מוחמד אלעוקה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9338/08 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 9338/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערער: מוחמד אלעוקה נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. מונא אבו-סירחאן ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.7.08 בתפ"ח 1134/05, שניתן בידי כבוד סגנית-הנשיא ס' רוטלוי והשופטים ע' צ'רניאק וד"ר ק' ורדי תאריך הישיבה: ג' באדר התש"ע (17.02.10) בשם המערער: עו"ד משה מרוז; עו"ד ארז חדד בשם משיבה 1: עו"ד זיו אריאלי פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ס' רוטלוי, ע' צ'רניאק וק' ורדי) הרשיע את המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. זאת, לאחר שנקבע כי רצח בצוותא חדא עם אחרים ומתוך כוונת תחילה את נאיף אבו סרחאן (להלן: "המנוח"). בעקבות הרשעתו, נידון המערער למאסר עולם. כן חויב המערער בתשלום פיצויים למשפחת המתלונן בסכום של 180,000 ש"ח. הערעור שבפנינו מופנה כנגד הרשעת המערער, ולחלופין, כנגד שיעור הפיצויים בהם חויב. האישום 2. בכתב-האישום נטען כי בין משפחת המערער למשפחת המנוח שרר סכסוך רב שנים. ביום 17.7.2001 נרצח אחיו של המערער – סאלח, ואילו אח אחר נפצע. על רקע זה, התעורר בלבם של המערער ובני משפחתו החשד, כי האחראים למותו של סאלח נמנים עם משפחת המנוח. משכך, וכנקמה על מותו של סאלח, גמלה בלבו של המערער ההחלטה לרצוח אחד מן הגברים המשתייכים למשפחת המנוח. בהמשך להחלטה זו ולשם מימושה, קשר המערער קשר עם אחיו סולימאן (להלן: "סולימאן") ובני משפחה אחרים שמספרם וזהותם אינם ידועים למשיבה, לרצוח את המנוח, אשר עסק בקבלנות בניין. במסגרת הקשר עקב סולימאן אחר המנוח במהלך מספר שבועות ולמד את שגרת יומו. כן הצטייד סולימאן בכלֵי נשק – אקדח בקוטר תשעה מ"מ, סכין קצבים וגרזן גדול. ביום 12.1.2005, בסמוך לשעה 05:00, יצאו מביתם המערער, סולימאן ויתר הקושרים בשלוש מכוניות, כשפניהם אל עבר צומת מסמיה – שם נהג המנוח לעבור בדרכו לעבודתו. את שיירת הרכבים בהם נסעו הקושרים הוביל סולימאן, כשלצדו יושבים המערער ואח נוסף. בהגיעם לצומת, ארבו הקושרים למנוח, כשברשותם כלי-הנשק וכן כאפיות שבאמצעותן ביקשו להסוות את זהותם. בסביבות השעה 07:00 הגיע המנוח ברכבו, ועמו היו שלושה מעובדיו. משהחל בנסיעה לכיוון מקום עבודתו, נסעו שניים מבין הרכבים אשר שימשו את הקושרים בעוד שהרכב השלישי הוצב בעמדת תצפית במרחק מה מן המקום, במטרה למנוע בריחה אפשרית של המנוח. לאחר דברים אלה, פתחו המערער, סולימאן וארבעת הקושרים האחרים בריצה לעבר רכבו של המנוח, כשהם רעולי פנים ומצוידים בסכינים ובגרזן, וסולימאן אף אחז באקדח. סולימאן וקושר נוסף איימו על עובדיו של המנוח באמצעות כלי הנשק שברשותם תוך שהם דורשים כי יסתלקו מן המקום ולא יתערבו, הואיל ומדובר בנקמת דם. בשלב זה, החל המנוח לנוס על נפשו, כשסולימאן, המערער ויתר הקושרים דולקים אחריו. לאחר מרדף קצר, לכדו הקושרים את המנוח ובאמצעות הסכינים והגרזן שהיו ברשותם גרמו לו, בצוותא חדא, לחבלות קטלניות. כל זאת, תוך שהם שבים ונועצים את הסכינים בגופו ומשסעים את איבריו במכות גרזן. משחדל המנוח לזוז ובטרם עזבו הקושרים את המקום, פילח סולימאן את גרונו של המנוח באמצעות דקירת סכין נוספת, וזאת במטרה לוודא את מותו. לאחר הרצח דאגו הקושרים, ובהם סולימאן והמערער, להסתיר ולהשמיד את כלי-הנשק, הבגדים והאביזרים אשר שימשו אותם. כתוצאה ממעשיהם של הקושרים רוטשו פניו של המנוח, ובדיעבד אובחנו שבעה עשר פצעי דקירה בבית-החזה ובבטן, ואלה גרמו למותו. ההליך בבית-המשפט קמא 3. בתגובתו לכתב-האישום, כפר המערער במיוחס לו ואף העלה טענת אליבי, לפיה במועד הרצח שהה בביתו. בתום שמיעת הראיות, קבע בית-המשפט קמא כי אשמתו של המערער ברצח המנוח, בצוותא חדא עם אחרים, הוכחה מעבר לספק סביר. ביסוד קביעה זו עמדו שני ממצאים מרכזיים: הראשון – פלט איכון שהופק ממערכת המידע של חברת "פלאפון" ביחס למנוי החברה שמספרו 050-8491687 (להלן: "המכשיר המאוכן"), ואשר נקבע כממצא שבעובדה כי היה מצוי בחזקתו של המערער במועד הרצח. השני – אמרות החוץ שמסר סולימאן בפני מדובב משטרתי, בגדרן הצביע על המערער כמי שנטל חלק בביצוע הרצח, בצוותא חדא עמו ועם אחרים. סולימאן נשפט בנפרד בגין רצח המנוח, ואמרות החוץ שמסר בפני המדובב התקבלו כראיה לאמיתות תוכנן במשפטו של המערער מכוח הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות. ממצאי בית-המשפט קמא ביחס למכשיר המאוכן 4. מפֶּלֶט האיכון (ת/35) עלה כי ביום 12.1.2005 בשעה 06:51 בבוקר, בוצע ניסיון חיוג (שיחה שלא נענתה) ממכשיר סלולארי השייך למנוי בחברת "סלקום" למכשיר המאוכן, כאשר במועד תחילת השיחה כמו גם במועד סיומה, היה המכשיר המאוכן מצוי באתר הסלולארי "צומת ראם", הכולל גם את מושב בני ראם – מקום הרצח. בית-המשפט קמא קבע כי יש לראות בפלט האיכון משום רשומה מוסדית המהווה ראיה קבילה לאמיתות תכנה, כהוראת סעיפים 35-36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. בקביעתו זו נסמך בית-המשפט קמא על עדויותיהם של שלושה מעובדי חברת "פלאפון", כמו גם על המסמכים שהוגשו באמצעותם, אודות הליכי הקליטה והרישום של שיחות במערכת הממוחשבת של החברה, הליכי הפקת הדו"חות ממחשבי החברה, ואמצעי האבטחה הננקטים כדי למנוע חדירה למחשביה כמו גם מניעת שיבושים בעבודתם. נקבע, כי הוכח בעדויותיהם של עובדי החברה אשר לא נסתרו, כי "פלאפון" נוהגת לערוך רישום של האירועים נושא פלט האיכון בזמן אמת (קרי מועד ביצוע השיחות) וכחלק מנוהל רגיל, כדרישת סעיף 36(א)(1) לפקודת הראיות. תמיכה נוספת למסקנה זו מצא בית-המשפט קמא אף בעובדה כי רישום של ניסיון החיוג הרלוונטי נמצא אף בפלט מחשב אשר כלל את קבצי הגיבוי של הרשומות הגולמיות שעל בסיסן הופק האיכון, ואשר הוגש במהלך עדותו של אחד מעובדי החברה – מר אלי סנה. עוד קבע בית-המשפט קמא, בהסתמך על עדויות עובדי "פלאפון", כי דרך איסוף הנתונים נושא פלט האיכון, דרך עריכתו של הפלט ודרך הפקתו, יש בהם כדי להעיד על אמיתות תכנו גם זאת כפי שנדרש בסעיפים 36(א)(2) ו-36(א)(3)(א). לעניין זה, דחה בית-המשפט את