או המפרק. יתר על כן, המפרק והכנ"ר לא טענו כלל כי לא ידעו על אודות עילות התביעה נגד מנדלסון או כי לא היה בידיהם כוח תביעה להגשת הבקשות מעת שמונו כבעלי תפקיד, ומיקדו את כלל טענותיהם בשאלת מועד היווצרותה של עילה זו. בנסיבות אלה, אני סבורה כי ניתן לקבוע שידיעת החברה על עילות התביעה נגד מנדלסון והתקיימותו של כוח תביעה בידיה התגבשו – לכל המאוחר – ביום 16.12.2007, הוא מועד מינוי הכנ"ר כמפרק הזמני. במועד זה, כאמור, הדו"ח של רו"ח שאקי היה בתיק הפירוק, ובידי המפרק הזמני הייתה כבר הידיעה על אודות עילת התביעה, וכבר אז הייתה קיימת האפשרות להגיש בקשה למתן הוראות נגד מנדלסון בעילות האמורות. 27. מכל האמור עולה כי שלושת התנאים להתחלת מרוץ ההתיישנות – היווצרות העילה, ידיעת התובע אודותיה, וקיומו של כוח תביעה בידי התובע - התקיימו בענייננו – לכל המאוחר – ביום 16.12.2007. משכך, המועד האחרון להגשת התביעה בשל העילות הנדונות היה ביום 16.12.2014, כפי שאף קבע השופט מינץ בהחלטתו מיום 12.10.2015. 28. אשר על כן, הגשת בקשה 33 על ידי המפרק ביום 9.7.2015 נעשתה חודשים רבים לאחר תום תקופת ההתיישנות, ודינה להידחות על הסף מחמת התיישנותה. לפיכך, אציע לחבריי לקבל את ערעורו של מנדלסון. אפנה עתה לבחינת ערעורו של המפרק. ערעורו של המפרק 29. המפרק טוען, כאמור, כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי בקשה 34 אינה מתאימה לבירור בדרך של בקשה למתן הוראות, וכי המפרק והרשות רשאים לעתור לחיוב המשיבים 6-1 בדרך של תובענה רגילה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 30. כידוע, ערכאת הערעור תתערב רק לעיתים נדירות בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית ביחס לשאלה האם מחלוקת שהובאה לפניה מתאימה לבירור בדרך של בקשה למתן הוראות או שמא יש להעבירה לדיון בפסים של תביעה רגילה (רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' הרטמן, פסקה 10 (26.3.2007); רע"א 8460/12 יצחקי נ' אלקלעי, פסקה 5 (31.1.2013); רע"א 983/18 שמש נ' יצחק רייס מפרק החברות, פסקה 5 (6.3.2018); ע"א 601/17 עו"ד מח'ול נ' אוחנה (31.5.2018)). המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר מקרים חריגים אלה. 31. בית המשפט המחוזי הבהיר בהחלטתו כי לצורך הכרעה בבקשה 34 נדרש בירור של מספר מחלוקות עובדתיות מורכבות ביותר (ראוי לציין כי תסקיר המפרק אשר צורף לבקשה 34 מכיל למעלה מ-30 עמודים ולמעלה מ-300 עמודי נספחים). משכך, נקבע כי המסגרת הדיונית המקוצרת של דיון בבקשה למתן הוראות אינה מתאימה, וכי היא עלולה לקפח את המשיבים 6-1, המבקשים לזמן עדים רבים. לא מצאתי להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, אשר מצוי בנבכי הליך הפירוק הנדון, ואשר כערכאה הדיונית מכיר את הסוגיות העובדתיות הדורשות בירור, כפי שאף פורטו בהחלטתו, ואת האופן היעיל והצודק לבררן. לפיכך, דעתי היא כי יש לדחות את ערעור המפרק. סוף דבר 32. לו תישמע דעתי, אציע לחבריי לקבל את ערעורו של מנדלסון ולקבוע כי בקשה 33 הוגשה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, ומשכך, דינה להידחות על הסף. כן אציע לחבריי לדחות את ערעורו של המפרק. המשיבים בע"א 1655/18 יישאו בהוצאות מנדלסון בסכום של 20,000 ש"ח. אין צו להוצאות בע"א 9341/17. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏ד' בתשרי התשע"ט (‏13.9.2018). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 17093410_R11.doc אש+עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il