פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים

פסק-דין בתיק בג"ץ 9338/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9338/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים 2. בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב 3. פלוני עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים בשם העותרת: עו"ד אבי אפטקמן בשם המשיב 3: עו"ד רוני כהן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: העותרת בעתירה שבפנינו מבקשת כי נורה לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב לנמק מדוע לא תבוטל החלטתו מיום 10.9.06 בתיק גירושין מס' 307337691-21-2 לפיה התביעה לא תימחק וכי על העותרת להתייצב לדיון המשך לצורך חקירתה. כמו כן מתבקש בית משפט זה להורות לבית הדין הרבני הגדול בירושלים לנמק מדוע לא תבוטל החלטתו מיום 22.10.06 לפיה דין בקשת רשות הערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי, להידחות. בנוסף הגישה העותרת בקשה לצו ביניים לביטול דיון אשר נקבע ליום 14.11.06 בפני בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב. העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב), הינם יהודים על פי ההלכה היהודית אשר נישאו בנישואין אזרחיים ביום 9.4.83 בברית-המועצות לשעבר. בני הזוג עלו לישראל ביום 14.3.91 והחל מפברואר 1997 חיים השניים בפירוד, העותרת מתגוררת בישראל והמשיב בליטא. ביום 24.1.06 הגיש המשיב תביעת גירושין באמצעות בא כוחו, בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, בה ציין בין השאר בסעיף 15 כי: "התובע אינו יכול להגיע לישראל הואיל ותלוי ועומד נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ". המערערת הגישה כתב הגנה ביום 25.4.06. ביום 9.5.06 התקיים דיון ראשון בתיק בו היו נוכחים בא כוחו של המשיב, העותרת ובא כוחה. בא כוחו של המשיב טען כי לקוחו מנוע מלהגיע לישראל מ"אימת הנושים" כלשונו. על פי החלטת בית הדין הרבני האזורי נקבע מועד לחקירת האישה ליום 12.9.06. ביום 8.6.06 הגישה העותרת לבית הדין הרבני האזורי בקשה למחיקת תביעת גירושין ופסיקת הוצאות, זאת עקב אי התייצבותו של המשיב. לאחר שהמשיב הגיש את תגובתו לבקשה, החליט בית הדין הרבני האזורי ביום 10.9.06 להתייחס לבקשה במהלך הדיון שאמור היה להתקיים זמן מה לאחר מכן. כנגד החלטה זו עומדת הרישא של העתירה דנן. המועד שנקבע נדחה לבקשת העותרת ונקבע לבסוף ליום 14.11.06. בו בזמן, ביום 21.9.06 הגישה העותרת בקשת רשות ערעור בפני בית הדין הרבני הגדול על ההחלטה של בית הדין הרבני האזורי מיום 10.9.06. ביום 22.10.06 דחה בית הדין הרבני הגדול את הבקשה בציינו כי היות ומדובר בהחלטת ביניים של בית הדין, אין מקום לערער עליה. מכאן העתירה שמונחת בפנינו. יצוין כי מאז הגשת העתירה התקיים דיון ביום 26.11.06 בבית הדין האזורי ובו נחקרה העותרת. לטענת העותרת, תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: התקנות), מורים על מחיקת תביעה בה התייצב הנתבע ולא התייצב התובע אלא אם כן בית הדין מוצא שלפי הנסיבות אין למחוק את התביעה ואז יידחה הדיון ללא קביעת תאריך (תקנה קב). בנוסף, התקנות מחייבות את נוכחות בעלי הדין במהלך המשפט גם אם יש להם מורשים (תקנה נז). לבסוף, חקירת העותרת, היא הנתבעת בתיק הגירושין, במסגרת פרשת התביעה מעניקה יתרון בלתי הוגן למשיב. כנגד החלטתו של בית הדין הרבני הגדול אשר דחה את בקשת רשות הערעור, טוענת העותרת כי היא אינה מנומקת. בתשובתו, מציין בא כוח המשיב כי אי התייצבותו של המשיב אינה מנוגדת לתקנות. בהפנותו לתקנות טוען, בא כוחו כי בסמכות בית הדין להחליט כי די לו בשמיעת המורשה במקום בעל הדין. היות ובמקרה זה העובדות אינן נתונות במחלוקת, ובבסיסן עומדת הקביעה כי בני הזוג חיים בניתוק מזה שנים, הרי שאין חשיבות יתירה לנוכחות המשיב עצמו. על כן בית הדין האזורי פעל ברשות ובסמכות ואין מקום לבטל את החלטתו. לאחר שעיינתי בטענות העותרת, ובתגובת המשיב לעתירה, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות על הסף. כלל ידוע הוא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, אלא במקרים חריגים בלבד. כפי שנאמר בבג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מו(3) 423, 429: "סמכותנו ליתן צווים לבתי-דין דתיים מוגבלת, על-פי סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה, למקרים בהם העילה להתערבות היא שאלת הסמכות, דהיינו: סמכותו של בית הדין הדתי לדון בעניין פלוני או הימנעותו מלדון בעניין שהובא לפניו או להוסיף ולדון בעניין שלא לפי סמכותו". המונח "חריגה מסמכות" הורחב בפסיקה והוא כולל, בין היתר, גם חריגה מכללי הצדק הטבעי או סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי. יחד עם זאת, לא השתכנעתי מנימוקי העותרת, כי מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. בית הדין הרבני פסק לפי סמכותו הקבועה בחוק ולא הוכח כי פעל בניגוד לכללי הצדק הטבעי. על כן אף אם טעה בהחלטתו לעניין התייצבות המשיב ולעניין דחיית בקשת רשות הערעור, ואין אני מביע דעה בעניינים אלו, לא מדובר בעילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. כמו כן, איני סבור כי שתי ההחלטות מושאי העתירה, מהוות חריגה כה קיצונית משורת הצדק אשר תצדיק את התערבותנו. הכלל בדבר ההימנעות מהתערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים מתחזק על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהחלטת ביניים שעוסקת בעניינים פרוצדוראליים. נזכיר כי בהחלטות ביניים, לא קיימת זכות ערעור אלא לאחר קבלת רשות ערעור מבית הדין הרבני הגדול (תקנה קלב(2)). מסמכותו של בית הדין הרבני הגדול לדחות את בקשת רשות הערעור ולא מצינו בנסיבות המקרה שרירותיות קיצונית אשר תצדיק את התערבותנו. אשר על כן, דין העתירה להדחות על הסף. ניתן היום, ח' באייר התשס"ז (26.4.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06093380_H05.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il