טענת המערער לאי-מהימנותו של פלט האיכון, אשר נסמכה על העובדה כי לא נמצא זכר לניסיון החיוג הרלוונטי בפלט שיחות נכנסות למכשיר המאוכן, שהופק כשנתיים לאחר ביצוע ניסיון החיוג (נ/9). זאת, הואיל ונמצא הסבר לעובדה זו בעדותה של עובדת "פלאפון" – מירב פדה. מעדות זו עלה, כי רישומים אודות ניסיונות חיוג נשמרים במחשבי החברה לתקופה בת שלושה עד ארבעה חודשים בלבד (הואיל ואין מחויבים בתשלום בגינם). מטעם זה, אין פלט השיחות הנכנסות, שהופק כאמור כשנתיים לאחר האירוע, כולל רישום של ניסיון החיוג הרלוונטי. זאת, להבדיל מפלט האיכון, אשר הופק כחודש בלבד לאחר ביצוע ניסיון החיוג (עמ' 266 לפרוטוקול הדיון). לבסוף קבע בית-המשפט המחוזי, בהתבסס על עדויותיהם של עובדי החברה, כי חברת "פלאפון" נוקטת אמצעי הגנה סבירים למניעת חדירה למחשביה כמו גם שיבושים בפעילותם, כדרישת סעיף 36(א)(3)(ב) לפקודת הראיות. הודגש, כי השגות המערער על אמצעי האבטחה בהם נוקטת החברה, נטענו בעלמא ומבלי שהונחה תשתית עובדתית לביסוסן. משנמצא כי פלט האיכון משמש ראיה קבילה לאמיתות תכנו, קבע בית-המשפט כי במועד ביצוע הרצח היה המכשיר המאוכן מצוי בזירת העבירה, ובלשונו (בעמ' 31 להכרעת הדין): "אני קובעת כי המכשיר המאוכן – מנוי פלאפון שמספרו 0508491687 – היה מצוי במועד הרצח (יום 12.1.05 בסמוך לשעה 7:00 בבוקר) באיזור הרצח... על-פי סעיף 36 לפקודת הראיות פלט האיכון הוא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנו. לא רק שלא עלה בידי ההגנה לסתור את אמיתות התוכן כי אם אמיתותו נתמכה באופן פוזיטיבי בחוסר מהימנות שאני מייחסת לגרסות ה[מערער] במשפט. ה[מערער] חזר בו ללא הסבר מטענת אליבי שמסר במשטרה ובתגובה לכתב האישום, משהעיד במשפט שאינו זוכר היכן היה במועד הרצח ומשנכשל לשכנע שהמכשיר המאוכן לא היה בחזקתו במועד הרצח. כל זאת כשהנתונים העובדתיים משתלבים היטב עם כלל הראיות (לוח זמנים רלבנטי, אימרות החוץ של סולימאן בפני המדובב, עדויות הפועלים והקב"ט) שידונו להלן...". 5. לאחר דברים אלה, פנה בית-המשפט לבחון את שאלת זהותו של המחזיק במכשיר המאוכן בעת הרצח. בית-המשפט לא מצא ליתן אמון בגרסת המערער, לפיה במועד ביצוע הרצח הוא לא החזיק במכשיר זה, אלא במכשיר נייד אחר, שמספרו 057-8491687. זאת, בין היתר, נוכח שלל הגרסאות הסותרות שהעלה המערער באשר לזהות המחזיק במכשיר המאוכן. לכך הצטרפה העובדה, כי בהודעתו השנייה במשטרה (ת/5) אישר המערער כי מדובר במכשיר השייך לו, ובהמשך – בעדותו בחקירה הראשית, הודה כי החזיק במכשיר המאוכן במועד הרלוונטי לאישום (עמ' 408 לפרוטוקול הדיון). עוד עמד בית-המשפט קמא על כך שטענת המערער כי המכשיר לא היה ברשותו נסתרה אף בממצא אובייקטיבי, בדמותה של רשימת הטלפונים הקיימת בזיכרון מכשירו הנייד של אבי המערער – ג'ומעה אלעוקה (ת/30). ברשימה זו נמצאו מצוינים, לצד שמו של המערער, שני מספרי טלפון – המכשיר המאוכן ומכשיר נוסף (שאינו זה שהמערער כיוון אליו). תמיכה נוספת למסקנתו בדבר אי-מהימנותה של גרסת המערער לעניין זהות המחזיק במכשיר המאוכן, מצא בית-המשפט קמא בפלט שיחות יוצאות ממכשירו הנייד של אבי המערער (ת/32). פלט זה כלל רישום אודות שיחה יוצאת ממכשירו של האב למכשיר המאוכן ביום הרצח בשעה 04:56, כשעתיים לפני מועד הרצח. במועד זה היה המכשיר המאוכן מצוי בגזרת נבטים, קרי, באזור המצוי בדרך שבין מקום מגוריו של המערער לבין זירת הרצח. המערער לא הציע בעדותו הסבר לעובדת קיומה של אותה שיחה. באופן דומה, לא סיפק המערער הסבר לקיומה של שיחה יוצאת ממכשירו של אביו למכשירו הנייד של סולימאן ביום הרצח בשעה 04:55 (דקה לפני מועד ביצוע השיחה למכשיר המאוכן). לבסוף, דחה בית-המשפט קמא את טענת המערער כי רבים מבני משפחתו, לרבות – אחיו – יוסף, נוהגים לעשות שימוש במכשיר המאוכן, ולפיכך עשוי היה המכשיר המאוכן להיות בחזקת מי מהם במועד הרצח. בדחותו טענה זו, נסמך בית-המשפט קמא על העובדה שהמערער נמנע מלהביא לעדות ולו אדם אחד שיעיד כי הוא ולא המערער החזיק במכשיר המאוכן באחד מן הימים עובר ליום הרצח וביום הרצח עצמו. על יסוד כל האמור, קבע בית-המשפט כי במועד ביצוע הרצח היה המכשיר המאוכן בחזקתו של המערער. כפועל יוצא מקביעה זו, מצא בית-המשפט קמא כי טענת האליבי שהעלה המערער הופרכה באופן פוזיטיבי. עובדה זו שימשה יסוד במסקנה כי אין ליתן אמון בגרסתו של המערער כי לא היה מעורב ברצח המנוח: "לא רק שהאליבי הנטען של ה[מערער] הופרך באופן פוזיטיבי והוכח כשקר אלא שגם טענתו הנוספת עליה חזר בהתמדה גם במשטרה וגם במשפט ואשר נועדה להרחיקו מזירת הפשע, כי לא היה מעולם צפונה מבאר שבע, הוכחה כשקר. אינני מאמינה שה[מערער] איבד את זכרונו באשר למקום היותו ביום הרצח... התפנית בגירסת ה[מערער] במשפט כי אינו זוכר היכן היה במועד הרצח על רקע גירסתו הקודמת במשטרה כי היה בבית, וטענתו בתגובה לכתב האישום כי היה בבית, מחזקת מחד גיסא את המסקנה בדבר חוסר מהימנות גרסות ה[מערער] לפיהן לא היה לו חלק בביצוע הרצח לרבות הגירסות לפיהן המכשיר המאוכן לא היה בחזקתו ביום ביצוע הרצח ומאידך גיסא, מבססת לכשעצמה את הממצא בדבר אמינות האיכון וכן, מסייעת, מחזקת ותומכת היטב באימרות החוץ של אחיו סולימאן בפני המדובב כי הרצח בוצע בצוותא על ידו, על ידי ה[מערער] ועל ידי אחרים. אימרות המהוות ראיה מרכזית לביסוס אשמתו של ה[מערער] בביצוע הרצח המיוחס לו..."(עמ' 52-53 להכרעת-הדין). קביעות בית-המשפט קמא ביחס לאמרות החוץ שמסר סולימאן 6. סולימאן נעצר ביום 31.1.2005 (ת/43, אמרה 1). בחקירותיו הראשונות במשטרה הוא הכחיש כל מעורבות ברצח המנוח. לגרסתו, בבוקר יום הרצח, הוא נסע כהרגלו, ברכבו, לבית-הספר בו שימש כמורה. סולימאן עמד על כך שביום הרצח הוא לא יצא את תחומי מקום מגוריו – הישוב ערערה שבנגב. הוא הכחיש כי שוחח עם אביו ביום הרצח, בין פנים אל פנים ובין בטלפון, ואף שלל את האפשרות כי בסמוך לשעת הרצח נצפה רכבו מחוץ לתחומי הישוב ערערה. סולימאן הוסיף והכחיש כל ידיעה אודות הדרך בה נרצח המנוח או בדבר מספרם של המעורבים ברצח. לגרסתו, כל שידע הוא כי המנוח נרצח באזור קסטינה (ת/43 אמרה 2(א); ת/43 אמרה 4(א)). את תא המעצר חלק סולימאן עם מדובב משטרתי. בימים הראשונים לשהותם המשותפת בתא, הכחיש סולימאן כל מעורבות ברצח. המדובב, מצדו, העלה בפני סולימאן את האפשרות כי יסייע לו ולבני משפחתו העצורים לחמוק מהאישום החמור המיוחס להם, בדרך של בידוי ראיות והטעיית החוקרים לחשוב כי אדם אחר ביצע את הרצח. כך, על-פי התכנית המוצעת, "ישוכפלו" כלי-רכב הזהים לאלה שבהם נסעו המעורבים ברצח, ובתוכם יוטמנו ראיות מפלילות כדוגמת כלי-הרצח. בהמשך, יתקשר המדובב למשטרה ולתקשורת באופן אנונימי, וימסור פרטים מוכמנים אודות הרצח, ובעקבות כך לא יהיה מנוס מלשחרר את סולימאן ובני משפחתו מן המעצר (ת/43 אמרה 3; עמ' 314-315 לפרוטוקול הדיון). ואכן, הצעתו של המשיב נפלה על אוזניים קשובות – סולימאן נתן למדובב את הסכמתו לתכנית שיבוש החקירה, ועל כן לצורך ביצועה של אותה תכנית ביקש המדובב לקבל פרטים מוכמנים על הרצח. אולם, בתגובה טען סולימאן כי אין בידיו פרטים מסוג זה, והוא שב וטוען לחפותו. בהמשך, ציין המדובב בפני סולימאן: "בנאדם...שהוא מגלה לך את הסוד שלו ואתה לא מגלה לו את הסוד שלך, אז הסוד שלו יתגלה... בנאדם שנותן לך את הסוד שלו... בעוד שאתה לא חושף את הסוד שלך... זאת אומרת זה מול זה. אתה מבין? אז לא יכול להיות מצב כי הוא ירגיש בטוח כל עוד שאתה לא חשפת את הסוד שלך" (מוצג ת/43 אמרה 3). וכן – "מדובב: אמרתי לך משהו אתמול אחי. שאם אני נותן לך את הסוד שלי...ואתה לא נתת לי את הסוד שלך. את הסוד שלי אני לא אשאיר אצלך... תוציא מילה תפסיד הרבה... .סולימאן: אם אני אוציא מילה? מדובב: מה שסיפרתי לך. סולימאן: הולך. הולך. מדובב: תפסיד את האנשים הכי יקרים שלך... ... מדובב: אני אומר לך אחי שאני נתתי לך את הסוד שלי ואתה לא נתת לי את הסוד שלך ואת הסוד שלי אני לא אשאיר בלילה (צוחק)... " (נ/27). כפי שיובהר בהמשך, הפירוש שנתן המערער לאמרות אלו, הוא העומד ביסוד הערעור שבפנינו. 7. כאמור לעיל, מלכתחילה סירב סולימאן לשתף פעולה עם המדובב. אולם, בהמשך השיחות שהתנהלו בין השניים, התוודה סולימאן בפניו כי ביצע את הרצח ביחד עם המערער, ארבעה אחים נוספים ושני בני דודים. כן החל סולימאן מוסר למדובב פרטים אודות רצח המנוח, לרבות בעניין כלי-הרכב בהם נעשה שימוש, כלי-הנשק, אופן הביצוע, מסלול בריחתו של המנוח בניסיונו להימלט מרוצחיו, הפציעות שנגרמו למנוח, מקום הסתרתם של כלי-הנשק ששימשו ברצח, וכיוצא באלו פרטים מוכמנים (ת/43, אמרה 6 ואילך). בנוסף, מסר סולימאן למדובב פתקים בכתב-ידו, אשר כללו אף הם פרטים מוכמנים אודות הרצח, לרבות פרטים לעניין זהותם של המעורבים בפרשה (ת/43, אמרה 9(א); ת/43, אמרות 14(א)-(ג)). לאחר שהתוודה בפני המדובב, נחקר סולימאן שוב בידי המשטרה, אולם גם בשלב זה הוסיף להכחיש את מעורבותו ברצח. תפנית התרחשה ביום 6.2.2005, כאשר נערך עימות בינו למדובב. במעמד זה, משנוכח סולימאן כי המדובב פעל מטעם המשטרה, הוא היה נסער, מירר בבכי וביקש לשאת באשמה לרצח בגפו, בגורסו לראשונה כי תכנן וביצע את רצח המנוח לבדו, בנקמה על רצח אחיו. לאורך העימות שב סולימאן מספר פעמים וביקש כי תיערך עימו "עסקה", בגדרה תאפשר לו המשטרה לשאת באחריות לרצח המנוח בגפו ותניח לאחיו לנפשם בהיותם חפים מפשע (ת/43, אמרה 18). בשחזור שביצע סולימאן בזירת הרצח, כמו גם בהודעות שמסר במשטרה לאחר העימות, שב סולימאן על הגרסה שמסר בעימות, לפיה ביצע את הרצח בגפו (ת/43 אמרות 19(א) – 19(ב), 20(א), 20(ג), וקלטת השחזור). אולם, בהודעתו האחרונה במשטרה מיום 17.2.2005, חזר בו סולימאן מגרסאותיו הקודמות. במעמד זה הוא העלה לראשונה טענה ולפיה אין כל אמת בדברים שמסר למדובב, וניתנו עקב איומים שהפנה המדובב כלפיו. במעמד זה אף הכחיש סולימאן כל מעורבות ברצח המנוח וטען כי אינו יודע דבר אודות זהות מבצעיו (ת/43 אמרה 23 (א)). 8. סולימאן זומן להעיד במשפטו של המערער כעד תביעה, וטען כי כל הפרטים שמסר למדובב, לרבות הפרטים בדבר חלקו של המערער ברצח, היו דברי שקר אותם נאלץ לומר עקב איומים שהפנה המדובב כלפיו, ועל רקע חשש שהתעורר בו נוכח מראהו המאיים של המדובב, והמצג שיצר בפניו אודות עברו הפלילי העשיר (עמ' 177 לפרוטוקול הדיון; עמ' 206, 207 לפרוטוקול הדיון). אף ביחס להודאתו במשטרה בדבר ביצוע הרצח בגפו (להלן: "ההודאה המצומצמת"), טען סולימאן כי אין בה אמת, וכי היא ניתנה עקב לחצים ואיומים שהפנו כלפיו חוקריו (עמ' 172 לפרוטוקול הדיון). לבסוף טען סולימאן, כי באזכורו את השם מוחמד בגדרי האמרות שמסר למדובב, הוא לא כיוון למערער (עמ' 216 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות אלו, הוכרז סולימאן כעד עוין, ואמרות החוץ שמסר נתקבלו כראיות מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. בתוך כך, דחה בית-המשפט את גרסת סולימאן בעדותו באשר לנסיבות מתן אמרותיו בפני המדובב. זאת, בין היתר, נוכח העובדה כי גרסת סולימאן לפיה אוים על ידי המדובב הייתה גרסה כבושה, שלא ניתן כל הסבר לכבישתה. לכך הצטרפה העובדה כי הטענה בדבר איומים נסתרה, הלכה למעשה, בחומר הראיות: "טענת האיומים בהקשר למדובב היא טענה כבושה. סולימאן העלה אותה לראשונה רק במהלך הודעתו האחרונה במשטרה מיום 17.2.05(ת/43 אמרה 23 עמ' 5 ואילך) וככל הנראה לאחר שנועץ בעורך דין (ראו ת/43 אמרה 23(א) עמ' 1 שורות 25-26, עמ' 8 שורות 18-14). סולימאן לא נתן הסבר לכבישת הטענה כאשר העיד במשפט. גם אם תמצי לומר שכעד הוא לא היה מחוייב ליתן הסבר לכבישת הטענה הרי מצופה היה שישאל על כך על ידי ההגנה. משבחר עו"ד מרוז שייצג את ה[מערער] במשפט להימנע מלגעת בנקודה זו, אין זאת אלא כי חשש שלכבישת הטענה אין הסבר לבד מהיותה המצאה מאוחרת של סולימאן שנועדה לחלץ בשקר את ה[מערער] ואת האחרים מהסתבכותו בהודאות אמת בפני המדובב ובהודאה המסוייגת במשטרה... בנסיבות המקרה דנן, שאלת קבילותן של אמרות החוץ של סולימאן איננה קשה. כפי שכבר קבעתי, אינני מאמינה לגרסת סולימאן במשפט כי מסר את הודיותיו בפני המדובב מתוך לחץ ואיומים. ממילא טענותיו בעניין זה מלכתחילה לא היו חזקות דיין, עוצמתן היתה קלושה, והן נשענו על כרעי תרנגולת ובסופו של יום התפוגגו בהודאתו כי מסר את הודיותיו בפני המדובב משום שהמדובב "שיגע אותו". לא רק שלא הוכחה כל זיקה בין הפעלתם של אמצעים פסולים כלשהם מטעמו של המדובב על סולימאן לבין הודיותיו בפני המדובב אשר הוכח כי היו הודיות אמת, כי אם הוכח שההודיות ניתנו על פי טעם מחושב לאחר שסולימאן השתכנע שיוכל לחלץ באמצעותן את עצמו ואת בני משפחתו מהעמדה לדין בגין הרצח על ידי שיבוש חקירת המשטרה באמצעות המדובב" (עמ' 104-105 ו-109 להכרעת-הדין). כן ביכר בית-המשפט קמא את הגרסה שמסר סולימאן בפני המדובב על-פני גרסתו בעדותו במשפטו של המערער, בקובעו את אלה: "עדות סולימאן במשפט היתה עדות מתחמקת ומפוקפקת. סולימאן סתר את עצמו במשפט בעניינים מהותיים. לעיתים מזומנות לא נתן תשובה לשאלות שהוצגו לו או שתשובותיו היו חסרות הגיון על פניהם [כך במקור]. אינני נותנת אמון בגרסת סולימאן במשפט כי לא ביצע את הרצח עם ה[מערער] ועם אחרים וכי אמרות החוץ שלו בפני המדובב ניתנו עקב אמצעים פסולים. אני מעדיפה ללא היסוס את אמרות החוץ שלו בפני המדובב על פני עדותו במשפט... מפני כל הטעמים שפירטתי לעיל הפוגמים ומכשילים את גרסתו של סולימאן במשפט גם אין להאמין לניסיונו העקום והמתעתע שאיננו מהימן לכשעצמו להרחיק את עצמו מהפללת ה[מערער] במשפט בטענה שהוא לא התכוון באמרות החוץ שלו בפני המדובב לכך שמי שהשתתף עימו ברצח היה מוחמד אחיו. אין כל מניעה להגיע למסקנה נחרצת שסולימאן התכוון באמרות החוץ שלו לכך שמוחמד אחיו היה בין המשתתפים גם אם מסקנה זו עולה, כפי שטוענת המאשימה מצרוף כלל האמרות של סולימאן למדובב בדבר מספר המשתתפים ברצח וקרבתם המשפחתית אליו, תוך פירוט שמות בני הדודים בהם לא נמנה [המערער] וציון שהיו שני בני דודים וארבעה אחים, כך שברור שהכוונה למוחמד אחיו שאינו נמנה על בני הדודים. כל זאת מעבר לצורך, היות וכל ספק בעניין זה (ולא כך הוא) הוסר לחלוטין בכך שהוכח, כפי שקבעתי, שהמכשיר המאוכן ששימש את [המערער] במועד הרצח והיה בחזקתו במועד הרצח אוכן בזירת הרצח. אחזור על כך שאני מעדיפה את אימרות החוץ של סולימאן בפני המדובב על פני עדותו במשפט ומעניקה להן את מלוא המשקל" (עמ' 139 ועמ' 144 ו-145 להכרעת-הדין). 9. לאחר דברים אלה, פנה בית-המשפט לבחינת השאלה אם קיים בחומר הראיות אותו "חיזוק מוגבר" הדרוש לביסוסה של הרשעה על אמרות חוץ שמסר שותף לעבירה, ואשר נתקבלו כראיה במשפט מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. נקבע, כי בחומר הראיות קיימות ראיות סיוע למכביר, אשר אף עולות על דרישת החיזוק המוגבר. לעניין זה הפנה בית המשפט המחוזי לשקריו של סולימאן בעניינים מהותיים; הפרכת טענת האליבי בה התגונן סולימאן; פרטים מוכמנים שמסר למדובב ואשר אוששו בראיות עצמאיות; שקרי המערער עצמו בעניינים מהותיים – לדוגמה כשטען כי אינו מודע לסכסוך השורר בין שתי המשפחות ולרצח סאלח, אך הודה בדבר בתגובתו לכתב-האישום; וכן איכון מכשירו הסלולארי של המערער בזירת הרצח בשעת ביצועו. לבסוף, קבע בית-המשפט קמא כי התקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש לביסוסה של הרשעה בעבירת רצח, לאחר שהוכח כי המניע לכך היה נקמת דם, ולכך נוסף אופייה האכזרי של התקיפה, שאינו משאיר מקום לספק ביחס למטרתם של המבצעים. הערעור 10. לגישת המערער, לא עלה בידי המשיבה לעמוד בנטל המוטל עליה להוכיח את אשמתו ברצח המנוח מעבר לספק סביר, ולהלן עיקר טענותיו: א) לא היה מקום לקבל את אמרות החוץ שמסר סולימאן בפני המדובב כראיות במשפטו שלו, הואיל והודאתו בפני המדובב ניתנה שלא מרצונו החופשי ובעקבות איומים מפורשים שהפנה אליו המדובב. נטען, כי מהתמלילים המתעדים את השיחות שהתנהלו בין השניים עולה, כי במהלך הימים שקדמו להודאתו סרב סולימאן לשתף פעולה עם המדובב. אולם בהמשך, ונוכח דמותו האימתנית של הלה, המצג שהציג בדבר עברו הפלילי העשיר והאיומים שהפנה כלפי סולימאן, חש האחרון כי נשקפת סכנה ממשית לחייו. משכך, נאות סולימאן למסור למדובב גרסה אודות אירוע הרצח שכללה, הלכה למעשה, פרטים ששם המדובב בפיו כמו גם פרטים שסולימאן בדה מלבו. בנסיבות אלו, סבור המערער כי הדרך שבה הושגה הודאתו של סולימאן נגועה באי חוקיות המחייבת את פסילתה, מכוח כלל הפסילה היחסי שגובש בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם, 4.5.2006. להלן: "פרשת יששכרוב"). מוסיף המערער וטוען, כי לא ניתן היה להכשיר את אמרות החוץ שמסר סולימאן בפני המדובב כראיה במשפטו-שלו מכוח הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות, הואיל ואין הגרסה שמסר סולימאן באמרות החוץ הנ"ל שונה בפרט מהותי מהגרסה שמסר בעדותו בבית-המשפט. ב) קיים קושי בביסוס הרשעתו של המערער על אמרות החוץ שמסר סולימאן בפני המדובב, נוכח העובדה שבבית-משפט זה תלוי ועומד ערעורו של סולימאן על הרשעתו. במצב דברים זה, ככל שיקבע בגדרי ערעורו של סולימאן כי אין ליתן אמון בהודאתו בפני המדובב, היות ולא ניתנה מרצונו החופשי, הרי שבהתאם להלכה שנפסקה בע"פ 242/85 חזן נ' מדינת ישראל (להלן: "פרשת חזן") כמו גם ההלכה שנפסקה בפרשת יששכרוב הנ"ל, לא תוכל הודאה זו לשמש יסוד בהרשעת המערער. כן סבור המערער כי קיים קושי בעובדה, כי לשם ביסוסה של הרשעתו על אמרות החוץ שמסר סולימאן, נדרש בית-המשפט קמא להכריע, כבדרך אגב, אף בשאלת אשמתו של סולימאן ברצח המנוח. כל זאת מבלי ליתן לסולימאן את יומו בבית-המשפט. לחלופין, טוען המערער, כי נוכח האמצעים הפסולים ששימשו בהשגת הודאתו של סולימאן, יש לקבוע כי משקלה של הודאה זו כראיה במשפטו של המערער הינו כ"משקל נוצה", וזאת מכוח ההלכה שנפסקה בפרשת חזן הנ"ל. ג) מוסיף המערער וטוען, כי לא היה מקום להעדיף את גרסת סולימאן באמרות החוץ שמסר בפני המדובב, נוכח שלל הגרסאות שמסר על הרצח, ומכל מקום לא ברור מדוע בחר בית-המשפט ליתן אמון דווקא בגרסה שמסר בפני המדובב. בייחוד כך, נוכח העובדה כי לגישתו של המערער, מדובר בגרסה בלתי מהימנה ובלתי עקבית, אשר אף נסתרה בחומר הראיות. כן נטען, כי אין דבר בתוכן אמרותיו של סולימאן בפני המדובב אשר מצביע על מעורבותו של המערער ברצח המנוח. זאת, באשר לא הוכח כי בהזכירו את השם מוחמד בגדרי אמרות החוץ שמסר, כיוון סולימאן דווקא למערער, להבדיל מאדם אחר, למשל, אחד מבני דודם. ד) עוד סבור המערער, כי טעה בית-המשפט קמא, בקובעו כי נמצא בחומר הראיות החיזוק המוגבר הדרוש לביסוסה של הרשעה על פי אמרות חוץ שמסר שותף לעבירה. יתרה מכך, לדדו, משקלן הפנימי של אמרות החוץ שמסר סולימאן מועט ביותר, באופן שלא ניתן היה לבסס את הרשעתו עליהן אלא בהתקיים חיזוק ניכר העולה אף כדי סיוע, וכזה לא היה בפני הערכאה הדיונית. ה) כן נטען כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח את קיומם של יסודות עבירת הרצח בעניינו של המערער, ולכל היותר עלה בידה להוכיח כי שהה באזור הרצח בסמוך למועד ביצועו. אולם, אין בחומר הראיות דבר המצביע על כך שהמערער נטל חלק בביצוע המעשה גופו. ו) מוסיף המערער וטוען, כי לא הוכח שהמכשיר המאוכן היה שייך לו, ולחלופין, כי היה בחזקתו במועד ביצוע הרצח. לגישתו, מדובר במכשיר נייד הרשום על שם אשתו, ואשר לפי עדותה נוהגים רבים מבני משפחתם לעשות בו שימוש. לפיכך, לא עלה בידי המשיבה לשלול את האפשרות כי במועד הרצח היה המכשיר המאוכן מצוי ברשותו של אדם אחר מבני משפחתו, לרבות אחיו – יוסף אלעוקה, הלומד במוסד אקדמי הנמצא בקרבת זירת הרצח, וגם הוא נהג לעשות שימוש תכוף במכשיר המאוכן. ז) נטען עוד, כי קביעת בית-המשפט קמא ולפיה פלט האיכון הוא רשומה מוסדית הקבילה כראיה לאמיתות תכנה, בטעות יסודה. זאת הואיל, ואין פלט האיכון עונה על תנאי הקבילות הקבועים בסעיף 36 לפקודת הראיות. ככל שהדבר נוגע לתנאי הקבילות הקבוע בסעיף 36(א)(1) לפקודה, נטען כי אמנם האירועים נושא פלט האיכון (לרבות המידע אודות האתר בו נמצא המנוי במהלך ביצוע ניסיון החיוג), נרשמים במחשבי חברת "פלאפון" בזמן אמת וכחלק מניהולה הרגיל של החברה, אולם זאת בצורת קוד. מנגד, אין "פלאפון" נוהגת, במהלך ניהולה העסקי הרגיל, להמיר את קוד האתר לשם האתר ולערוך מידע זה בצורת דו"ח איכון. לכך מצטרפת העובדה, כי בתהליך ההמרה מקוד האתר לשם האתר קיימת התערבות אנושית, באופן הפוגם במהימנות המידע הכלול בפלט האיכון. אף לא עלה בידי המשיבה להעיד מי מבין האנשים שיצרו את "טבלת ההמרה", שעל בסיסה נעשית המרתו של קוד האתר לשם האתר, או להציג מסמכים שיש בהם כדי להעיד על מהימנות המידע הכלול בטבלת ההמרה הנ"ל. מוסיף המערער וטוען, כי לא הוכח כי דרך איסוף הנתונים נושא פלט האיכון כמו גם דרך עריכתו מעידות על אמיתות תכנו, ולפיכך לא מתקיים תנאי הקבילות הקבוע בסעיף 36(א)(2) לפקודת הראיות. לעניין זה נסמך המערער, בין היתר, על העובדה, כי אין זכר לניסיון החיוג הרלוונטי בפלט השיחות הנכנסות למכשיר המאוכן, שהופק על ידי חברת "פלאפון" מכוח צו בית-משפט שניתן לבקשת ההגנה (נ/9). לבסוף, סבור המערער, כי לא הוכח כי "פלאפון" נוקטת באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה למחשביה ושיבושים בעבודתם, ועל כן לא מתקיים תנאי הקבילות הקבוע בסעיף 36(א)(3)(ב) לפקודת הראיות. נטען, כי הוכח בראיות שהונחו לפתחו של בית-משפט קמא, כי נתוני התקשורת מיום הרצח אינם נשמרים במחשביה של חברת "פלאפון" עצמה, אלא במחשביה של חברה חיצונית, שזהותה עלומה. ח) באשר לעונש – מבקש המערער כי נפחית ככל האפשר משיעור הפיצויים שאותם חויב לשלם למשפחת המתלונן, נוכח המצוקה הכלכלית הקשה בה שרויים הוא ובני משפחתו. 11. המשיבה, מצדה, סבורה כי דין הערעור להידחות על שני חלקיו. לדדה, לא קמה עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית, ואשר מבוססים על חומר הראיות שהונח בפניה. והואיל ובית-המשפט קמא מצא כי סולימאן לא אוים על ידי המדובב, ממילא אין מקום להחיל בעניינו את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שגובשה בפרשת יששכרוב. דיון התערבות בממצאים שבעובדה ובמהימנות 12. הערעור שבפנינו מופנה, רובו ככולו, כנגד ממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, וכידוע, הלכה היא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים ממין זה, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית, הבא לידי ביטוי ביכולתה להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים המופיעים בפניה (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640 (2000)). אמנם, בפסיקה הוכרו חריגים להלכה זו, וכך, בין היתר, אפשרית התערבות בממצאי עובדה מקום בו הוכח כי אין הם מתיישבים עם חומר הראיות, אולם לא מצאתי כי עניינו של המערער נמנה עם אלה. אמרות החוץ שמסר סולימאן בפני המדובב 13. כאמור, ביסוד השגותיו של המערער על קבילות אמרות החוץ שמסר סולימאן עומדת הטענה, כי הודאתו של סולימאן נמסרה על רקע איומים שהשמיע המדובב באוזניו. אולם, טענה זו נדחתה על ידי בית-המשפט המחוזי, הואיל ולא הוצגה תשתית עובדתית לביסוסה. המדובב עצמו, שאת עדותו מצא בית המשפט קמא אמינה, עמד על כך שלא הפנה איומים כלפי סולימאן (עמ' 323 ועמ' 327-326 לפרוטוקול הדיון). לגרסתו, סולימאן התוודה בפניו עקב רצונו להסתייע בו בתכנית לשיבוש החקירה (עמ' 314-315 לפרוטוקול הדיון). ואכן, גרסה זו של המדובב מוצאת לה תמיכה בתמלילי השיחות שהתקיימו בין השניים. מתמלילים אלה עולה בבירור, כי מלכתחילה חשד סולימאן במדובב, ובלשונו של סולימאן: "סולימאן: יש דברים בצורת הדיבור שלך שגורמים לי לחשוד בך [מדובב]: מה? סולימאן: יש דברים שאתה אומר שהוא קרוב לדברים שאמרו לי החוקרים"... (מוצג ת/43, אמרה 5). לפיכך, תחילה סירב סולימאן לשתף פעולה עם המדובב ונמנע מלהתוודות, עד לאחר ששוכנע כי המדובב אינו פועל מטעם המשטרה, ויוכל לסייע לו לחמוק מן האישום שיוחס לו. כך, בשיחה שהתנהלה בין השניים לאחר הודאתו של סולימאן בפני המדובב בביצוע הרצח בצוותא חדא עם המערער ואחרים, ציין העד: "ראית כמה בדיקות אני עשיתי לך לפני שדיברת [כך במקור] על משהו שאתה מכיר חצי ממנו... עשיתי לך בדיקות שגם אם הייתה מכונת אמת הייתי עושה לך" (מוצג ת/43, אמרה 7). זאת ועוד, הטענה לפסול שנפל בהודאתו של סולימאן בפני המדובב, מתעלמת מקיומה של הודאתו המצומצמת של עד זה במשטרה, המהווה ראשית הודיה בביצוע הרצח. אמנם, בהודאה זו גרס סולימאן כי ביצע את הרצח בגפו. אולם, בית-המשפט דחה טענה זו, לאחר ששוכנע כי מדובר בגרסה שקרית, שנועדה לחפות על בני משפחתו המעורבים ברצח המנוח. לא מצאתי כי נפל פגם במסקנה זו, בין היתר, נוכח העובדה כי טענתו של סולימאן שביצע את הרצח לבדו נסתרת בראיות חיצוניות, ובהן עדויותיהם של עובדיו השכירים של המנוח, לפיהן הגיעו הרוצחים לזירה בשני כלי-רכב כשהם רעולי פנים ומצוידים בכלי נשק, וכי ברצח היו מעורבים לפחות שישה אנשים (עמ' 24, 26, 35, 39-38; ועמ' 44 לפרוטוקול הדיון). יתרה מכך: סולימאן אף הודה בעדותו כי שיקר בחקירותיו הראשונות במשטרה כאשר טען כי רכבו היה עמו במהלך יום הרצח, וזאת במטרה לחפות על בני משפחתו. ובלשונו (בעמ' 181): "כבודה אני, לגבי הרכב במשטרה אמרתי שהרכב כל הזמן היה אתי...את האמת במשטרה אה, אמרתי את זה רק בגלל לחפות על אנשים אחרים, למה אני באותו יום הייתי בבית הספר בכלל, אז בשביל לחפות על אנשים אחרים ולא לסבך את האנשים האחרים, לסבך את המשפחה ויתחילו לשאול אותי מי מהמשפחה לקח את הרכב וזה, אז אמרתי הרכב כל הזמן היה אצלי...". אף לא ניתן להתעלם מן העובדה כי טענת האיומים שהייתה בפיו של סולימאן הינה גרסה כבושה. שהרי, הוא העלה אותה רק בחקירתו האחרונה במשטרה ביום 17.2.2005, וזאת חרף העובדה כי הוא נחקר גם בימים בהם שהה בתא משותף עם המדובב. גם במהלך העימות שנערך בין סולימאן למדובב לא נמצא זכר לטענת האיומים, ועובדה זו אומרת אף היא דרשני. על יסוד כל האמור, סבורני כי בדין דחה בית-המשפט המחוזי את טענת סולימאן לפיה הודאתו ברצח מקורה באיומי המדובב. יודגש, כי השימוש במדובב משטרתי אין בו כשלעצמו כדי להביא לפסילתה של הודאה שמסר חשוד בפניו. כפי שכבר נפסק, השימוש במדובב הוא תחבולה חקירתית לגיטימית (ע"פ 476/79 בולוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (1) 785, 805 (1980)). זאת, גם מקום בו פועל המדובב באופן אקטיבי להשגת מידע מן החשוד (ע"פ 378/03 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה ז(6) לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין (לא פורסם, 21.4.2005); ע"פ 1301/06 אלזם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.6.09)). אמנם, ככל תחבולה חקירתית, כפופה פעולתו של המדובב לאמות המידה שנקבעו בפסיקה, ועניינן בהבחנה בין תחבולה אסורה לתחבולה מותרת. על הבחנה זו עמד השופט א' מצא בע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 291 (1996), בקובעו: "הנה כי כן, חוקרי המשטרה רשאים, ולעיתים אף חייבים, להשתמש בתחבולות; אך על האמצעים שהם נוקטים להיות סבירים. מה גדרה של סבירות זו? דומה שאת גבול ההיתר תוחמים שני סייגים עיקריים: האחד, שאין להשתמש בתחבולה המפרה את זכות החשוד להימנע מהפללה עצמית; והשני, שאין לנקוט אמצעי חקירה שהשימוש בהם פוגע בשורת עשיית הצדק. את גבולותיהם של סייגים אלה יש להציב תוך התחשבות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון". אלא שבנסיבות המקרה שבפנינו כפי שפורטו לעיל, אין ביסוס עובדתי לטענה בדבר איומים שהופנו כלפי סולימאן, ומשכך כלל לא מתעורר הצורך לבחון את ההשלכות שיש לכך על מעמד ההודאה שניתנה. משנמצא כי הודאתו של סולימאן בפני המדובב לא הייתה כרוכה בפגיעה באוטונומית הרצון החופשי שלו – שהרי הוכח כי הודאתו ניתנה לאחר ששקל את הדברים ושוכנע כי יוכל להסתייע במדובב כדי לחמוק מנשיאה באחריות בפלילים, ממילא אין בהלכה שנקבעה בפרשת יששכרוב כדי להביא לפסילתה של ההודאה. 14. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת המערער לפיה לא ניתן היה להכשיר את אמרות החוץ שמסר סולימאן כראיה במשפט מכוח הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות. אותו סעיף קובע כי לשם קבלת אמרת חוץ שמסר עד כראיה במשפט, נדרש כי יתקיימו שלושה תנאים מצטברים – מתן האמרה הוכח במשפט, בין אם בעדותו של העד עצמו ובין אם בעדותם של אחרים (ע"פ 440/87 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 793, 800 (1989)); מוסר האמרה הינו עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו; העדות שונה, לדעת בית-המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או שהעד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה. סולימאן העיד במשפטו של המערער ונחקר בידי הצדדים. בנוסף, עצם מתן האמרות למדובב כמו גם האמרות שמסר בפני חוקרי המשטרה, הוכח בעדותם של סולימאן עצמו, המדובב וחוקרי המשטרה, אשר על חקירת חלקם אף ויתרה ההגנה (עמ' 175, 303, 313 ועמ' 401 לפרוטוקול הדיון). כן נמצא כי עדותו של סולימאן במשפטו של המערער שונה בפרט מהותי מגרסתו באמרות החוץ שמסר. זאת, באשר בעדותו בבית-המשפט הכחיש סולימאן כל מעורבות ברצח המנוח, בין לבדו ובין בצוותא עם אחרים (לרבות המערער). לאור כל האמור, לא נפל פגם כלשהו בהחלטת בית-המשפט המחוזי לקבל את אמרות החוץ הנ"ל כראיה במשפטו של המערער, מכוח הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות. 15. אף לא מצאתי מקום לקבל את טענות המערער ככל שהדבר נוגע לשאלת העדפתה של גרסת סולימאן באמרות החוץ שמסר על פני עדותו במשפט, כמו גם המשקל אשר ניתן לאמרות אלו בבית-המשפט קמא. מכוח הוראת סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות, רשאי בית-המשפט להעדיף את הגרסה שמסר העד באמרות חוץ על פני עדותו בבית-המשפט, ובלבד שיפרט את הטעמים שעמדו ביסוד החלטתו. עוד מונה הסעיף טעמים אפשריים בגינם עשוי בית-המשפט לבכר את הגרסה שמסר העד בגדרי אמרות החוץ על פני גרסתו בעדותו. עם טעמים אלה נמנים נסיבות מתן האמרה; הראיות שהובאו במשפט; התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלכו. עם זאת, כפי שהודגש בפסיקה אין מדובר ברשימה סגורה ואף לא בדרישות מצטברות (ע"פ 803/80 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 523, 529 (1981); ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 62, 70 (1981)). כן הכירה הפסיקה בשיקולים נוספים ולהם משנה חשיבות בבחינת השאלה אם לאמץ את גרסת העד באמרות החוץ. עם אלה נמנים, בין היתר, הטעם שסיפק העד לשינוי הגרסה בעדותו, והאופן בו משתלבת כל אחת מהגרסאות שמסר העד – באמרת החוץ ובעדות – במכלול הראיות שהונחו לפני בית-המשפט (ע"פ 476/84 דבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4)533, 546 (1985)). באשר לעניינו של המערער, כאמור, מסר סולימאן בשיחותיו עם המדובב פרטים מוכמנים רבים אודות הרצח, אשר אומתו בראיות חיצוניות. לא ראיתי צורך להידרש לכלל הפרטים, ואציין רק את העיקריים שבהם: א) הרוצחים היו רעולי פנים (חלקם עטו מסכות שחורות וחלקם מטפחות אדומות), דבר שזכה לאישור מפי עובדיו של המנוח (ראו עמ' 18-19, 24 ו-35 לפרוטוקול הדיון). כן אושש ממצא זה בדו"ח ת/28 שנערך בעקבות חיפוש באחד מכלי הרכב שלגרסת סולימאן שימש את הרוצחים, ובעקבותיו נתפס צעיף אדום-לבן. ב) הרוצחים איימו על הפועלים להסתלק מהזירה ולא להתערב הואיל ומדובר בנקמת דם (ת/43, אמרה 6; ת/43 אמרה 9(ב)). גם פרט זה נתמך בעדותם של עובדיו השכירים של המנוח (עמ' 38 ו-44 לפרוטוקול הדיון). ג) בדרכו לביצוע הרצח פגש סולימאן בקצין ביטחון, אשר סבל מצליעה ונהג ברכב מסוג "מזדה" בצבע ירוק. לגרסת סולימאן, במהלך מפגש זה, רשם קצין הביטחון את מספר רכב הטיוטה בו נהג (ת/43 אמרה 6, ת/43 אמרה 9(א)). פרטים אלה אומתו בעדותו של קצין הביטחון נפתלי שושן (עמ' 50-51 לפרוטוקול הדיון). ד) תיאור המקום בו הוטמן האקדח שנמנה עם כלי הנשק אותם נשאו הרוצחים – תיאור שנלמד משיחותיו של סולימאן עם המדובב, אושש בדו"ח שערך החוקר אורי הדס כמו גם עדותו בבית-המשפט על תפיסת האקדח במחסן ביתו של סולימאן (ראו ת/14, ועמ' 143 לפרוטוקול הדיון). ה) בגדרי אמרות החוץ מסר סולימאן כי המנוח הוכה בגרזן בפניו וברגליו (ת/43, אמרה 6). פרטים אלו אוששו בממצאי הדו"ח הפתולוגי (ת/13). ו) תיאור זירת הרצח בידי סולימאן, ובייחוד העובדה כי הבית שבבנייתו עסק המנוח נמצא בשלבי יציקת הגג (ת/43, אמרה 6) – נתמך בעדותם של עובדיו השכירים של המנוח (עמ' 21 לפרוטוקול הדיון), וכן בצילומי הזירה (חוות הדעת ת/11). מנגד, עמד הסברו של סולימאן בדבר הטעמים שעמדו ביסוד שינוי גרסתו בעדותו בבית-המשפט, היינו, שהגרסה אותה מסר למדובב ניתנה עקב לחץ ואיומים, וכללה למעשה פרטים ששמע מפי אחרים, בהם – תושבים במקום מגוריו, המדובב, ועובדיו השכירים של המנוח. אולם, כאמור, לא זו בלבד שלא נמצאה לגרסה זו כל תמיכה בתמלילי השיחות שהתקיימו בין המדובב לסולימאן, אלא שההגנה אף לא עימתה את המדובב, כמו גם את עובדיו של המנוח, עם דבריו של סולימאן בעניין זה. יתרה מכך, בית-המשפט המחוזי התרשם כי עדותו של סולימאן במהלך המשפט היא גרסה מתחמקת ומהוססת שאין לתת בה אמון. לאור כל האמור, סבורני כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לבכר את אמרות החוץ שמסר סולימאן על-פני עדותו במשפט, ולהעניק להן את מלוא המשקל. 16. לא מצאתי ממש גם בטענת המערער, לפיה לא הוכח כי בציינו את השם "מוחמד" באמרות החוץ, כיוון סולימאן אליו ולא לאחר העונש לשם זה. כזכור, זהותו של המערער כמי שנמנה עם רוצחי המנוח אוששה בראיה אובייקטיבית, בדמות פלט האיכון אשר הופק ביחס למכשיר נייד שנקבע כממצא עובדתי כי היה ברשות המערער במועד ביצוע הרצח. אמנם, המערער השיג על אותו ממצא, אולם כפי שיובהר בהמשך, לא מצאתי לקבל את טענותיו בעניין זה. ואם בכך לא די, הרי שטענת המערער באשר לזהות האדם העונה לשם מוחמד, נסתרת אף בגרסה שמסר סולימאן בפני המדובב. ממכלול האמרות שמסר סולימאן בפני המדובב עלה, כי ברצח המנוח היו מעורבים, בנוסף לו, אנשים שהם אחיו ובני דודיו (ת/43, אמרה 11(א)). זאת ועוד, באחד הפתקים שמסר סולימאן למדובב במטרה שימסור אותו לאחיו אבראהים כדי להסתייע בו לבידוי הראיות, העלה סולימאן על הכתב את שמות התוקפים ששהו ברכבו (ת/43 אמרה 14(ג)). בתוך כך, משנשאל סולימאן על ידי המדובב מה שמותיהם של התוקפים שהינם בני דודיו, ענה כי לא רשם את שמם: "[סולימאן]: (לא נשמע) ...אני כתבתי את זה רק לטובתנו..., (לא נשמע) שיודע הכל, אני איסמעיל ומוחמד היינו באוטו שלי, סלימאן (לא נשמע) [מדובב]: (לא נשמע) [סולימאן]: (לא נשמע) ומוחמד, היינו באוטו שלי. [מדובב]: טוב, מי בני הדוד שלך? השמות שלהם? [סולימאן]: לא כתבתי..." (מוצג ת/43 אמרה 11(א), (ההדגשות הוספו). הואיל ואין חולק כי אין לסולימאן אח נוסף העונה לשם מוחמד, ברי כי בדברים שמסר סולימאן, ואשר פורטו לעיל, הוא כיוון למערער. 17. עוד אין בידי לקבל את טענת המערער, בדבר היעדרה של תוספת ראייתית מספקת לאמרות החוץ של סולימאן. אכן, הואיל והרשעת המערער מבוססת, בעיקרה, על אותן אמרות חוץ של מי שהיה שותף לעבירה, נדרש כי יימצא לאותן אמרות חיזוק הן מכוח סעיף 10א והן מכוח סעיף 54א לפקודת הראיות. אולם כבר נפסק בעבר, כי טיבו של אותו "חיזוק מוגבר" הנדרש מצירופם של שני הסעיפים הנ"ל, משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו הפרטניות, והוא עומד ביחס הפוך למשקלה של האמרה הטעונה חיזוק. יפים לעניין זה דבריו של השופט א' גולדברג בע"פ 209/87 שחאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 594, 596 (1987): "כשם שמשקל ה"דבר לחיזוק" הדרוש לפי סעיף 10א(ד) אינו ניתן לקביעה, ואין לך אלא ליתן דעתך לנסיבותיו של המקרה (והוא הדין לגבי סעיף 54א(א)), כן הדבר כששתי הדרישות הן מצטברות. מידתו של החיזוק הנדרש למקרה כזה עומדת ביחס ישיר למידת האמון שרוחש בית המשפט לאמור באימרת השותף, שעליה תושתת ההרשעה, ומידת אמון זו נקבעת הן על-פי תוכנה של האמרה וסממני האמת שבה והן מיתר הראיות, שהובאו לפני בית המשפט". הואיל ובענייננו נמצא כי יש לייחס לאמרות החוץ שמסר סולימאן את מלוא משקלן, סבורני כי די בראיות עליהם עמד בית-המשפט קמא, ואשר חלקן פורטו לעיל, כדי למלא אחר דרישת החיזוק המוגבר. ולא רק זאת, שכן חלק מן הראיות המחזקות עליהן עמד בית המשפט המחוזי עשויות לשמש גם סיוע (שקרי המערער והפרכת טענת האליבי, למשל), וברי כי ראיות מסוג זה עומדות בדרישה הראייתית הפחות מחמירה של חיזוק. 18. לבסוף, לא מצאתי ממש בטענת המערער, לפיה לצורך קביעת ממצאים בעניינו בהתבסס על אמרות החוץ של סולימאן, נדרש בית-המשפט קמא להכריע, כבדרך אגב, בשאלת אשמתו של סולימאן. זאת, הואיל ומפסק-דינו של בית-המשפט כמו גם מטענות הצדדים בפנינו עולה, כי פסק-הדין המרשיע את המערער ניתן רק לאחר שהוברר לבית-המשפט קמא כי סולימאן הורשע במשפטו שלו. העובדה שערעורו של סולימאן טרם הוכרע אינה משליכה על עניינו של המערער. נקודת המוצא המשמשת אותנו בבחינת פסק-דינו של בית-המשפט קמא, הינה התשתית הראייתית אשר הונחה בפניו. ככל שבערעורו של סולימאן ייקבעו ממצאים שיש בהם כדי להשליך על שאלת אשמתו של המערער ברצח המנוח, תהא דרכו פתוחה בפניו לנקוט בהליך המתאים לשם בחינת עניינו מחדש. ממצאי פלט האיכון 19. בית-המשפט המחוזי דן בהרחבה בטענותיו של המערער לעניין קבילות פלט האיכון ודחה אותן לגופן. זאת בהסתמך על האמון שנתן בעדויותיהם של עובדי חברת פלאפון, אשר לא נסתרו. אף אני לא מצאתי מקום לשנות ממצאיו של בית-המשפט קמא בעניין זה. באשר לשאלת קיומו של התנאי הקבוע בסעיף 36(א)(1) לפקודת הראיות – ראשית, אין לקבל את טענת המערער, לפיה כתנאי לקיומו של סעיף זה אין די בכך שהוכח כי חברת "פלאפון" נוהגת כחלק מניהולה העסקי לערוך רישום של המידע הגולמי נושא פלט האיכון במחשביה בצורת קוד, אלא נדרשת אף המרתו של המידע המקודד ועריכתו בפורמט מודפס. לא זו בלבד שלפרשנות זו אין אחיזה בהוראות סעיף 36(א)(1), אלא היא אף אינה מתיישבת עם תכליתו של סעיף 36(א)(3), המאפשר קבלת פלט מחשב כראיה במשפט בהתקיים תנאים מסוימים. אף טענות המערער בדבר אי-מהימנותו של פלט האיכון אין בהן ממש. כפי שעלה מעדותם של עובדי החברה – מירב פדה ואלי סנה, כמו גם המסמכים שהוגשו באמצעותם, הליך תרגום קוד האתר בו מצוי המנוי בעת ביצוע השיחה לשמו של האתר, נעשה באופן אוטומטי (באמצעות מחשב) וללא התערבות יד אדם (עמ' 288-289 ועמ' 356 לפרוטוקול הדיון; ת/47). בנוסף, העיד מר סנה כי מיום 17.11.2004 לא נערכו כל שינויים בנתוני האתר "צומת ראם" – בו מצוי היה המכשיר המאוכן בעת ביצוע ניסיון החיוג הרלוונטי לענייננו (עמ' 396 לפרוטוקול הדיון). לא מצאתי עוד כי נפל פגם בקביעת בית-המשפט קמא בדבר אמיתותו ומהימנותו של פלט האיכון. אף בעניין זה, מבוססות קביעותיו של בית-המשפט קמא כדבעי על חומר הראיות שהונח על שולחנו. כפי שציין העד יחיאל שמן בחוות דעתו (ת/46), בעת ביצוע ניסיון החיוג לא היו כל תקלות או עומסים ברשת אשר היו עשויים להשליך על מהימנות רישומו של ניסיון החיוג הרלוונטי. בעובדה, כי לא נמצא זכר לניסיון החיוג בפלט השיחות הנכנסות למכשיר המאוכן שהופק בחלוף כשנתיים, אין כדי לפגום במהימנות הרישום הנ"ל. הואיל, כפי שפורט בהרחבה, ניתן הסבר מספק לעובדה זו בעדותה של עובדת החברה מירב פדה. לבסוף, לא מצאתי לקבל את טענות המערער כנגד קביעותיה של הערכאה קמא בדבר אמצעי ההגנה בהם נוקטת חברת "פלאפון". העדה מירב פדה, ציינה מפורשות בתעודה שהוגשה באמצעותה (מוצג ת/35א), כי "פלאפון נוקטת באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבושים בחומר המחשב". עדה זו לא נחקרה בחקירתה הנגדית בסוגיה זו. אף בחוות הדעת שהוגשה באמצעות העד אלי סנה, פורטו בהרחבה אמצעי ההגנה אותם נוקטת החברה (ת/47, ת/48). מנגד, כאמור, לא עלה בידי ההגנה לסתור ממצאים אלו. טענת המערער, לפיה אין הנתונים נושא פלט האיכון נשמרים במחשביה של חברת "פלאפון" אלא במחשביה של חברה חיצונית אין לה על מה שתסמוך. לעניין זה הפנה המערער לדברים שמסר העד אלי סנה, אולם עיון בפרוטוקול הדיון מלמד כי דברים אלה התייחסו לקובץ הגיבוי של הרשומות הגולמיות נושא פלט האיכון (נ/10), ולא לפלט האיכון עצמו (ת/35). מנגד, כפי שעלה מעדותו של עד זה, פלט האיכון עצמו הופק ממאגרי המחשוב של "פלאפון" (עמ' 371 לפרוטוקול הדיון). 20. לא מצאתי פגם בקביעת בית-המשפט המחוזי לפיה המערער הוא שהחזיק במכשיר המאוכן במועד הרצח. כאמור, קביעה זו נסמכה, בין היתר, על ממצא אובייקטיבי בדמות רשימת הטלפונים המצויה בזיכרון מכשירו הנייד של אבי המערער. מנגד, לא עלה בידי המערער להציג גרסה סדורה בסוגיית זהות המחזיק במכשיר המאוכן. בהודעתו הראשונה במשטרה הוא הכחיש כל קשר למכשיר המאוכן, וטען כי אינו יודע למי הוא שייך (ת/4). בהודעתו השנייה שינה המערער מגרסה זו, ואישר כי מדובר במכשיר השייך לו (ת/5). בהודעתו השלישית במשטרה שינה המערער מגרסתו שוב, וטען כי מדובר במכשיר השייך לאשתו. וכאשר נשאל אם ביום הרצח נתן את המכשיר לאדם כלשהו, עמד על כך שהמכשיר נמצא בחזקתם הבלעדית שלו ושל אשתו, ובלשונו: "לא אף אחד לא לוקח אותו חוץ ממני – אני והאשה" (ת/7). בעדותו בבית-המשפט הודה המערער, הלכה למעשה, כי עשה שימוש במכשיר המאוכן במועד המקרה, אולם טען כי כך עשו גם רבים מבני משפחתו (עמ' 408 לפרוטוקול), אולם הוא לא קרא לעדות ולו עד אחד שיתמוך בגרסה זו. אף בעדותה של אשת המערער – פאוזיה, אין כדי לסייע לו, נוכח הסתירות שנתגלעו בין הגרסאות השונות שמסרה לעניין זהות המשתמשים במכשיר המאוכן. כך, בהודעתה מיום 16.8.2005 ציינה כי מדובר במכשיר השייך לה, וכי המערער מעולם לא השתמש בו, אם כי בהמשך סייגה זאת בציינה כי יתכן שהוא עושה שימוש במכשיר כאשר היא נעדרת מביתם. עוד ציינה, כי אינה נוהגת לאפשר לבני משפחתם לעשות שימוש במכשיר המאוכן (ת/42). ואילו בעדותה בבית המשפט שינתה פאוזיה מגרסה זו, וטענה כי רבים מבני משפחתם נוהגים לעשות שימוש במכשיר הנייד (עמ' 113 לפרוטוקול הדיון) – טענה אשר, כאמור, לא נתמכה בכל עדות מטעם ההגנה. מכל מקום, פאוזיה ממילא לא טענה באופן נחרץ כי המערער לא החזיק במכשיר המאוכן במועד ביצוע הרצח. הוכחת יסודות עבירת הרצח 21. המערער הכחיש כל מעורבות ברצח המנוח, לרבות כי נכח בזירת העבירה. אולם, לחובתו עמד מכלול של ראיות, וביניהן אמרותיו של סולימאן כי המערער נמנה עם הרוצחים וכי הרצח בוצע על רקע נקמת דם; ממצאי פלט האיכון, אשר מיקמו את המערער בזירת הרצח במועד ביצועו; הפרכת טענת האליבי שהעלה המערער ושקריו בנושאים מהותיים. בנסיבות אלו, משלא עלה בידי המערער לספק כל הסבר חלופי לנוכחותו בזירת הרצח המתיישב עם חפותו, רשאי היה בית-המשפט קמא לראות בו מבצע בצוותא של רצח המנוח (ע"פ 3006/96 מטיאס נ' מדינת ישראל, בפסקה החמישית לפסק-דינו של השופט י' קדמי (לא פורסם, 8.9.1997)). שיעור הפיצויים 22. באשר לשיעור הפיצויים – בהתחשב בסבל ובנזק שנגרם לאלמנת המנוח וילדיו עקב מעשיו של המערער, אינני סבור כי הוכחה עילה כלשהי לשנות מרכיב זה. לפיכך, ואם דעתי תישמע, היינו דוחים את הערעור. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"ז בתמוז התש"ע (29.6.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08093380_O10.doc גה מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il